אילת השחר/נזיר/יא/א

אילת השחר נזיר יא א

פרק שני הריני נזיר דף י"א ע"א

הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין ומיטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור ור"ש מתיר. ובגמ' פריך וליפלוג נמי ר"ש ברישא, ותירץ רבינא משום דהוי מתנה עמש"כ בתורה ותנאו בטל, וריב"ל ס"ל דר"ש פליג נמי ארישא דהאי ע"מ חוץ הוא. והנה בהא דאיני יודע שהנזיר אסור ביין מבואר ברש"י ותוס' דהוי קבלה חוץ מיין משום דאין יודע דבזה אוסר עצמו מיין, וברמב"ם מבואר משום דאילו הי' יודע לא הי' נודר נמצא דהוי חסרון בקבלתו הנזירות, וא"כ לפי"ז למה לא פליג ברישא, הא נהי דלא יועיל תנאו, מ"מ הא גילה דעתו שאינו רוצה לאסור עצמו ביין ולר"ש הא כה"ג לא יהי' נזיר, וכן הקשה בכתבים המיוחסים למרן רי"ז ז"ל למה זה גרע מאם לא ידע שאסור דאז חסר בקבלה, ה"נ באומר ע"מ שאשתה יין הא חסר בקבלתו הנזירות על יין.

ובכתבים הנ"ל מתרץ דחזינן דמתנה עמש"כ בתורה אינו רק בהלכות תנאים אלא גזה"כ דדיבור נגד דיני התורה אינו חל כלל, והביא ראי' לזה מב"ב (קכ"ו ע"ב) בני פלוני לא יירש לא מהני דהוי מתנה עמש"כ בתורה, והתם לא שייך כלל לדיני תנאים, וע"כ דכל דיבור שהוא לבטל דין תורה לא חל, וכן מביא מהא דב"מ (פ' הזהב דף נ"א ע"ב) דאם לא ודאי קא עקר חל התנאי לכן יועיל ע"מ שאין לך עלי אונאה, ואם זה דין בהלכות תנאים מה ישתנה במה דהוא לא יודע אם יעקר, הא מ"מ התנאי הוא נגד דין התורה, וע"כ דאין זה דין בתנאי אלא הדיבור לא חל, ולכן זה רק בדיבור שהוא נגד התורה, אבל כשאינו ודאי עוקר בדיבורו חל שפיר הדיבור, ולכן בסוגיין לא נחשב ע"מ שאשתה יין חסרון בקבלה, כיון דהדיבור של ע"מ שאהיה שותה לא חל כלל וחסר לנו דיבור של חוץ מיין והוי קבלת נזירות שלימה.

והדברים צ"ב דמ"מ הא נהי דהדיבור לא חל והוי כלא דיבר, זה א"ש אם צריך להיות חלות דין ע"י הדיבור, אבל הא העיקר שיש חסרון ברצון קבלתו נזירות שלימה, וזה הא אנו יודעים מדיבורו אפי' שהדיבור לא עושה חלות דין, דמ"מ על ידו אנו יודעים שאינו רוצה לקבל, ושוב יקשה מה זה גרע מאם לא ידע שיש איסור יין אע"פ שלא הי' דיבור שלא לאסור ביין מ"מ חסר בקבלתו, וה"נ הא מדיבורו אנו מבינים שאינו מקבל עליו איסור מיין וחסר בקבלת נזירות לר"ש.

ויש לעיין גם בעצם החידוש, דהנה הא לא מצינו פסוק שאמר לנו דלא מהני מתנה עמש"כ בתורה, וע"כ זה מסברא שחז"ל הבינו שלא יתכן לעשות נגד התורה, ולכאורה בסברא יותר מובן שלא יועיל תנאי שמתנגד לדין התורה ממה שנאמר שלא יחול דיבור.

עוד יש לעיין דהנה בתוס' כתובות (דף נ"ו א') הקשה לר"מ דבעי תנאי כפול א"כ למה יחול קידושין בלי שאר וכסות, דהא התנה בפירוש דאם יחול חיוב שאר וכסות אינו מקדש, ולהנ"ל מאי קושיא הא הדיבור שתתקדש בלי שאר וכסות בטל, וכן הדיבור שאם לא אתחייב בשאר וכסות תתקדשי בטל, דהא דיבור זה הוי נגד ד"ת ובטל, ומאי הוי קשיא לתוס'.

ומה דמשמע בפ' הזהב דאם לא ודאי קעקר חל תנאי כזה, משום דתנאי שאינו ודאי נגד התורה יתכן שחל, היינו משום דאין לנו הכרח על דין דמתנה עמש"כ בתורה אלא דיש סברא דלא יחול, ובאופן דיש ספק אם יעקור אין כל כך סברא שלא יחול התנאי.

ובעצם הקושיא נראה לומר דהנה במקדש ע"מ שלא יהי' חייב שאר כסות ועונה, הא שאר כסות ועונה אינם עצם הקידושין אלא תוצאה מהקידושין, וע"ז עושה תנאי שלא יהי' חייב, נמצא דהתנאי אינו נגרע מעצם חלות הקידושין אלא במה שיוצא ע"י חלות הקידושין, משא"כ בנזיר דהנזירות היא טומאה ויין וגילוח שערות, ואין שייך לומר על יין שהוא מעצם הנזירות יותר מטומאה או מגילוח, וכן אין שייך לומר דטומאה היא יותר מעצם הנזירות מגילוח או מיין, וכשעושה תנאי הרי הוא עושה תנאי בחלות עצם הנזירות, א"כ יש מקום לדון באומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין או דאטמא למתים דאין כאן קבלת נזירות, ולא דהוי נזירות ותנאי מילתא אחריתא באיזה פרט היוצא מהנזירות, אלא חסר בקבלת הנזירות, דאז לרבנן הוי נזיר בהכל ולר"ש אינו נזיר, או דיש לומר דמ"מ כיון דאמר בלשון תנאי הו"ל כאילו עושה חלות נזירות ותנאי דאז הוי נזיר גם לר"ש, ובזה הוא דפליגי, דלר' יהושע בן לוי כיון דזה תנאי בעיקר הנזירות לא אמרינן דהוי כקיבל נזירות עם חלות תנאי דאז התנאי בטל וגם לר"ש הוי נזיר, אלא דאז הוי כחוץ ולא הוי כחלות עם תנאי אלא נחשב דעשה חלות נזירות רק על דבר א' דלכן לר"ש לא חל, וזהו דקאמר דהוי כחוץ ולרבנן חל הכל, ולרבינא מתפרש גם כאן דעשה חלות נזירות שלימה אלא דעשה תנאי, ואז באנו למתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל וגם לר"ש הוי נזיר מהכל.

והנה ברמב"ם (פ"א מהל' נזירות הל' י"ג) כתב דבאומר ע"מ שאטמא למתים הוי נזיר משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, והקשה בלח"מ דטעם זה ביאר רבינא אליבא דר"ש אבל אליבא דרבנן ל"צ לזה, דהא אם אמר הריני נזיר מיין או מטומאה הוי נזיר לכל, ואי"צ לטעם דהוי מתנה עמש"כ בתורה דתנאו בטל, ולהאמור הא שאלה זאת אם כשאומר הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים או שאשתה יין אי יש לדון בזה כקבלת נזירות שלימה עם תנאי או דהוי כלא קיבל נזירות שלימה, זה לא נוגע לר"ש ורבנן, דרבנן ור"ש לא חולקים בזה אם מתפרש זה כנזירות עם תנאי או כקבלת נזירות רק על דבר א', דבזה לא מצינו מחלוקת, וא"כ לר' יהושע בן לוי דס"ל דבאומר הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים הוי הגבלה בקבלת נזירות, ולא הוי כנזירות שלימה עם חלות תנאי, אז זה בין לרבנן ובין לר"ש, לכן לרבנן הוי נזיר ולר"ש לא הוי נזיר, ולרבינא דס"ל דהוי כקבלת נזירות שלימה עם חלות תנאי דלכן הוי מתנה עמש"כ בתורה דתנאו בטל לכן לכו"ע הוי נזיר, נמצא דגם לרבנן מה דמהני עכשיו אליבא דאמת להיות נזיר מהכל, הוא מחמת דלא מהני תנאי נגד התורה, דאילו הי' מהני להתנות אז לרבנן לא הי' אסור בכל ולר"ש לא הי' חל כלל, ומבואר שפיר דברי הרמב"ם.

רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש מ"ט משום דהו"ל מתנה על מש"כ בתורה וכל המתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל. וכן פסק הרמב"ם (בפ"א מהל' נזירות הל' י"ג) דלכן באומר הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים הוי נזיר, וכבר הקשה בלח"מ דהא לזה משמע דצריך רק לר"ש דס"ל דנזיר מיין לבד לא הוי נזיר, אבל לרבנן דפסקינן כוותייהו הא הוא נזיר אף אי נזיר מיין גרידא, א"כ למה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם דהוי מתנה עמש"כ בתורה עי"ש, ואפשר דהנה יש להסתפק לרבנן מה דאמרינן דבנזיר רק מיין הוי נזיר ואסור בכל, אם זה משום דאע"פ דאמר רק יין יש לזה דין קבלה לכל הדברים, או דאע"ג דבאמת אין לזה דין קבלה על כל הדברים מ"מ הוי נזיר להכל, והנה יש מקום לומר דלרבנן נזירות רק מיין מ"מ יש לזה דין קבלה על הכל, וא"כ התינח באומר הריני נזיר רק מיין אבל בע"מ ששאר הדברים יהא מותר לי, הא מדין תנאי עושה בהכרח כאילו אין קבלה על שאר הדברים ולמה יאסר בשאר הדברים, ולזה צריך לטעם דהוי מתנה עמש"כ בתורה, היינו דהתורה אמרה דלא שייך בשום אופן להיות נזיר על קצת דינים רק מכל הדברים שאסרה תורה.

והנה לקמן אמרינן בע"ב דלענין שאלה לרבנן יועיל שאלה אפילו שואל רק מיין והותר לו הכל, ולר"ש כמו דנזירות לא חל בלי שיזיר מכולם, ה"נ היתר ע"י שאלה לא יועיל רק אם שואל על הכל, וביאור הדברים דלרבנן אחרי שיש דין דנזירות תמיד הוי כל דיני נזירות, ממילא לא מתחלק נזירות כלל, ושאלת נזירות אפי' על יין הוי שאלת כל הנזירות, דהא אפילו אם מקבל רק נזירות מיין הוי נזירות שלימה וא"א להתחלק נזירות, דהא זה הטעם דא"א להתנות שיהי' אחרת, לכן גם שאלת נזירות מיין הוי שאלה על נזירות שלימה, משא"כ לר"ש דנזירות מיין יש בזה ענין של נזירות מיין, לכן שאלה מיין ג"כ הוי שאלה רק מיין וזה לא מהני.

ולר' יהושע בן לוי פשוט יותר לומר דיגיה ויפרש המשנה כתירוץ הראשון דלרבנן אסור ול"ש מותר.

תוד"ה דהוי מתנה. וא"כ ותיפוק לי' דנזירות א"א לקיים ע"י שליח וכו' וי"ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח. והקשה בגליון הש"ס דעדיין איך יתורץ הא דריש פ' ואלו נדרים קונם רחיצת עולם אם ארחץ הא נדרים א"א לקיים ע"י שליח ואיך מהני תנאי.

ואפשר לומר דהנה הא ביאר הרא"ש בשו"ת (כלל מ"ו ס"ב וכלל ל"ה סי' ט') דהא דמהני תנאים דוקא כשהתנה עליהם בכל הפרטים כמו בב"ג ובני ראובן, משום דבל"ז אין בכח התנאי לבטל חלות המעשה שעשה אלא שנתחדש חידוש התורה דתנאי מהני לבטל חלות המעשה שעשה, וזה דוקא כשעשה כמו שהי' בבני גד ובני ראובן. מבואר דבלי חידוש התורה אע"פ שרוצה שהמעשה יחול רק אם יהי' הדבר הזה בכ"ז בסברא לא הי' מהני תנאו והמעשה היתה חלה בכל גווני, וצ"ב למה אנו מבינים כן, והא אומר בפירוש דאינו רוצה לעשות החלות אלא באופן זה, ולמה ס"ד דבכל אופן המעשה יחול, ואע"פ שביארנו (בכתובות דף ב' ע"ב ובעוד כמה מקומות) דכיון דעושה תנאי שזה אינו סיבה אמיתית, כגון שמגרש ע"מ שתתן מאתיים זוז, דבדרך כלל קבלת המאתיים זוז אינו סיבה שבשביל זה מגרשה, אלא דכשמגרשה ע"כ שאינו רוצה בה, לכן יש סברא שלא להתחשב במה שתולה במאתיים זוז. ומ"מ צ"ב איך יחול הגירושין נגד רצונו כעת.

וע"כ צ"ל כיון דענין קידושין וגירושין וכל מיני דברים שעושה אינו יכול לומר כל הפרטים לפי רצונו, כגון אם יקדש אשה ויאמר שקצת שעות תהי' מקודשת והשעה שאח"ז לא תהי' מקודשת, או כשתלבש בגד פלוני תהי' מקודשת וכשתלבש בגד אחר לא תהי' מקודשת, וכשתאכל מאכל זה תהי' מקודשת וכשתאכל מאכל אחר לא תהי' מקדושת, וכל כיו"ב אין בידו לומר, משום דענין הקידושין הוא דין שהתורה אמרה, ויכול רק לעשות או לא לעשות, אבל אין בידו לומר כל מה שעולה על לבו, ולכן הי' סברא דגם למנוע חלות של המעשה אינו יכול ע"י תנאי, וה"נ נזיר אינו דין שתלוי הכל לפי מאמרו ואינו יכול לומר אטמא מתי שאני ארצה, או אוכל ענבים כשאהי' במקום פלוני ובמקום אחר לא אוכל, דחל דין נזירות לפי מה שקבעה התורה ואין הוא יכול לקבוע כל פרט לפי רצונו, לכן צריך לחידוש התורה דתנאי יועיל, ואם צריך לחידוש התורה אז צריך דוקא דומיא דבני גד ובני ראובן, ושפיר הוקשה להם דכיון דליתא בשליחות ליתא בתנאי, אבל קונמות הא תלוי הכל לפי דיבורו, ויכול לומר קונם מאכל זה רק מתי שאהי' במקום פלוני ורק כשאני אלבש בגד פלוני וכן כל פרט שרוצה, כגון שאסור לי לאכול דבר זה בשעה פלונית, אבל אם יהי' לי בידי חפץ פלוני יהי' מותר לי לאכול וכן כל פרטי פרטים. א"כ בזה לא צריך חידוש התורה דיועיל תנאי, דודאי כיון דאומר דכה"ג אינו רוצה אין כאן נדר, נמצא דכל מה דהתוס' דנו מדיני תנאי הוא רק בנזירות, אבל בנדרים לא שייך כלל שיצטרכו דיני תנאים דומיא דבני גד ובני ראובן ושלכן לא יועיל מילתא דליתא בשליחות.

בא"ד. וי"ל דמשמעות לשונו הרי הוא שנים משמע נזירות מעליא ומקדש [כן הגיה מהר"ב רנשבורג בשם אורח מישור] ואז גילח בחוניו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי ואז גילח בחוניו יצא [פי' דלא הי' כלל נזיר] ובמקדש הוי חולין בעזרה ונזירות מתלא תליא וקאי אי מגלח במקדש גליא מילתא דלנזירות מעלייתא איכוין ועל מנת דאמר לא כלום הוא ואם גילח בחוניו גליא מילתא דלצעורי מכוין עכ"ל. והנה נמצא דזה מפרש דיבורו שאמר אז, והנה לכאורה הא קיי"ל נדרים דף י"ח דאם מפרש דבריו מהני, ואם יאמר בפירוש שכונתו לצעורי יועיל, ואם כן מה צריך לנקוט אם גילח בחוניו, ישאלוהו ואם יאמר דלצעורי התכוין אינו נזיר, ודוחק לומר דמיירי בבן אדם שאינו רוצה לדבר ורק יוכיח באיזה מקום שיגלח.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א