אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/סה

יום חמישי ה' טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף סה

לאו ד'לא תשנא' בגלוי או בלבו

דעת החינוך שבכלל 'לא תשנא' שנאת הלב בלבד

תנן בנדרים (סה:) ועוד אמר רבי מאיר, פותחין לו מן הכתוב שבתורה, ואומרין לו אילו היית יודע שאתה עובר על "לא תקום ולא תטור" ועל "לא תשנא את אחיך בלבבך", "ואהבת לרעך כמוך", "וחי אחיך עמך"... הרי זה מותר.

וכתב המפרש: שאם בקשת ממנו כלי ולא השאילך, והדרתו הנאתך, או שעשה לך דבר שלא כהוגן ומתוך שנאה הדרתו, והתורה אמרה לא תשנא את אחיך בלבבך. וכ"כ המאירי: שאם הדיר את חבירו שלא יהנה מנכסיו, מתורת נקמה או מדרך שנאה וכו'.

ובהגהות רא"מ הורוויץ כתב: מכאן צריך עיון על החינוך מצוה זו. וכוונתו למה שכתב החינוך (מצוה רלח) וזה לשונו: שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל, שנאמר (ויקרא יט יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך". ולשון ספרא (פ"ד פ"ח), לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין (טז:) בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה לו שנאה וידוע שהוא שונאו – אינו עובר על זה הלאו, אמנם הוא עובר על לא תקום ולא תטור, ועובר כמו כן על עשה שנאמר (שם פסוק יח) "ואהבת לרעך כמוך". ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר. שורש המצוה ידוע, כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והוא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל, ע"כ.

מבוארת דעת החינוך שאיסור 'לא תשנא' אינו כולל שנאה בה מראה השונא את שנאתו לשנוא, ויודע השנוא על שנאת השונא. ולא אסרה תורה בלאו זה אלא שנאת הלב שהיא השנאה הקשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר.

קושיית רא"מ הורוויץ שמדיר הנאה מחמת שנאה מגלה שנאתו בכך

מעתה תמה רא"מ הורוויץ מה שייך לפתוח פתח למי שהדיר את חברו בשנאה, בטענה "אילו היית יודע שאתה עובר על לא תשנא את אחיך בלבבך", הלא המדיר את חברו הנאה מחמת שנאה, אינו שומר את טינתו בלב, אלא מודיע שנאתו ברבים – ובכה"ג לדעת החינוך הוא כלל אינו עובר על לאו ד'לא תשנא'.

והוסיף ראמ"ה: ולפירוש הרא"ש יש ליישב קצת. וכוונתו למה ששינה הרא"ש פירושו מפירוש המפרש, וכתב וזה לשונו: ועל לא תשנא את אחיך, שנדר שלא לשאול בשלומו, עכ"ל. וכיון שנדרו היה שלא לשאול בשלום חברו, אפשר שחברו אינו יודע מכך והלה שומר שנאתו בלבו ועובר על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך.

ואף שראמ"ה כתב שלדברי הרא"ש יש ליישב קצת, הרי לכאורה הדברים מוכרחים בדברי הרא"ש, דהנה יש להבין מדוע נטה הרא"ש ופירש שהנדר היה שלא לשאול בשלומו, ולא פירש בפשוטו שהדירו בשנאתו אותו וכמו שפירש המפרש. ולכאורה הוקשה לו קושיית ראמ"ה שאם הדירו בשנאתו הרי ידע משנאתו ואם כן כלל אינו עובר על לאו דלא תשנא. ולכן הוצרך הרא"ש למצוא ציור שמדירו בשנאתו ואינו יודע על כך, ופירש שהוא באופן שנדר שלא לשאול בשלומו. ויבואר בהמשך הדברים.

ומה שהזכיר הרא"ש שהשנאה היא במה שנדר שלא לשאול בשלומו, כתב הקהילות יעקב (ערכין סימן ד אות ג) שמקורו מדברי הגמרא בסנהדרין (כז:) איזהו שונא, כל שלא דיבר עמו ג' ימים מחמת איבה. ואמנם לכאורה אין זה אלא סימן לכך שהוא שונאו, אך השנאה עצמה היא בלבו. ופשוט לכאורה שלענין איסור 'לא תשנא' עובר לאלתר ואין צריך להמתין ג' ימים שאינו מדבר עמו כדי לעבור באיסור זה.

קושיית הקהילות יעקב שהפתח הוא על השנאה ולא על הנדר

והקהילות יעקב שם העיר על עיקר דין המשנה, מה פתח הוא זה, הלא לכל הפוסקים האיסור הוא השנאה שבלב ולא המעשה שעושה מחמת השנאה, ואם כן לכשיתחרט על ידי הפתח שפתחו לו בלאו דלא תשנא, הרי לא יתחרט אלא עבור השנאה שבלב שהיתה לו ולא על מה שהדירו מנכסיו, ואם כן לא התחרט כלל על הנדר. וביאר, שמכל מקום ממילא מתחרט גם כן על כל מה שנסתעף מחמת שנאה זו. ואם כן לפי דבריו מבואר שבאמת החרטה היא לא על הנדר, אלא על הגורם לנדר, רק שבתוך כך מתחרט על כל מה שהיה בכלל שנאתו.

עוד הביא הקהילות יעקב את עיקר ההערה מדברי המשנה בנדרים על דעת החינוך, והביאה בשם "בני יקירי מהר"ח שליט"א", דלהסוברים שכשמודיעו אינו עובר על לא תשנא, אם כן הכא כשמדירו מנכסיו הרי גילה שנאתו. וכתב על כך אביו הקהילות יעקב, דנראה דלא קשה מידי, שכן משכחת לה כשאינו מודיעו שהוא מחמת שנאה, ויכול חבירו לתלות את נדרו שהוא מחמת צרות עין וקפידתו על ממונו,

ובגמרא בסוטה (ג.) איתא: רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה "לא תשנא את אחיך בלבבך", יכול כגון זו [- שלא יקנא לאשתו כשעוברת על דת ונסתרת עם שכניה], תלמוד לומר "ועברה עליו רוח קנאה".

וגם מגמרא זו הקשה הגרח"ק לאביו על דעת הסוברים ש'לא תשנא' אינו אלא בשנאת הלב, והרי בגמרא בסוטה מבואר שלולי קרא ד'עבר עליו רוח קנאה' שעושה כן לאפרושי מאיסורא, הרי היה במעשה זה איסור ד'לא תשנא' – אף שהוא מודיע לה האיבה במה שמקנא לה. ויישב לו הקהילות יעקב שאין ראיה ממה שמקנא לה שהוא שונא אותה בלבו, כי אפשר שרק מקפיד הוא על המעשה שלא תעשה כן להבא, וממילא במה שמקנא לה אינו מגלה לה את שנאתו.

איסור 'לא תשנא' הוא אף בעושה מעשים שיגרמו לו לשנאה בעתיד

אלא שאם כן צריך ביאור מדוע רצתה הגמרא לאסור מעשה זה משום 'לא תשנא', הלא אין מעשה זה מכריח כלל שנאה, שכן אפשר שמקפיד על מה שעשתה ואינו שונא לה. וביאר הקה"י שכוונת הגמרא שקנאה זו תביא אותו בעתיד לידי קטטות ומריבות, וכמו שכתב רש"י שם (ד"ה כלפי): שאמרה תורה שאסור להביא עצמו לידי שנאה ותגר, עכ"ל. וכך גם לדעת הסוברים שהאיסור הוא כשונאו בלבו, יש לומר שאסור להביא עצמו לידי שנאה שבלב, וכשמקנא לה יבוא אחר כך לשנאותה בלב.

עפ"ז ביאר הקהילות יעקב בדרך אחרת את דין המשנה בנדרים, שכן מבואר בגמרא בסוטה שהעושה מעשה הגורם ומביא לידי שנאה, אף הוא בכלל איסור 'לא תשנא', וכמו שבכל עבירות שבתורה אסור לגרות את יצרו באופן שיגרום לו שיעבור על האיסור. ואם כן גם כאן כשנודר ממנו הנאה, או שנודר שלא ישאל לו לשלום, הרי מעשים אלו יביאו אותו לידי שנאה – ואף הם אסורים משום 'לא תשנא'. ומעתה מבואר היטב כיצד פותחים לו בלאו ד'לא תשנא', שכן אומרים לו אילו היית יודע שבמעשך זה עצמו אתה עובר על לא תשנא, וכי היית נודר. [וכך נראה גם בדברי החפץ חיים בהקדמתו, שכתב שיכול לעבור בלאו דלא תשנא אם מראה לו פנים שוחקות וכשאינו רואה מספר בגנותו, ולכאורה השנאה אינה אלא בלב, אלא ע"כ שמעשה שמביא לשנאה, הוא מעשה של 'לא תשנא', או שיבואר בדבריו שמעשה שנובע משנאה גם בו עובר ב'לא תשנא', ואם כן יבואר דין המשנה כפשוטו שבנדר שנובע משנאה עובר ג"כ בלא תשנא].

והנה בהקדם כל זה אפשר לומר שקושיא זו היא שהוקשתה לרא"ש בדברי המפרש, שכן אף שמדיר הנאה את חברו מחמת שנאה, הלא השנאה היא שנאת הלב הקודמת לנדר, ומה שייך כאן פתח על הנדר שלא לעבור על איסור ד'לא תשנא'. ונראה שזה מה שהכריח את הרא"ש לנטות מפירוש המפרש ולבאר את דברי המשנה בנודר שלא לשאול בשלום חברו - וסבירא ליה להרא"ש שבנדר זה, אזי כל פעם שהיה מן הראוי שישאל בשלומו, והוא נמנע ולא שואלו, אזי עובר הוא ב'לא תשנא'. וזה דוקא באופן שנדר שלא לשאול בשלום חבירו, שאי שאלת שלום היא הסימן היותר מובהק ל'שנאה', וכמבואר בגמרא ששונא הוא מי שלא דיבר עם חברו שלשה ימים מחמת איבה. משא"כ כשמדירו הנאה ממנו, אפילו שידוע שמדירו מחמת איסור 'לא תשנא', הרי שעצם ההימנעות מהנאתו אינה מוגדרת כ'מעשה שנאה', שכן טעמים רבים יכולים להיות למה שמונע את חברו מלהנות ממנו - ובכה"ג אינו עובר על 'לא תשנא' בעצם הנדר אלא רק בשנאת הלב הגורמת לנדר - ואם כן אין הפתח בנדר אלא בסיבה הקודמת לו, וכהערת הקהילות יעקב. ואם כן אין ראיה מדברי הרא"ש לנידון הראמ"ה.

סיכום דעות הראשונים בלא תעשה ד'לא תשנא'

ולשלמות הענין נביא בזה השלמת דעות הראשונים בלאו ד'לא תשנא את אחיך בלבבך' וכפי שמנאם הקהילות יעקב:

א' דעת הרמב"ם כדעת החינוך שאין לאו ד'לא תשנא' אלא על שנאה שבלב, אבל אם מודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר בלאו זה. וזה לשונו בי"ד (דעות פ"ו ה"ה): כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך"... ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום 'לא תשנא'.

וכ"כ גם בספר המצוות (מצוה שב): והמצוה הש"ב היא שהזהירנו משנוא קצתנו לקצתנו, והוא אמרו "לא תשנא את אחיך בלבבך". ולשון ספרא, לא אמרתי אלא לשנאה שהיא בלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונאו, אינו עובר על זה הלאו אבל הוא עובר על "לא תקום ולא תטור", ועובר על עשה גם כן והוא אמרו "ואהבת לרעך כמוך", אבל שנאת הלב הוא חטא יותר חזק מן הכל.

ובערכין (טז:) איתא: תנו רבנן, "לא תשנא את אחיך" - יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו, תלמוד לומר 'בלבבך' - בשנאה שבלב הכתוב מדבר, ופירושו כששונאו בלבו ואינו מודיע לו שנאתו.

דעת הרמב"ן והיראים שאיסור לא תשנא הוא שיתווכח עמו על הדבר שעשה לו

ב' דעת הרמב"ן בפירושו לתורה על הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך", שביאר כפשוטו, שאסור לשאת השנאה בלב, אלא תתווכח עמו על אודות הדבר שמחמתו אתה שונא אותו, שמא יתנצל או יברר שאינו כמו שאתה חושב, ושמא יבקש מחילתך. וכן דעת היראים (מצוה לט).

וכתב הקהילות יעקב שלפי זה לא סגי במה שמודיע שנאתו לחבירו, ועדיין עובר הוא על לאו זה עד שיודיענו עבור מה הוא שונאו, וישמע מה הוא משיב על כך.

ואמנם גם הרמב"ם הביא דין זה (דעות פ"ו ה"ו): כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים "ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון", אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו 'למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני' שנאמר "הוכיח תוכיח את עמיתך". אמנם לדעת הרמב"ם נאמרו בפסוק שני דינים נפרדים, א' איסור שנאה בלב. ב' חיוב תוכחה. ואילו לדעת הרמב"ן והיראים הכל דין אחד שלא ישא השנאה בלבו אלא יוכיח לחברו על מה שעשה לו.

דעת רש"י והראב"ד שעובר על 'לא תשנא' גם כשמגלה שנאתו

ג' דעת רש"י בערכין (טז:) שמה שאמרו בגמרא יכול לא יכנו... תלמוד לומר בלבבך, אינו עוסק באיסור שנאה אלא בדין תוכחה, שאף שמותר להכותו אם צריך לשם תוכחה, מכל מקום אסור לשנוא אותו, אלא רק יעשה מעשה של שנאה אך לא יהיה שונאו באמת. ונמצא שלפי רש"י אין מקור לכך שאם מודיעו ששונאו אין בו לאו זה - שכן 'בלבבך' הכתוב בפסוק אינו עוסק בעצם איסור השנאה אלא באיסור השנאה כשמכהו לשם תוכחה.

סיוע לשיטה זו הביא לאביו הגרח"ק זצ"ל, וזאת מדברי הראב"ד בפירושו לתורת כהנים, שכתב בדין נקימה, שאם הראשון נמנע מלהשאילו לחברו משום איבה כל שכן שהוא עובר משום "לא תשנא את אחיך" ומשום "לא תקום", והוסיף: ואע"פ שלא הזכיר הנקימה בפיו, כי הבורא ב"ה בוחן לב חוקר כליות, עכ"ל. ומשמע מדבריו שכל שכן אם הזכיר הנקימה בפיו שעובר בלא תשנא - ולכאורה הרי אדרבה אם הזכירה בפיו שוב אין זה שנאה בלב ומדוע עובר. ומשמע שאף לדעתו איסור 'לא תשנא' הוא גם במגלה שנאתו. [אמנם דחה שם שאפשר שה'אע"פ' שמזכיר הראב"ד הוא רק ביחס לאיסור 'נקימה' שהזכיר שם יחד עם איסור 'לא תשנא'].