אילת השחר/קידושין/ד/א
והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה התם נפקי לה מרשות אדון לגמרי והכא אכתי מיחסרא מסירה לחופה בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותי'. הנה יש לבאר דקידושין הא אין זה כלל שום יציאה מהאב דכ"ז רק גורם אפשרות שתצא ע"י חופה ולא הי' כונת הגמ' להקשות דיש יציאה רק קצת, אלא דקושית הגמ' דאין עדיין שום יציאה אלא פעולה שתביא לידי יציאה, וע"ז מתרץ דיש כבר יציאה לענין הפרת נדרים.
בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותי'. ובראשונים הגירסא נפקא לי' מרשותי' לגמרי. והביאור לכל הגירסאות הוא דלענין זה שהי' קודם הבעלים היחידי על נדרי' לענין זה יש כבר יציאה שלמה דאינו כבר הבעלים היחידי על נדריה, והיינו שהמקשן הי' סבור דקידושין עושה רק התחלת יציאה שתגמר בנשואין נמצא דכעת לא יצא עדיין כלום רק גורם שיהי' יציאה, ותירץ דלגבי נדרים יש כבר יציאה.
ויש לעיין דכיון דלענין הפרת נדרים יש כאן יציאה מרשות האב, א"כ מסתברא דאין בכחה להפקיע עצמה מרשות אביה בלי דעתו, א"כ ע"כ האב צריך לקבל קידושין ושוב כיון דאביה מקבל קידושיה בודאי גם הכסף שייך אליו, ולמה צריך להטעם דיציאה דכוותה קא ממעט, ואולי בלי זה דיציאה דכוותה קא ממעט הו"א דהאב אינו יכול לקדש כיון דיש לה יד ואין לו זכות לקדש, ואע"פ שגם היא אינה יכולה להתקדש כיון דבזה היא מפקיעה זכותו, מ"מ גם האב לא יוכל לקדשה לבד כיון דמצד דין דעת היא לעצמה ויצטרכו הסכמת שניהם לכן דרשינן מכח יציאה דכוותה דחידשה תורה דבקידושין זוכה רק האב.
ואפשר דכיון דבידה לא לנדור ואז לא יהי' במציאות צורך להאב להפר, לכך בזה שמתקדשת לא מקרי שמפקיעה כחו, דהא בידה לעשות שבמציאות כחו לא יעלה ולא יוריד ושפיר הי' שייך שתתקדש בלי דעתו, לכן צריך הדרשא דיציאה דכוותה קממעט לכן ביד האב ענין הקידושין והכסף בנערה.
שם. בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותי'. וכתבו התוס' בכתובות דף מ"ו ע"ב וכן בתוס' הרא"ש כאן דה"ה דהו"מ למימר דיוצאת בזה שאם בת כהן נתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה. ומטו בה בשם מרן רי"ז אב"ד בריסק ז"ל דהא זה שאוכלת בתרומה אינו מחמת שהיא שייכת לאביה, דהא גם בוגרת אוכלת וגם כשנישאת וזרע אין לה חוזרת לאכול בתרומה, הרי דאע"ג דאינה ברשותו אוכלת ומה זה נוגע ליציאה.
תושב זה קנוי קנין עולם וכו' קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כ"ש. הנה הסתפקו האחרונים אם רציעה זה המשך הקנין הקודם, וכן הכריע בחזו"א, או קנין חדש לגמרי. והנה לכאורה מה דצריך למעט עבד עברי מלאכול תרומה אם אדונו כהן הוא ע"כ דס"ד דהוי קנין כספו. והנה קנין כספו אפשר להתפרש מה שיש לו בה קנין ממוני או מה שקונים עבור כסף, ומדגם ארוסה לכהן אוכלת הרי דקנין כספו אינו מחמת דיש לו בו קנין ממוני אלא מה דקונים בכסף.
ואע"ג דארוסה מקרי קנין כספו אפי' אם נתקדשה בשטר או ביאה, מ"מ כיון דזה דבר שנקנה בכסף שייך לקרוא לזה קנין כספו, והראוני דרש"י בכתובות דף נ"ח כתב מטעם דהוקשו הויות להדדי, אבל אם לא הי' כלל נקנה בכסף לא הי' שייך שיהי' לו שם קנין כספו, וא"כ בשלמא אם נרצע הוא המשך דין הקודם שייך להקרא קנין כספו וצריך למעט, אבל אם זה קנין חדש לגמרי, צע"ק למה צריך למעט נרצע דאינו אוכל, הא אינו קנין כספו [ודוחק לומר דקנין כספו הוא או מפני שיש לו בו קנין ממוני או מפני שנקנה בכסף, ונרצע מקרי קנין כספו מחמת שיש לו בו קנין ממוני, אמנם בשו"ת אבנ"מ סי' י"ז נוקט כן דקנין כספו מקרי או מפני שיש בו קנין ממוני או כשנקנה בקנין כסף].
ויש לדחות דמ"מ כיון דענין קנין דנרצע לא יכול להיות בלי שקדם קנין כסף אלא שנתחזק בקנין יותר אלים לכן לא נפקע ממנו שם קנין כספו, וכיון שהוא יותר חזק ואינו אוכל כ"ש שכיר. (מהדו"ק)
לא נצרכא אלא לעיקר זבינא דאילונית סד"א דאתיא סימני נערות הוי זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוי זבינה זבינא קמ"ל. הקשה בחזו"א דהא לענין דבעי ראוי ליעוד אמרינן בפשיטות כן לכו"ע לקמן (דף י"ב ע"א) מה ייעוד אע"ג דאי בעי מיעד אי בעי לא מיעד כל היכא דלא מצי מיעד לא הוי זבינא זביני, ולמה כאן אביי לא ס"ל כן.
והנה באור שמח (ריש הל' סוטה) הקשה על הרי"ף הביאוהו התוס' ב"ק (דף ע' ע"ב) דמה דלא הוי לרבנן חצי דבר בג' כתות המעידות כ"א שאכל שנה אחת, משום דלפי כל כת מהני עדותם מיהת לחייבו לשלם עבור פירות שאכל, דהא אי לא הוי חזקה צריך לשלם עבור הפירות לכן לא הוי חצי דבר, אבל לולא דמהני עדותם לגבי פירות הי' נקרא חצי דבר, והקשה מהא דמהני עדי קינוי וסתירה בשתי כתות אע"ג דכ"א בלי השני' לא מהני כלום שיצטרך להשקותה עפ"י שתי כתות דהא כל כת מעידה חצי דבר, ובשלמא לשיטת התוס' שם דכל שהעידו על מה ששייך לראות באותו זמן אין זה חצי דבר, אתי שפיר, אבל לשיטת הרי"ף דרק אם הועילה כל כת בפני עצמה אז הוא דלא הוי חצי דבר, א"כ עדי קינוי דלא מהני בלי עדי סתירה וכן עדי סתירה בלי עדי קינוי אינו כלום איך מהני צירופם.
ותירץ דהיכא דע"י עדות שתי הכתות נתחדש איזה דין לא מקרי דכל כת מעידה חצי דבר, ובקינוי וסתירה לא הוי איסור מחמת ספק של מציאות האמיתית דאולי אז זינתה, דאפי' כשהיא יודעת דלא זינתה מ"מ אסורה דע"י עדי הקינוי וסתירה נתחדש בה דין איסור ולכן לא הוי חצי דבר, משא"כ בהא דשערה א' בגבה ושערה א' בכריסה דלא נתחדש בזה ע"י השערות גדלות, אלא דזה ראי' על גדלות, ולכן כל כת המעידה על שערה אחת מעידה על חצי דבר כיון דזה כשלעצמו אינו כלום, וכן בחזקה דזה רק ראי' והוכחה שזה שלו, לכן אילו לא היתה כל כת מועילה לגבי פירות נמצא דלא מעידה כלום והוי חצי דבר.
[ועצם חידושו דדין שנעשה ע"י שתי כתות אין בזה חסרון אם כל כת מעידה רק על דבר א' משום חצי דבר, צ"ע דא"כ למה הגמ' בב"ק (ע' ע"ב) הוצרכה לומר דלענין עדי גניבה ועדי טביחה לא הוי חצי דבר משום דעדי גניבה ל"צ לעדי טביחה, הא אף אם צריכים זה לזה מ"מ חיוב הג' חוץ מקרן וכפל הא נעשה רק ע"י הגניבה והטביחה, וכה"ג הא לדבריו אין בזה חסרון דחצי דבר].
ולפי"ז יש לומר דבשלמא דין ייעוד וגרעון כסף צריך שיתקיים בה דבלי זה אינה יכולה להמכר, אבל סימנין הם אינם עושים גדלות אלא שזה הוכחה על גדלות, וכיון דמה דיוצאה בסימנין הם מחמת דאז היא גדולה, א"כ מה איכפת לן אם אילונית לא מביאה הוכחת גדלות בסימני שערות מ"מ תוכל לצאת בגדלות, וכי צריך שיתקיים בה כל ההוכחות שבהם תוכל לצאת, לכן ס"ל לאביי דלא ס"ד דאילונית לא תוכל להיות אמה, אלא דלפי"ז אדרבה צ"ע סברת מר בר רב אשי דס"ד דלא תהא זבינא זביני.
אלא דמש"כ באור שמח הנ"ל דהסימנין אינם אלא הוכחה ולא דהם המהוים את הגדלות, צ"ע דהנה הוכיח מהא דסריס נעשה גדול בלי שערות, וכן איכא למ"ד בנים הרי הם כסימנים, הרי דאין השערות גורמות גדלות אלא שזה ראי', וה"נ בנים הם ראי' על גדלות.
וצ"ע דא"כ למה כ"ז שלא הביא שערות הוי ודאי קטן, הא נהי דלא הוכח שהוא כבר גדול מ"מ אולי הוא באמת גדול, ונצטרך לומר דכיון דלא הביא שערות יש ראי' דהוא קטן, וצע"ק דאיך שייך לומר דמה שאין שערות הוא ראי' על קטנות ומה שיש שערות הוא ראי' על גדלות, דממ"נ אם צריך ראי' על קטנות אי"צ ראי' על גדלות רק לדחות הראי' על הקטנות.
ועוד למ"ד דבנים הרי הם כסימנים דלדבריו היינו דע"י הבנים יש ראי' דהיא גדולה אע"פ שאין לה ב' שערות, אבל לא דלידת הבנים עושים גדלות, א"כ בכל בת י"ב שנה ניחוש שמא אם היתה נשואה קודם אולי היתה מתעברת ויולדת והי' מוכח דהיא כבר נערה, ואין ראי' שהיא אינה נערה כבר אפילו כשאין לה שערות.
אלא דיש לומר דכיון דבדרך כלל יש שערות בשנים אלו אז כשאין שערות יש ראי' דיצאתה מכלל הרוב וזה לראי' על קטנות, ואין לחוש שמא אם היתה נבעלת היתה יולדת כבר, כיון דבדרך כלל עפ"י רוב אם היא גדולה הי' לה שערות, ומ"מ צע"ק, גם יקשה כיון דפסקינן דאין הולכין לגבי ממון אחר הרוב.
ואפשר דהנה הרשב"א כתב בשם הראב"ד, וכ"כ הריטב"א ובתוס' רי"ד דאילונית גדולה מי"ב שנים ומחצה, וכבר תמה המשנה למלך (פ"ד מהל' עבדים הל' א') דהא ביבמות (דף פ') מבואר דמקטנותה יצאה לבגר דהיינו מי"ב שנים, דהא אמרינן שם דנעשית גדולה מי"ב שנה, וצריך ע"כ לומר לדידהו דלאו דוקא י"ב שנה, דהא באמת כתוב שם אכל בלשון זכר וזכר הא נעשה גדול מי"ג שנה, וכבר כתב רש"י דלאו דוקא נקט ומיירי בנקיבה, ולדידהו גם י"ב שנה לאו דוקא, ובאמת מי"ב שנה ומחצה.
ולפי"ז אפשר דאף דגדלות תלוי רק בגיל, אבל נערות הוא גדלות מוקדמת מחמת השערות, ונמצאת דבוגרת כזה דאין לה סימני שערות דהיינו אילונית נעשית גדולה רק מי"ב שנה ומחצה, ואפשר מזה להוכיח דע"כ סימנין דנערות אינו רק הוכחה אלא דהם מחדשים גדלות ולפני י"ב שנים זה שומא, ולכן שפיר ס"ד דמאן דלא אתיא סימנים לא הוי זבינא זביני.
והדר קושיא לדוכתין דמאביי משמע דהוי ידעינן דזבינא זביני רק דלא הוי ידעינן שיוצאת בבגרות, ומ"ש מייעוד דאמרינן בפשיטות לקמן דף י"ב דלכן לא הוי זבינא זביני.
ואפשר לומר עפי"מ שהעירוני דהנה יש להסתפק מה דבעי ראוי לענין יעוד, אי משום דבעי שיוכל להתקיים כל דיני ואופני הפרשה, או דבעי שיוכל להתקיים כל המצוות שיש באמה.
והנה מבואר בכולי דוכתי דפדייה דגרעון כסף ויעוד של האדון או בנו הם נחשבות מצוות דיש מצות יעוד ומצות פדייה, וברמב"ם (ריש הל' עבדים) מונה אותם בהמצות דהפסוק ואם שלש אלה לא יעשה לה היינו פדיון ויעוד שלו או של בנו, א"כ יש לומר דס"ל לאביי דמה דמעכב הוא דבעינן ראוי למצות שבאמה, ולכך לא ס"ל דס"ד דאיילונית לא תהא בפרשת מכירת אמה כיון שזה לא נוגע דוקא לדין אמה, וצ"ל דמ"מ לא צריך שיתקיים גם מצות יעוד בו ובבנו, דסגי אם יקוים בבנו כמבואר לקמן דף י"ט דמצות יעוד מיהא מתקיים, אבל אין מעכב דבעי שיהי' ראוי שיתקיים כל מיני דינים שבפרשה, וסימנין לא מצינו נזכר בתור מצוה אלא דזה מזכותים שיש לה שיוצאה בזה, ולכן ס"ל לאביי דע"ז לא נאמר דמוכרח שיכול להתקיים דין זה.
ולמר בר רב אשי ס"ל דקרא בעי דגם מי שאינה ראוי' לסימנין יתקיים בה מכירת אמה, דכיון שהתורה כתבה זה בפרשת אמה כל מה שנכתב בפרשת אמה מעכב בדין אמה, ויש לעיין אחרי דנתרבה דבכ"ז יש לה דין אמה, אם החידוש דקמ"ל דלא מעכב משום דגילתה תורה דצריך או שתוכל לצאת בסימנין או בבגרות ונמצא דנתקיים בה דיני אמה, או דקמ"ל דבאמת לא מעכב שיתקיים בה כל הדינים ורק מעכב שיתקיים בה כל המצות שיש בה.
ואם נאמר כן נוכל ליישב בפשיטות מה שתמה בכסף משנה (פ"ד מעבדים הל' ג') דלמה רק באמה פסק הרמב"ם דבעי שתהא נקנית ביותר מפרוטה כדי שיוכל להתקיים גרעון כסף ולא בעבד, ובמשנה למלך שם כתב משום דמה דצריך שיתקיים גרעון כסף באמה דהוקש גרעון כסף לייעוד ובעבד עברי דאין ייעוד גם גרעון כסף אינו מעכב, וברש"ש כאן (ע"ב בתוד"ה מעיקרא) תמה עליו דאין הביאור דילפינן מייעוד דמעכב אלא דמביא ראי' דיש שמעכב כמו דחזינן דמעכב ביעוד.
ולהנתבאר אפשר לומר דנתחדש רק דהמצות שיש באמה מעכב, וגרעון כסף הם מהמצות של אמה כדכתיב ואם שלש אלה היינו הג' מצות, וכמו דהבאנו דברמב"ם (ריש הל' עבדים) מונה מהמצות שיש באמה לפדותה, וכן בכל המקומות מבואר באמה מצות פדייה, אבל בעבד לא נזכר מצות פדייה [ועמש"כ לקמן י"ט ב' דרק זכותים הוא דבעינן שיוכלו להתקיים, מ"מ אפשר דרק זכות התלוי במצוה הוא דמעכב], והטעם דמוהפדה משמע דין על האדון, אבל מה דילפינן מכסף מקנתו כתוב שיכול לפדות אבל לא מצוה על האדון אע"ג דגם בעבד יכול להפדות אבל לא נחשב למצוה, וא"כ מעכב רק המצות, ובעבד עברי דאין בו מצות פדיה אע"פ שיש בו דין פדייה ל"צ שיהי' ראוי לגרעון כסף ולא נאמר דין שיעכב בו, וכבר נגע בזה במנחת חינוך סוף מצוה מ"ד.
וכל זה אם נפרש דקמ"ל דלא מעכב שיוכל להתקיים כל הדינים רק המצוות, אמנם יותר פשוט לפרש קמ"ל דזה ג"כ מדיני אמה ומקוים בה דיני אמה לכן המכירה חלה, ובאמת כל הדינים האמורים בה מעכב דבלי זה אין מכירה, ומ"מ אפשר ליישב קושית הכסף משנה, דהנה יש להסתפק מה דנאמר באמה דמעכב שיקויים בו כל דיני הפרשה אם זה מעכב בהמכירה, או דמעכב דאין אמה אלא כפי הדינים שכתבה תורה, והכי נראה טפי כיון דאין דין אמה אחרת, דהא חוץ ממכירת אמה ע"י אביה אין, לפי רוב הראשונים דמשגדלה אינה יכולה למכור עצמה [חוץ מהרמב"ן המובא במשנה למלך ריש הל' עבדים דס"ל דהיא יכולה למכור עצמה כשגדלה, ותמה עליו מגמ' ב"מ דף י"ב ע"ב], נמצא דלא מצינו בתורה שנתחדש דין אמה רק בשיש לה כל דיני הפרשה, לכן שייך לומר דגילתה תורה דרק לזה יש דין חידוש להיות אמה, אבל בעבד עברי דיש גם מוכר עצמו, ובמוכר עצמו הא פסקינן דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית ואין מעניקין לו ואינו נרצע, הרי דלדין עבד אינו מעכב כל הדינים אע"פ שבמכרוהו ב"ד יש הרבה דינים מיוחדים, דבשלמא אם הי' צריך כל הדברים שיעכב בהמכירה יש לחלק בין מכירת ב"ד למכירת עצמו, והי' שייך דבמכירה שע"י ב"ד יעכב כל הדינים, אע"פ שאינו במוכר עצמו.
אבל להסברא דזה דין באמה ולא במכירה, דהתורה גילתה דאחרת אינה אמה, לא משום דאחרת אין למוכרה אלא דאחרת אין דין אמה, וא"כ זה ששייך שיעכב הוא רק בדין אמה ולא בדין עבד עברי, כיון דבעבד שמוכר עצמו אין הדינים הרי דיכול להיות עבד בלי זה, דלא הקפידה התורה בדין עבד שיתקיימו הדינים האלה, לכן אפי' במכרוהו ב"ד אין לומר דבעי דוקא שיוכל להתקיים בו כל הדינים.
ובזה יש נמי לתרץ בהא דלקמן (דף כ"א ע"ב) דס"ל לחכמים דאין עבד כהן נרצע, ולמה לא נאמר דלכן לא ימכר עבד כהן, כיון דלא יתקיים בו דין רציעה, ועי"ש בקובץ שעורים דהקשה כן דלמה חל מכירה בעבד כהן כיון דלא יוכל להתקיים דין רציעה, ולהאמור יש לתרץ כיון דאין זה דין בהעבד דא"א להיות עבד בלי זה, דהא מוכר עצמו הוא עבד גם שיהי' בלי כל הדינים האלו, לכן גם במכרוהו ב"ד אינו מעכב במכירתו שיתקיים רציעה וכמש"נ.
תוד"ה בגרות. וא"ת מיתת האב תוכיח שמוציאה מרשות אב ואינה מוציאה מרשות אדון. הנה יש שתמהו למה במיתת האב פסקינן דלא כר"ל ואינה יוצאה מרשות אדון, וגם ר"ל נמי יודע זה רק מק"ו, והא אינה של האב לאחר מיתה ובודאי תצא מהאדון דכיון שאינה שלו על אחרי המיתה לא אלים כח לוקח מכח מוכר.
ובקובץ שיעורים רצה לומר דכמו דאם גר מכר חפץ הוא של הלוקח גם אחרי שהגר מת אע"פ שאינו שלו, היינו דכל אדם הוא שלו לאחר מיתתו ומוריש זה ליורשיו משא"כ גר וה"נ כאן, ודחה דהתם הא הגר יש לו כח להוריש אלא דאין יורש, משא"כ כאן האב אינו יכול להוריש בתו לבנו למרות שיש למי להוריש, ודן דאולי גם כאן החסרון דהיורש אינו יורש ולא דאין בכח האב להוריש ולקבוע דעתו דהוא שלו גם על אחרי המיתה אלא דמיתה מפקיע, והוקשה לו גם הא דהתוס' רוצים לומר דאף אני אביא בגרות שמוציא מרשות אב ואינו מוציא מרשות אדון, ואיך נוכל לומר דבגרות לא יוציא מהאדון דהא אינה של אב אחרי בגרות, וע"כ דיש לו גם על אחרי בגרות אלא דכשנהיית בוגרת חל הפקעה מרשות האב, [ולדבריו לא הוצרך להביא ראי' מהתוס', דהא מהגמ' גופא יש להוכיח דמה צריך לומר דבגרות מוציא מרשות אדון מק"ו דנערות, תיפוק לי' דודאי לא תהי' מכורה להאדון כיון דאינה של האב על אחרי בגרות].
אמנם בסברא זה קשה לומר דיש לו גם על אחרי שתיבגר, דהא לפי האמת דבגרות מוציא מרשות אדון א"כ לגבי מה נתנה לו התורה שיהא שלו על אחרי בגרות כיון דלמעשה לא יהי' לו שום דבר על אחרי זה, וכן לר"ל דמיתת האב מוציא מרשות אדון א"כ לגבי מה נתנה לו תורה שיהא לו על אח"כ.
ומה"ט הי' נראה במה שהסתפקו ביציאה דשש אם זה קנוי לגבי יותר משש ואח"כ יש הפקעה כשמגיע שש שנים, או דלכתחילה אינו קנוי רק לשש, דאיך שייך קנוי לגמרי דלגבי מה נתנה לו תורה לגמרי דהא זה לא יתן לו שום עדיפות בזכותו בהעבד, וע"כ דאחרי שחידשה תורה דין שש ממילא כל הקנין הוא רק על שש, ומה שדייקו ממה שנקרא יציאה אין ראי' מפני שמה שזה רק מחידוש התורה זה נקרא יציאה.
ויש גם קצת ראי' מהרשב"א שהובא בקובץ שעורים (אות ק"ד) אם העבד יכול למכור עצמו על אחרי שש כדי להפטר מרציעה, וכתב מטעם דא"כ ביטלת דין רציעה, ואם כ"ז שלא הגיע שש הוא קנוי לעולם ורק אח"כ חל הפקעה, א"כ הרי הוא כעת קנוי לעולם ואיך ימכור עצמו על אחרי שיצא בשש דהא זה כדבר שלא בא לעולם, וכמו מקדש אשה לאחר שיגרשנה דמבואר לקמן (דף ס"ב) דהוא דשלב"ל.
ולכאורה הי' משמע קצת כן ממה דאמרינן דקנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כל שכן, למה הוא מקרי קנין עולם, וכי מפני שהוא קנוי על עוד קצת שנים יש חילוק, האם מוכר עצמו ליותר משש ס"ד דיהי' לו דין אחר לענין אכילת תרומה, אבל אם הוא לכתחילה קנוי רק על שש, משא"כ יובל נקרא קנין עולם וביובל נתחדש הפקעה כיון דזה תלוי אם ינהג אז יובל לכן הוא מקרי קנין עולם, ואם הוא אינו אוכל כ"ש דקנוי לשש דאינו אוכל.
אלא דנראה דגם ביובל אין הביאור דקנוי לעולם ורק אח"כ יש הפקעה, דהא מבואר בגיטין (דף מ"ח) דמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג זה מקרי קנין פירות, ולמה הא קנוי לו לעולם ורק אח"כ יהי' הפקעה, וע"כ דגם ביובל אינו קנוי לעולם, וע"כ מה דנרצע מקרי קנוי קנין עולם ולכן אמרינן דאם קנוי קנין עולם אוכל ק"ו לקנין שנים, משום דכיון דיש גזה"כ ועבדו לעולם, לא עצם מה שצריך לעבוד יותר, אלא מה שיש גזה"כ וכתוב ועבדו לעולם, ע"כ דהתורה נתנה לו כח יותר חזק, ואם הוא אינו אוכל כ"ש למי שהתורה לא האלימה קנינו.
ומה שמיתת האב אינה מוציאה מרשות אדון וכן לבגרות צריך דרשא דיוצאה, נראה דהנה צ"ע בהא דאמרינן דמעשה ידיה של הקטנה ל"צ פסוק השתא זבוני זבין לה מעשה ידיה מיבעיא, ולמה צריך ק"ו, וכי צריך לומר תמיד כשא' מוכר חפץ הרי דזה שלו מכח ק"ו מה אם הוא מוכר כ"ש שזה שלו, הא לכאורה זה מיותר וזה לא בגדר ק"ו, דפשוט כיון שמוכר הרי דהוא שלו, וע"כ דכמו בקידושין אינו יכול לקדשה מחמת דיש לו זה מה שהוא מקדשה, דמה שנותנה להמקדש דהיינו האישות הא אינו אשתו של אב שנותן כח להמקדש, אלא שיש לו לגבי לקדשה, ה"נ מכירת אמה ג"כ אין הביאור דהיא שלו כחפץ שלו שלכן יכול למכור, והיינו דכל דבר שמוכר אנו מתחילין דמוכר מחמת שהיא שלו ולכן יכול למכור, ולא מחמת דיכול למכור לכן הוא שלו, משא"כ במכירת אמה התורה נתנה לו כח למכור וכן לקדש וכעת היא כבר שלו לגבי מכירה או קידושין, לכן כדי שיהי' מעשה ידיה אינו מוכרח כל כך כיון דאינו מוכר מה שיש לו אלא שיש לו למוכרה מחידוש התורה, אלא דמ"מ יש ק"ו דאם מוכרה כ"ש שהתורה נותנת לו זכות במעשה ידיה.
ולפי"ז נמצא דבין זכות מכירה דיש לו רק כ"ז שהיא קטנה, ובין הזכות לקדשה דיש לו עד בגרות, בשניהם קצבה התורה זמן, דזכות המכירה נתנה לו תורה עד זמן נערות, וקידושין עד בגרות, וכיון דבין כך אין לו שום דבר רק למוכרה, לא שייך לומר דאיך יועיל על אחרי שתתבגר או שימות האב, דהא בין כך אין לו דבר שזה הוא מוכר רק זה גופא יש לו זכות למכור, אלא דהתורה קצבה דיכול לקדשה כ"ז דלא בגרה, וכן למוכרה כ"ז שלא נהיתה נערה, ממילא זה מועיל על אח"כ ג"כ, וצריך לבוא לדין יציאה שיתחדש מהאדון, ובקידושין דלא נתחדש ענין יציאה מהבעל לכן היא מקודשת באמת לעולם.
תוד"ה דלא אתיא. וי"ל דה"ק לא הוי זבינה זבינא וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף וגם אין שייך בה דין יעוד אם יעדה. והק' בס' המקנה כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ואם איתא דאילונית לאו בת זבינא א"כ איך כל אדון יוכל לקחת מעשה ידי האמה ולהעביד אותה הא תוכל לומר לו אולי אני אילונית, והעלה דלפי מש"כ בהפלאה סוף פ"ק דכתובות דהיכא דלגבי שאר מילי נפסק הדין כפי הרוב אז מהני גם לגבי ממון ל"ק, ועי' מש"כ בזה בב"ק דף ל"ח.
מבואר מדבריו דגם בדבר שלבסוף יתברר דיתכן דמגיע לו להוציא ואם לא אז יחזיר בחזרה מה שלקח, גם ע"ז אמרינן דאין להוציא אע"ג דאיכא רוב, דהי' מקום לומר דאפשר לתלות בתר רוב ואם יתברר לבסוף שהיא אילונית יחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף, ובספק כשאין רוב יוכל לומר לו השני להיפך שיהי' בידה כסף מעשיה, ואם יתברר שאינה אילונית אז תתן לו כסף מעשיה, אבל כשיש רוב אולי לגבי זה מהני הרוב כיון דאינו להוציא לחלוטין, דאז לא הי' קשה איך יכול להעביד אותה, ואע"ג דבמעשה ידיה דשייך להאדון הא יש בזה ב' דברים א' דיוכל להעביד אותה והב' דמעשה ידיה מה שעבדה שייך להאדון, ונהי דלגבי מעשה ידיה שייך שיקח ע"מ שאם יתברר שהיא אילונית יחזיר כסף מעשה ידיה, אבל מה שמעביד אותה בעל כרחה הא אם אינה שפחתו עובר עבירה בזה דאסור להכריח ולהעביד מי שאינו מחויב לעבוד לו, ואיסור זה הוא אפי' אם לא יקח לעצמו, אפשר דע"ז יועיל דין רוב, דרק מה שנוגע למי שייך הממון דזה להוציא ממון ע"ז לא מהני רוב, אבל לגבי עצם המלאכה מה שיכול להעביד אותה ע"ז מהני רוב, ועל הריוח הא יוכל לקחת ע"מ שאם יתברר שהיא אילונית יחזיר לה הכסף, אמנם מדבריו חזינן דגם בזה לא מהני הרוב.
ויש לעיין אם היכא דלא מהני רוב להוציא ממון אם בכ"ז יועיל תפיסה אפי' דבספק לא מהני תפיסה, דלגבי זה אולי מהני דין רוב, אמנם לקמן דף מ"ה ע"ב הוכחנו דגם תפיסה לא מהני אפילו שהרוב מסייעתו, גם אין לומר דהאדון מקרי מוחזק בהאמה כדין תופס, כיון דאפילו בעבד כנעני מבואר בראשונים דהעבד נקרא מוחזק בעצמו, ורק הקצוה"ח בסי' פ"ח סק"ט ס"ל דהאדון מיקרי המוחזק לגבי ספק [עי' מש"כ באילה"ש גיטין דף ח' ע"ב] כ"ש באמה העברי' דהיא נקראת מוחזקת בעצמה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |