אפיקי ים/א/מב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אפיקי ים א מב

סימן מב
חקירה שחקר הגאון ה„גדול” זצ"ל ממינסק מעכב מתנות כהונה ואינו נותן לכהן אם עובר בלאו דלא תגזול או לא:

א

א) בחורף תרנ"ה בהיות עוד בחיים חיתו של הגאון הגדול מאור הגולה כקש"מ ירוחם יהודה ליב זצ"ל ממינסק. והרבה השתעשעתי אז אתו בחד"ת הגיד לי מה שמסתפק בבעלים שעכבו מתנות כהונה ולא נתנו לכהן. אם לא שייך בזה גזל ממש לעבור בלאו דלא תגזול. כ"ז דלא אתא לידי' דכהן. או דכיון דמשלחן גבוה קזכו. שייך בזה גזל ממש לעבור בלאו. דהרי הוא של השבט בכ"מ שהוא. ואמר אז להביא ראי' לזה מדרש"י ז"ל בכורות (דף ל"ו ע"ב) בד"ה הכי השתא שכתב לחלק דלהכי חשדינן לי' לישראל אגזל דכהן אע"ג דאדם כשר הוא בהא מילתא דלא בעי לשוחטו לבכור אלא עפ"י מומחה וז"ל. דנהי דקדשים בחוץ לא אכיל דבכרת הוא השוחט קדשים בחוץ. מיהו אגזילה דכהן דלאו בעלמא חשיד עכ"ל. ומדחילק רק ששם איכא כרת והכא לאו בעלמא. משמע דעכ"פ לאו גמור איכא בזה דהוי גזילה ממש. ולפי"ז הקשה בש"ס דמכות (דף ט"ז ע"א) דקאמר דלא משכחת לה בלאו הניתק לעשה דלא תגזול בטלו ולא בטלו משום דאיתא בתשלומין. והרי משכחת לה שפיר בלא נתן המתנות כהונה לכהן. ועבר בלא תגזול כדמוכח מרש"י ז"ל בכורות ואח"כ הזיקן או שאכלן דקיי"ל בחולין (דף ק"ל ע"ב) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. וכיון דליתא בתשלומין. וא"כ שפיר לוקה על הלאו דביטל לעשה ע"כ דברי' ז"ל:

ב

ב) ואני אמרתי אז לחזק הקושי'. דלכאורה יש לומר למאי דאיתא שם בחולין תרי לישני בטעמא דמזיק מתנות כהונה פטור. ללישנא קמא הוי טעמא משום דכתיב זה. ופרש"י ז"ל דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין. וללישנא בתרא קאמר הטעם משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין. ופרש"י ז"ל אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין שהוא יכול לומר לו לכהן אחר אני נותנן ולא לך. וכתבו שם בתוס' ז"ל דאיכא בין הני תרי לישני דללישנא בתרא דפטור משום שאין לו תובעין נהי שאינו יכול להוציאו בדיינים מ"מ מחויב לצאת ידי שמים. וללישנא קמא דפטור מוזה אפי' לצי"ש פטור. ועי' בר"ן שם. ובכ"מ פ"ט מהל' בכורים כתב דכן דעת הרמב"ם ז"ל כתוס' ז"ל דללישנא בתרא חייב לצאת ידי שמים ופסק כלישנא בתרא ולחומרא. וכן פסק בהדיא בטושו"ע יו"ד סי' ס"א סעיף ט"ו דחייב לצי"ש. וא"כ לכאורה איכא למימר דלא מקרי ביטול העשה אם מחויב בה לצאת ידי שמים ובשיטה מקובצת בב"מ ר"פ איזהו נשך משמע ג"כ דעת ראשונים ז"ל דאם מחויב בעשה לצי"ש מקרי ניתק לעשה. ועי' במפרשי הים ריש ב"ק מ"ש בזה:

ג

ג) אכן מש"ס דמכות נ"ל להכריח אחת משתי אלה או דהיכא דאינו מחויב רק לצי"ש לא מקרי ניתק לעשה. או דקיי"ל דמזיק מתנות כהונה אף לצי"ש פטור דהש"ס שם פריך דמשכחת לה ביטלו בפאה דרחמנא אמר לא תכלה. לעני ולגר תעזוב. ותנן מצות פיאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרין וכו' ופרש"י ז"ל משכחת לה בביטלו כגון שטחן את החטין דתו לית לי' לקיומי' לעשה שהרי קנאו בשנוי כדתניא דבעודן חטין מחייבו ליתן אבל אם טחן לא. ומבואר בש"ס חולין שם דהאי דינא דמזיק מתנות כהונה הוי גם במתנות עניים כדפריך שם מבעה"ב העובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכמו שביארו התוס' ז"ל שם דחד דינא אית להו. והא דאמרינן בפאה דאם קנאו בשינוי תו לא מחייב לתת. הטעם דהוי כמזיק מתנות כהונה. וכמו שפרש"י ותוס' ז"ל בריש פרק רה"ג אמתני' דלא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור וה"נ מהאי טעמא הוא. א"כ מדפריך הש"ס דהוי ביטלו בטחן החטים דקנה בשנוי. ע"כ או דפטור אף לצי"ש. או דאף שמחויב לצי"ש. מ"מ לא מקרי תו ניתק לעשה. ועי' בפרש"י ז"ל בב"ק דס"ו ע"א שכתב הטעם דלא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור משום דקנה בשנוי והו"ל ממון שאין לו תובעין. וכן פרש"י ז"ל בב"ק דצ"ד ע"א בד"ה אף דזהו גם טעמא דת"ק שם בפיאה דקנה בשנוי והו"ל ממון שאין לו תובעין. עכ"פ כיון דקרי לה הש"ס בכה"ג ביטול העשה א"כ במתנות כהונה כה"ג ג"כ מקרי שבטל לעשה. וא"כ משכ"ל לאו דגזל בביטלו ולא בטלו. וקשה קושי' ה"גדול" ז"ל. ועי' בתוס' ב"ק (דף ס"ו ע"א) בד"ה לא הספיק ליתנו עד שצבעו. שכתבו דהוא דין אחד עם מאי דאמרינן שם (בדף צ"ד ע"א) גבי פיאה דקנה בשנוי יעוי"ש והוא כמ"ש:

ד

ד) ובאותו מעמד אמרתי לתרץ, דלק"מ. דפשוט הוא בכ"מ דגזלן לא נעשה במחשבה בעלמא ואם הי' אצלו דבר של חבירו וחישב עלי' לגוזלו לא נעשה ע"ז גזלן טרם שיעשה מעשה גזילה. וכמו שפרש"י ז"ל בב"מ (דף י' ע"ב) בד"ה גגו חצירו וקרפיפו מנין וז"ל שאם נכנסה שם ונעל בפני' לגונבה שהוא חייב. וכמו שביאר בקצוה"ח סי' שמ"ח סק"ב דדוקא נעל בפני' לגונבה דהי' בזה מעשה גניבה אבל במחשבה לחוד לא נעשה גנב. וא"כ אפי' אם נימא דשייך גזל ממש במעכב מתנות כהונה לעבור גם בלאו גמור. מ"מ במחשבה לחוד שחישב לעכבן ולא ניתן לכהן לא נעשה גזלן. ואימתי נעשה גזלן רק כששרף או שאבדן דעשה מעשה גזילה. א"כ לא שייך למחשבי בכה"ג בביטלו ולא ביטלו. דמעולם לא נתחייב בעשה כלל. דלא נעשה גזלן עד ששרף. ולא נתחייב מעולם בעשה. משום דהוי מזיק מתנות כהונה ופטור. ובטלו לא הוי רק אם נתחייב בעשה ובטלה אח"כ. משא"כ בכה"ג הוי ככהן שגירש דמעולם לא נתחייב בעשה כלל. וא"ש. והסכים אז לדברי בזה ואמר כי כונתי לדעתו בזה. וגם הוא אמר כן בישוב הקושיא:

ה

ה) אפס כשאני לעצמי נלע"ד דיש עוד מקום עיון בזה. דהנה קיי"ל בעלמא דאם מגביה דבר של חבירו ע"מ לחסרו מן הבעלים ולאבדו. נעשה עלי' גזלן תכף בהגבהה ונתחייב בהשבה. וכמבואר בש"ס גיטין (דנ"ג ע"ב) גבי מנסך למ"ד מנסך ממש. דמשו"ה לא אמרינן דקלב"מ. דמעידנא דאגבי' קניא מתחייב בנפשי' לא הוי עד שעת ניסוך. והיינו דבהגבהתו ע"מ לנסך. כיון דהוא לחסר מן הבעלים נעשה גזלן. ועי' תורת גיטין שם. וכן מבואר בב"ק (דף צ"ח ע"א) גבי הזורק מטבע של חבירו לים הגדול דקאמר וה"מ דאדי' אדויי אבל שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה בעי מיעבד. ויעוי' בחו"מ סי' שפ"ו ובש"ך שם. וא"כ אם באמת שייך גזילה ממש במעכב מתנות כהונה. וקי"ל בכ"מ דאינו נעשה גזלן רק בעושה מעשה גזילה בקנין דאז נעשה גזלן ונתחייב בהשבה. אבל המזיק ממון חבירו ולא עשה קנין כלל ולא שקלי' גם בידי'. זהו רק מזיק ולא גזלן. ומזיק לחוד. וגזלן לחוד. והוא פשוט ומבואר בכ"מ. וביחוד בש"ס דב"ק דצ"ח שם דמחלק בין אדיי' אדויי לשקלי' בידי'. וא"כ אם נאמר דשייך במעכב מתנות כהונה גזל ממש וא"כ אם הגבי' או נטל בידי' ע"מ לשרוף ולאבד. תכף נעשה גזלן בהגבהתו כמו בעלמא במגבי' חפץ חבירו ע"מ לאבדו. ומתחייב תכף בהשבה מעליא. דהוי גזלן גמור בקנין גזילה. וכששרף אח"כ ביטל ממש לעשה דהשבה. וא"כ משכחת לה שפיר בבטלו בכה"ג והדר תקשי קושי' ה„גדול” ז"ל. ועי' כתובות (דף ל' ע"ב). וע"ע בס' ים התלמוד בריש ב"ק דכ' ג"כ בכה"ג:

ו

ו) אכן אפשר. דבעלים המגביהין מתנות כהונה שבידם ע"מ להזיק. ל"ש דנעשה גזלן בהגבהה כיון דמונח ברשותם מקודם. וכמו בגזבר הנוטל מן ההקדש דלא מעל בנטילה אף שנתכוין לגזול ולא הוי כמו באחר דמעל בנטילה. כיון דמונח מקודם ברשותו וכ"כ בהדיא בהפלאה כתובות (ד"ל ע"ב) דבבעלים המגבי' תרומה שלו שהפריש ולא נתן לכהן. ל"ש לומר מדאגבי' קניא דהוי כגזבר. וכן העיר גם כבוד ידידי הרב הגאון מ' מרדכי אלי' שליט"א הגאב"ד דוואשילקאווא. אך לפי"ז כיון דלא שייך קנין גזילה. ממילא לא שייך גם חיוב השבה כלל. וכששרף או אבד בידים הוי רק מזיק ולא גזלן. וא"ש בלא"ה דברי הש"ס דמכות. וכן מסתבר דלא שייך בכה"ג גזילה ממש. ועי' ברש"י ב"מ (דף כ"ו ע"ב) בד"ה עובר יעוי"ש. ועי' בחו"מ סי' ל"ד בקצות סק"ח ובנתיבות ובמשובב שם:

ז

ז) ובמ"ש לעיל להוכיח מש"ס דמכות דפריך דמשכחת לה בטלו בלאו דפאה. וקשה לכאורה הא טעמא דפטור כשקנה בשנוי הוא משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין וכפרש"י ז"ל בב"ק (דצ"ד ע"א). וא"כ לכאורה בודאי איכא חיוב לצאת ידי שמים. כמ"ש הראשונים ז"ל גבי מזיק מתנות כהונה דלטעמא דממון שאין לו תובעין איכא חיוב לצי"ש. וחד דינא הוא למתנות כהונה ומתנות עניים כמבואר שם. ואפ"ה חשיב לה הש"ס בטלו לעשה. ומוכרח אחת משתי אלה. או דלא קיי"ל כהאי לישנא דממון שאין לו תובעין ואפי' לצאת ידי שמים פטור או דגם במחויב עדיין לצי"ש מ"מ שפיר מקרי בטלו לעשה. ראיתי עתה דיסוד זה אינו. ומוכרח הוא ההפך מזה מדברי כל הראשונים ז"ל. דבחולין שם גבי מזיק מתנות כהונה פסקו כלישנא דממון שאין לו תובעין וחייב לצי"ש וזאת נראה מוכרח מפשטות הסוגיא דב"מ (דף ס"ב ע"א) גבי לאו דרבית. וכן מפשטות ד' הראשונים ז"ל שם. דאף באינו מחויב בקיום העשה רק לצאת ידי שמים מקרי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עלי' וא"כ באמת יקשה דהאיך אמרינן דמקרי בטלו לעשה כשקנה הפאה בשנוי. הא אכתי מחויב הוא בקיום העשה לצאת ידי שמים. ואכתי לאו הניתק לעשה הוא:

ח

ח) אולם באמת נראה דלק"מ. דנראה פשוט דאף דאיכא חיוב לצאת ידי שמים במזיק מתנות כהונה או מתנות עניים. מ"מ אין זה מצד חיובא דמצות נתינה לכהן או מצות תעזוב לעניים. דפשוט הוא דמצות נתינה או מצות תעזוב לא שייכא רק כשהוא בעין משא"כ בליתא בעין לא שייך דיהי' חיוב נתינה או עזיבה לשלם בדמים. והא דאיכא חיוב לצאת ידי שמים הוא רק מדין גזל השבט או גזל עניים. אבל מצות נתינה ועזיבה כבר בטלה לה לגמרי. א"כ א"ש מאי דחשיב לה הש"ס בטלו לעשה כשקנה הפאה בשנוי. משום דבאמת מצות תעזוב נפקעה לגמרי דאינה אלא כשהתבואה בעין אבל כשקנה התבואה בשנוי ל"ש דיהי' על הדמים מצות תעזוב. ורק מדין גזל עניים בעלמא יחויב לצי"ש בשילום דמים. ודין ממון בעלמא הוא ולא מצד מצות תעזוב. וא"כ שפיר הוי בטלו לעשה דתעזוב לגמרי ולא הוי תו ניתק לעשה כלל וא"ש. ועי' בר"ן בסוגיא דמזיק מתנות כהונה:

ט

ט) והי' נראה עוד בזה. דהנה בכו"פ סי' ס"א סט"ו בשו"ע עמש"ש בפנים דאם הזיק מתנות כהונה חייב לצי"ש. כתב בכרתי לעי' בתומים סי' כ"ח שפלפל שם היכא שחייב לצי"ש אי מהניא תפיסה. ומשמע דעת רבינו ז"ל דגם בזה יש סברא לומר דמהניא תפיסה. וקשה לכאורה מש"ס דסנהדרין (דף פ"ח ע"א) דאמר שם גבי זקן ממרא. פאה בפלוגתא דר' ישמעאל ורבנן. דתנן מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה כו' עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו. משום ר"י אומר אף מפריש מן העיסה. וכתב רש"י ז"ל בד"ה אף מפריש מן העיסה וז"ל אם טחנה ולשה ולת"ק טחנה פטור דקני' בשנוי. ואם בא עני ונטל כדי פאה משטחנה לר"י לא הוי גזל לרבנן הוי גזל עכ"ל, וכבר כתבנו דהא דפטור לת"ק כשקני' בשנוי. מבואר מדרש"י ותוס' ז"ל בב"ק (דס"ו ודצ"ד ע"א) דהוא משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין. וכמו בלא הספיק ליתנו לו עד שצבעו בראשית הגז והיינו דהוי מזיק מתנות כהונה. וא"כ גם הכא בפאה עכ"פ יהי' חיוב לצי"ש גם לבתר דקני' בשנוי. ולמאי דכתב בכו"פ דיש סברא לומר במזיק מתנות כהונה דמהניא תפיסה. א"כ גם הכא מהניא תפיסה דמ"ש. וא"כ היכי כתב רש"י ז"ל דאם בא עני ונטל כדי פאה משטחנה ת"ק הוי גזל. הלא גם לת"ק מהניא תפיסה אף לבתר דקני' בשנוי:

י

י) וע"כ הי' נראה דמוכרח מזה דאם קנה התבואה בשנוי לת"ק או אכל העיסה לר"י. ליכא חיובא כלל אפי' לצאת י"ש ולא דמי למזיק מתנות כהונה. דפסקינן דמחויב עכ"פ לצאת י"ש. דזהו דוקא באם כבר הי' מבורר חלק הכהן. כגון שאכל תרומה קודם שבא ליד כהן. או כגון זרוע ולחיים וקבה שהן מבוררין לחלקו של כהן מעצמן. משא"כ אם אכל טבלים שלא הופרש מהן תרומה עדיין. נראה מד' הש"ס בחולין שם (דף ק"ל ע"ב) גבי הא דמייתי ברייתא מניין לבעה"ב שאכל לפירותי' טבלין כו' שפטור מן התשלומין ת"ל לא יחללו וגו' אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך. הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם ואמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה. הרי דס"ל להש"ס בס"ד דברייתא דלא כר"ח וס"ל דמזיק מתנות כהונה חייב. ואפ"ה אם אכל טבלים פטור. וע"כ דבזה מודו כו"ע מגזה"כ דלא יחללו וגו' דאין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך. וקודם הרמה אין לו לכהן שום זכיי' ול"ש לחיובי' לבעה"ב כלל. ועמש"ש בס' לב ארי' ע"ד תוס' ז"ל בד"ה דאתו לידי' יעוי"ש. וא"כ י"ל ה"ה נמי כשעשה בעה"ב שנוי בתבואה וקנאה בזה. ולא הוברר מעולם חלק עניים כלל. י"ל ג"כ דליכא חיובא כלל אפי' לצי"ש דהו"ל כאוכל טבלים. וחד דינא למתנות כהונה ומתנות עניים בכ"ז כמבואר בש"ס שם. ואף דבדברים שאינם טובלים ל"ש הפרשה כלל. מ"מ לא נימא משו"ז דיש להן לעניים חלק בתבואה יותר מכהנים בטבלים. אמנם מדרש"י ז"ל ותוס' ז"ל גבי לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו. שפי' דטעמא משום דהו"ל מזיק מתנות כהונה. וכ"כ כל הראשונים ז"ל שם. ואדרבה הקשו מאי קמ"ל ר"ח מתני' היא עיי"ש בתוס' (דף קל"ז ע"ב) בד"ה עד שצבעו. נראה בעליל דלא ס"ל לחלק בכך. וע"כ הדבר עוד צריך תלמוד אצלי ועיון רב:

יא

יא) ובסוגיא זו דקיימו ולא קיימו. ראיתי לבעל הפלאה ז"ל בחי' על סדר הש"ס. שהק' אמ"ש תוס' ז"ל בד"ה הניחא (דט"ו ע"א) דלא מקרי קיימו אלא אם קיים העשה בתוכ"ד לעבירת הלאו. א"כ תקשה מתני' דאונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. וע"כ הא דישראל מחזיר ואינו לוקה מיירי לפי"ז שמחזיר בתוכ"ד לגירושין. וא"כ יקשה כהן נמי בתוכ"ד יחזיר ויבטל הגירושין למפרע. דהא דקיי"ל דתוכ"ד כדבור דמי חוץ ממגרש וכו' היינו מדרבנן אבל מדאורייתא גם מגרש ואינך יכולים לחזור תוכ"ד כמו שפי' רשב"ם ז"ל בב"ב דף קכ"ט. וא"כ יקשה אמאי כהן לוקה ואינו מחזיר. יחזיר ויבטל הגירושין מדאורייתא עיי"ש שהניח בצע"ג:

ולענ"ד הי' נראה בזה. דכיון דהתורה ניתקה הלאו דלא יוכל לשלחה לעשה לומר דזהו עונשו של הלאו דעשה זאת והנצל ממלקות כפרש"י ז"ל בסוגיין. א"כ אם נאמר דאין לו תקנה בקיום העשה רק בתוכ"ד לגירושין. יקשה דהרי אז אם מחזירה מבטל הגירושין למפרע. ולאו משום קיום העשה הוא כלל דאינו מקיים עשה כלל בחזירתה כיון דנתבטלו הגירושין. וע"כ דתקנתא דעשה,. תהי' אחר עבור התוכ"ד של הגירושין. דאז תו אין ביכולתו לבטל הגירושין למפרע. ואז יש לו עצה זו דקיום העשה בתוכ"ד מאז נגמרה עבירת הלאו דליתי' בחזרה למפרע. ובתוכ"ד זה יהי' הדין דמתני' דישראל מחזיר ואינו לוקה וכהן לוקה ואינו מחזיר. כללו של דבר. דע"כ הוא דקיום העשה בכאן הוא בתוכ"ד שני. ושפיר אמרינן דכהן לוקה. אבל בתוכ"ד קמא עוד לא נגמרה העבירה דיכול לעקרה למפרע. וא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף