אבני נזר/יורה דעה/תנב

סימן תנב

ב"ה יום ה' האזינו תרנ"ה לפ"ק.

שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון המובהק מאד נעלה מוהר"ר שניאור זלמן נ"י:

אעריכה

א) עתה אשר כותב בשם איש אחד כי איזה ענין נחשב אצלו ביאה במקצת במחנה לוי' וחייבין בע"ק ונדה ע"ז כרת ע"כ. והדבר מביא לידי גיחוך לחייב על מחנה לוי' כרת ודבר ברור פ"ק דכלים ושלהי עירובין במשניות דאין חיוב כרת רק מעזרה ואילך. ולפי"ז יש לעיין אם ביאה במקצת במחנה לוי' חייבין עלי' כי בעזרה יליף הש"ס מדכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת ובמקדש שמענו ולא במחנה לוי'. וא"ת ניליף מיני' איכא פירכא דמה למקדש שכן חייב עלי' כרת דכה"ג פריך הש"ס חולין (ק"כ.) בהא דממחה ושותה דנבילה לא אתי מחלב דמה לחלב שכן כרת. ועוד איבעיא בזבחים אם דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ולא איפשטא. מיהו בתוס' זבחים (נ':) סד"ה אלא דלא אקרי קדשים רק גוף הקרבן א"כ מקדש לא אקרי קדשים ולמדין למד מן הלמד. מיהו יש לבא עליו משום פירכא הנ"ל שכן כרת. מיהו גם בגמ' חולין הנ"ל יש לפרש פי' אחר ע"ד מושכל. היות ידוע כי אכילה בוושט ושתי' בריאה השואבת כל מיני משקין והוא בקנה כלי הקול. ובם המגיד כי וושט בעוה"ז וקנה בעוה"ב וע"כ כרת שהוא בעוה"ב יותר יש לחייב בו השותה מבנה שאין בו חיוב כרת שעונשו בעוה"ז ואין להאריך. מ"מ פשט הגמ' אינו כן. אך דזה הוי פירכא. וא"כ הכי נמי איכא פירכא:

בעריכה

ב) ובדין בע"ק במחנה לוי' ראיתי בס' יראים דבר פלא בהא דאיתא בספרי איש פרט לקטן. והוקשה לו דהא אפי' להכניס כלים טמאים אסור. וכתב דגזרת מלך הוא להכניס קטן טמא מותר. והנה הזית רענן שחיבר בעל מג"א פירש למעט קטן פחות מבן ט' אך בכל מקום ממעט איש כל שהוא פחות מבן י"ג או שלא הביא שערות. אך בסוטה דכתיב גם כן איש ובגמ' ממעט קטן פירש הרמב"ם פחות מבן ט'. אם כן גם כאן יש לפרש כן. אך התוס' ס"ל שם דממעט כל שאינו גדול ממש. דאף שבן ט' אוסר בביאתו מ"מ אין מקנין על ידו. א"כ ה"נ ממעט כל שאינו גדול ממש אף שמטמא. והדבר יפלא מ"ש מכלים בעזרה ותירוץ בעל ס' יראים גזירת מלך הוא קשה לחדש חקה פלאי שלא נזכר בש"ס ובמדרש:

געריכה

ג) והי' נ"ל דיש חילוק בין כלים טמאים לקטן דהא דאסור להכניס כלים טמאים הוא למקדש דזה נלמד מפסוק ואם לא יכבס וגו' ונשא עונו. וזה מיירי במקדש דוקא. ובמחנה לוי' לא מצינו איסור להכניס. וי"ל חילוק בין מקדש למחנה לוי' דהנה רמב"ם בס' המצות מנה שתי מצות האחד שטמא לא יכנס בעזרה משום ולא יטמאו את מחניהם. והב' שטמא לא יכנס למחנה לוי' משום ולא יבא אל תוך המחנה. וממילא במכניס במחנה שכינה יש איסור דהא עכ"פ מטמא את המחנה ועובר משום לא יטמאו את מחניהם. אבל במחנה לוי' אינו מוזהר רק על ולא יבא אל תוך המחנה. היינו דטמא לא יבא למחנה והא המכניס אינו טמא. ואף שבכ"מ כתב לדעת רמב"ם דאף במחנה לוי' עובר בלא יטמאו את מחניהם. דבריו תמוהין אצלי. דאם כן זב שנכנס למחנה לוי' ללקי שתים משום לא יטמאו ומשום לא יבא כיון דשתי מצות הן ונמנין בשתים אלא ודאי זב שנכנס למחנה לוי' אינו עובר בלא יטמאו את מחניהם. ואף דמצורע שנכנס למחנה ישראל כתב הרמב"ם שעובר בלא יטמאו. י"ל כיון דאיסור מחנה לוי' תלוי ביוצאה עליו מגופו. זה אינו מועיל רק בלאו דלא יבא אבל לענין טומאות מחנה שמקבל מהנכנס ואינו טומאה מגופו לגבי מחנה שהמחנה רק מקבל טומאה מאחר. לעולם חשיב כאלו אין טומאה יוצאה מגופו:

דעריכה

ד) וראי' למ"ש דהמכניס למחנה לוי' אינו עובר מהא דמת מותר להכניס למחנה לוי' שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו הנה אף דמת עצמו טומאה יוצאה מגופו כמ"ש רש"י חולין (ע"א:) מ"מ המכניסו אינו איסור במחנה לוי' והטעם כמ"ש. ואין להקשות לפי"ז מה קאמר הגמ' ולא טמא מת אמרו אלא אפי' מת עצמו. הא טמא מת אסור יותר שנכנס משא"כ מת עצמו אינו אלא מכניס שאין איסור במחנה לוי'. לא קשיא שהרי המכניס נטמא ונכנס וחמור טומאתו משאר טמא מת שבשעת נשיאתו הוא מטמא אדם להיות אב הטומאה מדין טומאה בחיבורין [ולר"י בפסחים דעובר במחנה לוי' בלא יטמאו צריך לומר במת טעם אחר]:

העריכה

ה) והנה גם בביאה במקצת אצבע וכדומה יש טעם שלא יעבור במחנה לוי' דהנה פ"ב דיומא בהא דהממונה אמר להם הצביעו מקשה ולמנינהו לדידהו פרש"י לגלגלותם ומשני אסור למנות את ישראל ע"ש. הנה דהמונה באצבעות לא חשיב שמונה את ישראל עצמם וא"כ כיון דאיסור טומאת מחנה לוי' בטומאה דמגופו תליא. והטומאה יוצא מהאדם עצמו ולא מהאצבע. שאם נחתך האצבע גם כן הי' יוצא הקרי והנדה. וטומאה יוצא רק מעצם אדם ואצבע אינו עצם האדם כנ"ל ואין איסור במחנה לוי'. ומחמת טרדת החג אקצר ואו"ש. ד' יגמור בעדו החתימה לטובה ויהי' לו שמחת החג בשלימות:

כנפש ידידו דו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף