אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/מא

יום ראשון טז ניסן תשפ"ב - מסכת יבמות דף מא

דין אתרוג ערלה שנתערב באתרוג כשר

ספק הקהלת יעקב בדין אתרוג האסור מספק

במשנה במסכת יבמות (מא.) תנן: היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם, עד שיש לה שלשה חדשים. ומקשה הגמרא (מא:): בשלמא לא תתייבם - שמא יהיה הולד בן קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא, אלא לא תחלוץ אמאי. והגמרא דנה בכמה אפשרויות לבאר את דין המשנה, ואחת מהצעות הגמרא היא על פי המבואר בברייתא: מעשה באדם אחד שבא לפני רבי יוסי. אמר לו, מהו לחלוץ בתוך ג'. אמר לו, לא תחלוץ. ותחלוץ ומה בכך. קרא עליו מקרא זה "אם לא יחפוץ" - הא חפץ יבם, כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה. וכיון שיבמה זו בתוך שלשה חדשים אינה יכולה להתייבם שמא יפגע באשת אח דאורייתא, ממילא אינה עולה גם לחליצה.

ומקשה הגמרא על דין זה מהדין המבואר בברייתא שאם קידש אחד אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש, ואחר כך מת, דין היבמות לחלוץ ולא להתייבם. ולכאורה מדוע לא נאמר גם באופן זה ש'כל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה'. ודוחה הגמרא את הדימוי בין דין ממתנה שלשה חדשים לדין קידש אחת משתי אחיות: התם, אם יבוא אליהו ויאמר דהא קידש - בת חליצה ויבום היא, הכא - אם יבוא אליהו ויאמר דהא לא איעברה - מי משגח ביה ויבמינן לה. דהיינו, שדין קידש אחת משתי אחיות הוא דין הנובע מחמת חסרון ידיעה, שאין ידוע את מי קידש, ולכן אף שלמעשה אי אפשר לייבם אף אחת מהאחיות, מכל מקום אי אפשר להגדירה כ'אינה עולה לייבום'. שונה מכך דין יבמה הממתנת שלשה חדשים, שהיא תקנת חכמים שתקנוה בכל אופן, ואפילו אם יבוא אליהו ויאמר שאשה זו אינה מעוברת אין משגיחים בו - ולכן מוגדרת אשה זו כ'אינה עולה לייבום' וממילא 'אינה עולה לחליצה'.

מסוגיא זו הוציא הבן איש חי דין בנוגע להלכות ארבעת המינים, וכמו שיבואר. בספר קהלת יעקב (ע' ספיקא דאורייתא לחומרא) כתב להסתפק בדין המבואר בגמרא בסוכה (לה.) שאתרוג בעינן 'לכם' שיהיה ראוי לכם לאכילתכם, ומשום כך אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. ודן הקהלת יעקב באופן שנתערב אתרוג אחד מאלו שאינם ראויים לאכילה באתרוג אחר כשר הראוי לאכילה, האם יוצא ידי חובתו על ידי שיטול שניהם בזה אחר זה - שיש לנו לדון ממה נפשך, שאחד מהם גלי קמי שמיה שהוא כשר ונטלו. והרי זה כמי שמניח תפילין של רש"י ותפילין של רבינו תם בזה אחר זה - שודאי קיים המצוה כהלכתה ממה נפשך.

אך מאידך, יש לומר שכיון שהמיעוט הוא מדכתיב 'לכם' שצריך שיהיה האתרוג ראוי לאכילה, הרי סוף סוף כשנתערבו אתרוג כשר ואתרוג אסור - שניהם אינם ראויים לאכילה מכח האיסור מספק [ואפילו לדעת הרמב"ם שספק דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן, מכל מקום באיקבע איסורא הוי דאורייתא, כדין אוכל אחת משתי חתיכות, של שומן וחלב, שחייב אשם תלוי כיון שהוקבע איסורא].

ראיית הקהלת יעקב מדין אמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח

וראיה לדבר מביא הקהלת יעקב מדברי המשנה בפסחים (פח:) שם מבואר שאם אמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח ושכח מה אמר לו רבו, שוחט גדי וטלה ועושה אחד לעצמו ואחד לרבו ועושה תנאי: אם גדי אמר לי רבי, גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי, טלה שלו וגדי שלי. ואם רבו אף הוא שכח מה אמר לו - יצאו שניהם לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני [- שהרי אינם יכולים לאכול הפסח כיון שלא מבורר מי פסחו של מי, ומאידך פטורים מלעשות פסח שני כיון שסוף סוף נשחט פסח על כל אחד מהם].

ובגמרא: אמר אביי, לא שנו אלא ששכח [- רבו מה אמר לו] אחר זריקה, דבעידנא דאיזריק דם הוה חזי לאכילה. אבל שכח לפני זריקה, דכי איזריק דם לא הוה חזי לאכילה - חייבין לעשות פסח שני, ע"כ. והקשה הקהלת יעקב, כיון שאם שכח אחר זריקה פטורים מלעשות פסח שני, כיון שאין האכילה מעכבת, וצריך רק שיהיה 'ראוי לאכילה' בשעת הזריקה. אם כן אף אם שכח קודם זריקה מדוע יתחייבו בעשיית פסח שני - הלא אף זאת יש להגדיר כ'ראוי לאכילה', שהרי אחד משניהם ודאי ראוי לאכילה, רק שאינו יכול לאכול שניהם מספק, ואם כן מדוע לא יפטור את עצמו ממה נפשך כיון דקמי שמיא גליא. ועל כרחך שכיון שמצד הספק אסור לאכול את שניהם, כיון שהוקבע איסורא, ממילא שניהם חשובים 'אינו ראוי לאכילה', והוא הדין לענין אתרוג ערלה שהתערב באתרוג כשר - כיון שהוקבע איסורא ושניהם אסורים באכילה, הרי שניהם 'אין ראוי לאכילה' ואינו יוצא ידי חובתו אף אם יטול שניהם בזה אחר זה.

ראיית הרב פעלים מדין 'עולה לייבום' מכח סברת 'אם יבוא אליהו'

ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סימן לה) הביא את ספקו של מהרי"ט אלגאזי, וכתב שיש להביא ראיה לנידון זה מדברי הגמרא ביבמות המובאת בראשית הדברים. שכן מבואר בסוגייתנו שאם קידש אחת משתי אחיות, הרי כל אחת מהם 'עולה לייבום' מחמת סברת 'אם יבא אליהו', ואם כן הוא הדין לענין תערובת האתרוגים, אם יבוא אליהו ויאמר שאתרוג זה ראוי לאכילה - הרי ודאי שיהיה כשר, ולכן אף עתה יש להגדיר עצם האתרוג הכשר כ'ראוי לאכילה', רק שאי אפשר לאוכלו מחמת ספק, שעדיין אליהו לא בא. ומסיים רבי יוסף חיים: וזו ראיה ברורה שאין עליה תשובה, ונכונה היא בעזרת השם יתברך.

אמנם לאחר זמן חזר בו הבן איש חי (ח"ג או"ח סימן מד) וכתב: והנה בעתה האמת אגיד, אע"ג דנראה לכאורה ראיה הנזכרת אשר הבאתי מגמרא דיבמות הנזכרת היא הוכחה גמורה, הנה אחר ההתבוננות ראיתי בס"ד שיש לחלק חילוק דק יציב ונכון. תחילה מקדים הרב פעלים שכן באמת הטעם שאם יבוא אליהו הוא טעם קלוש, שהרי ביאתו לא שכיחה ואינה מצויה, וכולי עלמא צווחי אשרי מי שראה פניו בחלום, ואינו נראה. ושוב מחלק הרב פעלים בין דין היבמה האסורה ביבום מחמת ספק אם קידש את אחותה, ובין דין האתרוג האסור בנטילה מחמת ספק שמא ערלה הוא. וזאת כי בקידש אחת משתי אחיות, גוף החליצה אין בו מתום, והיא חליצה גמורה ושלמה ללא חסרון בגופה כלל - ומה שצריך שתהיה האשה 'עולה לייבום' כדי שתהיה 'עולה לחליצה' הוא דין צדדי ואינו נוגע לגוף החליצה. ולכן, גם טעם קלוש 'אם יבוא אליהו' סגי בו כדי להסיר חסרון זה, וכדי להגדירה כ'עולה לייבום'. משא"כ גבי אתרוג, הרי אם הוא ערלה ואינו ראוי לאכילה - הרי חסרון זה הוא בגוף האתרוג, שאינו ראוי לאכילה ולא על פרי זה ציוותה התורה באמרה 'פרי עץ הדר'. וכיון שיש כאן חסרון גדול בגוף האתרוג, לא מועיל טעם קלוש דשמא יבוא אליהו לומר שאתרוג זה 'ראוי לאכילה', כיון שעינינו הרואות שאינו יכול לאכול ממנו.

ובספר בית השואבה (דברים הפוסלים בד' מינים אות מה) כתב לדחות פשיטות הקהלת יעקב מסוגיית הגמרא בפסחים, שכן יש לחלק בין דין פסח לדין אתרוג, כי קרבן פסח יש מצות עשה באכילתו, ורק שאין אכילתו מעכבת - ולכן יש לומר, שכל שסוף סוף אין אכילתו ראויה עכ"פ מספק, די בכך כדי לפוסלו. משא"כ באתרוג, שם אין כלל מצוה באכילתו, אלא הוא דין בעלמא שיהיה ראוי לאכילה, בזה יש לומר שכל שקמי שמיא גליא שהוא אינו ערלה והוא ראוי לאכילה - קרינן ביה 'לכם'.

ובספר חשוקי חמד (יבמות מא:) הביא דברי הרב פעלים וכתב בביאור דבריו: כלומר, דשאני אתרוג שהתורה אמרה ולקחתם 'לכם', והוא תנאי מפורש שצריך להיות ראוי לאכילה, שאז הוא 'לכם', וכשחסר בהיתר האכילה חסר ב'לכם'. ולכאורה זהו חילוק אחר בין דין 'עולה ליבום' לדין 'ראוי לאכילה', שבדין 'עולה ליבום' מבואר בגמרא שהאפשרות התאורטית שיבוא אליהו ויאמר את מי קידש, סגי בה כדי להגדיר את האשה כ'עולה לייבום', משא"כ בדין 'ראוי לאכילה' הנלמד מ'לכם' בעינן שיהיה לכם באופן מציאותי, שיוכלו לאוכלו, וכל שאי אפשר לאוכלו מחמת איסור שוב אינו ראוי לאכילה. ומפשטות דברי הרב פעלים לא משמע שלחילוק זה נתכוון.

נידון הר"ן להתיר נדר בין השמשות כיון שחל כבר לענין ספק

ובשו"ת הר"ן (סימן נא) דן לענין היתר נדרים, שאין חכם רשאי להתיר את הנדר רק לכשיחול הנדר, במקום שנדר נדר למחר אם יכול להתירו בין השמשות באופן שחייב עתה לנהוג באיסור כנדרו שמא כבר יום המחר, או שסוף סוף כיון שאולי עדיין לא בא יום איסורו, שוב לא חל הנדר. והכריע הר"ן שכיון שמדין ספק דאורייתא לחומרא מחוייב לנהוג כנדרו, ממילא חשוב כחל הנדר ויכול להפר. והוכיח הקהלת יעקב מדברי הר"ן גם לנידון דידן, שכן גם אתרוג ערלה שנתערב באתרוג כשר, סוף סוף מדין ספק דאורייתא לחומרא מחוייב לנהוג בו מנהג ערלה, ודי בכך כדי להגדירו אינו ראוי לאכילה ולפוסלו מנטילה.

אמנם בשו"ת חקרי לב (יו"ד סימן צו) כתב שעיקר דברי הר"ן תמוהים מכמה מקומות, ולכן הכריח שכוונת הר"ן שבאמת בכלל נדרו יש שני חלויות נדר, חלות נדר אחת מספק בבין השמשות, וחלות נדר בתורת ודאי בצאת הכוכבים. ובאמת גם הר"ן לא אמר שיש להגדיר זמנו כ'חל הנדר' אלא ביחס לחלות הנדר בתורת ספק, ומה שהכריע הר"ן שמכח זה מועילה ההתרה גם לגבי חלות הנדר בתורת ודאי - הוא מכח הדין ש'נדר שהותר מקצתו הותר כולו'. ואם כן, לפי זה לא מבואר בר"ן כלל שיש לדון ספק דאורייתא כודאי, ואין מכאן ראיה לדין אתרוג ערלה שנתערב.

ספק הגמרא בעירובין בככר טמאה וטהורה אם יכול לערב בטהורה

ובגמרא בעירובין (לו.) מובא ספק אותו העלה רב שמואל בר רב יצחק לפני רב הונא: היו לפניו שתי ככרות, אחת טמאה ואחת טהורה, ואמר, עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא, מהו. ופושטת הגמרא: בעינן סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא. וכתב החקרי לב, שלכאורה נידון הגמרא הוא נידונו של הקהלת יעקב, אם מחמת התערובת והספק אינו יכול לערב אפילו בטהורה כיון שאינו יודע איזו היא. ואם כן פשטה הגמרא שאינו יכול לערב בה כיון דבעינן סעודה הראויה, ובכה"ג אינה חשובה ראויה, ואם כן הוא הדין לענין אתרוג כיון דבעינן ראוי לאכילה - בכך אינו חשוב ראוי.

אמנם בבית השואבה (שם) דחה ראיתו, וכתב שאין לדמות כלל דין עירוב לדין ארבעת המינים, שהרי עיקר טעמו של עירוב הוא משום דדירתו במקום מזונותיו ודעתו של אדם עליו, ומטעם זה אף צריך דבר שיהיה מזון דוקא ולא מים ומלח. וכיון שכן, שכל עיקרו של עירוב הוא מטעם זה שדירתו במקום מזונותיו, משום כך בעינן שיהיה דבר הראוי לאכילה, כדי שתהיה דעתו עליו, וכל שאינו ראוי לאכילה למעשה - אפילו אם מספק - אין דעתו עליו שהרי אינו ראוי למזון כיון שאסור באכילה. משא"כ לגבי אתרוג, שהוא דין שיהיה ראוי לאכילה, בזה יש לומר שכל דקמי שמיא גליא מי האתרוג הראוי לאכילה, שוב יכול לצאת ידי חובתו בנטילת שני האתרוגים זה אחר זה.