אמרי בינה/דיני שחיטה/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני שחיטה ח

סימן ח

אם בדקו שו"ב ונמצא שא"י אם נטל פעם א' קבלה אמרינן השת' דאתרע כן דעת האגודה והכרעת רמ"א (סי' א') ובטו"ז האריך להשיג ותוכן הדברים דהא אנן קי"ל כר"ה בשוחט בסכין ונמצא פגום בלא שבר עצמות ודלא כר"ח דאמר סכין אתרע בהמה לא אתרע וה"נ דומה למקוה דהוה תרתי לריעותא הרי אינו יודע לפנינו ובהמה בחזקת איסור דבהמה. והש"ך כ' דבזה מסייע רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן והפלתי השיג ע"ז כיון דחזינן בבהמה שנטרפה עכשיו ובבירור ל"ס על הרוב לומר השתא דנטרפה כיון דע"כ יצא מכלל רוב רק מצד חזקה הנצמח מן הרוב א"כ כאן נמי זה יצא מכלל רוב ונשאר רק חזקה דמעיקרא שידענו שידע א"כ שוב הוי תרתי לריעותא. אולם כונת הש"ך ודאי אף דלגבי רוב לא אמרינן השת' דאתרע ויצא מן הרוב והטעם כיון דלא נתברר מעולם בפננו בחוש כמו גבי חזקה דמעיקרא דילפינן מנגע דאף דחסר לפנינו אמרינן השתא דחסר דשם ראינו מקודם שהיה שלם משא"כ בחזקה דאתיא מכח רוב כיון שיצאה מכלל רוב ומקודם לא הי' חזקה בודאי ועיין מהרי"ט (ח"א סי' ל"ז) אבל מ"מ קצת חזקת היתר הוי רק שלא נוכל לסמוך ע"ז כיון דאתרע אבל מ"מ כיון דמסייע חזקה דמעיקרא עדיף ממקוה. ואין לומר א"כ בסכין נימ' ג"כ דהא ע"כ אתה צריך לומר דרוב סכינים אינם נפגמים בעור דהא קי"ל אם נאבד הסכין לאחר שחיטה הבהמה כשרה ולא חיישינן להחזיק ריעותא לומר דילמא נפגם הסכין א"כ אף שנמצא פגום נימא לאוקמי הסכין על חזקתו ולומר השתא דאתרע כיון דמסייע רוב. אולם ז"א דאף דלר"ה בנאבד הסכין מותר היינו דלא מחזקינן ריעותא כל זמן שלא ראינו אבל בראינו ריעות' סובר דעור פוגם כמו עצם המפרקת.

ועיין סדרי טהרה (סי' קצ"ט ס"ק ל"ז) שהקשה על הרשב"א בתו"ה שכ' דחתיכת העור לר"ה הוי כמו אשה שנתעסקה במין החוצץ קודם הטבילה דעור לר"ה ודאי פוגם א"כ אמאי בנאבד הסכין כשרה מ"ש מהא דר"ג א"ר בנתנה תבשיל לבנה דאפי' אם לא נמצא עליה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה משום דאימר ברדיוני נפל הרי אף שבדקה גופה קודם טבילה כיון שהפסיקה בנתים בנתינת תבשיל לא עלתה לה טבילה ולמה בשחיטה כשרה לר"ה דס"ל עור ודאי פוגם. וע"כ צריך לומר דוקא אם בדקנו אחר שחיטה וראינו שנפגם הורע כחו של סכין זה שעלול ליפגם שהספק שקול כמו שעצם המפרקת גורם הפגימה כן נמי יכול העור לגרום הפגימה אבל אם לא ראינו שום פגם מהיכ' תיתי לנו להחזיק ריעותא מה דלא שכיח שיפגם בעור ואף דלר"ה אף בשבר בו עצמות שיש מקום לתלות ולומר אין ספק מוציא מידי ודאי מ"מ מקרי לדידי' אתילד ריעות' וחיישינן שמא בעור נפגמ' ע"כ הטעם כיון דלפננו הרעותא אבל בנאבד לא מחזקינן ריעותא כלל אבל מ"מ רוב גמור לא הוי. ועיין ברי"ף ריש חולין שכ' בראה א' ששחט ואזל לעלמא ולא ידענו אי גמר אי לא מותרת דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן וכתב ואי קשיא לך הא דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דשמעת מינה דס' שחיטה לחומרא וקי"ל דהלכתא הוא התם כגון דאתיילדא ריעותא בסכין אבל הכא כיון דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כמאן דאתידע במה נשחטה הוא. ולכאורה מאי ס"ד להקשות הא בכל התורה סמכינן על רוב ומאי קשיא ליה להרי"ף מספק בשחיטה דסכין ולמ"ש כונתו דהא בנאבד הסכין כשרה וע"כ מטעם רוב סכינים אינם נפגמים בעור ואעפ"כ בנמצא פגום לא סמכינן על רוב זה אף דיש רוב וחזקת הסכין ממילא אף בשוחט שאינו לפננו לא נסמוך על רוב דל"ה בירור ועד שיודע לך בבירור אינו מוציא מחזק' איסור וע"ז מתרץ דשם כיון דבפנינו איתילד רעותא וחזינן דהסכין עלול לפגום לכך אסור אבל לעולם ע"י הרוב כמאן דאתיידע במה נשחט' היא:

והנה לכאורה יש לצדד בישוב קושיא זו דל"ה תרתי לריעות' להמבואר ברמב"ן ורשב"א יבמות (דף ל"א) בהא דקאמר שם הש"ס אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת בס' גירושין דערוה וכן בספק קידושין דערוה בחזקת היתר ליבם עומדת אף דהיתה אסורה משום א"א וכשמת נעמידוה בחזקת איסור כמו דאמרינין מחזיקן מאיסור לאיסור לגבי ספק בשחיטה אף דבחייה לא הי' רק איסור אבר מן החי מ"מ חוששין לנבלה וכתב הרשב"א דגבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחט' כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה הלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראיה ודכותה הכא כיון שזו מתחילתה צרה לערוה הות ואלו מת בעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכח עליו כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה עליך להביא ראי' וכן הדין כה"ג בקדושין. וכבר האריכו בזה הגאונים בס' ש"ש ובס' ח"ד ובתשובת רע"א ז"ל דמס' קידושין מוכח דאף באותו איסור עצמו מקרי ג"כ חזקת היתר דדנין כשימות בעלה תהא מותרת ליבם והרי מת לפנינו אלא דבאת לומר דנתחדש דבר שמיתתו לא יהיה מתרת אותה מצד קדושי ערוה אמרינן אוקי על חזקה דמיתת בעלה תהיה מתרת ליבם והעלו דס' נקובת הושט אם מעשה השחיטה נעשה כהוגן ולית בי' ס' רק מצד אחר דומה לשאר ס' טריפה בנולד ריעותא ועיין מ"ש בזה בס' דברי חיים יו"ד (סוף סי' ו') בהגהותי ויבואר עוד לפנינו אי"ה:

והנה מטעם זה נראה דכל ס' במעשה שחיטה אם נעשה כהוגן דאמרינן עליך להבי' ראי' ואין ס' מוציא מידי ודאי מ"מ אף דנשאר בחזקת איסור היינו רק מס' אבל מ"מ לא נוכל לומר להחזיק מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה אף ללקות דהא בהמה בחייה אף דהי' לה חזקת איסור מ"מ הי' בידו לסלק האיסור ולשחטה כהוגן ולא להמשיך עליה איסור עולם וכמו דעליך להביא ראיה שנעשה מעשה המכשיר כן נמי עליך להביא ראיה שנעשה בה מעשה הפוסלת להוציא מחזקתה שהיה לה מקודם שיכול לסלק האיסור אבמה"ח ולכשישחטנה תהיה מותרת לאכול וא"כ די דלא נוכל לברר אם מעשה שעשה היה בהכשר שחיטה לאסור לאכול מ"מ ג"כ לא נוכל לברר שנעשה מעשה הפוסלה לעולם להמשיך עליה איסור עולם ולא מצינו בס' בשחיט' להחזיק' בודאי נבלה ללקות רק בדברי רמב"ם בלא בדק בסימנין ועיין פ"מ בפתיחה להלכות שחיטה שהתעורר בזה למה בספק שהה הוי רק ס' נבילה ובנמצא סכין פגום ובנמצא שמוטה הא קיי"ל סוקלין על החזקה:

ולמ"ש אתי שפיר דהא היתה עומדת לסלק האיסור ומעש' נעשה לפנינו רק הספק אם נעשה בהכשר וע"ז לא הי' בחזקה שלא תסלק ממנה האיסור אדרבא בחזקה הי' שבידו לסלק האיסור רק כיון שלא ידענו אם נעשה בהכשר עליך להביא ראיה ומ"מ כמו כן לא ידענו בבירור אם נעשה בה מעשה האיסור לעולם דהיינו ששהה או ששחט בסכין פגום ומספק נשאר באיסורו אבל מ"מ אינה ודאי נבלה דעליך להביא ראיה שנעשה בה מעשה האוסרת לעולם ואף דכל שחיטה משנקב הושט יש מעשה האוסרת רק לכי גמר השחיטה מתכשרא אם לא שהה שיעור שהיה כמו שכתב רש"י חולין (דף כ' ע"ב) א"כ אם נאמר נקב הושט הוי נבלה שפיר בספק אם שהה הוי בחזקת איסור כיון דמעשה הטורף נעשה בבירור ז"א דמ"מ כ"ז דלא סלק מעשיו לא חל שם איסור ואדרבא הכל נעשה בהכשר שחיטה דכך הוא הכשירה ומקודם היתה עומדת בחזקת היתר אם ישחטנה כראוי תצא מאיסורה אף דעליך לברר שנעשה המעש' בהכשר מ"מ כמו כן עליך לברר דנעשה בפסול כדי שתמשיך עלי' איסור ברור לעולם וכ"ז שבאנו לבית הספק נשארה בס' איסור אבל לא ודאי איסור והא דלא בדק בסימנין י"ל דשם עדיף דלא נעשה מעשה לסלק חזקת הגוף ועיין נו"ב קמא אה"ע (סי' ס"ט) ובתנינא דחזקה שלא נעשה מעשה אלים טובא ואינו עדיף רוב לגבי חזקה כזו וה"נ חזקה דלא שחט רוב הסימן עדיף להסוברים דלגבי זה ל"א רוב מצוין אצל שחיטה מומחין כמבואר במרדכי ובתשובת רא"ש דלדידהו משמע דנבלה ומטמא במשא דקאמר בגמרא הוא מדאורייתא ודלא כמ"ש תוס' ורשב"א שם וכן נמי דעת רמב"ם וחזקה זו אלימא דלא נעשה שחיטת רוב סימן אבל ביתר ס' בשחיטה כמו דעליך להביא ראיה דנעשה מעשה המכשיר כ"כ עליך להבי' ראיה דנעשה מעשה הפוסל ואסור מס' אבל ל"ה ודאי נבלה:

אך י"ל דהא באמת בהא דלא בדק בסימנין דמר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה ל"א ומ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה ופירש"י כיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמא' למה לא נאמר לאוקמי על חזקתה כמו דלא מטמאה מחיים כן גם עכשיו אינה מטמאה דנשחטה כהוגן וכבר עמד ע"ז בתשובת נודע ביהודא כמה פעמים ונראה טעם הדבר למה שכתבו תוס' יבמות שם בהא דמקשה אביי מנפל הבית עליו ועל בת אחיו וא"י איזה מהם מת ראשונה נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה וכתבו תוס' תימא אמאי חשיב לי' טפי בחזקת היתר לשוק מליבם וכתבו דמשו"ה חשיב לה טפי בחזקת היתר לשוק מליבם משום דבמיתת הבעל משתריא לשוק אבל במיתת הערוה אינה ניתרת ליבם עד שימות הבעל עמה. וה"נ דכוותיה כיון דיש לפני חזקת איסור דלא נשחטה כהוגן ונגד זה יש חזקה דאינה מטמאה כדמעקרא בחייה אמרינן דיותר היתה עומדת טפי בחזקת שתטמאה כשיסתלק ממנה החיות דבזה לבד מטמאה אבל שתהיה מותרת אינה מותרת אף אחר שיסתלק ממנה חיות עד שישחטנה כהוגן בכל דיני שחיטה ולכך כיון שמתה ונסתלק חיותה אמרינן דבחזק' זו עומד' לטמאה אם יסתלק החיות ולפנינו מתה ואף דעומדת בחזק' שכשישחטנ' תהיה מותרת מ"מ לזה צריך מעשה יותר שיסתלק החיות דוקא בהכשר שחיטה. וא"כ כמו כן לענין איסור נבלה אף דהיתה עומדת בחזקה לכשישחטנה תהיה מותרת מ"מ לזה צריך מעשה הכשר שחיטה ושתהיה אסורה מצד נבלה אינו צריך מעשה רק שיסתלק חיות הבהמה וכיון דמתה לפנינו ממילא מוקמינן אותה על חזקה למה שהיתה עומדת יותר אם יסתלק החיות:

ועיין מ"ש שם בדברי חיים מה"ט להצדיק דברי הכו"פ וכן דעת התפל"מ ועוד גדולי מחברים דס' נקיבת הושט הוי ס' בשחיטה אף דאין הס' במעשה המכשיר רק מצד אחר מ"מ אינו דומה לס' קדושין דמקרי חזקת היתר ליבם אף דבחייו היתה אסורה מטעם אשת אחיו דשם אם תאמר להחזיקה באיסור זה דאשת אחיו ולאסרה על היבם ע"כ אתה צריך להתירה לשוק ויותר היתה עומדת בחזקת היתר ליבם ממה שהיתה עומדת בחזקת היתר לשוק דמעיקרא בטרם שקדש הערוה במיתת הבעל היתה משתריא ליבם ולשוק לא מישתריא עד דיקדש מקודם הערוה. וכן בס' גירושין דערוה בכנס ואח"כ גירש י"ל אף אם לא נאמר חזקת א"א דהערו' עדיף החזקת היתר לשוק מליבם דבמיתת הבעל מישתרי' לשוק אבל ליבם ל"ה עומדת עד שיגרש מקודם הערוה ושימות הבעל וכל קושית תוס' שם מס' דרוסה ל"ה רק על גירש ואח"כ כנס אבל בכנס ואח"כ גירש אינו דומה לס' דרוסה דשם אף דנאמר דהית' עומדת בחזק' היתר לכשישחוט אותה מ"מ כיון דנולד הס' מחיים מחזקינן מאיסו' ויש נגד חזקת היתר חזקת איסור דמעיקרא ושניהם שקולין לכך אסור מס' משא"כ בס' גירושין יותר היתה עומדת בחזקת היתר לשוק מליבם כנ"ל וכן בס' קידושין יותר היתה עומדת בחזקת היתר ליבם מלשוק אבל בס' נקובת הסימנין אף דרוב בהמות כשרים ומצ"ז היתה עומדת בחזקת היתר כשישחטנה והשתא שחוטה לפנינו אף דאין ס' במעשה השחיטה דנעשה בבירור כהוגן לפנינו מ"מ כיון דיש ס' דלמא נקב הושט ונמשך איסור נבלה עוד עליה שלא תועיל השחיטה ויש חזקת איסור וכיון דהוי ס' אם מעשה השחיטה הכשירה אסורה מס' עי"ש במה שכתבתי עוד בזה. וכן נראה מדברי ריטב"א שם דכתב לתרץ קושית ראשונים הנ"ל דלגבי ס' בשחיטה בחיה היתה עומדת באיסור אינה זבוחה ואההיא חזקה מוקמינן לה עד שיודע שנשחטה כמצות התורה ולדבריו ודאי כל ס' אף שאינה במעשה השחיט' רק מצד אחר הפוסל השחיטה ג"כ הוי בחזקה דלא נסתלק מאיסור אינה זבוחה והא דקאמר שם בקידושין בחזק' היתר ליבם אף דהוי ג"כ אותו איסור ממש ע"כ מטעם הנז' דעכ"פ יותר היתה עומדת בחזקת היתר ליבם ממה שהיתה עומדת בחזקת היתר לשוק או דשם אתי עלה מטעם דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתקדשה וכמ"ש תוס' שם לגבי ספק גירושין. וא"כ לעולם י"ל בס' במעשה שחיטה דהוי ודאי נבלה מטעם חזקת איסור דמעיקרא דיותר היתה עומדת לאיסור כשיסתלק ממנה החיות דלא בעי מעשה ממה דהיתה עומדת להיתר דבעי מעשה הכשר שחיטה ובפרט לדעת הרמב"ם דסובר ג"כ וזבחת הוא מ"ע ובחיה עומדת באיסור דאינה זבוחה יש חזקת איסור ברור. וכן מבואר מתוס' חולין (דף פ"ו) גבי שחיטת חשו"ק דהקשו לרבנן מ"ט אם רוב מעשיהם מתוקנים יהי' מותר לאכול משחיטתם ואי פלגא ופלגא אם סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתרע לה מחצה דמתוקנים יהי' מותר לשחוט אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתם משום נבלה הרי מבואר דחזקת איסור דבהמה מכריע לודאי נבלה אף ללקות והש"ך (סי' כ"ח) שכ' להוכיח מש"ס שם דאי לאו רוב מעשיהן מקולקלין הי' אזלינן לחומרא להצריך כיסוי מס' דאדרבא מדברי תוס' מבואר דאף אם פלגא ופלגא סמוך פלגא לחזקה ורק לר"מ בעי רוב מקולקלין כמבואר שם במהרש"א:

אולם כ"ז לדעת תוס' דס' הנולד מחיים מוקמינן ג"כ על החזקה מלבד מה דשכיח יותר לאיסור אבל לדעת רבינו יונה ורשב"א ושיטת רמ"א (סי' נ') דבנולד רעותא לדידן לא אזלינן בתר חזקה ובדברי רשב"א חולין מבואר דאף מדאורייתא לא אזלינן בתר חזקה אם אין לתלות יותר להיתר מלאיסור כמו בנטל זאב בני מעים והם סוברים כיון דאתילד ריעותא בפנינו ל"ש לאוקמי על חזקה וכן נראה שהוא דעת רמב"ם ממה דסובר בה' שגגות בבא על ס' א"א דחייב אשם תלוי ואינו חייב חטאת משום דכיון דנעשה לפנינו דבר שבאנו להספק לא מוקמינן על החזק' וכמו שהאריך בזה בס' ת"ש ובכל המחברים הבאים אחריו לדידהו ודאי דברי הש"ך נכונים דבכל ס' בשחיטה חייב בכסוי כיון דאיתילד רעותא על חזקת האיסור נשאר בספק א"כ כל ס' דאתילד לפנינו אם נשחט בהכשר או לא אין החזקת איסור מכריע לברר הדבר והוי רק ס' נבלה. ולפי"ז יש לומר הא מבואר (סי' ח"י) בנאבד הסכין טרם שבדק דמותר אף אם נמצא אח"כ פגום אמרינן דמותר הואיל שכבר יצא הדבר בהיתר עיי"ש בטו"ז ובת"ש כיון דנתחזק להיתר אין מוציאין מחזקתו והביא הת"ש ראי' מש"ס כתובות (דף כ"ד) גדולה חזקה שאין ב"ד יכולין להוציאם ואף דיש לחלק דשם אין הריעותא ברור עתה לפנינו בגוף החזקה רק במה דנאבד ספר יחוסין איתרע ומ"מ אינו ריעותא בבירור משא"כ בסכין הנמצ' אח"כ והוא פגום כמו שהוא לפנינו אתרע בבירור מ"מ דעת הטו"ז והש"ך כיון דקודם שמצא הסכין הוחזקנו להיתר אין מוציאין אותו מחזקתו והא דמקוה שנמצא חסר דכל טהרות שנעשו ע"ג טמאין אף דקודם שידענו מן הריעותא החזקנו להמקוה בחזקת שלם והטהרות הנעשה ע"ג בחזקת טהרות ע"כ הטעם דחזקה מה שהחזקנו מהני אם נשאר הדבר בלא מה שהחזקנו לס' אמרינן דמהני מה שיצא בהיתר ומשו"ה בסכין שנאבד ונמצא אח"כ פגום תלינן להיתר כיון דאף אם נמצא אחר שחיטה פגום אינו ודאי נבלה או מטעם שכתבתי לעיל כיון דאתה רוצה לאסור ולהחזי' איסור נבלה לעולם כמו שאתה אומר עליך להביא ראי' שנעשה מעש' שחיט' כשירה כמו כן עליך להביא ראיה שנעשה מעשה פסול שתהי' נבלה לעולם דבחזק' שתהי' נבלה ל"ה עומדת או מטעם כיון דאתרע החזקת איסור במה שהתחיל לשחוט בסכין כשר בזה שפיר כיון דלא ראינו רעותא בהסכין דנאבד אז אף דנמצא אח"כ פגום אמרינן שכבר יצא והחזקנו בהיתר אין ריעותא דפגימה מוציא מידי מה שהוחזקנו משא"כ במקוה שנמדד ונמצא חסר כיון דע"י תרתי לרעותא מחזקינן לודאי טמא ואמרינן דהיתה חסרה מעיקרא בשעה שטבל בזה נ"מ מה דהוחזקנו כיון דידענו שזה שהחזקנו לטהור הי' בטעות ואין חזקה זו שהוחזקנו להיתר מוציא מידי ודאי שע"י תרתי לריעותא מחזקינן לודאי טמא [ועיין בנו"ב מהד"ק חיו"ד (סי' מ"ו) ד"ה וא"ת שכתב דדבר זה אינו סברא לומר כיון שקודם שנמצא דם כבר היתה בחזקת טהרה אחר הטביל' לא תצא מחזקת שהי' לה קודם שנודע הס' דהא במקוה אף דכבר החזקנו בחזקת טהור אחר שטבל מ"מ עתה שאנו מסופקים למפרע שמא טבל שלא כדין אמרינן העמיד טמא על חזקת טומאתו ולמ"ש יש לגמגם על דבריו דנו"ב ואכ"מ]:

ובזה יש ליישב קושיית הכו"פ שהקשה על תוס' דמתרצי דטעמ' דר"א דקאמר סכין איתרע בהמה לא איתרע משום דהוי ס"ס דלמה משוה תוס' הך ס' דלמא אחר שחיטה נפגם כיון דבמקוה הוי ודאי ע"ש ולמ"ש י"ל אף דבמקוה הוי ודאי טמא כנ"ל מ"מ כיון דכבר צרפתי חזקת איסור דבהמה נגד חזקת סכין להחזיק בחזקה דהשתא דבעור נפגם א"כ נשאר לנו הס' דלמא לא הגיע הפגימה נגד סימנים ול"ה רק ס' נבלה ולגבי זה מהני החזקה שהחזקנו להיתר אולם זה טעות דלגבי סכין זה לא הוחזקנו עדיין בהיתר כיון שמעולם לא ידענו והיה בפנינו ובדקנו אותו ונמצא פגום. אולם בדברי תוס' י"ל מטעם אחר אף דבמקוה הוי ודאי טמא מטעם תרתי לריעותא מ"מ ל"ה קושית תוס' לר"ח שיהי' ודאי נבלה רק כמו דמצינו במקוה דהוי תרתי לריעותא כן בסכין יהי' עכ"פ ספק והטעם למ"ש מהרי"ט בחידושיו לקידושין סוגיא דנתן הוא דבזרק לה קידושין והי' ס' קרוב לו ס' קרוב לה ל"ש לאוקמי על חזקת פנוי' הואיל דאיתרע החזקה במה שהתחיל לזרוק ועי"ש בנועם דבריו ובס' אבני מילואים (סי' כ"ז) השיג עליו דהא ילפינן מנגע דאזלינן בתר חזקה אף דיש ריעותא בפנינו. אולם המעיין בנועם דבריו ימצא דמהרי"ט הרגיש מהך דנגע ועיקר סברתו דשם אף דנמצא ריעותא בפנינו מ"מ כיון שראינו מעיקרא בחזקתה אזלינן בתר החזקה כ"ז שנוכל לומר דהשתא אתרע משא"כ בזרק לה קידושין דראינו שרוצה לסלק החזקה ומאז היה לנו ס' מה יהיה בזריקה זו אם יבא לרשותה תהי' מגורשת ואם יהי' קרוב לו לא תהי' מגורשת ואז על העתיד איך ומה יזדמן ויהי' המקרי לא נוכל לדון מטעם חזקה דודאי יהיה קרוב לו דלא נוכל לשפוט מכח חזקה על העתיד שלא יהיה בידו לסלק החזקה כיון דעושה מעשה לסלק החזק' ומיד בשע' זריקה באנו לבית הספק כיצד יפול הדבר אמרינן אם יש אח"כ ס' נשאר במצב הס' הזה שהיינו בו. ונסתלק טענות בעל האבני מלואים מעליו:

ובספר דברי אמת ראיתי שהקשה עליו מהא דמבואר יבמות (דף ל"א) בתו"ת דס' קרוב לו או לה למ"ד ספקא דרבנן מעמידין אותה אחזקת' וגדולה מזו כתבו תוס' פרק הזורק דבב' קרוב לה וב' אומרים קרוב לו דמד"ת א"א היא אלא דרבנן החמירו לעשותה ס' מגורשת. ובאמת גם מהרי"ט עצמו בתשובה (ח') הרגיש מזה וכ' לחלק דבס' דתו"ת עדיף דלדברי הני סהדי לא אתרע כלל החזקה והפ"מ יו"ד במשבצות (סי' ק"ה) כיון בזה לדברי מהרי"ט דשם כ' היכא דאנו דנין על שעת הריעתא כיון דאיתרע מה"ת לא אוקמי אחזקה בס' השקול וכ' דהאי דיבמות דתו"ת ס' דרבנן אף דאיתר' משום דמה"ת אוקי תרי לנגד תרי וליכא עדות כלל משא"כ בריעותא בגוף המעשה עי"ש. אולם באמת זה דוחק גדול לומר דבתו"ת סלק וליכא עדות כלל. אולם כנראה סברת מהרי"ט הוא בחידושיו לקידושין דשם אינו דן לומר היכא דאיתרע שלא לאוקמי על החזקה רק במקום דנשתנה הדבר ונעשה מעשה כמו בזרק לה קידושין דראינו שרוצה לסלק החזקת פנויה ולקדשה ובידו לסלק החזקה ותיכף כשזרק ירדנו לבית הס' ולא נוכל אז לדון על החזק' דחזקת פנויה אינו מכריע אז אם יבא לרשותה או לא לכן אף דאחר שזרק יש לנו ס' אם קרוב לו או לה אמרינן שפיר דנשאר הדבר בס' כמו שהי' לנו בעת שזרק ובזה לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהיתה בחזקת פנויה כיון דנעשה השתנות בפנינו וידענו שזרק לה קידושין והיה יכול להגיע לרשותה לכך מחזקינן בחזקת ס' מקודשת כמו של"ה ידענו מעיקרא איך יפול הדבר:

ולפי"ז זה דוקא בס' קרוב לה או לו משא"כ בגיטין פ' הזורק שם מוקי הש"ס הא דקתני מתניתין מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת בב' כיתות עדים המכחישין תרי אמרו שהבעל קדם לבא ותרי אומרים דהאשה קדמה ובזה לדברי הנך דאמרו דהבעל קדם לא ירדו לשום ס' בעת שזרק כיון דלדבריהם לא היה מציאות גירושין ע"י ד"א רק שימסור לידה ממש בזה שפיר מוקמינן על החזקה כיון דלדבריהם לא התחיל הריעותא משא"כ היכא דזרק וס' אם הגיע קרוב לה בזה כיון שירדנו לס' בהתחלת המעשה אם יוצא המעשה בפועל לסלק החזק' וגם היה באפשרות לסלק החזק' בזה כיון דהתחיל הס' מחזקינן לס' אם לא נתברר אח"כ לפנינו ועיין יבמות שם ברש"י ובחידושי רשב"א אם הסוגיא דשם איירי דומיא דסוגי' דגיטין א"ש דבתו"ת אזלינן מדאורייתא בתר חזקה כיון לדברי הנך תרי דהוא קדם ל"ה שום ספק להם אם יתקיים לשנות החזק' ע"י מעשה הזאת:

ולפי"ז י"ל דלא קשה קושית תוס' על ר"ח ממקוה שיהיה גם בשחיט' ודאי נבלה מטעם תרתי לרעותא די"ל דאינו דומה למקוה דשם אם נחזיק חזקה דהשתא ריעותא דמקוה ונאמר דגם אז היה חסר להך צד לא היה באפשרות בשום אופן לסלק בטבילתו את החזקת טומאה משא"כ בסכין מיד כשהתחיל לשחוט בסכין בדוק באנו לבית הס' אם יעלה בידו וישחוט כהוגן דהיינו שנמצא גם אחר השחיטה שאין הסכין פגום ואין חזקת איסור של הבהמה מגדת שלא יעלה בידו שחיטה הגונה וכיון שמיד באנו לבית הס' לכך גם אח"כ כשמצא פגום נוכל לומר שמא בעצם נפגם ואף דיצא כבר ע"י רעותא מה דהתחיל לשחוט מחזקת ודאי איסור מ"מ לא יצא מחזקתו בודאי ודומה למ"ש תוס' ריש נדה דאף דע"י קינוי וסתירה איתרע החזקה מ"מ חזקה שאינה טמאה ודאי לא איתרע וה"נ דכוותי' אף דע"י מעשה השחיטה איתרע חזקת איסור מ"מ חזקה דאינו מותר בודאי לא אתרע ולמה מותר לר"ח וע"ז מתרצי תוס' שפיר דהוי ס"ס דאף אם בעור נפגם שמא לא נגע בסימנין כיון דאף אם נאמר מחמת תרתי לרעותא אין כאן ודאי איסור כנ"ל ואתי שפיר קושית הכו"פ:

ומעתה בשוחט שנבדק וא"י דבזה ג"כ לא נוכל לומר להחזיק על למפרע שיהיה נבלה ודאי כיון דא"ד למקוה דשם אם היתה חסרה ל"ה בשום אופן שיסולק החזקה ע"י טבילה הזאת משא"כ בשוחט עכ"פ איתרע החזקת איסור דגם הי' ס' אם ישחוט כהוגן לא נשאר רק לומר להחזיק במה שהיה מחזיק מעיקרא כשירדנו לבית הס' דא"כ כיון דעכ"פ ל"י יותר מס' נשאר שוב להכרע ודאית שהחזקנו בהיתר טרם שידענו מן שום ריעותא וכבר יצא בהיתר ע"י שחיטת השוחט שהחזקנו להיתר לא נוכל להוציא מחזקה הזאת ולעשות ס' בשביל חזקה דהשתא שא"י. ובזה מיושב ג"כ דברי הש"ך בנקה"כ שכ' בסכין ל"ה ס"ס גמורה משום דמסתמא שחט בכל הסכין משא"כ בשוחט הוי ס"ס מעליית' והקשו עליו הא עכ"פ הוי ס"ס במקום חזקה דל"מ ולהנז' א"ש או מטעם דכאן הוחזקנו בהיתר קודם שידענו מן הריעותא או משום דעכ"פ אף אם נאמר דמעיקרא לא ידע לא יהיה ודאי רק ס' ושפיר מהני ס"ס:

ובזה י"ל מה דקשה בש"ס עירובין (דף ל"ו) בהא דס' עירוב כשר קושיא דר' יוסי אדר"י רבא אמר התם היינו טעמא דר"י העמיד טמא על חזקתו ואימא לא טבל אדרבא העמיד מקוה ע"ח ואימא לא חסר במקוה שלא נמדד ועי"ש ברש"י במתניתין איכא חזקה לקולא ולחומרא העמיד אדם ע"ח תחום ביתו העמיד תרומה ע"ח ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן וקשה הא הוי תרתי לריעותא דהרי טמא לפניך וחזקת שלא עירב ובתוס' שם כתבו ובמקוה הוי מצי לשנויי הרי חסר לפניך ועי"ש במהר"מ לובלין דבמקוה הטעם דחסר ואתא. אולם להמבואר מתוס' חולין וכתובו' דל"א סברות חסר ואתאי ובכ"מ אמרינן תרתי לריעותא יקשה. ובס' מח"א הלכות אישות (סי' ג') כ' דר"מ ור"י סוברים כר"ש דאף בתרתי לריעותא ספקא הוי ומשו"ה ס' טהור היכא דנטמא בטומאה קלה וכן ר"י ס"ל כר"ש דפליג אחכמים ואומר ברה"ר טהורות ומש"ה גבי עירוב אע"ג דהוי תרתי לריעותא מכשיר דהוי ס' בדרבנן עיי"ש ודבריו תמוהין עד למאד הא כל השקלא וטריא דש"ס שם דמקשי ר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י הוא ממתניתין דפ"ב מס' מקואות ושם ליכא ר"מ ולא נזכר רק סתם מתניתין ברישא הטמא שירד לטבול כו' ס' טמא ומזה מקשי הש"ס אר"מ דמחמיר בעירוב וסבר ר"מ ס" לחומר' ומתרץ דקסבר בעירו' תחומין דאורייתא ובמשנה ב' שם קתני בבא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כ"ט שנעשו ע"ג למפרע בין ברה"י בין ברה"ר טמאות בד"א בטומא' חמורה אבל בטומאה קלה כו' ס' טהור ר' יוסי מטמאה שר"י אומר כ"ד שהוא בחזקת טומאה לעולם בפסולו עד שיודע שטהור הרי דר"מ מטמא במקוה בודאי בין ברה"ר בין ברה"י וכמו ברישא דלא נזכר ר"מ מקשי הש"ס משום דסתמא ר"מ כן ג"כ במציעתא ר"מ הוא אלמא דסובר תרתי לרעות' הוי ודאי וכן ר"י דפליג בסיפא בטומאה קלה דג"כ טמא סובר ג"כ להדיא דבתרתי לריעותא הוי ודאי. וא"כ יקשה אמאי בס' עירוב כשר ולמ"ש אתי שפיר דדוקא במקוה שנמדד דל"ה באפשרות לטהר במקוה הזאת אם היתה חסרה אז בשעת טבילה וא"כ לא איתרע החזקת טומאה כלל בטבילה זאת כיון דהשתא חסר לפנינו ובצירוף חזקת טומאה נשאר ודאי טמא משא"כ בתרומה ונטמאת דבשעת הנחת עירוב היינו מחזיקין בבירור לעירוב שיקנה תחומו בצד זה ויאבד חזקת תחום ביתו דהיה באפשרות שישאר התרומה בחזקתו ואין חזקת תחום ביתו מרעא לחזקת טהרה דתרומה שיטמא קודם בה"ש א"כ אף אם תאמר הואיל דהשתא נטמאת התרומה מ"מ ל"ה רק ס' ולכך ס' עירוב כשר. ומיושב נמי בקושית תוס' שם בהא דפריך דר"מ אדר"מ דנוכל לומר הא דלא אוקמי' תרומה אחזקה לאו משום דהשתא היא טמאה אלא משום חזקת שלא עירב וקשה אם ר"מ סובר תחומין דאורייתא אמאי אמר ר"מ ה"ז חמר גמל הא הוי תרתי לריעותא ולמ"ש אתי שפיר כיון דאף אם נאמר תרתי לרעותא לא יהיה בזה ודאי אינו עירוב הואיל דאיתרע החזקת שלא עירב בהנחתו דהיה באנו לבית הס' ואדרבא היינו מחזיקין שיתקיים בבה"ש ויקנה תחומו בצד זה ולא יהיה רק ס' ולכך הוי חמר גמל. אולם אם נאמר כן א"כ מהראוי שנאמר דהוי עירוב הואיל דכבר הוחזקנו בהיתר כ"ז שלא ידענו דנטמאת התרומה או שנשרף וכיון דלא יהיה רק חמר גמל מס' מהראוי שנאמר למיזל בתר חזקה מטעם שהחזקנו בהיתר ומה קשיא לי' לתוס' ואולי דחזקה שהחזקנו הוא כמו רוב ולר"מ דחושש למעוטא לא מהני החזקה הזאת שהחזקנו בהיתר ודוחק ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים יו"ד (סי' ך'):

ובאמת בדברי מהרי"ט הנז' יש לגמגם דהא מבואר מתניתין מס' (פי"ב) הזה ס' מן החוט ס' מן הכוש ס' מן הגבעול הזייתו פסולה ומדקתני פסולה משמע דהו' ובר"ע שם וברא"ש הטע' דבעינן הזאה ודאי מן האזוב משום דאמרינן העמיד טמא על חזקתו ומשמע דאם בא אח"כ למקדש חייב מדלא קתני כמו דקתני שם (פי"א) א"ח על היונקות על ביאת מקדש א"ו כיון דמוקמינן על חזקת טומאה אין ס' מוציא מידי ודאי ומוקמינן על חזקת טומאה הרי אף דבשע' שבא להזות ירדנו לבית הס' ואז ל"ה שייך לאוקמי על חזקה של העתיד שלא יהי' הזאה כנ"ל מ"מ כ"ז שאינו מבורר שהי' הזאה כשרה נשאר בחזקתו ודלא כמהרי"ט ובאמת גם בתשובה בכמה מקומות חזר מהרי"ט מהסב' הנז' ולומד בדעת תוס' דחזקה דאתרע דלא אזלינן בתרי' הוא רק מדרבנן א"כ כנראה אף דבאנו לבית הס' לשיטת תוס' דג"כ אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ומוקמינן על חזקת איסור א"כ דומה שוב למקוה ממש ולא מהני מה שהוחזקנו בהיתר. גם יש לגמגם לדעת רמב"ם דסובר דבמקוה אף דהוי תרתי לרעותא ל"ה רק ס' ובהל' תרומה בהך דחבית שהחמיצה פוסק דשלשה ימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ס' יקשה כיון דל"ה רק ס' נאמר ג"כ כיון דיצא בהיתר אין מוציאין מהחזקה דומיא דסכין שנאבד אלא ע"כ צריך לחלק דדוקא בסכין כיון דאם היה לפנינו היינו צריכין לבדוק ולחוש לדידן שמא נמצא פגום רק כיון דאינו בפנינו בלתי באפשרת לבדוק מוקמינן על החזקה בזה אף דנמצא אח"כ פגום אמרינן כבר יצא בהיתר כיון שהיינו צריכין לדון על החזקה משא"כ במקוה דהית' בפנינו וכן בשוחט דלא היינו צריכין כלל לדון על החזק' דמעיקרא בזה ל"מ מה דיצא מקודם בהיתר בטרם שהיינו צריכין לדון על החזקה אך מ"מ י"ל לדעת רמב"ם כיון דמ"מ בתרתי לרעותא ל"ה רק ס' שוב מהני בשוחט לדון מטעם ס"ס ולשיטת שאר הראשונים הסוברי' דתרתי לריעותא הוי ודאי י"ל כנ"ל דעכ"פ בשוחט ובסכין הנמצא פגום אתרע החזקה דמעיקרא ול"ה רק ספק ונגד ס' מהני לגבי שוחט שוב מה דינא בהיתר:

וראיתי למי שהביא ראיה דמהני מה שהוחזק בהיתר ממ"ש הטור אה"ע (סי' קנ"ו) דאם לא הוחזק באחים ובבנים ואמר יש לי בנים דנאמן אף אם באו אח"כ עדים ואמרו דיש לו אחים מ"מ כיון שקודם לכן היתה בחזקת פטורה ליבום מהני אמירתו כה"נ מהני מה שהוחזקנו ולענ"ד אינו ראי' כלל דאם נאמר כן א"כ יקשה ממה דקיי"ל אה"ע (סי' קמ"ד) באומר כתבו גט ותנו לאחר יב"ח וכתבו ונתנו וא"י אם מת מקודם או אח"כ ה"ז ס' מגורשת והו' ממתניתן דסוף פרק מי שאחזו וכתב שם הר"ן דלא מוקמינן על חזקת חי משום דעכשיו מת לפנינו אמרינן דלמא מת מקוד' ואמאי הא כיון דנתנו הגט בהיתר ואז ל"ה שום ס' והחזקנו אותו בחזקת שהוא קיים והיתה אז מותרת להנשא לכל איש ישראל א"כ נימא אף דאח"כ נתגלה לנו שמת נימא דאחר הגירושין מת ולא נוציא אותה מחזקתה שהחזקנו אותה בהיתר להנשא לשוק כמו בנידון דטור הנז' אלא ודאי דאינו דומה כלל לדברי הטור דשם אף דיש לו אחים מ"מ יכול להיות האמת אתו דיש לו ג"כ בנים רק אם ידענו מן האחים אינו נאמן לפטרה בדיבורו אבל כ"ז דלא הוחזק לנו באחים מחזקינן דבריו דיש לו בנים בבירור ואף דנתגלה אח"כ וראו עדים על האחים מ"מ כיון דכבר הוחזקנו לקבל גם דבריו שיש לו בנים שוב אין מוציאין מחזקה זו כי גם כעת שידענו מן אחים יוכל להיות דיש לו בנים משא"כ בנידון דמתניתין הנ"ל כיון דידענו כעת בבירור שמת ונולד ריעותא בגוף ההיתר דיכול להיות דבשעת הגט כבר הי' מת מצרפינן לרעותא דמת חזקת א"א דמעיקרא וכמו כן בנידון דנאבד הסכין כיון דנולד ריעותא בהסכין מצטרפין לחזקה דמעיקרא חזקת איסור דבהמה המעיד שהיה אז פגום. ובלא"ה א"ד לדברי הטור דשם ל"ה שום פעם בחזקת איסור לשוק כשימו' דל"ה מוחזק באחים אבל כאן דהי' בחזקת איסור בבירור ל"מ מה דיצא בהיתר וכמו במקוה. אולם ע"כ סברתם הוא הואיל דעכ"פ הי' רעותא ברורה לסלק החזקת איסור דהיה יכול לשחוט בנחת ושלא יהיה פגום כנ"ל או מטעם כיון דאם היה בפנינו היינו צריכין לבדוק אחר הסכין רק הואיל דנאבד הוכרחנו לאוקמי על החזקה זה עדיף טפי ממקוה ודכוותי' כנ"ל:

וראיתי בתוס' רי"ד קידושין (דף עט:) הביא הקושי' על ר"ח דאמר סכין איתרע בהמה. לא איתרע והא מקוה דמי לסכין דאיתרע וגברא לא איתרע דדמי לבהמה ואפ"ה אוקמינן טמא על חזקתו נוקי בהמה נמי אחזקתה וכתב וז"ל דנ"ד מקוה לסכין דסכין בדוק אותה קודם שחיטה ובחזקת כשרה הוא אבל המקוה לא מדד בשע' שטבל אלא זמן רב יש שנמדד ועכשיו אחרי שטבל נמצא חסר הלכך י"ל נחסר מאותה שעה שנמדד ובעת טבילתו חסר היה הלכך נ"ד ס' סכין לספק מקוה עכ"ד וצריך להבן דבריו דלכאורה משמע דעיקר חלוקו בין הס' הוא על זמן רב או על זמן מועט וכמו שמחלק בתשובת ח"צ (סי' ג') בקושי' תוס' חולין (דף י') דאמאי מטמאינן בודאי הנכנס בבית מוסגר אף שחסר הנגע לבסוף וכתב דשכיח טפי שיחסר הנגע בכל ז' ימי הסגרו ממה שיחסר בשעה קטנה שבין ראיית הנגע להסגרו ומה שמצינו חסר אמרינן דנעשה באורך שבעת ימי הסגרו וכתב ואפשר דבמקוה נמי אם תיכף לאחר שמדדוהו והיה שלם טבל בו אף שלאחר ימים נמדד ונמצא חסר אותו אדם שטבל אחר המדידה הראשונה בסמוך לו אפשר שיהיה טהור אלא שבזה לא דברה המשנה. ולדבריו הא דכ' הרמב"ם הל' מקואו' עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם אין הפירוש דצריך זמן שנמדד אחר שטבל אלא זמן שנמדד קודם שטבל היינו דזמן זה מחזקינן לשלם ותלינן דנעשה חסר אח"כ ולא תלינן בזמן מועט. וי"ל דזה נמי כוונת תוס' רי"ר דסכין היה בחזקת בדוק ומקוה עבר זמן רב וי"ל דנחסר מאותו שעה שנמדד ובעת טבילתו חסר היה היינו לא הטבילה דאותו זמן שטבל אחר שנמדד דאדרבא תלינן שנעשה חסר אח"כ. אולם באמת סברא זו מלבד שאינו מובן דהא ע"כ החסרון נעשה בזמן א' מזמנים ומניין לנו לתלות שנעשה בין זמנים הרבה לזמן א' כיון דסוף כל סוף הדבר נעשה רק בזמן א' וגם מלשון התוס' רי"ר משמע דאף מאותו שעה שנמדד י"ל דהיה חסר. וכנראה דכוונתו לחלק בין חזקת הגוף דסכין שבדקנו לפנינו והיה בחזקת כשרה כל מה דנוכל להחזיק החזק' ולאחר הריעותא דסכין מאחרינן אבל במקוה לא היה נבדקת אלא זמן רב אף דהחזקנו אות' בחזת' שלימה מ"מ לא ראינו בעינינו שהיתה שלימה בשעה שטבל וכ"ז דוחק ואולי כוונתו למ"ש לעיל בדברי מהרי"ט הואיל דבדקנו וידענו שיכול לשחו' בסכין זה שחיטה מעלית' תלינן דהמקרה היה שנפגם בעצם המפרק' כיון דהיה יכול עכ"פ לשחו' שחיטה כשרה ושלא ימצא ריעותא משא"כ במקוה אם היתה חסרה ל"ה שום ריעותא בטבילה זו לסלק החזקה וצ"ע ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים יו"ד (סי' ל"ט):

עוד מבואר שם בדברי התוס' רי"ד דבר חדש דאף לר' יוסי דסובר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע שהוא טהור מ"מ לא פליג על מה דקתני במתניתן (פ"ב) דמקוא' ובמציעתא במקו' שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות דהוא דוקא בטומאה חמורה ולא בטומאה קלה ומינה מקשינן בעירובין (דף ל"ו) דר"י אדר"י ומתרץ רבא העמיד טמא ע"ח ואימור לא טבל ומקשה אדרבה העמיד מקוה ע"ח ואימור לא חסר ומהדר במקוה שלא נמדד פירוש באיז' מקוה פליג ר' יוסי דמטמא במקוה שלא נמדד כגון הא דקתני בסיפא ואפילו טבל ס' שיש בו ארבעים וס' שא"ב של"ה לו חזקה דכשרת אבל במקוה שנמדד לא פליג ר' יוסי ומודה דבטומאה דרבנן אזלינן לקולא דאמרינן העמיד מקוה ע"ח כדאמרינן בעירובין ס' דרבנן לקולא. וי"ל דזה נמי כוונת תוס' עירובין שם והיינו אף דתרתי לריעותא הוי כודאי מ"מ כיון דהיה לו חזקה דמעיקר' אף דיש חזקה לנגד חזקה אזלינן לקולא בדרבנן. ואף דכבר השיג בבכור שור ע"ד הב"ח דרצה לומר סברת תרתי לריעותא הוא רק מדרבנן ובאמת כן נראה ממרוצת דברי התוס' רי"ר דדעתו ג"כ דסברת תרתי לריעותא הוא דאורייתא מ"מ בטומאה דרבנן וכן בעירובין דקיל אז אף היכא דהוי תרתי לריעותא ג"כ מקילין. ומיושב קושית המח"א שהבאתי לעיל דאמאי בעירוב לא אזלינן בתר חזקת שלא עירב והרי טמא לפניך דעירוב דומה לטומאה קלה. ובזה מיושב קושית הכו"פ הנז' ע"ד תוס' דטעמא דר"ח דהוי ס"ס ואמאי הא הס' שמא בעצם המפרקת נפגם אין כאן ס' כיון דבמקוה משווינן ליה לודאי גמור לשרוף הטהרות למפרע ולדברי תוס' רי"ר א"ש דהא עכ"פ בטומאה קלה וכן בעירובין דקיל לא מחמרינן אף בתרתי לריעותא א"כ ע"כ דל"ה כודאי גמור וכל מה דמקילין בדרבנן שוב מצטרפין בדאורייתא לס"ס. אך יש לומר דוקא בעירוב דקיל וכן דוקא בולד הטומאה דרבנן מקילין ולא באיסור דרבנן אחר כמבואר ג"כ מהא דחביות דאף דתרומה בזה"ז הוא דרבנן מ"מ הוי ספק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף