אמרי בינה/דיני שבת/לא

סימן לא

הא דלא גזרו חז"ל שלא למול בשבת דשמא יעבירנה ד' אמות בשבת להאיזמל לדידן דקי"ל מכשירי מילה אינן דוחין שבת כתבו הראשונים כמה טעמים בדבר והריטב"א מס' סוכה (דף מ"ב) כתב הטעם דבמילה יום השמיני שלו ברור וכיון שמחוייב מן התור' בודאי לא גזרו בה משא"כ בלולב ושופר שאינו ברור מה"ת כיון דאין אנו בקיאין בקביעא דירחא וראיתי בספר מחנה לוי שהקשה מש"ס שבת (דף קל"ו) דפריך לרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספקא הוי מימהל היכא מהלינן ומשני ר"א בר אהבה דמלין ממנ"פ אם חי הוא שפיר ואם לאו מחתך בבשר הוא ושם כיון דהוא ספק מילה שפיר איכא למגזר משום גזירה דרבה כמו בלולב ושופר ואמרתי בילדותי ואבאר הדברים על נכון דהא גם לרשב"ג דאמר כל ששהה כו' הא לא שהה חיישינן הוא רק מדרבנן דחששו למיעוט המצוי כזה כמבואר תוס' יבמות (דף ל"ו) דחשו חז"ל כמו דחשו בנפל למים שאין להם סוף וגוסס אע"ג דהתם משום ערוה חששו מ"מ כיון דמיעוט מצוי הוא מחמרינן ביה ועי' תוס' בכורות (דף כ"א) וביאור הדברים דבכל מקום כשאינו דנין על המקרה אשר יקרה ראוי למיזל בתר רובא כחק התורה ובודאי רוב גמור הוא דרוב הנולדי' אינם ניפלים רק בין כל הנולדים הדבר מצוי שיקרה המקרה שיולד גם נפל והמקרה שכיח שבין כולם ימצא ויקרה גם שנולדים על המיעוט וחששו חז"ל לתקן בדבר ההוה וטבע עולם לתקן שלא יכשל שום איש ישראל באיסור ואם היינו אומרים להתיר יבמה לשוק באם יזדמן שימות הולד תוך ל' יום בין כל המקרים שיזדמן ורגיל להיות כך שיקרה שימות אחד בלא בנים ואשתו תהיה מעוברת ושתלד אח"כ וימות תוך ל' יום מקרים כזה בכל העולם תמיד ודאי שכיח שיזדמן אחד שיהי' באמת נפל לכן חששו חז"ל לתקן אף את המיעוט שלא יבא א' לידי איסור דאוריית' וכן חששו שלא ישחטו עגלים תוך שמונה דבין כל עגלים הנשחטים בכל העולם ודאי לא ימלט שימצא גם כן מיעוט מנפלים וכיון דדבר ההוה בטבע והמקרה שכיח חששו חז"ל כדי להציל את המיעוט ולא ניזל בזה בתר רובא וכן צ"ל סברא זו בדעת הרא"ש שבפ' החולץ כתב דמיעוט נפלים שכיחא וחוששין כמו בנפל למים שאלה"ס ובפ"ק דחולין כ' דלכך בנפל למים שאלה"ס אם נשאת לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה משום דמיעוט הנמלטין לא שכיח וכבר עמד ע"ז במרח"ש בק"ע ובספר בית מאיר (סי' י"ז סל"ב) ולהנ"ל ודאי כשאנו דנין על פרט אחד בנפל למים שאלה"ס אם נמלט והלך לעלמא לא שכיח רק המקרה בטבע בין כל העולם שכיח ואם הי' הדין דכל הנופלים למים שאלה"ס נשותיהם מותרות לשוק לכתחלה הי' מזדמן לעתים רחוקים שגם אשת הנמלט תנשא לכך חששו חז"ל לתקן אף המיעוטא דמיעוט' ואסרו לכתחלה ולא בדיעבד מטעם דיש צירוף דיקא ומנסבא או שלא תתעגן כל ימיה לא אסרו בדיעבד ובעגלים אסר אף בדיעבד כמבואר ש"ע יו"ד (סי' ט"ו) כדי שלא יכשלו אף המיעוט ובזה מיושב קושית השעה"מ על הש"ס יבמות (דקי"ט) דקאמר לימא רוב נשים מתעברות ויולדות והא בזה חיישינן על מיעוט המצוי ועין בס' ח"ש שנתלבטו בזה הרבה הגאון בעל חות דעת והח"ש ז"ל ולהנ"ל ודאי חשש ניפל הוא מיעוט שאינו מצוי רק בכל עולם מצוי ושכיח שיזדמן לעתים רחוקות אף אל המיעוט ותקנו חז"ל לחוש בכ"מ למען לא יכשל אף אחד לעתים רחוקות אבל שם יבמות אין אנו דנין על דבר ההוה רק במקרה שהלך אחד למדינות הים ולא ידענו מה היה לו בזה שפיר אזלינן בתר רובא.

וכן מיושב בזה קושית הפנ"י גיטין (דף כ"ח) בתוס' ד"ה אבל שכתבו מ"מ לא שכיח והקש' הא חוששין בחומר אשת איש אף בנפל למים שאין להם סוף ולמ"ש א"ש דמקרה הנפילה למים שאלה"ס שכיח לכן חששו לתקן אף המיעוט הנמלט אבל שיצא דינו להרוג בב"ד זה ודאי לעיתים רחוקים שיזדמן שיצא דינו ויברח לכן כשקרה זה המקרה דנין אז רק על הפרט כפי שקרה ולא שכיח כלל שימלט וסמכינן ארובא משא"כ דבר שהוה ושכיח שיקרה צריך לתקן גם המיעוט וכן זה טעמ' דחששו חז"ל על פירות ע"ה לתקן דמאי אף דרוב ע"ה מעשרין הן מ"מ דבר ההוה ושכיח הוא ודרך העולם לקנות כל אחד מחבירו חששו לתקן אף המיעוט שאין מעשרין שלא יכשלו ומיושב בזה קושית הפנ"י ברכות ר"פ ג' שאכלו לדעת רמב"ם דאף אין מברכין על אכילת איסור אמאי באכל דמאי אין מזמנין ופריך בש"ס הא לא חזי לי' ומשני כיון דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' הא סוף סוף לא הפקיר ולא חזי ליה ואוכלן באיסור בשלמא לענין זימון שייך ביה קצת צירוף כיון דאי בעי משא"כ לענין ברכה ולמ"ש א"ש דהש"ס מתרץ דחזינן שהקילו בה חז"ל ולא עבדו לדמאי כגוף איסור ויש מקום דחזי לדידיה כיון דרוב ע"ה מעשרין רק חיישי למיעוטא כדי לתקן שלא יכשל אף מהמיעוט לכך די שאסרו לאכול אבל אם עבר אחד על איסור זה ואכל הדמאי ולא עישר אז אנו דנין על הפרט הזה והמקרה אשר לפנינו אזלינן בתר רובא ואמרינן דאכל היתר ועיין הרע"ב ר"פ ג' שאכלו שכ' באכל דמאי דל"ה מצוה הבאה בעבירה דרוב ע"ה מעשרין ועי"ש תוי"ט דלהכי מאכילין עניים דמאי וי"ל הא דנקט הש"ס הא דמאכילין היינו למחשב צירוף כיון דאי בעו כולהו בני חבורה מפקרו לנכסייהו וחזי להו לכך הוי צירוף לזימון ולענין גוף הברכה היא מטעם דכשדנין על הפרט המקרה אזלינן בתר רובא. וביבמות (דף צ"ט) דאין מחלקין לנשים תרומה משום חשש שמא גירשה בעלה ואמאי הא בקטנה שהלך אביה למדה"י אין חוששין שמא קדשה אביה ויכולה להנשא כאן ע"י אמה ואחי' כמו"ש הרשב"א והר"ן (סוף פ"א דגיטין) ולמ"ש א"ש דזה הוא מקרה שאינו דבר ההוה ורגיל משא"כ כהן שיגרש את אשתו זהו דבר ההוה ורגיל ועוד יתבאר בדברים האלה ליישב כמה דברים שורש הדבר דהא דאמר לרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי היינו כיון דהוי דבר ההוה וטבע עולם שכיח שיזדמן אף נפל לכן החמיר לתקן אף המיעוט ופריך ממהל היכא מהלינן דילמא נפל הוא וחילול שבת שלא במקום מצוה ולמה לא חששו גם בזה כיון דהוא דבר רגיל וטבע העולם שבהמשך הזמן בכל העולם יזדמן שיולד נפל בשבת הי' לחז"ל לתקן שלא יכשל אף המיעוט ולא ימול בשבת עד שיודע לכל שכלו לו חדשיו ומתרץ ר"א בר אהבה מלין אותו ממנ"פ אם חי הוא שפיר ואם לאו כחותך בשר בעלמא הוא ושוב לא יקשה דנגזר שמא יעברנה ד"א ברשות הרבים כיון דידענו ע"פ הרוב שחייב מדאוריי' למול אותו ואם היה החשש בגוף המילה לחוש על המיעוט ההוה אז היינו צריכים לחוש לתקן ע"ד כלל אולם כיון דבעצם המילה ליכא ח"ש לא ראו חכמים לעבור בכל פעם מצות מילה ולחוש לשמא יעבירנו כו' דהחיוב ברור מצד הרוב משא"כ בשופר ולולב דאין החיוב ברור כיון דלא היו בקיאין בקביעא דירחא ואף דמבואר בר"ה (דף י"ז) דרוב פעמים אלול אינו מעובר ובני בבל דלא ידעו הולכין אחר הרוב וא"כ למה חששו לשמא יעבירנו הא החיוב ברור על ידי הרוב כמו במילה י"ל הא בלא"ה הקשו על החשש דשמא יעבירנו בשוגג הא יהי' טעה בדבר מצוה וכ' לתרץ דשמא אינו היום ר"ה והוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה וא"ש דחששו על המיעוט שיתברר אח"כ דעברוהו לאלול ולא הי' חל החיוב ויעבירנו ד"א בר"ה ויהי' טעה בד"מ ולא עשה מצוה אף דעכ"פ אז הי' החיוב מצד הרוב מ"מ אם יתברר אח"כ דלא הי' חייב יהי' כלא עשה מצוה לכן גזרו משא"כ במילה דאי אפשר להתברר וגוף מצות מיל' ניתנה אף בשבת למיזל תמיד בתר רוב בתורת חיוב לכן לא גזרו לשמא יעבירנו דלא יתברר לעולם דעשה איסור ויהי' לעולם כמו טעה בד"מ ועש' מצוה דכן מכריע הרוב אבל מצות תקיעת שופר ולולב ניתנו על בירור הגמור לכך גזרו בבבל לשמא יעבירנו ויתברר אחר כך דלא עש' מצוה ובלא"ה בהך דרוב פעמים אלול אינו מעובר יש אריכות דברים ואין כאן מקומו:

והא דהקשה הש"ס ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי נימולו ממ"נ ומשני ל"נ אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א יקשה הא בזה ליכא רוב ועי' רשב"א יבמות ס"פ הערל דאיירי בספק השקול ובלא נגמרו שערותיו וצפרניו ובזה יקשה כיון דהוי ספק השקול אם חל עליו החיוב דילמא גזרינן לשמא יעבירנו ואף דכתבתי דר"ה ולולב הוי דבר ההוה ושכיח שיזדמן ומילה לא שכיח כ"כ שיזדמן ספק ב"ז ספק ב"ח בשבת מ"מ כיון דהוא תקנ' לכל העולם ולעתים רבות דילמא מש"ה לא מלין אותו בשבת מטעם שמא יעבירנה. ג"כ א"ש דקושית הש"ס הוא מברייתא (שבדף הקדום) דקתני ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ומפרש הש"ס לאותו ספק ב"ז ס' ב"ח ושם קאי אקרא ומשמע דקאי על דין תורה ולא מצד גזירה כמו דקתני שם באינך ואף דהתוס' כתבו שם דאסמכתא בעלמא הוא מ"מ קאי על ד"ת וקושית התוס' יבואר לקמן לכך הוכרח הש"ס לאוקמי אליבא דר"א ובמכשירי מיל'. ובזה יש לתרץ דעת האלפסי דכ' לאסור למול בשבת ס' ב"ז ס' ב"ח והקשו כל הראשונים כמבואר בארוכה ברשב"א יבמות שם וב"י וד"מ יו"ד (סי' רס"ו) הא בש"ס קאי אליבא דר"א אבל לרבנן דמכשירי מילה א"ד שבת א"כ נמול ממ"נ וכן בדברי רש"י במתני' (דף קל"ד ע"ב) ספק אין מחללין דפי' כגון ס' בן ח' למה לרש"י לפרש אליבא דר"א ובש"ס לא מוקי רק הברייתא דקתני להדיא ס' ב"ח אבל אמתני' נוכל לפרש על ס' הנולד בין השמשות ועיין בתוס' רע"א ז"ל ולמ"ש א"ש דמדרבנן נוכל לומר באמת דגזרו לשמא יעבירנו ד"א בר"ה וגבי ס' ב"ח שלא נגמרו שערותיו וצפורניו כיון דליכא רוב לחיוב הוי ס' מצו' כמ"ש הרשב"א הנ"ל והש"ס דמתרץ אליבא דרשב"ג דמלין ממ"נ שם יש רוב גמור לחייב ולא נוכל לגזור לשמא יעבירנו וכמ"ש והברייתא קאי על הקרא דממעטינן מערלתו צריכין לאוקמי במכשירי מילה ואליבא דר"א ואליבא דידן י"ל בדעת הרי"ף ורש"י דגזרינן בס' השקול לשמא יעבירנו כן י"ל ע"ד פלפול:

והנה הרמ"א ביו"ד שם כ' בדעת הרי"ף והרא"ש וטור דס' ב"ז ס' ב"ח ולא נגמר שערותיו וצפרוניו מלין ממ"נ דמחתך בבשר בעלמ' הוא ולכאור' קש' אף דבש"ס קאמר כן לתרץ אליבא דרשב"ג מ"מ יקשה הא בודאי צריך למצוץ הדם והוי מפרק תולדה דדש ואדם הוי גידולי קרקע כמ"ש התוס' שבת (דף ע"ד) וכמו בחולב וא"כ אף דהוי כבשר בעלמא מ"מ לענין מציצה הוי מלאכת מפרק ולא מבעיא למ"ש רש"י שבת (דף קל"ה) דהטפת דם ברית הוי מצוה א"כ הוי מלאכה הצריכה לגופה גוף חיתוך הערלה אלא אף אם נאמר דא"צ והוי מלאכ' שא"צ לגופה מ"מ הא המג"א (סי' רע"ו) העלה בדעת הטור דמספקא לי' אם פסקינן כר"י במלאכ' שאצל"ג או לא א"כ כיצד מלין אותו ממ"נ ואפשר דהוי ספק ספיקא ס' א' דילמא הוא ב"ז והוי ב"ק וחייב למולו ונדחה שבת אצלו הן במילה והן במציצה ואף אם אינו ב"ז מ"מ דילמא קי"ל משאצ"ל פטור אולם בס' הפלאה סוף פ"ק דכתובות כתב לדון דכיון דממעטינן מערלתו ערלה ודאי דוחה שבת ולא ס' אמרינן דהוי כמו לגבי סוטה וס' טומאה ברשות היחיד דלא מהני ס"ס כיון דאסר' התורה בפי' הספק הרי הוא כודאי ואינו נכנס בגדר הספק דמה לי שאסרה התור' הודאי או הס' ולכך כל שנולד בו ס' הרי הוא כודאי כן נמי בס' ב"ז הנולד בה"ש דהוי ב' ספיקות ס' ב"ח והוי מחתך בשר ס' נולד בשבת ואי לאו קרא הי' מותר למולו בשבת וכיון דאסרה התורה הכל בפי' אפי' ס"ס אסור דכודאי משוי לי' עי"ש ובאמת י"ל בשלמ' בסוטה שפיר דנין כיון דהתורה אסרה כודאי אף לנגד חזקה וכמ"ש התו' ריש נדה חזינן דלא סמכה התורה על החזקה כן נמי ל"מ ס"ס אבל לענין מילה בשבת מנ"ל דאסרה התורה משום ודאי ואי דלמה צריך להשמיענו ממילא ידענו דס' דאוריית' לחומרא וכמ"ש תוס' שבת שם ונימא דהשמיענו דהס' אסרה תורה כודאי שלא נצרף עוד ספק אחר אבל מ"מ אם יש שני ספיקות לבד מס' זה הי' רשאי למולו גם בעיקר הסברא מבואר דדעת התוס' עכ"פ אינו כן מדכתבו דקרא אסמכתא בעלמא הוא א"כ יקשה איך מוהלין לדידן ממ"נ הא המציצה הוי מלאכה דמפרק ודוחק לומר דמוהלין אותו בשבת סמוך לחשיכה ועושה המציצה לאחר שבת וגוף חיתוך הערל' אף דתולש מן המת ג"כ חייב כמ"ש משם הירושלמי כבר כ' המג"א (סי' קכ"ו) דמוכח דזה ל"ה מלאכה רק בגוזז וצריך לדבר הנגזז אולם ממלאכת מפרק קשה ואף בש"ס ק' למה מוקי הש"ס הבריית' דס' ב"ז ס' ב"ח למכשירי מילה וכר"א כיחידאה לוקי הברייתא כמאן דסובר משאצ"ל חייב והוי מלאכת מפרק וגם יש דישה אף באינו גידולי קרקע וי"ל דמה שחותך בזה הוי מפרק כלאחר יד ובמה שמוצץ י"ל דאם בשביל זה הי' יכול לחתוך סמוך לחשיכ' ולמצוץ בלילה ומדקתני אין מחללין עליו את השבת והש"ס סובר דבריי' לענין מילה קאי וכמ"ש הד"מ שם בזה וע"כ דהכונה לענין מילה גופה ולכך מוקי כר"א לענין מכשירי מילה ואין לומר דכיון דאם הוא בן ח' ומחתך בבשר בעלמא ל"ש מפרק דז"א דעכ"פ אף דאינו חייב על נטילת נשמה מ"מ מפרק שייך ועיין פ"מ או"ח מ"ז (סי' של"א סק"א) שכ' בס' ב"ז ספק ב"ח הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית י"ל הוי מפרק מה"ת דלדם הוא צריך וכתב דהוי צריכה לגופה ובודאי צ"ע למה לא העיר ממציצה לדעת הטור. ובשיטת תוס' שכ' דקרא אסמכת' בעלמא הוא יש להתבונן לכאורה נימא דנ"מ לענין אם עבר ומל אם חייב חטאת די"ל כיון דאם הי' מצד ספק הי' פטור ולכך דרשינן מערלתו ודאי דוחה ולא ס' והוי ס' באיסור עשה ואהדריה קרא לאיסור קמא דומיא דכתי' בפסולי המוקדשין תזבח ולא גיזה ועי' תוס' ביצ' (דף י"ב) וחולין (דף צ"ט) אך י"ל כיון דקרא אסר כל מלאכת שבת ולגבי מילה התירה התור' מביום השמיני שוב כשאסרה לא אסרה אלא שיהי' בגדר עשה ודומה למ"ש התוס' חולין וכאשר ביאר בדברי אמת (דף נ"ח) ה"נ דכוותה. אך אם כן צריך למדרש ממה דגילתה התורה ולא ס' ערלה שיהי' בגדר עשה ולא בגדר ס' ל"ת ונ"מ לענין אם מפסל לעדות דאם ל"ה כתיב בתורה הוי ספק פסול דדילמא עבר וחילל שבת בחינם שלא לצורך מילה ועי' מל"מ הל' עדות דמס' מפסל לעדות משא"כ אי נימא דל"ה רק גדר עשה לא מפסיל. ועוד אף אי נימא דמס' לא מפסיל נ"מ לענין קים לי' בדרבה מניה להמבואר במג"א (סי' רע"ו) דאף בס' אם חייב מיתה נפטר מתשלומין א"כ נ"מ אם מל בשבת וחבל בו דאם לא דרשינן מערלתו ולא ערלת ס' הוי מפטר מתשלומין דדילמא הי' שבת בחיוב וגלי לן קרא דל"ה רק בגדר עשה ולא מפטר מתשלומין ועיין מ"מ הל' שבת (פי"ג הט"ו) שכתב ורבינו ז"ל כותב פטור במקום תיקו וזה דרכו באלו הספיקות ומוכרח הוא וקשה הא נ"מ אם הזיק בזריקתו דפטור מתשלומין מטעם קלבד"מ ואף דפטור מס' ממיתה מ"מ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דפטורין ומס' פטרינן מממון ועי' פנ"י ריש שבת:

ומה"ט תמוהין דברי רבינו אלי' מזרחי פ' משפטים (שמות כא כב) בפ' וכי ינצו אנשים כו' ולא יהי' אסון באשה דאי בולדות מכה איש כתיב עד שיהי' בן קיימא הראוי להיות איש ולא הנפלים והולדות במעי האשה כ"ז שלא יצאו לאויר העולם לא ושמא משום דכ"ז שלא יצאו לאויר העולם יש לחוש דשמא לא יכלו לו חדשיו ולא יהי' ראוי להיות איש והתראות ספק לאו שמה התראה אע"ג דרוב עוברין שבמעי אמן יכלו חדשיהן מ"מ כיון דהשתא עדיין לא כלו ה"ס הוא ול"ד לסתם אנשים דאזלינן בתר רובא ול"ח לטריפה וה"ס ל"ש התראה דיש לחלק בין רובא דהאידנ' לרובא דלאחר זמן ובודאי כונתו אף אם ידענו דכלו חדשיו ג"כ א"ח על העובר כ"ז שלא יצא לאויר העולם היינו ג"כ זהו כלוי חדשיו שיצא לאויר העולם וכ"ז שלא יצא ל"ח ראוי להיות איש דדלמא לא יצא שלם מרחם אמו ועי"ש בס' גור ארי' דהשיג עליו דהא המקשה ללדת מחתכין הולד ממנה שחיותה קודם לחיות העובר ואחר שיצא לאויר העולם אין נוגעין בו דאין דוחים נפש מפני נפש ולדברי המזרחי אם אמרנו שהוא נפל אחר שיצא ג"כ נימא נפל הוא אלא הטעם הוא דכ"ז שלא יצא לאויר עולם לא נחשב כולד. ולא ידעתי הא כשיצא לאויר עולם כ' המזרחי ג"כ דאזלינן בתר רובא ובודאי אף אם לא ידענו דכלו חדשיו מ"מ אין דוחה נפש מפני נפש דאז הרוב הוא על העבר לדון דב"ק הוא משא"כ קודם שיצא סובר כ"ז שלא יצא מרחם אמו צריכין אנו לדין על הרוב לעתיד והוי כשמא ימות חיישינן וכמו שכתב הרשב"א סוף יבמות. ועין נו"ב מהד"ת ח"מ (סי' נ"ט) שם הביא דעת הגאון מ' ישעי' פיק ז"ל לדון דכשיצא ראשו אין נוגעין בו הוא דוקא בקים לן ביה שכלו לו חדשיו שאז ההרגו נהרג עליו והסביר הנו"ב סברתו דאלו ל"א רוב ולדות לאו נפלים אלא בשכבר יצא לאויר העולם ונולד בלי פגע אבל קודם שיצא לאויר העולם אף שיצא ראשו חי אינו בכלל רוב וכ' אמנם לא מצינו סברה זו בשום פוסק ואין לסמוך ע"ז לשפוך דמו של הולד עי"ש ובכלו חדשיו ליכא שום סברה לומר אחר שיצא ראשו דאינו מן הרוב וגם המזרחי מודה כיון דהרוב הוא על העבר משא"כ במעי אמו אז דנין על הרוב לעתיד אף דכלו חדשיו מ"מ כ"ז שלא יצא ראשו לאויר עולם הוי כלא כלו והוי ה"ס לדעת המזרחי אמנם למ"ש דאף בס' חיוב מיתה ג"כ פטור מן הממון מטעם קלבדר"מ דאם חייב מיתה לא גרע מחייבי מיתת שוגגין דפטורין מתשלומין א"כ אמאי חייבו התור' ליתן בפלילים דמי ולדות כיון דיש ס' חיוב מית' אף דל"נ הרוב דיכלו חדשיהם מ"מ דלמא כלפי שמיא גליא דיכלו חדשיו והוי חייבי מיתת שוגגין דפטור בתשלומין ובפרט דבאמת הוי רוב רק כיון דהרוב הוא על העתיד דעת המזרחי דלא אזלינן בתרי' לשוי' התראה ודאי והוי ה"ס ומה"ט פטור ממיתה ולמה יתחייב בפלילים התשלומין א"ו דזה הוא חק התורה כ"ז שלא יצא לאויר העולם אינו ראוי להיות איש. וע"ש בנו"ב דהביא דברי סמ"ע ח"מ (סתכ"ה) דכ' מדמשלם דמי ולדות מכלל שאינו חייב מיתה עלי' והגאון רי"פ השיג עליו דלמא קרא איירי בלא כלו חדשיו והוי כטריפה וכ' דעדיף כיון דאם ל"ה הורגו אולי היה משלים ימי עבורו והי' נולד כדרכו א"כ איך ישלם דמי ולדות מספק נימא דהיה עתיד להיות בן קיימא וחייב מיתה ופטור מתשלומין א"ו שאף ב"ק ליכא חיוב מיתה קודם שיצא לאויר עולם ודבריו מגומגמין דודאי בהכרח צריך לומר דאם עדיין לא כלו חדשיו פטור בבירור מחיוב מיתה כיון דעדיין ל"ה נפש אף אם כלפי שמיא גליא שהי' עתיד לצאת ב"ק מ"מ בתר השתא אזלינן ולכך חייב ממון אבל בכלו חדשיו שפיר י"ל דמיקרי נפש. אולם באמת הא מבואר בש"ס סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) דאי לא כתיב מכה איש הו"א אפילו נפלים אפילו בן שמנה הרי דאף בן ח' מקרי נפש רק כיון דגלי לן קרא דבעינן ראוי להיות איש שוב קים להו לחז"ל דכ"ז שלא יצא לאויר העולם אף בכלו חדשיו מ"מ ליכא חיוב מית' עליו ועין שם תוס' ד"ה הוה דמשמע מדבריהם דנפל ב"ח אף שהוא גרע מן טריפה מ"מ יותר מקרי נפש מבן ט' דכלו להו חדשיו ועדיין במעי אמו דתלוי חיותו באמו. ובל"ה תמהני על המזרחי דכ' דהוי ה"ס דיש לחלק בין רובא דהאידנא לרובא דלאח"ז הא מבואר בש"ס נדה (דף מ"ו ע"ב) דאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא הקדיש הוא ואכלו אחרין לוקין ע"י וכתבו תוס' דל"ה ה"ס דשמא לא יביא ב' שערו' עד ב' שנים וכתבו דאזלינן בתר רוב שמביאים ב' שערות בזמנן עי"ש הרי דאף על העתיד לבא אזלינן בתר רוב ודוחק לחלק דשם אלו דנין על השתא כח הגדלות שיש לו מרוב ובודאי יתראו הב' שערות בזמנן משא"כ בעובר דתליא במקרים והוי כשמא ימות דהדוחק מובן מאיליו ואכ"מ בזה.

ויש להבין מה דקאמר בש"ס שבת דבן ח' הוי כמחתך בעפר בעלמא הוא הא מדברי ש"ס סנהדרין הנ"ז מבואר דמדכתיב ואיש כי יכה כל נפש הוה אמינא אפילו נפלים אפילו בן ח' הרי דמקרי נפש ולמה לא יתחייב החובל בו בשבת דאטו במלאכת שבת כתיב מעוטא כמו לגבי רציחה דמיעט' רחמנ' מדכתיב מכה איש ולכך הי' ס"ד דאף ההורג הקטן פטור ואיצטרך למכתב כל נפש להורות דבעינן שיהי' ראוי להיות איש וכיון דאם לא הי' כתיב איש היינו מחייבים אף על ב"ח כיון דמ"מ מקרי נפש וא"כ לענין שבת אמאי לא יהי' כחובל נפש ועיין חידושי רשב"א שבת דף (קל"ו) דכ' דודאי ב"ח גרע מטריפה דהא מחתך מן הטריפה בשבת חייב משום חבורה והשוחט הטריפה חייב משום נטילת נשמה כדמוכח פסחים פרק א"ד רק לענין זה הוי ב"ח כטריפה לטהרה מידי נבלה בלחוד דעיקר שחיטה אינה אלא להכשיר באכילה ואפ"ה אהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה דלמאכל שיש לה רוח חיים מהני לה שחיטת סמניה לטהרה מידי נבלה ה"נ אע"ג דמת הוא שחיטת סימניו מטהרין אותו מידי נבלה. ואכתי צריך להבין כיון דקרי נפש ורוח חיים יש בה למה לא יתחייב השוחטו בשבת משום נטילת נשמה והחובל בו יתחייב. וע"כ צריך לומר דמלאכת מחשבת בעינן לענין שבת דומיא דמלאכת המשכן ושם אולי ידעו חז"ל דל"ה נטילת נשמה רק מדבר שהוא ב"ק ולא מנפל ואף דבש"ס חולין (ד"כ) קאמר וכי מתה עומד ומולק הרי אם חשבינן כמת' ל"ש מצות מליק' וכאן הוא כמת ממש ואיך שייך מצות שחיטה בזה צ"ל דדוקא בחי שהי' שלם וכשנפסק רוב ב' שוב לא מתכשר בו מצות מליק' משא"כ בב"ח דיש בו רו"ח מהני שחיט' לטהר' אף דלענין שבת חשיב כמת' וע' רמב"ן ורשב"א (דק"ז) בהושיט ידו למעי בהמ' ודלדל עובר שבמעי' דחייב אינו משו' עוקר דבר מגדולי רק משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוי נטילת נשמה מאבר אחד וא"כ כיון דחזינן דאף במה דהוא במעי אמו חייב משום נטילת נשמה אף דלא מקרי נפש למ"ש תוס' סנהדרין הנ"ז דקוד' שנולד לא הי' שום הו"א לחייב ההורגו ולאחר שנולד הי' הו"א לחייבו אף על ב"ח אי לאו דכתיב מכה איש כיון דמקרי נפש א"כ אם יתחייב לענין שבת על נטילת נשמה דעובר למה לא יתחייב על בן ח' וצריך לומר דעכ"פ הוי כירך אמו ודלדל העובר הוי כאבר מאמו וחייב משום נטילת נשמה ועיי"ש במאירי דכ' וז"ל ומ"מ גדולי הדורו' מפרשי' אותה אף במת ואינו חייב משום נטילת נשמה שכל שלא נולד אינו ראוי לומר בו נטילת נשמה כדכתיב ולא יהיה אסון ונמצא שאם הכה את האשה והפילה אינו חייב משום נטילת נשמה עכ"ל והדברי' נפלאי' דמה עניין חיוב מיתה לחיוב' דשבת הא גם שם באמת הו"א חייב אי לאו דגלי לן קרא דמכה איש רק בתשלומין הוא חייב או כמ"ש תוס' שם כיון דעדיין לא נולד גרע אבל מ"מ נטילת נשמה הוי או למ"ש תוס' שם דהו"א דגזרת הכתוב היא לחייבו בממון היכא דלא נתכון לולדות. אבל לענין נטילת נשמה דחיוב שבת למה לא יתחייב. וצ"ל דסובר דבאמת כ"ז שלא נולד ל"ה נפש כלל וגרע מבן ח' חי שכבר נולד וכיון דלדידן בבן ח' חי אף דמקרי נפש לית ביה חיובא דשבת בנטילת נשמה כמו כן עובר דלא נולד ועדיין במעי אמו הוא אף שדלדלו ממקומו ומת אינו ראוי לומר בו נטילת נשמה וגרע מטריפ' דכבר יצא לאויר העולם וצ"ע בזה:

וקצת יש לומר דמש"ה השמיט הרי"ף הך דרב אדא בר אהבה דלמה דמסיק הש"ס כתנאי חזינן דר"י בר"י וראבר"ש ס"ל דשחיטתה מטהרתה תו ל"ה כבשר בעלמא ורק לרשב"ג מוכרח דס"ל מחתך בבשר בעלמא הוא אבל אנן לא קיי"ל כוותיה ובסתם ולדות מהלינן משום דאזלינן בתר רובא ובן ח' גמור אסור למולו באמת וסמך הרי"ף על סוגיא דסנהדרין הנ"ז אשר מבואר דמקרי נפש והי' ה"א דההורגו חייב לולא דגלי קרא מכה איש ולשיטת הרמב"ם באמת קשיא סוגיא דסנהדרין.

והנה קיי"ל כר"ע בכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת ואין עושין חלוק ואם אין לו כורך על אצבעו דרך מלבוש ומביא דרך חצר אחרת (ש"ע של"א ס"ח) וכתב המג"א דדרך רשות הרבים אסור ובגליון רע"א שבת אות קנ"ח כתב דממה שר"ן הביא דברי רמב"ן להוכיח דבנשפך המים שלאחר המילה יכול למולו ולהח' חמים ומבי' דרך רה"ר ותמהני הא המ"א סמך ע"ד הב"י שם ובי"ד סי' רס"ו דהרגיש בדברי הר"ן וכתב דדרך רה"ר דקאמר לאו רה"ר ממש אלא היינו לאמר דכי היכא דבה"ר איכא איסורא בכורך על אצבעו ה"נ איכא איסורא אפילו מחצר אחרת שלא נשתתפו. ובס' אלי' רבא כ' בשם הב"ח הא דמצרך לעשות בשינוי היינו קודם המילה אבל לאחר המילה מותר בלא שינוי ותמהני עליו הא הב"ח סמך בדבריו עמ"ש ביו"ד שם ושם כ' רק רחיצת חמין כיון דאיכא סכנה ל"ב לשינויי אבל בכמון מסופק בדבר ודע דהא דאמר ר"ע מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אינו דוחה שבת מבואר ירושלמי שבת פ' ר"א ופסחים פ' אלו דברים דאף אם הי' מקרה מאיזה סיבה שנאנס בשבת כמו בנפל מזבח בשבת דאינו ראוי לבנות מאתמול או אם נולדה יבלת בקרבן מ"מ מין יבלת ראוי' ליקרב מאתמול ומה"ט טמא שחל יום השבעי שלו בשבת שהרי אינו ראוי להזות מאתמול מ"מ מין הזיה ראויה להיות מאתמול ודוקא שחיטה שזמנו קבוע ביום ההוא ומנה בפשיטות אם נאבד האיזמל של מילה מ"מ אסור לחלל שבת להביאו וקשה בדברי תוס' יבמות (דף ו' ב') ד"ה טעמא דהקשו הא דקממעט הבערה דשבכ ממושבתיכם דמה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנים דלמא משום דל"ה רק הכשר מצוה דרציחה עצמה כשנתבשלה הפתילה מאתמול או חנק וסייף תדחה שבת וכ' כיון דבמ משוינן מכשירי מצוה שא"א לעשותם מע"ש כמצוה עצמה כדתנן כלל אמר ר"ע כו' והכא באי אפשר לעשות הפתילה בע"ש מדאיצטרך קרא למיעוט' וקשה הא מאי דאמר ר"ע כל שאפשר לעשות בע"ש הוא רק על עצם המלאכה מה דאין זמנו קבוע ביום ההוא א"כ לא משכחת באי אפשר לעשות במכשירין וכיון דמין פתילה אפשר לעשות מע"ש אינו דוחה וע"כ דהי' ס"ד לבער הרעה דוחה וכמ"ש הריטב"א דמה"ט הי' ס"ד דדוחה אף דלא הוי בעידנא ואכתי יקשה דמנ"ל דרציח' עצמה דאינו דוחה:

ולכאורה י"ל הא דסובר ר"א במכשירי מילה ולולב דדוחה את השבת היינו דוקא ביום דכבר חל עליו המצות אבל בלילה דעדין גברא לא חזי אזי אסור להוציא האיזמל או התינוק או הלולב כיון דאכתי לא חל עליו החיוב ודומה קצת להא דמבואר (פסחים דף ס"ט) דהזאה לא דחי' משום דגברא גופי' לא חזי לא רמי' חיובא עליו ואף דשם לא יבא לידי חיוב וכאן כשיאיר היום יבא לידי חיוב ואזי יהי' רשאי מ"מ השתא ל"ח ועי"ש ברש"י שכתב כגון להביא איזמל למילה שכבר התינוק ראוי למול משמע דוקא כיון דכבר חל עליו החיוב אבל בלילה דאכתי לא חל החיוב אסור להביא ואם הביא חייב חטאת ומיושב קושית הח"ס חלק או"ח שהקשה הא ר"א שמותי ותלמידו דב"ש וב"ש ס"ל ביצה (די"ב) דאין מוציאין ביו"ט קטן למיל' ולולב לר"הר עי"ש ולהנ"ל אתי שפיר דש' י"ל דאיירי בלילה ועיין תוס' יומא (דף מ"ו) דהא דאמר ולא עונת חול בשבת כו' היינו בליל שבת שלא ניתן שבת לדחות אצל שום קרבן בההוא שעתא והא דאמר למשרי אברין ופדרין סמוך לבוקר כי מסדר מערכה דיומא עי"ש הרי אף דניתן עכ"פ שבת לדחות ביום מ"מ אסור בלילה כיון דבההי' שעת' לא ניתן לדחות כן נמי במילה לר"א אף דמכשרין מותר היינו כיון דניתן לדחות לענין מילה בעצמו זה דוקא באם בשעתא דניתן לדחות ולא בלילה אולם בירושלמי מסכת ר"ה (פ"א ה"ח) איתא דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשירין מהו שידחו את השבת בלילה ועיין שם במפרש דהיינו מכשירין שאי אפשר לעשות' מע"ש כגון להחם חמין לצורך מנחות וקאמר והא תנינן העמידו עושה חביתין לעשות חביתין תפתר בחול תנא ר"ח בר אדא זה סדר תמיד לעבודת בית אלקינו בין בחול ובין בשבת הרי דמכשירין שדוחה שבת דוחה גם בלילה שעשיות החביתין היה קודם עלות השחר שאח"כ היה תרומת הדשן ואח"כ הפייס ואח"כ אמר הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף