אמרי בינה/דיני הלוואה/לח
|
< הקודם · הבא > |
שטר שיש בו רבית מפורש גובה הקרן אף ממשעבדי אבל אם כלול הקרן ורבית פסול מפני שיבא לגבות בו הרבית זהו דעת המחבר ודעת תוס' ורא"ש דאפי' מפורש רבית קצוצה אין העדים נפסלין אף דעברו על לאו דלא תשימון דלא משמע להו ודעת רמב"ן וסייעתו דאם ידעו העדים מרבית נפסלין ועיין מה שכ' לעיל (סי' כ"ב) בדינים האלה. ובספר בני יעקב (דף קל"ח) הקשה מזה על דברי מהרש"ך דכתב בקהל שגזרו בחרם שלא יקדש אדם בפחות מעשרה ועבר א' וקידש דאין לבטל הקידושין משום דהעדים פסולים דעברו על החרם כיון שקודם לכן הם כשרים ולא נפסלו אלא מחמת קידושין וקידושין כשרים הם והקשה על זה הרב בני יעקב ז"ל אם כן מה הקשו בשטר שיש בו ריבית דהעדים נפסלו הא לא נפסלו אלא מכאן ולהבא. וכ' וצ"ל דש"ה דהוי בשטר וכשיבא לגבות הרי העדים הם פסולים מיד ואינו מובן הא מ"מ כיון דבשעה שחתמו הם כשרים עד גמר החתימה אם כן הוי תורת שטר על זה ולא מבעי אם נאמר דמן התורה נגמר הגדת העדים כשחתמו בהשטר והוי כמו שנחקרה עדותן אף כשלא בא עדיין לב"ד אם כן נגמר הכל בעת שעדיין לא נפסלו אלא אף אם נאמר דמן התורה צריך שיביא השטר לב"ד ובטרם שבא השטר לב"ד יכולין לחזור וגם אם מתו העדים קודם לכן או נפסלו דלא מהני מן התורה רק מטעם תקנה וכמו שכתב הש"ך (סי' מ"ו ס"ק י') וכאשר ביאר דבריו בנתיבות כמו שכ' לעיל (סי' כ"ח) מ"מ לא נפסלו אז כיון דעדיין לא נגמר הדבר אך י"ל דבאיסור לא תקנו חז"ל וכ"ז שלא הוציאו מת"י לא נפסלו וכשהוציאו מתחת ידו נגמר ההגדה למפרע כמו שנחקרה ואם כן כשחתמו היו בכשרות. ומה שכ' הב"י דכשיבא לגבות הרי העדים הם פסולים ונמצא שאינם מועילים לשום עדות אינו מובן הא חתם עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן אחרים מעידין על ח"י וכשר. ועל קושית התוס' בשטר מוקדם אמאי גובה מבני חורין הא העדים פסולים כ' גם כן הבנ"י הא לא נפסלו אלא במה שחתמו על שטר זה בשקר ומכאן ולהבא נפסלו ולדעת הרש"ך ז"ל כיון דבשעה שחתמו כשרים היו מהראוי שיועיל עדותן והעלה לתרץ דהיכא דהפסול הוא משום עדות שקר שבשעה שחתמו העידו שקר הוו להו סהדי שקרי וקודם שחתמו על השטר נמי פסולים היו מטעם שהעידו שקר ופסולים מיד ומתרץ בזה השגות המרי"ט על הרש"ך מב"ק (דף ע"ג) דכי אתזמו אטביחה נתבטל גם עדותן על הגניב' אף דבאותו שעה כשרין היו דשם נפסלין משום דהעידו שקר מה שאין כן בנידון דהרש"ך לא נפסלו רק מכאן ולהבא והנה ככל הדברים האלה כוון הקצוה"ח ובביאור רחב לחלק בין רשע דחמס דמיפסל אפילו אין בו מלקות משום דחשוד לשקר בשביל הנאת ממון ורשע שאינו של חמס פסול משום גזירת הכתוב ולא משום חשש דמשקר דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר וכיון דאין פסולו רק מצד גזירת הכ' אינו נפסל אלא מה שהעיד אחר שנעשה רשע ומה שהעיד קודם או בשעת רשעתו כשר כיון דאינו משקר אבל עד זומם דחשדינן על מה שיעיד אחר כך למשקר כ"ש מה שמעיד בשעה דמשקר וכ' זה דפריך בש"ס נרבע יציל דכ' תוס' משום דהוי רשע ויקשה הא אותו עדות לא נפסל וכ' כיון דאינו מציל אלא כשבא להעיד ובשעת הגדה כבר נפסל (וזה אינו דהא לס"ד דש"ס בטרם שמתרץ יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר כ' תוס' מס' סנהדרין דלא בעי' הגדה בב"ד ואעפ"י שאינו הולך בב"ד להעיד מבטל רק לבסוף דמסיק במקיימי דבר ס"ל לתוס' דבעינן הגדה בב"ד כמבואר שם אם כן יקשה מה פריך נרבע יציל כיון דאז לא נפסל] ועוד כ' אף אם הראי' נמי מציל למ"ש תוס' דנרבע מקרי רשע דחמס ובזה חשדינן למשקר באותו דבר שנעשה רשע ומסמיך אקרא דנאמר אל תשת רשע עד הקדים רשע לעד וגבי עד חמס כתיב כי יקום עד חמס באיש ולא בעינן חמסותו קודם לעדותו והדברים מתקבלים ומתקלס הקצוה"ח בהם. ולכן כתב דעדים שחתמו על ריבית לא מפסל השטר אלא מה שיעידו אחר כך מיפסל וזה גם כן כוונת הרב בני יעקב ז"ל אולם אחר כל השבח הזה מבואר דדעת תוס' אינו כן:
וקצת יש לומר דהא בלא"ה כבר עמדו כל המפרשים בקושית התוס' דמה קשיא להו הא הוי לאו שאין בו מלקות וע' מל"מ (פ"ד) ממלוה לכך י"ל דקושיתם הוא לר"מ דסובר רק מטעם קנס קנסינן להו הא בלא"ה העדים פסולים הם ור"מ לשיטתו דסובר חשוד לדבר א' הוא חשוד לכה"ת כולה כמבואר בכורות (דף ל"ה) ולר"מ מיפסל ממילא לעדות אף בלאו שא"ב מלקות וע"כ הא דר"מ ס"ל חשוד לדבר א' חשוד לכל התורה ומניין לו זה. וגם למה לי קרא אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד הא כבר ידענו דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה אף לענין איסורין וצ"ל דר"מ למד זאת מפסוק זה עצמו כיון דאף רשע דאינו של חמס פסלה התורה לעד וסובר דהוא משום דחשוד לשקר גלי לן קרא דחשוד לדבר אחד שהוחזק לעבור הוא חשוד לכל התורה דנחלש לגבי' חזקת כשרות ונחשד לשקר אף מקל לחמור ואף אם עבר בדבר שאין בו מלקות ורבנן סברי דלא ילפינן איסורין מן עדות כמו שכ' תוס' בכורות שם וממילא לר"מ כיון דהוא חשוד לכל התורה אף בעובר בלאו שאין בו מלקות על כרחך חשדינן ליה דמשקר וממילא גם אותו עדות מיפסל כמו לדידן ברשע דחמס לדעת הבנ"י והקצוה"ח דהואיל דחשדינן להו למשקר אף באותו עדות דנפסלין ע"י לא נוכל לקבל דחשדינן להו למשקרין כן נמי לר"מ כיון דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה דנחשד למשקר ממילא גם אותו עדות דנפסלו על ידו נחשדו למשקרין אבל לרבנן דסברו דלא ילפינן איסור מעדות וכמו שכ' תוס' בכורות שם וגם אל תשת רשע עד הוא רק בלאו שיש בו מלקות ממילא יש לומר כיון דלעדות לא מפסלו רק מגזה"כ לא נפסלו רק מכאן ואילך וכשיטת הרש"ך ז"ל וכאשר ביארו הבנ"י והקצוה"ח. ועפ"י שיטתם יש ליישב מה שהקשה בתומים (סי' ל"ו) לדעת הראב"ד דהא דמתרץ בש"ס מכות יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר וסובר דבעל דבר אינו בגדר עדות וסובר דלא בעינן הגדה וראיה לבד פוסל רק בעד אינו בגדר עדות והיינו על ההורג ולא הרוג ואם כן קאי לקושטא תירוץ הגמרא בהרגו ורבעו מאחוריו יקשה מקרא ערות אביך לא תגלה דהוא בבא על אביו איך אביו נהרג הא הוי לגבי אביו קרוב ומבטל העדות וכן בהא דכתבה התורה בבא על כלתו וחמותו דשניה' הם במיתה ועיין שם מה שכ' לדחות וכ' דל קורבא מהכא הא הו"ל רשע למות עפ"י ב' עדים. ולהנ"ל י"ל מעריות לא קשיא דיבטל הבעל מעשה העדות מחמת פסולו דהא לא הוי רשע דחמס ולא נפסל עד אחר עשית העבירה והבא על עריות לא הוי רשע דחמס הואיל דיצרו תקפו כמבואר בר"ן סנהדרין [דף כ"ו] ובתוס' ואם כן לא קשה משם. גם ראיתי בכ"י חכם גדול א' להביא ראיה לשיטת הרש"ך ז"ל דלא נפסל עד אחר עשיית העבירה ממה דמוקי הש"ס ב"ק (דף ע"א) בטובח על ידי אחר בגנב וטבח בשבת דחייב וקשה הא השליח דחילל שבת בטביחה נפסל לעדות אם כן יציל דבקנס בעינן עדים ויתבטל על ידי העדות דנמצא א' מהם פסול אלא ודאי דלא נפסל עדיין עד אחר השחיטה כשיטתם. ואין זה ראי' כלל מלבד דיש לדחות די"ל טובח על ידי אחר היינו על ידי אשה דשחיטת' כשירה והיא בת שליחות ועדות הכשרים לא נתבטל על ידה כמו שכתבתי בפרט הזה לעיל דיני עדות (סי' נ"ב) וגם משכחת ששחט על ידי קטן וא' עומד ע"ג ובצירוף עדות קטן גם כן לא נתבטל עדות הכשרים כמו שכתבתי שם ואף דאין שליחות לקטן מ"מ בהני דאיתרבי דיש שליח לדבר עבירה כמו מעילה וטביחה חייב המשלח גם על ידי קטן הואיל דנעשה מחשבתו כמבואר במהרי"ט וקצוה"ח (סי' רצ"ב) בלא"ה לא קשה דעל הטביחה הוי השליח גם כן הבע"ד דהא אי ליכא לאשתלומי מהמשלח חייב השליח לשלם כמבואר בתוס' רי"ד קידושין ועל השליחות יש שני עדים שמצוה הגנב אותו לשחוט ובזה היה אז בשעת מינוי השליחות כשר ואין להאריך בזה:
וביסוד ד' הבנ"י והקצוה"ח דכ' לחלק בין רשע דחמס לרשע דאינו דחמס דבזה נפסל מטעם גזה"כ ובדחמס פסול מטעם משקר כבר ביארנו לעיל דיני עדות (סי' ל"א) מדברי הרמב"ם והרמ"ה דהתורה פסלה לרשע החייב מלקות מחשש דמשקר עיין שם ואם כן מוכח על כרחך דנפסל אף לאותו עדות שנעשה בה רשע וגם מה שכ' לעיל דקושית התוס' בשטר שיש בו ריבית דנפסל השטר הוא לר"מ הוא דוחק גדול ובפרט בדברי הראשונים דמבואר דהקושי' הוא אף לחכמים ולדידן ועל כרחך דסברו דאף לאותו עדות נפסלו ומה שכ' הקצוה"ח ליישב השגות מהרי"ט על המרש"ך ז"ל אעיקר' דדינא דדלמא פלגינן דיבורא דנאמין להם שנתקדשה ולא נאמין להם שהוזמנו. ובאמת כבר קדמוהו להמרי"ט ז"ל בתשובת הראנ"ח (ח"א סי' ס"ח) וכתב מאן לימא לן דלא נפליג דבורייהו ונאמר שהן עדים על הקידושין ונעשה בדרך שלא עברו דאין אדם משים עצמו רשע וכמו פלוני רבעני וכ' מכל מקום מכל זה גם כן מידי ספיקא לא נפיק ולא כ' טעם הדבר דלמה לא נימא פ"ד והקצוה"ח כתב דלענין קידושין דלא מהני עדים אחורי הגדר וצריך שיעידו שהוזמנו אצל הקידושין אם כן עיקר עדותן דלא נתקדשה כיון דמעידין דנתקדשה בפני פסולין עיין שם בדבריו ובנתיבות משיג עליו דאין זה תוספת דברים וכיון דאין אדם משע"ר ואין שם עדות על עצמן כלל הוי כאלו לא אמרו רק שנתקדשה לפניהם ואמרינן דמסתמא כשרים הן וכמו באמרו כ"י ופסולי עדות היינו דגם כן צריך עדים כשרים שיהיה שטר כשר לגבות ממשעבדי אמרי' דנאמני' כ"י הוא אף דאמרו דהשטר נעשה בפיסול הואיל דאינן נאמנין על עצמו ופ"ד עיין שם היטב בדבריהם:
אולם יען שהראנ"ח ז"ל כתב דמידי ספיקא לא נפיק הרי דלא ברירא ליה לומר בזה פ"ד י"ל דאינו דומה לכ"י ופסולי עדות היינו כיון דאינם בגדר עדות על עצמן וכשרים הם לכל העולם למה לא נקבל מהם עדותן שהוא כתב ידם ונעשה השטר ברצון המתחייב ואף אם באמת היו פסולי' מ"מ השטר כשר כיון דלכל העולם כשרים הם ובפרט אם שעבודא דאורייתא כ' האחרונים דאפשר השטר אין צריך רק להוציא הקול ויהיה איך שיהיה מ"מ כיון דכשרים הם גם עכשיו גם אז היו כשרי' לכל העולם שפיר מקבלין דבריהם שכתב ידם הוא זה מה שאין כן לענין קידושין דצריך עדים לקיים הדבר דאם לא כן יכולין לומר דלהשטאה נתכוונו אם כן צריכין העדים להעיד גם כן שהוזמנו לעדים והוי כהעידו להשטאה נתכוונו כיון דידעו דהעדים הוזמנו ונפסלו ואף אם אמרו סתם דנתקדשה בפניהם צריכין הב"ד לחקור אותם אם הוזמנו והתכוונו לעשות המעשה בפניהם דבלא זה ל"מ הקידושין. ועיין ב"ש אה"ע (סי' מ"ב) דהביא ספיקא של מהרי"ט אם נתקדשה בפני עדים ולא ידעו שניהם אם הם כשרים או פסולי' ואחר כך נתברר פסוליהן של העדים שאז היו פסולים והי' גם כן עדים אחורי הגדר שהם כשרים אם מהני הקידושין דאפשר כיון דלא ידעו בהכשרים לא מהני ובאבני מילואים שם כ' מדברי ריטב"א קידושין דכיון דבעינן בקידושין עדים לגוף המעשה ובעינן כוונתן לקידושין גם לעדים צריך שיכוונו שניהם ול"מ עדי הכמנה כלל בדבר שצריך לגוף הדבר עדים עיין שם וכיון דצריך שיכוונו לעדי' תליא גוף העדות אם אמרו דנתקדשה בפניהם היינו שהמקדש והמתקדשת היו כוונתם לעדים הללו וממילא הוי גם בזה כאלו העידו שהוזמנו והוי כמעידין דלא נתקדשה כיון דהיו פסולין אז. אולם באמת כבר כתב שם באה"ע (סי' מ"ב) בכנה"ג דכיון דהיה פסול נסתר והתכוונו לקידושין מהני העדי הכמנה ופשיטא לי' לפשו' ספיקא של מהרי"ט וגם דברי הריטב"א קידושין (דף מ"ב) שכתב דלא חשיבי עדות בהכמנה בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שיקרי הם סתומים ומניין לנו זאת ועוד כיון דילפינן דבר דבר מן ממון להוסיף דבד"מ מהני עדי הכמנה ואף בדיני נפשות ובקידושין לא מהני אם לא משום דלצחוק נתכוונו ובפרט למה שכ' הפנ"י הטעם דאין קידושין לחצאין וכמו שכ' בזה בכמה מקומות שכן דעת רמב"ם ורמב"ן דצריך שיהיה קידושין שנוכל לדון אחר כך כל דיני אישות אם כן בכה"ג כיון דיש עדים כשרים אעפ"י שלא ראו אותם כיון דידעו דהתכוונו לקידושין גמורין למה לא מהני ועיין במהריב"ל (ח"א סי' ק"א) אם כן גם בנד"ד י"ל דמהני עדותן דנתקדשה בפניהם והם עברו לפניהם ושניהם ראו אותן ולא לצחוק התכוונו והם כשרים ומ"מ דעת הראנ"ח ז"ל דמידי ספיקא לא נפיק והיינו דיש לומר דעדים לא ידעו אם לא נתכוונו לצחוק כיון דידעו אם הוזמנו הם פסולים ואם אזכה ברצות ד' יבואר בזה בדיני קידושין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |