אור שמח/קרבן פסח/י
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
אבל פסח שבא בטומאה וכו' מפי השמועה כו'.
נ"ב דאינו מובן כיון דנאכל בטומאה אמאי אינו חייב על שבירת עצם לכן כתב דרק מפי השמועה למדו כו' ולא בטמא אף שאינו פסול. וסעד לזה דלא כתיב לדורות לאו דשבירת עצם בפירוש, משום דהיכי דבטומאה אינו עובר ומצוה לשוברו ביש בו מוח כדי לאכול את המוח שלא יהא נותר, ורק בפסח שני שאינו בא בטומאה כתיב ביה ודוק:
בעריכה
לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.
המגיה במשל"מ הקשה במאי מיירי יעו"ש, ובפי"ט מהלכות פסוהמ"ק ה"ט כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח, והגיה הראב"ד א"א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה, ואין זה רק השגה שבעצמות שאין בהם מוח גם של פסח לא בעי שריפה וביש בהן מוח גם של קדשים בעי שריפה הואיל ושמשו נותר, ועל כרחין דבמצאן חלוצים ולא ידעינן אימת חלצינהו אם קודם ששמשו נותר או לאחר ששמשו נותר ובקדשים שמותרין בשבירת עצם אמרינן דמקמי דלהוי נותר חלצינהו, וזה פלפול ארוך לא הובא בדברי רבינו ולא נרמז כלל וזה השגה עצומה. אולם דעת רבינו נראה כי תפס ענין אשר בו יתפרש הברייתא באופן פשוט כדרכו, וזה הוא סברת רבינו דבאבר שאין עליו כזית בשר אין בו משום שבירת העצם וכדמסיק רבינא כל כי האי גוונא לית ביה משום שבירת העצם דבעינן שיעור אכילה ולזה ודאי דרשינן הך קרא דבבית אחד יאכל דבעינן שיהא ראוי לאכילה וזה באין עליו כזית בשר ואין בו מוח כזית מפנים, אבל באופן שהיה בו מוח או כזית בשר ולאח"כ אין עליו כזית בשר ומוח, או דקלפיה או דחלצינהו בזה תלוי אם בהיה לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת העצם דחזינא הואיל והיה ראוי לאכילה אע"ג שעכשיו נטמא ונפסל קרינא ביה בבית אחד יאכל, הוה"ד גם בהיה בו מוח או כזית בשר אע"ג שעכשיו אין עליו ולא כלום איכא ביה איסורא דשבירת עצם כיון שפעם אחד היה עליו מאמר הכתוב בבית אחד יאכל דהיה ראוי לאכילה וקרינן ביה ועצם לא תשברו בו, אולם להך תנא דבהיה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת העצם א"כ גם בהיה עליו כזית בשר או מוח מבפנים וחלציה וקלפיה דעכשיו אין עליו בשר שיהא ראוי לאכילה אין בו משום שבירת העצם, והא דפריך (בדף פ"ה) מאבר שיצא מקצתו נקלוף ביה פורתא ונתבריה, היינו דר"י ור"ל פליגי אליבא דרבי וכמו שפירשו רבנן בתוספות דלרבנן כו"ע מודו דיש עליו כזית בשר במקום אחד דיש בו משום שבירת עצם ורק דהוא בעי לאוקמינהו לכולהו מתניתא כרבי א"כ חזינא לרבי דסבר בהיה לו שעה"כ ונפסל אין בו משום שבירת עצם, דכיון דהשתא לאו ראוי לאכילה בשעת שבירה או כיון שהוא פסול בשעת שבירה אין בו משום שבירת עצם, א"כ אם יקלוף הבשר מעליו אעפ"י שהיה עליו כזית בשר קודם לכן אין בו משום שבירת עצם וא"כ למה יקלוף עד הפרק, אבל לדידן דקיי"ל בהיה לו שעה"כ ונפסל דיש בו משום שבירת עצם והיינו דבתר מעיקרא אזלינן, ה"ה בהיה עליו כזית בשר או מוח מבפנים אעפ"י שעכשיו בעת שבירה אין עליו, נתקיים בו בבית אחד יאכל והשוברו לוקה. ולפ"ז הברייתא כפשטא כל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה רק אי בעי לשדינהו כיון דאין בהן מוח, חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה שמא יבוא אחד לשוברן ואפילו אם הן שבורין קיי"ל דהשובר אחר שובר בעצמות לוקה ובהיה בהן מוח או שהיה עליהן כזית בשר דאיכא בהו משום ועצם לא תשברו בו לכן בעי לשורפן מן העולם שלא יכשלו בני אדם בלאו דועצם לא תשברו בו ואפשר דאפילו לא היה עליהן בשר מעולם ג"כ בעי שריפה משום גזירה דהיה עליו כזית בשר, וזה נכון בפשט הברייתא. וכן מצאנו לשון תקלה בכיו"ב בכמה דוכתי ומהם סוף פ"ק דפסחים עיי"ש. רק הא דפריך הגמ' שם על רב מרי צ"ע דפריך הני עצמות ה"ד אילימא דלית בהו מוח למה להו שריפה כו' והא למאן דאמר בהיה לו שעה"כ ונפסל דיש בו ש"ע גם באין בהן מוח צריכי שריפה מפני התקלה וכמוש"ב, ואולי הגמרא רוצה לאוקמה כהני דסברי דהיה לו שעה"כ ונפסל אין בהן משום ש"ע, או דצ"ל כך אילימא דלית בהו מוח פשיטא למה לי שריפה אלא דאית בהו מוח ופריך אם אין בהן מוח מאי רבותא קמ"ל בעצמות של קדשים שאינן טעונין שריפה פשיטא דנשדינהו. ועד נאמן לזה שבדפוסים ישינים טרם הגהות רש"ל הגירסא עצמות קדשים למה להו שריפה וזהו כדפרישית. והא דפריך על משנה דתנן העצמות והגידים כו' ישרפו ה"ד אילימא דלית בהו מוח ל"ל שריפה הוא טרם שידע דהיה לו שעה"כ ונפסל יש בו משום שבירת עצמות הא למאי דמסיק כר' יעקב דהיה לו שעה"כ יש בו משום ש"ע פשיטא דמשנתינו גם באין בהן מוח רק שהיה עליהן מעיקרא כזית בשר או מוח אעפ"י שעכשיו בשעת שבירה לית בהו ואפ"ה ישרפו כדפרישית דלא ליתו לידי תקלה, ונכון מאוד:
והנה מלשון הזהב של רבינו למדתי כי כשנעשה נותר אז אפילו אם נימא דהיה לו שעה"כ ונפסל ג"כ יש בו משום שבירת העצם בכ"ז כאן גרע טפי דהא בשעה זו אינו ראוי לאכילה ואין בו משום ש"ע, רק לדידן דקיי"ל דאף שלא בשעת אכילה ג"כ יש בו משום ש"ע אז אפילו נעשה נותר ג"כ איכא ביה משום ש"ע, ולכן חילק רבינו שבהלכה א' כתב או ששבר בו עצם מבעו"י או ששבר אחר כמה ימים, ובהלכה ו' כתב אם נפסל בטומאה כו' אעפ"י שאינו מוכרח כמובן בכ"ז נכון הוא. ופסח שהוא מבושל לפי טעמא דאמר בגמרא דחזי לאכילה דמטוי ואכיל ליה ליכא במבושל, רק הגמרא קאי אליבא דמ"ד דהיה לו שעה"כ ונפסל אין בו משום ש"ע וכמו דאמר אביי דכו"ע אין בו משום ש"ע, אבל לדידן דקי"ל כר' יעקב דהיה לו שעה"כ ונפסל יש בו משום שבירת עצם א"כ בהיה חי היה חזי למטוי והיה לו שעת הכושר, ועיין פי"ח מפסוהמ"ק דעל בשר חי חייב משום טומאה דחזי למטוי עיי"ש, ובאם בשלו אח"כ לא גרע מפסול אחרינא ויש בו משום ש"ע ודוק היטב:
ועריכה
אפילו נפסל בטומאה ויציאה כו' יש בו איסור שה"ע.
פסחים (דף פ"ד), אלא באבר שיצא מקצתו קא מיפלגי כו' כדתנא ר"י כו' אבר שיצא מקצתו ושברו אין בו משום שבירת העצם. הנה הברור דהגירסא הנכונה בתוספתא פ"ו ר' ישמעאל כו' אפילו לא נפסל בו אלא אבר אחד בלבד אין חייבין עליו משום שבירת העצם פירוש על אותו אבר [וכן הוא בדפוס צוקער מאנדיל על אותו אבר] דמתנאי קמאי לא ידענא רק דאם כל הפסח נפסל אין חייבין עליו משום שבירת העצם הא כשאבר אחד נפסל אפשר דחייבין על אותו אבר, לכן אמר ר' ישמעאל דאף אבר אחד פסול אין חייבין על אותו אבר משום שבירת עצם, וזה אמר רב פפא דנפק"מ בין רבי לת"ק דיליה, דאי משום בו בכשר ולא בפסול הכא כל הפסח כשר לכן אף על אבר הפסול ג"כ חייב משום שבירת העצם לא כן מבבית אחד יאכל קאי בו על מה שנאכל והאבר אינו נאכל אין חייבין עליו משום שבירת עצמות ודוק:
זעריכה
שבר עצם האליה אינו לוקה שהרי אינה ראויה לאכילה.
עיין כס"מ שפסק כרב אשי דבתרא הוא, פירוש דבאמת פסק רבינו ככולהו אמוראי דלא יפסוק נגד סברתם וכמו אביי דאמר היתה לו שעה"כ ונפסל טפי לאו בר אכילה מבעוד יום וכן רב פפא דאמר דמבעוד יום עדיף טפי להתחייב עליו מאבר שיצא מקצתו, וכמו ר"ש דאמר דבכה"ג דבאבר שיצא מקצתו עדיף טפי לפטור עליו משבירת עצם בנא וכרב נב"י דאמר דבכה"ג בנא בר אכילה טפי מאליה בכולהו פסק כסברתם, רק בזה פסק דלא כוותייהו דפסק דלא כאביי דבהיתה לו שעה"כ סברי כולהו דפטור וכן דלא כרב ששת דביצא מקצתו דכו"ע סברי דפטור, רק דגם בזה פליגי רבי וחכמים והלכה כחכמים וגם בזה יש משום שבירת העצם, ובכולהו פסק דיש בהו משום שבירת העצם, אבל אם יפסוק דבאליה יש בה משום שבירת העצם ובאבר שאין עליו כזית בשר אין בו משום ש"ע יהיה היפוך סברת רב אשי דסובר דבאליה טפי סברא לפטורה. ואם נימא דלמה פסק באבר שאין עליו כזית בשר דפטור, ז"א דמדר' יוחנן ור"ל פטרי ופריך ממשנה דאבר שיצא מקצתו קולף יעו"ש, ורק ביש עליו כזית במקום אחר מחייב ר"י על כרחין דגם לרבנן פטור באין עליו כזית בשר ופשוט ודוק:
טועריכה
מה בין פסח ראשון לפסח שני כו'.
דינא דלינה הביא רבינו בסוף פ"ג דבכורים עיי"ש. והנה בפסחים (דף צ"ה) מנין לפסח שני שאינו טעון לינה כו' ותמהו בתוס' מי גרע ממביא קרבנו בימות החול שטעון לינה יום אחד. ועיין רמב"ן בספר הלקוטות שסובר ר"י דבכל קרבנות אין טעון לינה כלל ופליג על דרשא דופנית בבוקר כו'. ויתכן לומר דדוקא בכל הקרבנות שהם נקטרים או נאכלים כל הלילה בעי שיהא הבעלים בלינה בירושלים אבל פסח שני דלמ"ד דפסח ראשון אינו נאכל אלא עד חצות ה"ה פסח שני אינו נאכל רק עד חצות ותו על כרחין בעי לאקטורי את האימורים שלו קודם חצות דכל זמן דלא מקטרי אימורים לא מתאכיל בשר אף בקדשים קלים כדאמר הגמ' (בדף ע"ז) ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל כו' קו"ח ומה אימורים דכי ליתנהו לא מעכבי כי איתנהו מעכבי כו', הרי דבקדשים קלים דבו מיירי אין הבשר נאכל עד שיקטירו אימורים קודם, לכן לא בעי לינה. ופוק חזי איך מדוקדק לשון הספרי וחכמים אומרים ה"ה כעצים ולבונה שטעונים לינה, פירוש שהם נקטרים ביום ואין בהם אכילה כלל, ור"י אפשר דפליג אלבונה ובעצים סבר כרבי דבעי קמיצה ותו השיריים הנותרים קרבין כל הלילה עיין מנחות (דף כ') ויומא (דף כ"ז) ודוק:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |