אילת השחר/גיטין/סז/א
דילמא אמר להו לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו וכו'. הק' בפנ"י כאן ובחזו"א (סי' פ"ג ס"ק י"ג) דהא כיון דאסור לחתום בלי שישמעו מפי הבעל דכשר ולא תעשה איך הסופר יחתום. ואפשר כיון דמה דלא תעשה הוא משום שמא תשכור עדים, ואע"ג דמעיקר הדין נאמנים לומר הבעל אמר לנו לומר לכם לחתום, מ"מ מחמת החשד דשמא שכרתם אסור לכל אחד לחתום, דאולי אלה שאומרים דהבעל אמר להם לומר להם לחתום הם משקרים, והנה תמיד נאמנים רק שנים דהם ודאי לא ישקרו, וה"נ כאן כיון דיש להם לחשוש שמא שכרתם בודאי לא יחתמו השנים בלי שישמעו מהבעל עצמו, אבל על א' הא יש לחוש שמא בכ"ז יחתום, ובכ"ז אין לנו לחוש שמא א' שלא אמר לו הבעל בעצמו יחתום, כמו בכל ב' עדים דלא נאמר אולי א' משקר דאין לן לחוש שיחתמו שלא כדין, אבל על הסופר דעליו יש חשש מיוחד שיחתימו אותו משום כיסופא הא יש לחוש דשמא יחתום, דהא הוא רק א' ואולי יעשה באמת שלא כדין ולא יחוש שמא שכרה אותם. (מהדו"ק)
ושמואל סבר לה כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא. הנה אע"ג דהאיש יכול לומר לאשה הוי שליח להולכה עד דמטית התם והתם תעשי שליח להולכה ויתן לך, כמבואר לעיל סוף פ"ב, מ"מ האשה אינה יכולה לעשות את הבעל לשליח לקבלה שלה דהא סוף סוף לא יצא הדבר מרשותו, ויש לעיין אם תוכל לומר לו שימנה שליח לקבלה עבורה, וענין הספק הוא אם כיון דהוא לא שייך להיות להיות שליח לקבלה ה"נ לא יוכל למנות שליח לקבלה, ומשום דכדי למנות צריך להיות שייך בענין ההוא ואשה דיכולה למנות שליח להולכה משום דגם בה שייך הולכה, ואע"ג דבלי שתמנה לא תוכל לגרש עצמה דאז לא יהי' חזרה שליחות אצל הבעל אין זה חסרון בעצם השליחות להולכה, לא מיבעיא אם נפרש דלא חזרה שליחות הוא חסרון בהשליח לקבלה דודאי הוא כן, אלא אפי' אם זה חסרון בהשליח להולכה [עי' מש"כ לעיל דף כ"ד א'] מ"מ אין זה חסרון בעצם ההולכה ולכן יכולה למנות שליח אחר, אבל לקבלה דהבעל לא שייך להיות שלוחה לקבלה לא תוכל לומר לו שהוא ימנה שליח לקבלה, והא דיוכל לזכות עבורה ע"י אחר אם זה הי' זכות הוא משום דלא נקרא שהוא ממנה שליח לקבלה אלא הזוכה הוא שליח שלה מעצמו אלא דצריך גם זיכוי שלו, אבל אינו שליח לקבלה ממנו.
והשאלה תהי' למ"ד אומר אמרו כשר והיא אמרה לבעל שימנה בשבילה שליח לקבלה, והיינו דהספק אם כשעושים שליח למנות שליח אי"צ השליח שממנים אותו להיות שלוחו של הממנה, דהוא רק נמסר לו כח המינוי אבל אין השליח השני הממונה שליח של הממנה, א"כ יוכל גם הבעל לעשות שליח לקבלה או דצריך להיות שליח של הממנה, וכיון דהממנה אינו יכול להיות שליח לקבלה לא שייך שיעשוהו שליח למנות. וכן יש להסתפק להר"י מיגש המובא בר"ן סוף פ"ב דעבד יוכל להיות שליח להולכה בגט אשה אבל לא לקבלה, וא"כ אם תמנה עבד שימנה שליח לקבלה עבורה למאן דס"ל דאומר אמרו מהני, אם נימא דהוא צריך להיות שליח של הממנה, אז כיון דהוא אינו שייך בשליחות לקבלה לא שייך להיות שלוחו בזה, אבל אם זה רק ענין על עשיית שליח ואינו מקבל דינו כלל, לכאורה יוכל למנות בן חורין שיהי' שלוחה לקבלה, דהא שייך בענין שליחות לגירושין, דהא יכול להיות שליח להולכת גט.
ובריש הפרק דפשיטא לן דאיש הוי שליח לקבלה הוא רק ממה שמקבל גט לבתו ואשה משום דהיא לעצמה נעשית שליח להולכה, ועי' ברעק"א שם דחזינן מהרי"ף דזהו באמת הטעם דמהני מחמת דאשה ג"כ שייכת בהולכת גט של עצמה ובקבלה רק משום דמקבל גט לבתו, הרי דהוא אינו כלל בקבלה דומיא דאשה בהולכה דהיינו להוליך ולעשות שליח להולכה דכה"ג אין באיש לקבלה כלל, והי' נראה מזה דגם בשליח למנות אז הוא שלוחו של הממנה, וכיון דהבעל אינו יכול להיות לקבלה, אז גם אין יכולים למנותו שליח למנות שליח אחר.
והנה הגרעק"א בר"פ השולח ביאר בענין אומר אמרו למאן דפסיל אינו כמו הא דמילי לא מימסרן לשליח, דמילי לא מימסרן היינו דלמי שאין לו אלא מילי אינו יכול למנות שליח שני, אבל אומר אמרו דלא מהני, היינו דא"א למנות שליח כלל על מילי, דהא אומר אמרו הוא שליחות רק על המינוי ואין הממונה מקבל דין של הממונה לומר שהוא קיבל כחו דאז הי' שייך לומר כיון דאין לו כח אלא מילי לכן לא יוכל למנות אחר, אלא דעצם המינוי הוא המילי שיש לו לעשות, ומהאי טעמא מדמה זה לשליח לבטל גט או להפר נדרים, אלא דמחלק דהתם הוי גמר הענין לכן יכול לכו"ע, משא"כ כאן דלא נגמר בזה לכן איכא מאן דס"ל דלא מהני.
ולולא דברי קדשו אפשר דגם באופן דשלחו למנות שליח, אז השני מקבל כחו של הראשון, וכיון שכן גם אז הוא מילי ככל מילי דהיינו שהראשון מעבירו לשליח שני, אלא דכיון דעשהו במיוחד שיעשה זה עדיף, וכמו דמצינו לר' מאיר דבאומר לג' תנו עשאן ב"ד דמהני, וכתב הר"ן דר"מ סבר דנהי דלא מימסרן לשליח לבי דינא מימסרן דאלימי מילתא דבי דינא, ה"נ יש סברא דאפי' אם ב"ד לא מהני, אבל כשמינהו בפירוש לעשות שליח, אז אע"פ שיש להממנה רק מילי יש לו כח למנות, אבל לא דנים כלל על עשיית שליחות של מילים, ולפי"ז לא קשה כלל מביטול הגט או מלהפר נדרים דאפשר דלמנות שליח על עשיית מילים לכו"ע מהני.
ולפי"ז לא יקשה מה דהקשה שם לבסוף לשיטת הקדוש מרדו"ש המובא במרדכי דשליח לקדש אינו יכול למנות שליח אחר אפי' אם יש לו שטר קידושין מהמשלח כיון דאינו מקדש אלא לרצונה אז אין לו אלא מילי, דלפי"ז איך אפשר לשלוח שליח לקדש למ"ד דאומר אמרו פסול דהיינו דא"א כלל לעשות שליח על מילי לא רק דהשליח אינו עושה שליח, דא"כ איך עושים שליח לקדש [קושיתו בין כך צ"ע, עי' באמרי משה סי' י"ח, ובקהלות יעקב סי' כ"ד שתמהו על קושיתו], ולהנ"ל אין כלל ענין כזה דלא יוכל לעשות שליחות על מילי, רק דלמי שיש לו מילי אינו יכול לעשות שליח, וגם אומר אמרו הוא דהשליח הממנה אינו יכול למנות אחר מחמת דלו יש רק כח של מילי, אלא דעדיף בזה מבסתם מילי משום דמסר לו כח מפורש על המילי, ובהכי ניחא טפי דבכל הסוגיא דנים אם פוסל ר' יוסי גם אומר אמרו, ובאמת מה ענין זה לר' יוסי, ואפי' אם מצינו שר' יוסי פוסל גם בזה, מ"מ מה השייכות של זה עם דין המשנה, דהא זה הוי לגמרי ענין אחר עם מילי לא מימסרן, אבל להאמור א"ש טפי.
וכן חזינן מהסוגיא דלר"מ דבאומר תנו יכולים למסור לאחר כ"ש באומר אמרו כמבואר בתוס' ד"ה מתניתין, ולכאורה אין כל כך הכרח, דהא אפשר דמי שמינוהו שליח לכתוב גט דזה הא כתב הגרעק"א דהמינוי שליחות הוא על מעשה אולי יוכל ג"כ למנות שליח כיון דהשליחות הוא על מעשה, אבל אין לעשות שליח על מילי גרידא, ואף כי אין זה קשה כל כך, מ"מ להנ"ל א"ש בפשיטות משום דגם באומר למנות שליח יש להשליח למנות מכח דין שליחות שיש לו על גוף הדבר, ואם בתנו יכול למנות כ"ש באומר אמרו, דכל מה שיש לשליח רגיל יש גם בשליח הזה מעיקר הדין.
והגרעק"א הביא (בדף ס"ג ב') דהרדב"ז דייק ממש"כ רש"י בכתבו ותנו לשליח שלי שמניתי, דס"ל לרש"י דבעשה שליח למנות שליח יש להשליח הראשון ג"כ לעשות השליחות, והא דקאמר שיתנו לשליח אחר משום דחייש לטירחא דידי', אבל באמת כלול בזה רשות לעשות בעצמו השליחות, ולהנתבאר אפשר דבעשיית שליח למנות שליח בהכרח הוא צריך להיות שליח גם על עשיית הדבר דבלא זה אין לו כח גם למנות, ואפשר לומר עוד יותר אפילו אם יאמר בפירוש דאין נותן לו רשות לעשות בעצמו השליחות לא אמרינן דאינו כלל שליח על עשיית השליחות אלא כקפידא על הפעולה הזאת, אבל אינו מבטל דין שליחות כיון דא"א זה בלא זה, וע"כ הוא שליח אלא דהוי כמו שאומר לו לא תגרש אא"כ תעשה דבר פלוני, וגם כאן הוי כאומר לו דמ"מ רק אחר יעשה את פעולת הגירושין ולא אתה [ועי' מש"כ לעיל י"ח ע"ב בכעין זה אם זה תנאי בהשליחות או בהגירושין], אבל אין בזה ביטול על דין שליחות כיון דא"א להיות שליח למנות שליח בלי שיהי' לו כח שליחות, ולפי"ז בודאי לא תוכל לומר להבעל שהוא ימנה שליח לקבלה, וכן בודאי לא יועיל לומר לעבד שימנה בן חורין לשליחות לקבלה, ואם נאמר כן נוכל להוסיף דאף אם לא נסבור כהרדב"ז אלא דכשעושה שליח למנות שליח לא אמרינן דיכול השליח הראשון ליתן הגט, היינו משום דתמיד מתפרש בזה קפידתו דאינו רוצה שהוא יבצע השליחות, אבל כלול בזה דבעצם יש לו כח שליחות, דא"א הא בלא הא, דא"א להיות שליח למנות שליח בלי שיהי' לו כח שליחות אלא דהוי כאומר תנאי שלא יבוצע הפעולה על ידו ממש, אבל בעיקר דינו הוא שליח, ונפק"מ דאפילו למ"ד אומר אמרו פסול, אם יודיע לו ע"י שליח שמסכים הבעל שזה שמינהו לעשות שליח הוא בעצמו יגרש יועיל דאין צריך למנותו שליח מחדש, דהא בעצם הי' דין שליח עליו לגרש אלא שהי' איזה תנאי וקפידא, ובזה סגי במה שיודיע שמבטל קפידתו ומסכים שיוכל לעשות הגירושין מכח דין שליח שיש לו.
ואם נאמר כן בודאי נמצא דגם שליח שמינהו למנות שליח כל מה דיכול למנות הוא מכח דין שליח שבו, ומה שיש עליו תנאי שלא יעשה לא מגרע דין כח שליחות שבו, וכמו אם יאמר לשליח אל תגרשנה אלא במקום פלוני ולשליח אין אפשרות להגיע למקום פלוני, דודאי יכול מ"מ למנות אחר במקומו והשני נחשב דקיבל כח מהראשון אע"ג דהראשון לא הי' יכול לעשות השליחות, משום דאין זה חסרון בכח השליחות אלא מחמת קפידת הבעל דרוצה שיגרש רק במקום ההוא, וה"נ כן.
אמנם ממש"כ הר"ן לדחות קושית הרא"ה על הרמב"ן דבציווי הבעל יש דין מיוחד דצריך לשמוע מפי הבעל, דא"כ איזה ראי' זה מהא דלא מהני לומר לאחר לכתוב ולחתום מחמת דמילי לא מימסרן לשליח, דהא זה רק משום דאין זה ציווי הבעל רק בשומעים ממנו, ודחה דאם מילי מימסרן הרי"ז כאילו שמעו מהבעל ממש, משמע דהא דבאמת לא מהני משום דגם זה לומר שכך אמר הבעל הוי שליחות דמילי ואין ע"ז דין שליחות, משמע מהר"ן כסברת הגרעק"א, אמנם עי' בקהלות יעקב (סי' כ"ד) דלהמרדכי משמע שיש שיטה אחרת בכל הסוגיא, ולפי"ז אפשר לומר כמש"כ.
חיישינן שמא תשכור וכו' עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה. ותמוה וכי הוי ס"ד דכל עדים שבעולם פסולין משום שמא שכר אותם הבע"ד לטובתו, וע"כ רק כאן כיון דכאן אין מעידין בב"ד, ואפי' אם בב"ד ג"כ אין דרישה וחקירה, מ"מ יש יותר לומר דאינם מעידים שקר בב"ד משא"כ כאן דאינם מעידים בבי"ד. והנה הנוטל שכר להעיד עדותו פסול כמבואר בבכורות, ויש לעיין אם גם כאן זה שייך דיתכן דכיון דאין מעידין בב"ד אין זה נקרא עדות ואין איסור ליקח שכר, ולכן הוי ס"ל דיש לחוש שמא שכרתן האשה וממילא חיישינן שישקרו ג"כ, וע"ז הביא מעדים החתומים על שדה מקח וגט אשה דמיירי לענין אם החתומים יכולים ליקח אח"כ השדה או האשה כמבואר ביבמות דף כ"ה, הרי דאע"ג דיש איזה נגיעה מ"מ לא חיישינן, א"כ גם כאן אפילו שיתכן שתשכור אותם לא חשידי שבשביל זה יאמרו שקר אפילו לא בב"ד כמו בחתימה על שטר דאין מעידין בב"ד ואח"כ הם רוצים ליקח השדה או האשה, דבזה יש לומר דגם קודם רצו זה ובכ"ז לא חשו דבשביל זה יעידו שקר.
ובתוס' הקשו ממיאנה או שחלצה דהוי דיבורא ולכן שנים לא יהיו נאמנים ומאי פריך ביבמות, והיינו דמה דאומרים שמיאנה אינו אלא דיבור, ואע"ג דרוצים לקנות השדה דהוי מעשה, מ"מ הא מה שיש לחשוד הוא דאומרים דמיאנה וזה הוי דיבורא בלא מעשה [ובתפארת יעקב תמה על דבריהם דהא קניית השדה ולקיחת האשה הוי מעשה].
תוד"ה אמרו. אבל כאן עיקר עדות לא נמסרה אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט [עי' תורת גיטין]. ואפשר לפרש ביאור דבריהם דהנה עד מפי עד אין שום עדות על השניים כיון דהעדות הם לא ראו, ועוד דהעדים הראשונים שאמרו גם אינם נאמנים כיון דלא העידו זה בב"ד, וכאן התוס' רוצים לבאר למה על עדותן של השניים האחרונים דין עדות, משום דכיון דלא נמסרה עדות אלא אליהם, נמצא דאין לומר דכיון דהם לא ראו אין עליהם שם עדות, כיון דעיקר עדות נמסרה להם והם כעדים הראשונים במקום אחר, והא דעדיין יקשה איך הראשונים נאמנים לומר דהבעל אמר להשניים לחתום, יש לומר דכיון דעל ראיית הראשונים אין דין עדות, דהא העדות הוא מה שהבעל ציוה להם לחתום אין צריך להעיד בב"ד, דעדות דבעי להעיד בב"ד מפני שעי"ז צריכים ב"ד לפסוק איזה דבר, אבל כאן דאינו נוגע אלא לעדים שידעו להעיד ובשאר דברים לא שייך זה, כגון אם הלוה יבקש לשלוח עדים שיבקשו לעדים להעיד שהי' הלואה כיון דענין המעשה הלואה זה העדות ומה ששולח לאחרים אין זה שליחות אליהם אלא דמבקש להעדים שראו שתחת שיבואו להעיד ילכו וימסרו לאחרים וע"ז אין הוא הבעלים, דהא אין הוא בעלים למנות אותם לעדים, משא"כ בחתימה על שטר דהוא הבעלים להחתים וזהו העדות, אז נמצא דהם רק שלוחים ואין עליהם שם עדות דידיעתם אינו דבר שב"ד זקוקים לדעת, אלא להעדים שהבעל רוצה להחתימם, ודבר שאי"צ הודעה לב"ד אין ע"ז שם עדות אלא שליחות ושפיר נאמנים כמו שאמרו בב"ד ואין עליהם שום דין מדיני עדות כגון דרישה וחקירה וכדומה, דכ"ז צריך רק בב"ד, והא דלא סגי בעד אחד, אז לאלו דמפרשים דעד אחד חשוד לשקר נמצא דנהי דלא בעי עדות מ"מ חשוד לשקר, ואפילו למש"כ בתוס' הרא"ש לעיל דף ט' דעד אחד אינו חשוד לשקר ורק מגזה"כ פסול, וכאן דאין הגזירת הכתוב של עדות, א"כ למה לא סגי בעד אחד שימסור להם, אלא דכמו דמבואר בתוס' לעיל דף ט' ע"ב דהיכא דהוי גילוי מילתא בעלמא צריך או שנים או מי שיש לו אימתא ממנו כגון ר"נ וספרי דדייני, ה"נ כאן יש לנו אומדנא דשנים לא ישקרו אבל אין זה מדין עדות. והיינו דמש"כ הרא"ש הוא דאין כלל דעד אחד חשוד לשקר, מ"מ יש מקומות דאמדינן דבחד לא סגי להאמינו, ובדבר שבערוה בלי הגזה"כ הי' צריך לאמוד דלפעמים הי' נאמן עד אחד, אבל אין זה כלל דתמיד הי' נאמן עד אחד, ולכן בעי שנים להגילוי מילתא הזה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |