אמרי בינה/דיני טוען ונטען/יז

סי' יז

כתב בש"ע (סי' ע"ט) דאם לא הוי הכפירה בב"ד לא הוחזק כפרן אבל אם אמר התובע לעדים שכפר בפניהם אתם עדים שטען לא לויתי ושתק אם חזר וטען פרעתיך קודם לכן א"נ אבל אם אמר פרעתיך אחר כך נאמן. וברמב"ם (פ"ו) מטו"נ כ' ולעולם אינו מוחזק כפרן עד שיכפור בב"ד ועיין בבעה"ת (שמ"ב) שחילוק יש בין הכופר בב"ד לכופר בעדי' באתם עדים דלא אמרינן בזה הוחזק כפרן ואם אמר פרעתי אחר כך נאמן אבל פרעתי קודם אינו נאמן והמרי"ט (סי' ל"ו) הוסיף להוכיח דאף דקיי"ל הוחזק כפרן לעולם בממון זה היינו דוקא על ידי עדים שהעידו שלוה והוא אומר לא לויתי והעדים ראו גוף ההלואה אבל אם לא ראו רק שהם מכחישים אותו עפ"י הודאתו שאמר לפניהם הן נהי דנתחייב עפ"י הודאתו ולא מצי למימר טעיתי וכיוצא מ"מ לא הוחזק כפרן עפ"י עצמו ובקצוה"ח הסכים לדבריו. ובס' ש"מ משיג ע"ז והעלה לדינא אם טען בפני עדים לא לויתי וכשתבעו אחר כך בב"ד טען שפרעו קודם נעשה הוחזק כפרן בהודאתו שאמר לפני עדים לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי ושוב אף שיצא מב"ד אינו נאמן לומר פרעתי אחר כך והא דכתב הטוש"ע באומר פרעתי אחר כך נאמן היינו אם טוען תחילת ביאתו לב"ד שפרע אחר שאמר לעדים לא לויתי דבכה"ג אמרינן דבחוץ לב"ד ל"נ הוחזק כפרן ולדעת מהרי"ט מעולם ל"נ הוחזק כפרן עפ"י הודאתו שהוא על פי עצמו נהי דנתחייב לשלם אבל כפרן לא הוי ולדבריו הפירוש אם אמר פרעתיך אחר כך היינו אף אחר שיצא מב"ד במקום דל"ה כמלוה בשטר נאמן:

ומצאתי בחידושי ריטב"א שבועות (דף מ ע"ב) דמבואר להדי' כדעת מהרי"ט שכ' להקשות בהא דריש ב"מ מה לצד השו' שבהן שכן אינו מוחזק כפרן תאמר בעדי' שהוחז' כפרן הא שמעינן ממתני' שאדם מוחזק כפרן ע"פ הודאתו וכ' לתרץ דאילו מוחזק בעדי הלוא' שטען לא לויתי הוחזק כפרן לאותו ממון לעול' שלא אמרו הכופר במלוה כשר לעדות אלא לעדות או לדינין דעלמא אבל באותו ממון אינו נאמן ואילו במוכחש בעדי הודאתו לא שמענו שיהא מוחזק כפרן ומעתה גם בזו י"ל דאמרינן בשמעתא דר"ח שאין אדם מוחזק כפרן על פיו וזו מן הדברים שדנתי בפני רבותי עכ"ל הרי מבואר דעל ידי הודאתו בפני עדים אף שכפר אחר כך בב"ד ויצא חייב מ"מ ל"נ הוחזק כפרן אף לממון זה שלא יהיה נאמן לומר אחר כך פרעתי ורק אם היו עדי הלואה ואחר כך אף דנעשה כפרן על ידי הודאתו בזה הוחזק כפרן לכ"ע וכמבואר בריטב"א ב"מ (דף ט"ז) ועיין לח"מ (פ"ו) מטו"נ. ומה שעמד הש"מ מהוכחת הבעה"ת מהא דצריך לומר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הא שם היו עדים על הפרעון כבר עמד על זה במהרי"ט (שם סי' מ"ו) ומה שהוכיח מהא דתבעו בב"ד ואמר להד"ם ואחר כך הוציא המלוה מת"י כ"י דהוחזק כפרן הרי דעל פי כ"י הוחזק כפרן שא"נ לומר פרעתי אף אחר כך ומה לי הודה בפני עדים או כ' בכ"י שחייב לחבירו הא אינו מתחייב רק על פי הודאתו לבדו אינו ראי' מזה די"ל דוקא במתחייב בהודאתו לבדו אף דיוכל להיות שטעה ומ"מ לא מצי טען טעיתי וכי"ב מ"מ לא הוי הוחזק כפרן על ידי הודאתו שלא יהיה נאמן לומר אחר כך פרעתי כיון דכל מה דאמרינן הוחזק כפרן לאותו ממון הוא רק מדרבנן כמבואר בש"מ ריש ב"מ די לנו לומר רק היכא דהוכחש מפי עדים שהוא בירור הדבר לא כשהוכחש על פי הודאתו לבד במה שאמר הן משא"כ בעשה מעשה ונתן כ"י דהוי כאנן סהדי דמשקר ונתפס לכפרן דבזה כ"ע ידעו דלא טעו אינשי בכך לכך נעשה כפרן. ובספר ראש יוסף (סי' ס"ט) כתב ואפשר דאף דאמר מעיקרא להד"ם ואחר כך כשהוציא כתב ידו אמר פרעתי ושכח מאותה הלואה ועכשיו בראו' כ"י ראה ונזכר אף שכבר פרע נאמן דשכחה מצויה עיין שם אולם מדברי הסמ"ע והב"ח מבואר דאינו נאמן והיינו דזה אינו מצויה כלל לטעות מה שאין כן היכא דנתפס לכפרן על ידי עדים שהודה בפניהם י"ל דלא נעשה כפרן לעולם וכמו שכ' הריטב"א ז"ל:

אך בדברי הבעה"ת הדבר ברור דכוונתו שם בראייתו מש"ס ב"ב דכן מביא משם הראב"ד והדברים מבוארים שם בריטב"א משם הראב"ד לתרץ מה דקשה ל"ל לרב אשי טעמא דכאומר לא פרעתי דמי דהך טעמא צריך דלא להני ליה עדי פרעון אבל היכא דאין כאן טענת פרעון ולא עדי פרעון רק הוא טוען שלא לוה מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב כטוען לא היו דברים מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב וע"ז כ' משם הראב"ד דהא דטעין להד"ם היה חוץ לב"ד אילו לא היינו אומרים דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ כיון דאית להו מגו מסרסינן דבוריה או איהו נמי מפרש ליה דהא דאמר להד"ם פרעתיו בעי למיטען רק משום דתבע לי' מה דלא הוי חייב קפצתי ואמרתי להד"ם עביד אינש דלא מגלי כולה טענתיה אלא בב"ד אבל כאן כיון דאמר כאומר לא פרעתי אי אפשר לסרס לשונו ולומר פרעתי בעי למימר דהא אמר מעיקרא שלא פרע עיין שם הרי ממש דדברי בעה"ת סובב גם כן על ש"ס דריש ב"ב הנז' וחזינן דדוקא להכחיש טענתו שחוץ לב"ד א"י וחייב לשלם ואם טען וכפר בב"ד נעשה הוחזק כפרן אף באינם העדים מכחישין רק הודאתו וכן מבואר עוד שם בריטב"א דבהוכחש בעידי הודאה הוי הוחזק כפרן. וביותר כ' שם משם הרשב"א שהיה אומר דהואיל דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ אם טוען לא לויתי ואחר כך אמר פרעתי כיון דהוי כמודה מקודם בפני ב"ד דלא פרע הוי כחוזר מחיוב לפטור כיון שבכלל טענתו הי' שלא פרע וכ' וכן נרא' וזכרוני שהרבה דנתי בזה לפני מורי הרשב"א ז"ל ובפרט זה כל הפוסקים בטוש"ע חולקים על זה אבל מ"מ אם הוכחש על ידי עדי הודאתו בב"ד כנראה שם דעת כולם דהוי הוחזק כפרן מלבד הריטב"א בסוף דבריו כ' במוכחש בעידי הודא' לא שמענו שיהא מוחזק כפרן וצ"ע אם לא יכול המוחזק לומר קים לי בזה כדעת מהרי"ט כיון דיש לו לסייעתו דברי הריטב"א ובפרט כיון דהך דינא דהוחזק כפרן דא"נ לאותו ממון הוא רק מדרבנן וכמו"ש מדברי הש"מ ריש ב"מ:

ומ"ש הש"מ בביאור דברי הטוש"ע דאם אמר פרעתי אחר כך דנאמן היינו כשאמר תחילת ביאתו לב"ד שפרע אחר שאמר לעדים לא לויתי דבכה"ג נאמן דבחוץ לב"ד לא הוחזק כפרן ראיתי בנתיבות דלא הבין כן בדברי הבעה"ת רק באם לא כפר בב"ד רק בפני עדים טען להד"ם ואחר כך הביא התובע עדים בב"ד וחייבוהו לשלם ואחר שיצא הפ"ד לשלם אומר שפרע בזה נאמן הואיל דלא כפר בב"ד אבל אם טוען שפרע קודם שתבע אותו בב"ד אינו נאמן דכיון שכפר בפני עדים חזינן דדעתו היה לכפור ודאי לא פרע אח"כ רק אם כפר חוץ לב"ד ואחר כך הביא המלוה עדים בב"ד שלוה ובב"ד שתק ולא כפר כיון שראה שבאו עדים וחייבוהו לשלם בזה לא הוי הוחזק כפרן לעולם וכ' דכן מבואר בבעה"ת שכ' אבל אם אמר אחר שנתעצמו בדין פרעתי נאמן אבל לטעון בב"ד פרעתי קודם שיחייבוהו ב"ד אינו נאמן כיון שהיה דעתו לכפור חוץ לב"ד ודאי לא פרע והוסיף לומר דפרעתי אחר שכפר אף בלא אמר אתם עדים אינו נאמן והא דצריך אתם עדים הוא כדי שלא יוכל לומר פרעתי קודם ומה שאמרתי לא לויתי לא בדיוק אמרתי אבל אם אומר שפרע אחר כך הרי הודה שחייב לו אז בשעת תביעה ולא הי' לו להשטות וע"כ דעתו היה לכפור שוב אינו משלם בלא ב"ד. והמעיין בבעה"ת יראה דאינו מוכרח דמתחילה הביא האיכא מ"ד דשלא בפני ב"ד לא נקרא הודאה כי אם טענה שמה ועביד אינש דלא מגלה דעתו אלא בב"ד ויכול לטעון פרעתי בין אחר כך או פרעתי קודם לכן ואח"כ כתב ואיכא דפליג כיון דטען לא לויתי באתם עדים אף שלא בפני ב"ד כאומר לא פרעתי וכ' ואם חזר ואמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן שכבר הודה כאלו אמר לא פרעתי אבל אם אמר אחר מכן שנתעצמו בדין פרעתי נאמן ולא הזכיר כלל שיהיה הכוונה אחר שיצא הפ"ד ופשטות דבריו משמע דלעולם נאמן לומר אח"כ פרעתי ורק אם אומר שפרע קודם שאמ' לא לויתי בזה אינו נאמן דהודאה חוץ לב"ד באתם עדי הוי הודא' אבל אם אומר שאחר כך נתן על לבו ונזכר שלוה ופרע לו למה לא יהיה נאמן בזה והמעיין עוד שם יראה שרק בדקדוק כ' הבעה"ת דפרעתי קודם לכן אינו נאמן שכבר הודה ומ"ש אחר שנתעצמו בדין פרעתי נאמן היינו אם לא כפר בב"ד רק כשנתעצמו בדין אמר פרעתי אחר כך נאמן והיינו אף אם בתחילת ביאתו לב"ד אמר פרעתי אחר שאמר לא לויתי נאמן ואם לא אמר כלל ולא כפר בב"ד ויצא חייב ג"כ לא הוי הוחזק כפרן בהודאתו וכפירה חוץ לב"ד. ואין סברא לומר דאחר פ"ד יהי' לומר פרעתי אף דהוחזק כפרן ע"י כפירתו חוץ לב"ד וע"כ צ"ל דכל כפיר' חוץ לב"ד תלינן ביות' באשתמוטי ולמה נאמר דאם טוען שפרע אחר שכפר קודם שתבע אותו לב"ד דלא יהיה נאמן לומר שפרע אחר כך כשהיה לו מעות ומ"ש שם הבעה"ת להוכיח ממה דקאמר לא פרעתי דמי דמשמע שאם אמר פרעתי לאחר שעמדתי בדין נאמן ואמאי נימא הוחזק כפרן וע"ז מתרץ דכפירה חוץ לב"ד אינו עושה לו להוחזק כפרן הא דנקט לאחר שעמדתי בדין היינו לרבותא דאף שהניח אותו לתבוע בב"ד מ"מ ל"נ הוחזק כפרן בכפירתו חוץ לב"ד אם לא כפר בב"ד אבל לעולם פרעתי אח"כ כשטען מיד כשבא לב"ד י"ל דנאמן מדקתני כאומר לא פרעתי דמי היינו דהוי הודאה מתוך כפירה ומשמע דרק פרעתי קודם לכן א"נ אבל לא לשלול דלא יהיה נאמן לומר פרעתי אחר כך דקודם שתבעו לדין ודאי כ"ז דלא באו העדים לב"ד הוי כמו מפטור לפטור דיכול לחזור ולדעת הר"י מיגאש אף אם באו עדי' אח"כ אבל אם הניח אותו לתבוע בב"ד והעדי' העידו שלוה בפניהם אף אם כפר בפני עדים חוץ לב"ד מ"מ יכול לומר פרעתי אח"כ שכפר הודאתו ושם על לבו. והא דאינו נאמן במגו לומר פרעתי קודם לכן במגו דפרעתי אחר כך כבר כ' הריטב"א שבועות שם דאין אדם נאמן לסתור הודאה שהודה בב"ד או בפני עדים בשום מגו [ועיין גד"ת (שער י"ב) דהקשה על הבעה"ת שם דאמאי אם טען פרעתי אחר שאמר אין לך בידי כלום דאינו נאמן כיון שמודה כשאמר טענתו על להד"ם היה כוונתו נהימניה במגו דאי בעי היה עומד בדברים הראשונים והיה מפרש מה אין לך בידי שכבר פרעתי ומתרץ כיון דהודה דכוונתו היה על להד"ם מחזקינן דלדידיה אין משמעות אחר לטענתו הראשונה ועיין ש"מ (ס"ק ה') שהאריך בקושיא על הטור ובעה"ת וכנראה לא שם עיניו על דברי הגד"ת]:

ודעת הרבינו יונה ז"ל מובא בטור אפילו כפר חוץ לב"ד. אינו נאמן לומר אחר כך פרעתי ועיין בטו"ז שעמד על דברי המחבר דבסי' (קמ"ו) הביא המחבר דעת רבינו יונה בשם יש מי שחולק דאף באמר חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך שוב א"י לומר של אבותי שלקחו מאבותיך הואיל דבא לזכות עצמו באותו טענה ומכללו הודה בחובתו תו לא צריך אתם עדים וכאן נמי כשאמר לא לויתי בא לזכות א"ע ומכלל זה יצא חובתו דהודה דלא פרע ואם כן אף חוץ לב"ד לא צריך אתם עדים ובתומים כ' לחלק דוקא כשאומר בפירוש לא של אבותיך ל"א דנתכוין להשטאה מה שאין כן באומר לא לויתי הא יכול לפרש דבריו לא נשארתי בהלוא' רק בב"ד מידק דייק וחוץ לב"ד דלא דייק יכול לפרש דבריו ואפילו טען להד"ם י"ל גם כן דלא דייק וכוונת דבריו דלא חייב כלום. אולם המעיין בדברי ש"מ ב"ב (דף ו' ודף ל"א) יראה להדיא דהר"י סובר דאף באומר לא לויתי חוץ לב"ד הוי הודאה אעפ"י שלא אמר אתם עדי שהרי לפטור עצמו היה בא ולא לחייב עצמו ובמהרי"ט שם (סי' ל"ו) כ' ומסתברא דאף הר"י לא אמר דהוחזק כפרן רק דוקא בהוכחש בעדים אפילו חוץ לב"ד כיון דאמר אתם עדים ולא חזר בו הוחזק לכפור ממון חבירו אבל כל שלא הכחישוהו עדים אלא שחזר וטען מטענה הראשונה לא אמרינן הוחזק כפרן במה שטען בראשונה. והמעיין בדברי ר"י ובפרט בש"מ (דף ו') יראה דאף הודאה מתוך כפירה חוץ לב"ד הואיל דבא לפטור א"ע אם יש עדים שלוה שוב אינו נאמן. ועל כרחך הא דהודה מעצמו שטענה הראשונה היה בשקר שלוה באמת רק שפרע חוזר וטוען כמבואר בדבריו שם כיון דאם היה עומד בטענתו הראשונה היה זכאי יכול לזכות עצמו בטענה השניה אף דהיה בפני ב"ד ומידק דייק וא"י לפרש דבריו מ"מ כיון דהוי מפטור לפטור לא נוכל לחייבו על ידי הודאה הראשונה מתוך כפירתו ודלא כמו שכ' הריטב"א שבועות משם הרא"ה הנ"ל עכ"פ מבואר מדברי ר"י דאף בלא אתם עדים הודאה חוץ לב"ד מתוך כפירה הוי הודאה וא"י לחזור ולומר פרעתי כשיש עדי הלואה. ואולי הש"ע הכריע כאן שלא להזכיר דעתו או משום סברות התומים או די"ל דשם הזכיר דעתו בשביל שהוא להחזיק הקרקע בחזקת מר"ק משא"כ כאן הוא להוציא ממון לכך לא הזכירו רק דוקא כשאמר אתם עדי:

ודע דלא מצינו בפירוש דהוחזק כפרן לאותו ממון לעולם דא"י לטעון אחר כך פרעתי אחר שכפר בב"ד רק היכא דעכ"פ התובע טוען טענת ברי נשאר החזקת חיוב וזה שהוחזק כפרן נפסל נאמנותו מדרבנן שלא יהיה נאמן לעולם ובאמת הדבר צריך טעם נכון למה ל"נ אשתמוטי ועיין גד"ת (שער י"ב) דכ' הא דא"צ שכנגדו לישבע כמו בחשוד ודבריו דחוקים למאד הא אף דאנן סהדי והודה דמעיקרא לא פרע מ"מ יכול להיות דפרע אחר כך ובריטב"א ב"מ מבוא' הטעם דהואיל דבא פ"א ע"י כפירתו לא תקנו חכמים בזה שכנגדו ישבע ויטול כיון דאינו חשוד רק על ממון זה עכ"פ גם מה דל"א אשתמוטי והפסיד נאמנותו על להבא בממון זה לעולם לא מצינו טעם מבורר למה אמרו חכז"ל כן אם כן די לנו לומר דאם התובע טוען ברי אבל אם התובע טוען שמא י"ל כיון דהוא להחזיק אמרינן ברי ושמא ברי עדיף:

ובזה מיושב דברי הש"ך (סי' קמ"ו ס"ק כ"ד) שכתב שאפילו הי' אומר בפירוש של אבותי מעולם אין במשמע לשון הזה ולא שלקחוה מאבותיך דהא יכול להיות שאבותיו דרו בו מעולם ואחר כך בסוף לקחוה מאבותיו ונהי דהוכחש במה שאמר מעולם מ"מ בחד יומא לא הוכחש ואם כן הרי טען שאבותיו דרו בו חד יומא ונטעון ליה שמא לקחוה אבותיו כמו שטענינן לכל יורש ולכאור' הא אפילו אומר לא עברתי בצד עמוד זה והוכחש אי לאו דמילתא דלא רמיא ולאו אדעתיה הוחזק כפרן וכן הקשה שם על הש"ך בזה בנתיבות ולמה שכ' כיון דבעד יורש מה דהב"ד טוענין הוא כמו טענת ברי כמבואר ברא"ש כתובות וזה שבא בעדי אבות א"י אם אביו מכרו לו ובא רק בטענת שמא לא איכפת לן במה דהוי הוחזק כפרן:

אם יצא מב"ד אחר שטען טענה שיתחייב בה א"י לתקן טענה הראשונה אף שיש בהלשון שסובל זה התיקון דשמא למדוהו לטעון שקר כמבואר (סי' פ') ודעת הש"ך דדוקא כשכבר פסקו הב"ד שחייב מכח טענתו אבל אם עדיין לא פסקו הב"ד ל"א דטענות שקר אגמרהו כיון דהו' חושב דגם בטענה שטען יזכה בדין והתומי' חולק ע"ד והביא ראיה מדברי הרמב"ם דכ' (פ"ז) מטו"נ דיכול לחזור ולטעון להכחיש טענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונ' אעפ"י שיצא מב"ד וחזר ולדברי הש"ך קשה מה אעפ"י שיצא מב"ד וחזר הא בזה אף דלא זכה בטענה הראשונה אין נ"מ ביצא מב"ד כיון דעדיין לא נתחייב בב"ד וראיה זו יש לדחות למה שכ' מהרי"ט (סי' מ"ו) במה שכ' הרמב"ם וסומכים על טענתו האחרונה דמה נ"מ כיון דתרווייהו לפטור הן ועמד ע"ז המריב"ל וכתב מהרי"ט דהיכא דבא עדים אחר כך והכחישוהו בטענה הראשונה כל שלא באו קודם הטענה השניה לא מקרי הוחזק כפרן ומהני ליה טענתו השניה שלא כדעת הרמ"ה ולכך כ' הרמב"ם דסומכין על האחרונ' ואין סותרין אותה אעפ"י שאפשר שהי' יודע שהי' עדים בדבר עיין שם ואם כן שפיר כ' רבותא אעפ"י שיצא מב"ד וחזר דאיכא למימר דנתודע לו שיש עדים נגד טענה הראשונה מ"מ כל זמן שלא באו עדים להכחיש טענה הראשונה יכול לחזור מפטור לפטור. ולעולם י"ל דמחיוב לפטור לפרש דבריו אף שיצא מב"ד כל זמן דלא פסקו הב"ד לחייבו לא חיישינן דשקר אגמרוהו לפרש דבריו. ומדברי הרשב"ם ב"ב (דף ל"א) בעובדא דז"א של אבותי וז"א של אבותי ואחד יש לו עדי אבהתיה והשני יש לו עדי חזקה דא"ל אביי לרבה מה לי' לשקר במקום עדים ל"א הדר א"ל אין דאבהתך הוא וזבינת' מנך כו' טוען וחוזר וטוען ומפרש רשב"ם משום דהיו מפסידין אותו כאביי הוצרך לחזור ולטעון כן דיקא נמי דקאמר גמרא א"ל אביי הרי דכבר היה אחר פס"ד וע"ז מביא הגמרא מחלוקת עולא דטוען וחוזר וטוען לפרש דבריו ונהרדעי אמרו אינו חוזר וטוען ומודה עולא כו' והיכא דבב"ד לא טען ואתא מאבראי וטען אינו חוזר וטוען מ"ט טענתיה אגמרוהו. נראה דמדייק משום דהיו מפסידין אותו כאביי היינו דכבר היה פס"ד וע"ז קאי הדין דאם יצא לחוץ דאינו חוזר וטוען אף לפרש דבריו יש להוכיח קצת כדברי הש"ך. אולם התומים הוכיח מדברי הריב"ש דאף דלא פסקו עדיין הב"ד כשיצא לחוץ אמרינן דטענתיה אגמרוהו אף לפרש דבריו וכן יש להוכיח מדברי תשובת הרי"ף (סי' קצ"ט):

וקצת יש לעיין מניין להפוסקים ללמוד משם דביצא לחוץ דאינו חוזר וטוען לפרש דבריו הא לא הוי בירור גמור דטענתיה אגמרוהו רק ספק דלמא וכן משמע שם בדברי תשובת הרי"ף דלמא טענה אגמרוהו וכן הוא בטור וש"ע (סי' קמ"ו) דחיישינן שמא למדוהו לטעון שקר ושם אתי שפיר אף דהוא ספק אם למדוהו לטעון שקר ולפרש דבריו מ"מ מוקמינן להקרקע בחמר"ק כיון דיש לזה עדים שהוא של אבותיו. אבל מניין לנו בטענות שבא להחזיק שלא להוציא ממנו דאינו חוזר וטוען כשיש במשמעות הלשון לפרש טענתו הראשונה והרמב"ם והטור וש"ע כתבו דאם יצא מב"ד אינו יכול לטעון שמא אנשים רעים למדוהו לטעון שקר ואמאי נוציא ממון מספק כיון שזה צועק דלא למדוהו ורוצה לישבע ע"ז והב"ד אינם יודעים בבירור ומש"ס אינו ראיה דשם מוקמינן להקרקע בחזקת מר"ק. וצריך ישוב. ומ"מ י"ל דכ"ז דלא פסקו הב"ד יכול המוחזק לומר קים לי כדעת הש"ך דחוזר וטוען לפרש דבריו אף ביצא לחוץ רק אחר שנגמר הפ"ד בזה שפיר כיון דיש ספק לפנינו דיצא לחוץ ובא לפרש בזה לא מבטלינן הפס"ד וקם דינא שלא לסתור מה שאין כן כשעדיין לא יצא הפס"ד צ"ע להוציא ממון מחמת ספק דדלמא אגמרוהו לטעון שקר ועיין ש"מ דכ' אם הביא עדים על טענתו השניה מהני כשבא לתקן טענתו הראשונה וא"ד להא דסי' (קמ"ו) אף דיש ראיה להמחזיק דטענה האחרונה אמת מדאכל ג' שנים ולא מיחה דעדים אלימי טפי. ויש לגמגם בזה דהא ע"כ דמחזקינן לטענתו הראשונה כפשטו' לשונו בבירור כשיצ' לחוץ מדמוציאין ממון אם כן הודאת בעל דין יותר ממאה עדים ומה יועילו עדים לכן נראה אם כבר פסקו הב"ד כשיטת הש"ך אז אינו סותר דינו אף אם באו עדים דקם דינא ואם עדיין לא פסקו הדין נראה דאין מוציאין ממון אף בלא עדים וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף