אמרי בינה/דיני שחיטה/יט

סימן יט

קיי"ל לענין שחיטות הסימנים בעי רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ובלבד כשימדדו ימצא רוב הנשחט אפילו כחוט השערה דיו ועיין ת"ש (סי' כ"א) דנהגינן להחמיר ברוב מצומצם כזה עד שיהיה רוב הניכר לכל ומשמע מדבריו דאף אם ניכר לאיזה אנשים אף בלא מדידה שהוא רוב אינו מכשיר רק שיהיה ניכר לכל אולם לענין חצי קנה פגום דקאמר בש"ס דכשר דבעינן רוב הנרא' לעיני' בזה לכאורה משמע דאף אם ניכר ונראה לעינים של איזה אנשים סגי וגם אף במדידה אם נפגם אף כחוט השערה יותר מחצי טריפה מה"ת. והא דבחצי קנה פגום מכשרינן היינו שנראה פחות מחצי דבחצי מצומצם יש לנו לומר דאי אפשר לצמצם ושמא הוא יותר מחצי כ"ש אך י"ל דהא לס"ד דש"ס דסגי אם נשחט החצי דמחצה ע"מ כרוב דהכי אמר לי' רחמנ' למשה לא תשייר רובו וכתבו תוס' אף דאי אפשר לצמצם בידי אדם מ"מ מכשרינן בדבר דמחצה ע"מ הוי כרוב דאימא דשחט רובא ואפילו הם שוין ג"כ כשר א"כ י"ל נמי דאף בחצי מצומצם ג"כ כשר מה"ת דהוי ס"ס שמא הוא רק חצי ממש ואולי הוא פחות מחצי.

אך כבר עמדו ע"ז האחרונים הא בכאן הס"ס הוא נגד החזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ועי' תש' רעק"א ז"ל (סיקמ"ז) ובס' ח"ש חאה"ע (סכ"ג) דכ' ג"כ להוכיח מד' תוס' בזה דאף בספק בשחיט' מהני ס"ס ושם (סי' כ"ד אות י"ג) השיב לו הגאון בעל ח"ד דהא בלא"ה ל"ש בס"ס הלזה שום כללי ס"ס א"ו דדוקא היכא דיש ריעותא ברורה לפנינו רק שיש שני צדדי מתירין בענין כללי ס"ס והכי כיון דמן הסתם ודאי כשר דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומסתמא שחט רובא רק שנמצא ריעותא ע"י מדידה שהו' מחצה ע"מ ולא מקרי ריעותא רק כשהס' שקול אבל כשיותר מצוי להיתר מלאיסור ל"מ ריעותא כלל לקלקל החזק' והרוב. ולא אבין הא ההלכה היה לס"ד על סתם בני אדם ג"כ אף על האינן מצוין אצל שחיטה אם שחט שפיר מחצה על מחצה דכשר ואף דאי אפשר לצמצם וע"כ מטעם ס"ס מתירין ועוד הא בלא בדוק בסימנין אסורה ולא סמכינן על רוב מצויין ולדעת הרא"ש והמרדכי מדאורייתא נבילה ומטמאה דאינו מבורר זה הרוב דכמה פעמים שוחטין שאין רוב הסימנין נשחטין כמבואר ברא"ש בתשובה ובמרדכי ריש חולין א"כ אמאי יהיה כשר כשנשחט מחצה ע"מ. אולם הברור ליישב קושיא זו דשאני הכ' הואיל דלפנינו חזינן דהוא מחצה ע"מ ממש במדידה מצומצמת רק אנן בעינן למיסר עליו הואיל דאי אפשר לצמצם נאמר דטעה ולא יכול לכוין יפה לכך אמרינן דאין כאן ריעות' ואם אתה מסופק עליו לומר דטעה ולא נשחט מע"מ בזה נוכל לומר מה"ת לנו לספק הנראה לנו דהא כמו כן יכול להיות דטעה ונשחט הרוב וביתר ביאור אמרתי למ"ש ברשב"א קידושין (דף ע"ג) בהא דקאמר בש"ס שם מאי אמרת דלמא אזלא לגבייהו והו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וכ' הרשב"א דאכתי רובא נינהו דאי אזלה לגבה הו"ל רובה ואי אזלא איהי לגבייהו הו"ל מע"מ נמצא הרוב להכשיר וכ' דהש"ס שם לרוחא דמלתא קאמר הרי דזה חשיב רוב והיינו כיון דאנו דנין על הולד אם בא מכשיר או לא ובכל צדדי ספקות מורה לנו דמכשר נבעלה דאם אזלה לגבה הו"ל פרוש מרובה ואי אזלא איהי לגבייהו הו"ל מע"מ נקרא זה תמיד רוב להיתר וה"נ דכוותי' אינו דומה לכל ס"ס דמספקינן על שני ענינים אבל כאן דשני צדדים מורין על ענין אחד וזמן א' חשיב רוב מעליא דלא נשתייר הרוב סימנין ועי"ש בריטב"א קידושין דקרי ליה כה"ג לס"ס ומ"מ המכוין הוא לרוב. וכן בשחיטה נקרא ענין זה לרוב דנשחט שפיר כן למדתי מנעורי בדברי תוס' הנ"ל וראיתי אח"כ שנתכונתי לזה לדעת אאמ"ו ז"ל שכתב כן בד"ח (סי' י"ז) דכיון דהשני ספיקות מורין על דבר א' ועל זמן א' דלא נשחט פחות מחצי סימן דהס' ששחט רוב מורה ששחט עכ"פ ג"כ החצי והס' ששחט רק מחצה ג"כ מורה דהוי שחיטה מעליא וכיון דשניהם הם על זמן א' ושם א' הוי כרוב ומהני אף נגד חזקה וע"ש שכ' דכאן ל"ש לומר סמוך מיעוט לחזק' עפ"י דעת הרשב"א במשמרת הבית ועיין תוס' עירובין (דף ו') דכתבו דהוי כעין ס"ס כיון דההיתר קרוב מן האיסור:

ובזה מובן דברי הרמב"ם דמבואר מדבריו (פ"ט) מרוצח דבידי אדם אי אפשר לצמצם בידי אדם ובהלכות כלים (פט"ז) ב' בתנור שנטמא חולקו לשנים א' גדול וא' קטן הגדול טמא והקטן טהור חלקו לשנים בשוה כל א' מהן טמא לפי שאי אפשר לכוין אבל טבלא של חרס שיש לה דופן שנתחלקה לשנים טהורה וקשה אף אם נאמר בתנור הואיל דיש לו גומות אי אפשר לצמצם ולכוין כמבואר ש"ס בכורות (דף ח"י) משא"כ בטבלא מ"מ הא הרמב"ם סובר דאי אפש' לצמצם בידי אדם ואף אם נאמר דהוי ס"ס כמ"ש תוס' לגבי שחיטה מ"מ יקשה הא בס' טומאה ברה"י ל"מ ס"ס וכבר הניח זאת הגרע"א ז"ל בצ"ע בגליון משניות (פי"ב) דכלים וקדמוהו הרב בפרי מגדים (סי' כ"ג ס"ק י"א) בש"ד וכ' לא ידענא מה אדון ביה. ובאמת הדבר תימא ע"ד הרמב"ם דאף למ"ש הר"ש (פ"ה) דכלים דהא דאי אפשר לכוין משום דיש לו גומות ה"מ היכא דסלקי לאחר שהוסק אבל בשלא הוסק אפשר לכוין בעוד שהוא רך ולח ולכך קתני בתוספתא מבית האומן. מ"מ ברמב"ם יקשה דאף די"ל בתנו' דמסתם אחר שהוסק ואי אפשר לכוין בשביל הגומות מ"מ הא לדידיה דפוסק דאי אפשר לצמצם בידי אדם אמאי בטבלא טהורה. ולמ"ש א"ש כיון דנראה לנו בעליל שהוא נחלק שוה בשוה רק שבאנו לחוש לדלמא טועין אנו ואינו מכוין יפה שוב נוכל לומר ולדון על כל אחד מהחצי הטבלא דעפ"י הרוב הוא כשר דדלמא נשבר זה פחות מהשני ואינו הגדול וכיון דהשני ספיקות מורין על דבר א' יש לנו לדון על הרוב ורוב מהני אף בספק טומאה ברה"י כמבואר בברייתא סוף פ"א דכתובות ומס' חולין (דף ט') וכיון דעל כל החלק נוכל לדון להכשירו מצד הרוב דיצא מידי טומאתו מטהרינן לשניהם דעל כ"א יש לדון דהרוב הוא דכשר ואף דהוי כתרתי דסתרי קצת דהא דנין על שניהם ביחד מ"מ הא אינו סותר רק ס' א' שאני אומר דלמא א' גדול מחבירו אבל יכול להיות דחלקו שוה בשוה לכך שניהם טהורין דעל כ"א אנו דנין לטהרן מצד רוב צדדים לטהר. והא דבש"ס בכורות (דף י"ז ע"ב) פריך מחלקו לשנים והן שוין שניהם טמאין לפי שאי"א לצמצם לס"ד דלא ס"ל שאני כלי חרס הואיל ויש בו גומות יקשה הא אף דא"א לצמצם אמאי טמאין הא הוי רוב צדדין לכל החצי לטהר כמו דסברי לדידן ה"ר שמעי' בתוס' ע"כ צריך לומר אה"נ לשיטתו דהש"ס היה יכול לומר ולטעמך כמובן:

ולכאורה הדברים מוכרחים בדעת תוס' דהוי רוב דהא בשחיטה ג"כ הס' הוא לענין טומאת נבלה דאם לא נשחט החצי סימן בבירור מטמאה כנבלה א"כ מאי מועיל דאמרינן אף דאי אפשר לצמצם מ"מ שרי מטעם ס"ס הא דנין לענין טומאה ג"כ ולגבי ס' טומא' בר"הי ל"מ ס"ס ואף דיש חזקה לטהר מ"מ ל"מ החזקה בס' טומאה. וכיון דבא הנידון לפנינו על היתר אכילה ועל הטומא' אם מטמא מהראוי לנו להחמיר כי כיצד נוכל להקל בס' וכיון דלענין טומאה ההכרח לנו להחמיר דהלכתא גמירא לן בס' טומאה ברה"י דטמא אף נגד החזק' והתורה עשה בו ס' כודאי ואף ס"ס ל"מ וכנראה מדברי תוס' ב"ב (דף נ"ה) דמה"ת ל"מ כיון דמה"ד אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמה אחזק' וילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי עי"ש כיצד נוכל להכשיר באכילה אם נולד הס' לענין טומאה וע' נו"ב מהד"ת חיו"ד (סי' ק"כ) דכ' דבס' בשחיטה דאנו אוסרים אטו נימא שאם יש בבית המטבחים אנשים הרבה יהיה הס' לקולא מצד ס' ברה"ר א"ו בדבר השייך לאיסור והיתר אמרינן ס' איסור לחומרא ואין חילוק לענין צד האיסור שבו בין רה"י לרה"ר ע"ש וזה למיזל לחומרא אבל ודאי דלא נוכל לאחוז החבל בתרי ראשין ולהתיר באכילה ולהחמיר לענין טומאה. א"ו כיון דהוי שני צדדים להתיר יש לו כח הרוב ובתר רובא אזלינן אף לענין טומאה:

אך י"ל למ"ש בש"מ כתובות (דף ח') בהא דהקשה הש"ס ואמאי ס"ס הוא וז"ל והקשה בשיטה דמאי אמרינן כל מקום שאתה יכול לרבות ספקא וס"ס ברה"י ס' טמא ותירץ דה"מ כשהוחזק שם טומאה אבל אם לא הוחזק שם טומאה כלל בס"ס אין אוסרין עכ"ל. וא"כ י"ל שפיר לענין שחיטה כיון דלא הוחזק שם טומאה מהני ס"ס להכשיר משא"כ בהך דטבלא דכבר הוחזק שם טומאה ואתה בא להוציא מטומאתו ע"י השבירה י"ל דל"מ ס"ס ברה"י להוציא מידי טומאתו. אולם יקשה הא קתני במתניתן דטהרות (פ"ו) כל שאתה יכול לרבות ספיקו' וקתני שם טומאה בבית ספק היתה שם ספק לא היתה שם ואפילו היתה שם ספק שיש בה כשיעור ספק שאין בה כשיעור ואפילו שיש בה ספק טומאה ספק טהרה ואפילו טומאה ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא וכ"כ להדיא הרמב"ם ר"פ (ח"י) מאבות הטומאות הרי להדי' דל"מ ס"ס אף בלא הוחזק הטומאה ודוחק גדול לומר דהתם איירי דמתחלה הוחזק לטומאה ודאי השיעור ואח"כ נולד ס' אם נסתלק מכו"כ:

הן אמת דבחידושי הר"ן ריש נדה כ' על קושית התוס' שם לב"ש למה לא מטמאינן הטהרות דלמפרע הא ס' טומא' ברה"י ס' טמא וכ' כיון דמסוטה גמרינן דוקא דומיא דסוטה שהס' נולד בהאשה שהיא המקבלת הטומאה אבל באיש שהוא המטמא א"ב ס' כלל שאם בא עליה ודאי טמאה אבל הכא שנולד הס' באשה שהיא נותנת הטומאה לא דמי' לסוטה הוא ולפיכך אנו מעמידין אותה על חזקתו עיי"ש הרי דיש חילוק אם נולד הס' בדבר המקבל טומאה או שנולד ס' בדבר המטמא וא"כ י"ל כן ג"כ לענין ס"ס היכא דשני ספיקות מורין שאין כאן דבר המטמא מהני הס"ס ואתי נמי שפיר הך דטבלא ועיין רשב"א ריש נדה שם ובתשובה (סי' פ"ג) שכ' שלא אמרו רשות היחיד ורה"ר אלא בדאיתחזק איסורא כגון ט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם ונגע בא' מהם וא"י באיזה מהם נגע אי נמי בדאיכא רגלים לדבר כסוטה שהרי קינא לה ונסתרה א"נ אע"ג דלא איתחזק והוא דליכא למימר דפריש מרובא עי"ש משמע ג"כ דמספקי ליה בזה. אולם יקשה ממתניתין דטהרו' שם המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר והחזירהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ס' טהור ור"ש חולק ויקשה אמאי ברה"י ס' טמא הא נולד הס' בדבר המטמא ועוד ממתניתין דנגע בא' בלילה ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין ומבואר בתוספתא דדוקא ברה"י טמא ואמאי הא הס' נולד על דבר המטמא. שוב ראיתי בתוס' סוטה (דף כ"ח) דהקשו באמת על הך מתניתין דנגע בא' בלילה הא הוי ס' על דבר המטמא וכתבו דכך הלכתא גמירי לן דבכל אופן ס' רה"י ס' טמא. ואולי יש לחלק דשם עכ"פ עתה בשעת מציאתן הוא ודאי מת ובנדה אף דהשתא ודאי טמאה עדיף דהיא בדיקה ממש וכמ"ש חידושי רמב"ן ריש נדה ועדיין צ"ע. ובענין ס"ס י"ל ג"כ סברא הזאת דאף דמצא פ"פ מ"מ כיון דהוי ס' תחתיו ס' אונס ולא הוחזקה טומאה כלל לפנינו עדיף טפי ולא אסרינן ואתי שפיר דברי הש"מ כתובות ובמ"א יבואר אי"ה עוד במקומו. עכ"פ אינו מוכרח ממה דס"ד דמע"מ כשירה דמהני הס"ס לענין היתר אכילה דיהיה מצד רוב מטעם דאל"כ לא יהני לענין טומאה די"ל דבכה"ג מהני אף ס"ס לטהר. וכ"מ מד' תו' חולין(ד"י) בשחט בסכין ונמצ' פגו' דר"ח סובר כשיר' שמא בעצם נפגם וכ' תו' דל"ה תרתי לרעות' דהוי ס' טובא שמא בעצם נפגם ושמא לא שח' הסימנים כנגד הפגימה והוי כס"ס ויקש' ג"כ אמאי לא נימא לענין טומא' כיון דאם נשחטה נגד הפגימה הוי נבילה ומטמאה ובטומאה ל"מ ס"ס. א"ו כיון דלא אתחזק לפנינו טומאה מהני ס"ס לענין טומאה ג"כ וע' מבי"ע בס' קרית ספר (פח"י)מאה"ט דכ' דס"ס דל"מ בטומאה הוא רק מדרבנן אף ברה"י דגמירי לה מסוטה ושם ליכא ס"ס והביא דברי תוס' ב"ב (דף נ"ה) אולם למ"ש תוס' שם דמה לי חד ס' מה לי תרי משמע דהוא מה"ת ועיין פנ"י בק"א סוף (פ"א)דכתובות ובהפלאה שם דלדבריו הא דל"מ ס"ס בטומאה משום דעשאו הכ' כודאי משמע דשלש ספקות מהני וכמ"ש הש"ך (סי' ק"י) דשלש ספקות מהני לכ"ע אף נגד חזקה ולא משמע כן ממתניתין דמס' טהרות דלענין טומאה משמע אף בג' ספקות מחמרינן אם מה"ת או מדרבנן ועיין תוס' פסחים (דף ט' ע"ב) ד"ה ספק דגרירת חולדה הוי ס' הרגיל ועיין בראב"ד בהשגות (פי"ט) הל' טומאת מת דכ' באמת הטעם דמשום דהוי ס"ס אף בדאורייתא לקולא ועיין מהרי"ט ח' יו"ד (סי' א') ובס' כפות תמרים מ"ש בזה. עכ"פ אם נאמר דס"ס דל"מ הוא רק מדרבנן א"ש הא דטבלא אף אם הוי ס"ס י"ל דבכה"ג הקילו כיון דנראה לפנינו דהוא מע"מ ובפרט לענין חשיבת הכלי נתבטל ולכך שרי כל חד דאין זה ס"ס הסותרין כמ"ש הפר"מ כיון דאינו סותר רק חד ס':

עוד י"ל בקושיא הנז' בהך דטבלא וכן בשוחט מע"מ אף דהוי רק ס"ס ואף אם נאמר דס"ס ברה"י מטמאינן מה"ת מ"מ י"ל כיון דלפנינו ראינו אחרי הבדיקה הראוי שהוא מע"מ ממש רק אנן ידענו שאי אפשר לצמצם ואנן גמרינן מסוטה דס' טומאה טמא ודוקא בדבר שיש בו דעת לשאול אבל דבר שא"ב דעת לשאול אינו דומיא דסוטה והוי כשאר ספיקו' וה"נ הוי כא"ב דעת לשאול ואף דס' טומאה הבא בידי אדם ספקו טמא היינו במקום שהיה אפשר לדעת בשעת לידת הס' אבל בענין דאי אפשר לעולם לדעת כמו בנד"ד דאי אפשר לצמצם לשום אדם ואין זה ס' חסרון ידיע' כיון דאי אפשר לשום אדם לצמצם ולדעת הוי דין זה כשאר ספקות ולכך שרי בס"ס ועיין רמב"ם (פי"ז) מאה"ט המערה מכלי לכלי ונמצא השרץ בתחתון העליון טהור ואין אומרין העליון נפל אלא שמא בתחתון היה מפני שהן כלים ואין להם דעת לשאול וכן כל כיוצא בזה ועי"ש בראב"ד שתמה ע"ז שהרי טומאה הבא בידי אדם הוא אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאה ובכ"מ שם כתב ולדעת רבינו י"ל שמאחר שלא נדע לאדם ל"ח באה בידי אדם עי"ש וא"כ בזה דאי אפשר לדעת לאדם י"ל דגם הראב"ד מודה דהוי כא"ב דעת לשאול ושפיר מהני לטהר מטעם ס"ס וכנ"ל וז"פ לענ"ד:

אולם בהך ס"ס דסכין הנמצא פגום שם י"ל דהוי כס' שיש בו דעת לשאול ובא ע"י אדם דאם היה שוחט העור היה יכול לבדוק ולדעת אם הוא פגום ואף שהמציאות רחוק מ"מ כיון דהי' אופן לדעת הוי כיש בו דעת לשאול ובא ע"י אדם וס' ברה"י בטומאה טמא ודאי ול"מ ס"ס וצריך לומר כמ"ש לעיל. הן אמת דלכאורה י"ל דדבר זה אם מתרמו ס"ס לגבי איסור אכילה דנבילה וטומאה אם נאמר דלענין אכילה יהיה אסור כיון דלענין טומאה ל"מ ס"ס י"ל דתליא בהא דמבואר סוטה (דף כ"ח) דצריך תלתא קרא דונטמאה חד לבעל חד לבועל חד לתרומה ופריך בש"ס לר"ע כהונה מנ"ל וכ"ת כהונה ל"צ קרא שהרי עשה בהן ס' זונה כזונה תרומה נמי לא מבעי' קרא שהרי עשה בה ס' זונה כזונה ומסיק דלר"ע ד' קרא כתיב ועי"ש בתוס' דכ' תימא אמאי לא אמר כיון דטימא הכתוב מס' מה"ת דמותרת בתרומ' ולכהונה ותירצו דאי לאו קרא איכא למימר דלא טימא אלא לבעלה דאיכא ס' חייבי מיתות ב"ד ע"י אבל לענין תרומה וכהונה הו"א אוקי אתתא אחזקתה אבל בירושלמי אמרו דל"מ אשה שאסורה לביתה ותהי' מותרת בתרומה ודרש חד מהני תלתא קרא ליבם עי"ש הרי מבואר דלדעת הש"ס דילן צריך קרא לאסור בתרומ' ולכהונה אף דכבר ידענו דעשה הכ' ס' כודאי לאסור לבעל ולבועל דאיתר' החזקה ע"י הקו"ס מ"מ אי לאו קרא היתה מותרת בתרומה ולכהונ' והיינו מדחקים א"ע לומר דלבעלה דאיכא ס' חייבי מיתות ב"ד ע"י אף דאיסור זונה ולבועל ל"ה חייבי מיתות בית דין רק הואיל דהאיסור ביאה הי' ספק חייבי מיתות בית דין לכך החמירה התורה לאסור ובכ"ז היתה מותרת בתרומה ולכהונה מצד חזקה הרי דמחלקינן הדבר גבי אתתא אחת לאסרה לבעלה ולבועל ולהתירה בתרומה אף דהיינו מחזקינן לה בחזקת זונה לאסרה על בעלה ועשה הכתוב כודאי ועי"ש תוס' ד"ה מה דהכ' אסרה קודם שתיה כאלו היא ודאי ואפילו היא טהורה נענש בב"ד של מעלה [ומה שהקשה שם המהרש"א הא איצטריך קרא לאסרה דלא מוקמינן על חזקתיה צריך ליישב דהא אף אם ל"ה קראה הכ' ונטמאה רק שציוה לעשות כסדר הזה ואח"כ ונקתה ונזרעה זרע היינו יודעים דאסורה לבעלה עד שיעשה לה כסדר מנות השקאה ולמה איצטרך לרבו' מונטמאה ע"ז כתבו דהכתוב אסרה קודם שתיה כאלו הוא ודאי] ובכ"ז אף דגלי קרא לאסרה על בעלה ולבועל אף דתרוייהו טענו ברי דלא טימא אותה וכן לבעלה היה ראוי להאמין לה וכמ"ש הר"ן חידושי ריש נדה לא היינו יודעים לאסור אותה לכהונה אם לא גלי קרא הרי דאינו מכריע זה ע"ז לומר הואיל דמחזקינן אותה לאיסור לגבי ד"א נאסור אותה לדברים אחרים הנגרר אחריו רק כל חד תיקום אדוכתי' כן נמי י"ל לענין ס"ס אף דלענין טומאה מחזקינן למטמא מ"מ אינו אסור באכילה. ולדברי הירושלמי הוא באמת כמו דשם נגרר האיסור תרומה אף דהוא רק איסור הנוגע רק לעצמה מ"מ כיון דאסורה לביתה אסורה גם בתרומה ה"נ י"ל כיון דמטמאינן אף בס"ס ואפשר לעשות כודאי ממילא אסו' באכיל' ובאמת קושית תוס' שם יש ליישב דפירכת הש"ס הוא על עשאה הכתוב כודאי ומנ"ל כהונה אף דממילא אסורה מס' ולא מוקמינן על החזקה כיון דגלי קרא דאסורה לבעל ולבועל מ"מ כודאי ל"ה ידענו אי לאו קרא ואי דל"צ כיון דעשה ס' זונה כודאי תרומה נמי לא תבעי וכן ראיתי בס' שב שמעתתא (ש"א פי"ג) שמיישב כן תמיהת התו' ולפי"ז אין להוכיח לומר דלא נגרר חד בתר חבירו רק לעשות ס' כודאי לענשה בב"ד של מעלה צריך קרא אבל לאסור מס' ל"ה צריך קרא וכ"כ בס"ס כיון דלענין טומאה ל"מ הס"ס י"ל דל"מ להתיר באכילה. וצ"ע בכ"ז:

שוב ראיתי בקרית ספר הלכות כלים דכ' בהך דטבלא טעם אחר דבתנור כ"א טמא דאי אפשר לצמצם משום דכלי חרס יש בו גומו' ולא סלקא טומאה מיניה והוי ס' דאורייתא וטבלא שיש לו דופן שנחלקה לב' בשוה טהורין דהוי מד' דברים שחכמים מטהרין (פ"ג) דעדיו' ולפי' הראב"ד ז"ל הוא הטבלא של עץ ומשום דטומאתה מדרבנן ל"א בה תרי רובי ולדעת הרמב"ם שהיא של חרס נראה דטהורה משום דהשתא לית לה דופן ברוח רביעית ואפ"ה אם אחת מהן גדולה טמאה דאכתי חשיבי כלי קיבול עכ"ל כנראה דמטעם אחר בטבלא טהורין דנתבטל מתור' כלי קיבול כל שנחלקה לשנים הנראים שוין:

ובהאי ענינא דהך ס"ס אמרתי בימי חורפי בדרך פלפול ליישב דברי הרמב"ם שכתב הלכות טומאת צרעת פ"ב ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה ה"ז טמא ויראה לי שטומאתו בספק וכ' שם הכ"מ אע"ג דבמס' ב"מ אמרינן דקוב"ה אמר טהור לא בשמים היא ואע"ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמיני ואיהו אמר טהו' ויצאה נשמתו בטהר' י"ל כיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת"ק והדברים דחוקים וי"ל דהרמב"ם דקדק בלשונו ואמר ס' שיער לבן קדם ס' הבהרת קדמה ולא קאמר סתם ס' כמו דקאמר בש"ס ב"מ דשם קתני אם בהרת קודמ' לשיעור לבן טמא ואם שיעור לבן קד' טהור ס' הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא ולא קתני רק סתם ס' גם למה אמר רבה ב"נ טהור טהור שני פעמים. אולם א"ש דהא יש לחקור כיצד הדין אם באו שניהם ביחד בבא הבהרת והשיער לבן וי"ל כיון דכתיב בתוה"ק ושיער לבן בבהרת היא דוקא סימן טומאה אם קדם הבהרת ואח"כ בא השיער לבן אבל אם באו שניהן ביחד י"ל דאינו סימן טומאה והנה הא דהוכיח רבא כתובות (דף ע"ה) דר"י אזל בתר חזקת הגוף צריך לראות מה שייך בזה חה"ג דלא קדם להשיער לבן הא גם להשיער לבן יש חזק' דלא היה לו מקודם ונימא דבא אח"כ וצריך לומר דהחזקה הוא דמחזקי' דבאו ביחד ובשעה שבא הבהרת בא השיער ולא אח"כ ואי דהוי חזקה על השיער הא כ"כ הוי חזקה על הבהרת. אולם א"כ יקשה מנ"ל לרבא דהטעם משום חזה"ג דלמא הטעם משום דהוי רוב צדדים להתיר וכמו ס"ס חדא דלמא קדם השיער לבן ואף אם לא קדם לבא דלמא באו ביחד והוי רוב לטהר ומיעוט לטמא דהיינו שהבהרת קדם. וי"ל הא דאמ' רבה ב"נ טהור טהור וכפל דבריו היינו מהך טעמא אם מספקינן ג"כ לדלמא השיער לבן קדם או שבאו בב"א ויש שני צדדים לטהר רק מיעוט צד דבהרת קדם בזה אמר טהור טהור היינו שני צדדים יש לטהר אבל אם ידענו דלא באו בב"א רק הספק על מי קדם אם הבהרת קדם או השיער לבן קדם דל"נ רק הס' איזהו קדם בזה י"ל דטמא מס' ורב"נ יצא' נשמתו בטהרה ורמז בדבריו שאמר טהור טהור אם יש שני צדדים לטהר ומובן מאליו דהיכא דליכא שני צדדים לטהר טמא מס' ואתי שפיר פסקו של הרמב"ם דפוסק כהכרעתו של רבב"נ והוא לא הביא לטמא רק היכא דלא יש ס' על ביאת שניהן בב"א רק הס' אם הבהרת קדם או השיער לבן קדם אבל על ב"א לא יש ס' בזה הוי ס' לטמא בס' השקול. אולם יש לגמגם דע"כ לא כתבו תוס' דזה הוי כעין ס"ס היכא דיש שני צדדים להכשיר רק היכא דלפנינו נראה לעינינו דהוא מחצה על מחצה רק שבאנו להתגולל עלינו דאי אפשר לצמצם בזה שייך לומר להכשיר מצד ס"ס אבל אם לא ידענו ולא ראינו כלל י"ל דל"מ ס"ס כזה לדון מצד רוב צדדין שוב ראיתי בש"מ כתובות שם דכתב דתיקשי רישא לסיפא דמתני אם בהרת קדם טמא משמע הא שניהם נולדו בב"א טהור ומדקתני סיפא אם שיער לבן קדם לבהרת טהור משמע הא שניהם בב"א טמא ואי דייקת בדיוק דרישא תיקשי אמאי ס' טמא והרי כאן ס"ס ולהקל וכ' דנקט בהרת קודם לשיער משום דהכי כתיב בקרא והה"ד שניהם בב"א עי"ש ויקשה לדבריו א"כ הוי ס"ס לטמא ועי"ש עוד בש"מ הרי דקרי אף לכה"ג ס"ס וי"ל דעכ"פ שייך חזקת הגוף בסימן טומאה של"ה לו ואז אף דל"ה ספק על ביאת שניהם בב"א רק מי בא קודם או הבהרת או השיער לבן ע"ז פליגי ר"י ורבנן וגם ע"ז שייך חזה"ג כנ"ל ובזה הכריע רבב"נ במה שאמר טהור טהור שני פעמים היינו היכא דיש שני צדדים לטהר וא"ש דברי הרמב"ם כן י"ל ע"ד פלפול ואכ"מ בזה במה שיש עוד לדבר שמה:

השמטהעריכה

נשמט מלעיל סי' (כ') [י"ט]

בענין אי אפשר לצמצם בידי אדם עיין מתני' כלים (פי"א) ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה טמא וכן מן החלמא ומן הגללים. ולכאורה מוכח משם דאי אפשר לצמצם דאל"כ אמאי יהי' טמא ואמאי יכריע המחצה טמא להמחצה טהור אלא ודאי משום דאי אפשר לצמצם. אולם יקשה נימא ג"כ דהוי ספק ספיק' לטהר אם מע"מ יהי' טהור נימא אם אי אפשר לצמצם דילמא הוי רוב מן הטהור ובפרט ברישא ברזל טמא שבא משברי כלים דגזרו חכמים שיהי' טמא בעושה כלי משבריה א"כ נימא ספיקא דרבנן לקולא וע"כ צ"ל דמע"מ אין כל אחד מכריע לחבירו ונקרא כ"א על שמו לכך טמא ואף דא"א לצמצם מ"מ כיון דלעינינו נראה כמע"מ נשאר כ"א על שמו. ועיין מתני' דנגעים (פי"א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מגמלים אינן מטמאים בנגעים אם רוב מרחלי' מטמאים בנגעים מע"מ מטמאים בנגעים ובר"ש שם מביא מתוספתא ר"ש ב"י אומר משום ר"ש הואיל וס' נגעים להקל מע"מ יהי' טהור. ולכאורה לדבריו כמו כן בהך דכלים י"ל לר"ש כיון דהוי ס' דרבנן נימא ג"כ להקל ומהראוי לדברי ר"ש לחלק בין רישא לסיפא דבסיפא מן החלמא ומן הגללים שפיר במע"מ טמא משא"כ ברישא דלא הוי רק טומאה דרבנן ומהראוי לומר ספיקא דרבנן לקולא. אולם צריך להבין דברי ר"ש איזה ספק יש דנימא ספק נגעים להקל כיון דנתערב הצמר מן הגמלים והרחלים. ובהגהותי בדברי חיים חיו"ד (סי' כ"א) הבאתי סמך מזה לדברי הפרי תאר שכתב לדון בדבר חדש דכל מה דאזלינן בתר רובא הוא מדכתיב אחרי רבים להטות ואי הוי מע"מ אין הכרח לא לאיסור ולא להיתר מה"ת דנוכל לומר דאין איסור עד דהוי רובא דאיסורא ואיכא למימר אין להתיר עד דהוי רובא התירא וספק הוא ולדעת הרמב"ם והראב"ד דסברי ספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן זה ג"כ ל"ה רק מדרבנן וכן החזיק ע"י בס' מהרי"ט אלגזי הלכות חלה. וי"ל שכן הוא דעת ר"ש דכשהוא מע"מ לא ידענו אחר איזה מחצה להחזיק והוי ספק לכך אמר כל ספק נגעים להקל חוץ ממה דמבואר שם מס' נגעים וכיון דאנן פסקינן כת"ק להחמיר במע"מ ומשמ' מדבריו דבבירור מטמא בנגעים ולא מטעם ס' א"כ מוכח לומר דמע"מ לאו בכלל ס' הוא רק מדין ודאי אסור הואיל דהתורה אמרה אחרי רבי' להטות ומע"מ נידון כחומר שתיהן והוכחתי עוד שם ממקום אחר דלא כפ"ת. והבאתי דברי התשב"ץ (ח"ב סי' ד') שכ' בביאור הטעם דר"ש דמע"מ אינו מטמא דטעם הספק הוא משום שאין אנו יכולים לעמוד על שיעור שניהם שאי אפשר לצמצם כמו בחלקו לשנים והם שוין שניהם טמאים שא"א לצמצם ה"נ א"א לצמצם שמא יש בו פשתן יותר הא אולי יבא אליהו ויאמר דמע"מ הוא בלי ספק דהיה מותר כדין פרידה עם מינה משום דבריה בפ"ע היא כיון שנתערבו שניהם בטירוף ואין חלק מהם שיקרא פשתן אלא שאם הרוב הוא פשתן הוא אסור לפי שהמיעוט בטל ברוב ופשתן הוא ומבואר מדבריו דטעמא דת"ק הוא משום דא"א לצמצם ויקשה למה לא הביא הש"ס בכורות פלוגתא זאת וגם מ"ט דרבנן כיון דס' נגעים להקל. וגם לשיטת התוס' הנ"ל כיון דלעינינו נראה כמע"מ דאינו מטמא נאמר דהוי ס"ס או רוב דאינו מטמא דדילמא רוב צמר גמלים ואף מע"מ כשר דהוי כבריה בפ"ע לדבריו וגם יקשה אמאי ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור מע"מ טמא ואף דשם הכל שם ברזל הוא ועומד במקומו מ"מ כיון דקתני ביחד עם מן החלמא ומן הגללים ודאי טעמן שוין ושם נימא דהוי בריה בפ"ע וע"כ דמע"מ לאו מטעם ס' אסור רק בבירור כל אחד עומד בפ"ע ואין כח לאחד לבטל לחבירו ואסור כחומר שתיהן וכן לענין כלאים בצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז משמע דמע"מ אסור מטעם ודאי ולא מטעם ספק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף