אבן האזל/מלווה ולווה/ה

אבן האזל ‏ מלווה ולווה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

ישראל שלוה מעות מן העכו"ם ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לעכו"ם הרי זו רבית קצוצה, אפי' העמידו אצל העכו"ם עד שיטול העכו"ם מעותיו ויחזור ויתנם ביד ישראל האחר. עכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל הרי זה מותר, ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן העכו"ם המעות בידו, הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זו רבית קצוצה.

הואיל ומדעת ישראל, בגמ' אמרינן על זה בשלמא סיפא לחומרא, ופירש"י דחומרא דרבנן הוא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, אבל מדאורייתא אין שליחות לעכו"ם, וכתב כן המ"מ דהר"ח ורי"ף ורש"י כתבו דאינו אלא לחומרא מדרבנן ומשום זה חלקו הרמב"ן והרשב"א על הרמב"ם במה שכתב דהוא רבית קצוצה, וכתב הכ"מ דאפשר לומר דטעמא דרבינו משום דתנא בסיפא אסור כמו ברישא משמע ליה דכי הדדי נינהו וכי היכי דברישא הוי רבית קצוצה הכי נמי בסיפא, ודבריו תמוהים דלא כתב שום טעם לדבריו דהא בגמ' אמרינן בשלמא סיפא לחומרא, והיינו דכיון דאין שליחות לעכו"ם והישראל קבל המעות מן העכו"ם אינו לוה של הישראל וא"כ לא הוי רבית קצוצה אלא דמדרבנן יש שליחות, והלח"מ כתב ליישב דעת הרמב"ם עפ"מ שהקשו התוס' דליהוי רבית קצוצה שהרי הישראל השני נעשה שלוחו של ראשון לקבל מעותיו מיד העכו"ם ומה שאמרו בגמ' לחומרא הכי קאמר אע"ג דסברא זו אינה ברורה כמו שכתבו בתוס' מ"מ החמירו רבנן ועשאוהו רבית קצוצה מספק, וגם דבריו אינם מיושבים דהרמב"ם הרי כתב דהוי רבית קצוצה, וממילא יוצאה בדיינין ולא מדין ספק.

והנה התוס' כתבו על קושייתם דכיון שהעכו"ם אינו מפקיר מעותיו אינו יכול הישראל השני לזכות בשביל הישראל הראשון דא"כ היה ישראל המקבל שלוחו של העכו"ם לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לעכו"ם ודברי התוס' הם חידוש גדול דצריך השליח המקבל שרוצה לזכות בשביל הזוכה להיות גם שלוחו של העכו"ם הנותן, וכבר קבעו כל האחרונים הלכה מפורשת מדברי התוס' דהשליח הזוכה צריך להיות שלוחו של בעל הממון, איברא שהביאו יסוד לדברי התוס' מהירוש' בגיטין פ"ו הל' א' דאמר שם אף במתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, ומוכח מדברי הירושלמי דא"א לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו, ומשו"ה צריך שיהיה גם שלוחו של בעל הממון, אלא דמ"מ הוא חדוש גדול דאיך אפשר לומר שיהיה שליח המקבל והנותן ביחד הא מצינו בדין שליחות רק שהנותן עושה שליח להולכה והמקבל שליח לקבלה, אבל איך אפשר שהנותן יהי' לו כח בהשליחות לקבלה, ומה שלמדו זה מהירושלמי נראה דלא נוכל ללמוד מהירוש' אלא דלא שייך כלל שליחות לקבלה במתנה כיון שהוא עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו והוי כמו שליחות על דבר שלא בא לעולם, וכמו דשו"ט התוס' בנזיר בדין לעשות שליח להפריש חלה קודם שנילושה העיסה, וכדאמר בגמ' ביבמות דא"א לעשות שליח לכתוב גט לאשה שעוד לא קידשה, ה"נ סובר הירוש' דלא שייך שליחות אלא על דבר שיש לו זכות בזה, ולפי ד' הירושלמי לא מהני גם אם הנותן מצוה להשליח לזכות, וח"ג הגר"א כהן שליט"א אמר לי דבזה אפשר לבאר מה דאמר הגמ' בקדושין דף מ"א מה לגירושין שכן ישנה בע"כ אלא דמ"מ אף דאיכא קרא בקדושין אינו סותר לדברינו דשאני לשלוח שליח לקדש משלוח שליח לקבל דלקדש זהו זכותו אם תתרצה האשה אבל לקבל קודם שנתן הנותן עוד לא הותחל הזכות לקבל.

ולפי"ז מה דקיי"ל דמהני זכיה לחבירו נצטרך לומר דזכיה הוא דין אחר ואינו מדין שליחות אלא דא"צ לומר כן דשפיר נוכל לומר דזכיה הוא מטעם שליחות, והיינו דע"כ אנו צריכין לומר דזכיה אינו לגמרי מדין שליחות, דהא קיי"ל בדין שליחות מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ובאמת איכא קרא דזכין לאדם שלא בפניו מנשיא אחד למטה, אלא דאמרינן דטעמא דמילתא דהוא מגדר שליחות משום דאנן סהדי דניחא ליה שיזכה עבורו, ולכן איכא נ"מ דאם נבוא לדון מדין שליחות דליהני מה שעשה אותו לשליח, ע"ז אנו אומרים דלא מהני דכל זמן שלא נתן הנותן, ואין להמקבל שום זכות בדבר שיזכו עבורו לא מהני אמירתו, אבל בשעה שנותן המזכה להזוכה שיזכה עבור אחר שפיר יוכל לזכות דבשעה שהוא מגביה לזכות הלא נתן לו רשות לזכות, ולכן שפיר אמר בירוש' דמדין שליחות א"א לבוא גבי מתנה אלא מדין זכיה.

והחלוק בזה אם הוא מדין שליחות או מדין זכיה, יש לומר דנ"מ אם עשה שליח לקבל מתנה ואח"כ גילה דעתו שאינו רוצה בהמתנה אבל לא בטל השליחות דקיי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא, ומוכח דגילוי דעת שאינו רוצה אינו בטול השליחות, ולכן אם השליחות מהני אין כאן בטול השליחות, אבל אם באנו מדין זכיה כיון שגילה דעתו שאינו רוצה אין כאן זכיה אף שאמר מקודם שרוצה, וכן איתא בירוש' שם במה דלא מהני לזכות גט ע"י אחר דאמר צווחה להתגרש מהו חיישינן שמא חזרה בה ומבואר דגם חזרה בלב מהני לבטל דבור הקודם כיון שהי' רק גילוי דעת על רצון.

עכ"פ מבואר לפי"ז דאין מקור מד' הירוש' לד' התוס' דלא מהני שליח לזכות אא"כ הוא שלוחו של בעל הממון ולכן לא מהני שליחות על קבלת מתנה, ובזה לא מהני גם לקבל מישראל ומדין זכיה שפיר אפשר דמהני אפי' לזכות מעכו"ם.

והנה בעיקר קושיית התוס' במה דאמרינן סיפא לחומרא דאמאי הוי רבית גמור שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי יש להקשות על דבריהם מהא דאיתא בע"ז דף ס"ג אברייתא דאומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יי"נ ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע חושש, ושו"ט בגמ' ומסיק כגון שהקדים לו דינר ופירש"י פועלים נכרים או עמי הארץ, וכיון דמיירי גם בישראל אמאי לא נימא דהפועל שנוטל מיד החנוני נעשה שלוחו של בעה"ב לזכות עבורו כיון שהבעה"ב צריך להתחייב לחנוני והחנוני נותן בשביל בעה"ב, ואף דשם חייב הבעה"ב להפועל וכאן המלוה אינו חייב להלוה מ"מ מנלן שנאמר דבסתם זוכה הלוה מהעכו"ם בשביל ישראל המלוה שילוה משלו ואמאי לא נימא שם שהפועל נוטל בשביל הבעה"ב ונפרע משלו, דהחנוני ודאי נותן על דעת בעה"ב כמו שהעכו"ם נותן על דעת ישראל הראשון.

ולכאורה אפשר לומר בזה דזהו הטעם דהתם הפועל נפרע מהבעה"ב ואין טעם שירצה לזכות מה שלוקח מהחנוני בשביל בעה"ב והבעה"ב שפיר מתחייב להחנוני גם אם לא זכה הפועל עבורו והוא מדין ערב כיון שאמר להחנוני ליתן להפועל, אבל הכא הישראל השני שנוטל מהעכו"ם הרי נוטל ע"מ להתחייב להמלוה הישראל דזהו פי' דואם העמידו שהעכו"ם נותן לישראל השני בציווי הישראל הראשון ואפי' אם יפרע הקרן והרבית להעכו"ם יהיו בשביל הישראל וכמש"כ התוס' בד"ה מצאו, וכיון שכן צריך הוא לזכות המעות בשביל הישראל כדי שיתחייב להישראל, אבל יש לעיין בזה דלכאורה כמו דגבי פועל מתחייב הבעה"ב להחנוני מדין ערב ה"נ אפשר להישראל הלוה להתחייב להישראל המלוה מדין ערב דכיון שהמלוה אמר להעכו"ם הלוה שיתן המעות לישראל הלוה בשבילו ובציוויו נתן א"כ נפטר העכו"ם, ומה שציוה המלוה להעכו"ם היה ע"פ דבורו של ישראל הלוה שהוא יתן הקרן והרבית, ואף שאמר שיתן זה להעכו"ם בשביל הישראל המלוה ואין שליחות לעכו"ם מ"מ אין צריך לזה דין שליחות אם העכו"ם יוליך מעות הלוה להמלוה והוא מעשה קוף בעלמא, וכן ראיתי אח"כ שכתב כן המל"מ בהל' י"ד וא"כ שפיר נתחייב הלוה הישראל לקיים דבורו מדין ערב כיון שעל פיו פטר המלוה להעכו"ם.

שוב ראיתי בחוות דעת סי' קס"ח סק"ח שכתב כן על מה שכתב הרמ"א דיש מקילין בהך דסיפא בהעמידו אצל הישראל כשקבל הישראל השני המעות מן העכו"ם, וכתב הש"ך משום דאין שליחות לעכו"ם, ותמה ע"ז החוו"ד דמה שייך לזה אין שליחות לעכו"ם דהא העכו"ם ודאי דנפטר מחובו כשאמר לו הישראל תן הלואתי לפלוני, דדוקא בזרוק ע"ג קרקע צ"ל והפטר, אבל בתן לפלוני א"צ לומר והפטר כמבואר בחו"מ סי' קכ"א ס"א בד' המחבר ובד' הסמ"ע בסי' ק"כ ס"ק א' וכיון דע"י הישראל הב' פטרו להעכו"ם נתחייב מדין ערב, אכן החוו"ד כתב דמטעם זה צ"ל רבית קצוצה וכתב וז"ל ובודאי אם אמר אחד לחבירו פטור ללוה שלך ואתחייב אני לך, ובעד מה שתמתין לי אתן לך בכל שבוע כך וכך דרבית קצוצה הוא וה"נ דכוותיה.

ומה דפשיטא ליה להחוו"ד דאם יאמר אחד לחבירו פטור ללוה שלך ואתחייב אני לך ובעבור זה יתן לו רבית ולפי דבריו כן הוא באומר חייב אני לך בשטר או שקנו מידו להתחייב לחברו דאם נתחייב על זה רבית דהוי ודאי רבית קצוצה מסתפקנא טובא בזה דאת כספך לא תתן לו בנשך כתיב וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו הל' ג' והראב"ד חולק שם בהשגתו, ולפי שיטת הרמב"ם משמע דבעינן דוקא הלואה ובשעת הלואה ולא בשעת התחייבות, ואפשר דגם הראב"ד יודה בזה דבהרווחת זמן הוי עכ"פ גדר הלואה, אבל התחייבות אינה הלואה כלל, איברא דלפימש"כ בפ"ז מהל' מכירה דף י"ח ע"ב בד"ה ונראה, נטיתי לומר דמה דסובר הרמב"ם דאינו רבית קצוצה אינו משום דלא הי' בשעת הלואה אלא משום דהרווחת זמן לא הוי נתינה אלא סילוק, אבל אין הדברים מוכרחים דפשטות דברי הרמב"ם הוא דבעינן נתינת מעות ממש שיהי' רבית קצוצה וגם שם אין דברי נחוצים לעיקר ביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד ע"ש, וכיון דבפשוטו צריך לדין רבית קצוצה שיהיה נתינת מעות בהלואה א"כ רבית על התחייבות לא הוי רבית קצוצה וה"ה רבית מטעם התחייבות של ערבות, דאף דהמלוה נתן מעות אבל לא נתן להלוה ולא עדיף מהתחייבות דרך מקח וממכר וכתיב את כספך לא תתן לו בנשך.

אלא דכל זה בהיסוד שהניח החוו"ד אבל בהך דסיפא דברייתא שהישראל המלוה אמר להלוה העכו"ם שיתן בשבילו להישראל השני אף דנימא דישראל הראשון לא קנה המעות ע"י ישראל השני מ"מ לכאורה כאן נימא דהישראל השני הרי לוה המעות ואין כאן חסרון שהמתחייב לא לוה מעות, אבל באמת גם זה אינו מוכרח שיהיה בשביל זה רבית קצוצה דכיון שהישראל הראשון לא קנה המעות וישראל השני נוטל מהעכו"ם מעותיו של עכו"ם אלא דבנטילתו פטר הישראל הראשון להעכו"ם וישראל השני מתחייב לו מדין ערב, וא"כ עיקר הרבית הוי עכ"פ מטעם התחייבות של ערבות ולא משום התחייבות של הלואה.

איברא דבדין ערב כתבו התוס' שם בסוגיא בד"ה מצאו במה דתניא ואני אעלה לך דאפי' אם הי' אומר ואני אעלה לעכו"ם הרי הוא כנותן למלוה עצמו מדין ערב, ומבואר בסי' ק"ס דזהו רבית קצוצה, אבל יש לומר דלא דמי דלא מצינו כן אלא בדין קבלת הרבית, דבדין קבלת הרבית לא בעינן שיהי' בדרך הלואה דאפי' אם יהיה בדרך מקח וממכר וכמו אם ילוהו ע"מ שידור בחצרו בפחות מהמקח ודאי דהוי רבית קצוצה, ולכן בדין ערב כיון דבדיני קנינים הוי כאלו קבל מעות הוי רבית קצוצה אבל לגבי דין הלואה בעינן הלואה ממש ולא התחייבות דלא עדיף מהתחייבות דרך מקח דלא הוי רבית קצוצה.

והנה החוו"ד בא ליישב קושייתו משום דכיון דהישראל הראשון לא קנה המעות של הלוה העכו"ם א"כ יכול העכו"ם לתבוע חזרה המעות מהישראל השני וממילא אין כאן רבית כיון שאין ביד הישראל לקבוע לו זמן על ההלואה, אבל באמת אינו מובן סברתו דכיון דסובר שהישראל הראשון פטר להעכו"ם מכיון שאמר לו ליתן להישראל השני והעכו"ם הרי נתן המעות ע"מ שיתן הישראל השני קרן ורבית בשביל הישראל הראשון אף שיתן זה להעכו"ם, וא"כ עכ"פ אף שעוד לא יצאו המעות מרשות העכו"ם, אבל הרי על אופן זה הלוה שיתחייב רק להישראל הראשון וא"כ למה יוכל לתבוע המעות מהישראל השני, והחוו"ד נראה דסובר דיש ביד העכו"ם לתבוע המעות ואז ישאר הוא חייב להישראל הראשון דזה א"א שיהי' הוא פטור ושיוכל לתבוע המעות, אבל גם זה אינו מוכרח דכיון שנפטר ונותן המעות על דעת הישראל המלוה ושישלם עבור הישראל המלוה א"כ נתן המעות להדיא ע"מ שלא יתחייב הלוה לו אלא להישראל, ובאמת היה אפשר לדון בזה גם מטעם אחר דהעכו"ם הלוה כיון שנתן להישראל ע"מ שישלם קרן ורבית עבור הישראל המלוה, א"כ נתחייב הישראל הלוה להישראל המלוה מדין עבד כנעני, אלא דלפי דברינו גם מטעם זה לא יהיה רבית קצוצה, וכמו בנתחייב מדין ערב בפרט אם נימא דעיקר החיוב הוא משום נתינת העכו"ם ואין כאן נתינת ישראל כלל רק שנתחייב לו מדין עבד כנעני ובעיקר דין עבד כנעני לגבי רבית נבאר בהלכה י"ד.

והנה כל זה בארנו לפי ההנחה הפשוטה ושכן כתב החוו"ד דכשאמר הישראל המלוה להעכו"ם הלוה שיתן המעות להישראל השני והוא יפרע להמלוה ע"י העכו"ם נפטר העכו"ם מחיובו אף שלא אמר לו והפטר, וממילא נתחייב הישראל השני להישראל הראשון מדין ערב, אבל ראיתי בש"מ בב"מ בהך סוגיא שהביא ד' הריטב"א שכתב להדיא דהעכו"ם לא נפטר מישראל המלוה כיון שלא אמר לו והפטר, וכן מוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א והר"נ דשו"ט רק אמאי לא אוקמוה כשאמר להעכו"ם תן לישראל והפטר ולמה צריך לאוקמי כשאמר לו הניחם ע"ג קרקע והפטר, ומוכח מדבריהם דבלא והפטר לא נפטר העכו"ם דאין במשמע מדברי המלוה לפטרו מאחריותו וכדברי הריטב"א, ומה שהוכיח החוו"ד מדברי המחבר בסי' קכ"א ס"א דאם אמר המלוה להלוה שלח לי חובי ע"י פלוני אפי' הי' השליח חש"ו נפטר הלוה, ומבואר שם בבאה"ג דהוא מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' שלוחין הל' ג' נראה דלא דמי דדוקא כשאומר שלח לי חובי שהמעות בעצמם יגיעו לו ע"י שלוחו, בזה שפיר הוי פרעון, וקבל המלוה אחריות הדרך וגם אחריות של נאמנות השליח, אבל הכא לא אמר להעכו"ם הלוה תן להישראל שהוא יחזיר לי המעות בעצמם אלא תלוה להישראל והוא יפרע לך הקרן והרבית בשבילי, בזה לא פטר להעכו"ם, אלא בשביל שהעכו"ם העמידו להישראל השני אצל הישראל הראשון, שאמר לו הישראל תנם לי ואני אעלה לך וכו', וע"ז העמידו אצל ישראל שכבר נגמרה זמן ההלואה, ומשום זה ביקש להחזירם לו, וע"ז הסכים הישראל אבל לא פטרו מחיובו.

והנה לפי"ז אין שייכות להישראל השני עם הישראל הראשון המלוה כיון שהמלוה לא פטר את העכו"ם ונשאר בחיובו, וא"כ הישראל השני חייב להעכו"ם, אלא דלפי"ז צריך לבאר קושיית התוס' דלמה לא יהי' רבית גמורה שהישראל השני זוכה בשביל ישראל הראשון, ואם התוס' אינם סוברים כהריטב"א והראשונים אלא דהישראל פטר להעכו"ם וכדברי החוו"ד א"כ אין טעם שישראל השני יחשוב לזכות המעות עבור ישראל המלוה, וכמו שהוכחתי מהסוגיא דע"ז כיון דלא נוכל לומר שרוצה לזכות עבורו כדי שיוכל להתחייב לו בהמלוה. דהא בל"ז מתחייב מדין ערב.

אמנם דיש לומר דסוברים התוס' דאם אפשר שהישראל השני יזכה המעות עבור הישראל הראשון דאז יהי' חובו של העכו"ם נפרע נאמר שהישראל הראשון מסכים לזה בזה שהעמידו אצל ישראל וממילא יהיה העכו"ם נפטר מחובו, ומה דסוברים גם התוס' דהישראל לא פטר את העכו"ם בזה שהסכים שיתן המעות לישראל השני, זהו בשביל זה דא"א להישראל המלוה לזכות בהמעות, אלא דאנו יכולים להתחיל מצד זה שכיון שהסכים שיתן העכו"ם המעות לישראל השני פטר בזה את העכו"ם וממילא מתחייב הישראל השני להראשון מדין ערב בזה אנו אומרים שאין הכרח מהסכמתו להתחיל מצד זה שפטר בזה את העכו"ם אבל אם אפשר שישראל השני יזכה המעות עבור הראשון בזה נאמר דמונח בהסכמתו שמתרצה להחליף ההלואה מהעכו"ם להישראל, אלא דמ"מ אינו מיושב לגמרי דכיון דנתבאר שאם העכו"ם יהי' נפטר מחובו יהי' ממילא הישראל השני מתחייב להמלוה מדין ערב, וא"כ מאי נ"מ מאיזה צד להתחיל וע"כ דלשיטות הראשונים דהעכו"ם לא נפטר היינו דאינו מבורר בהסכמת הישראל שהעכו"ם יתן המעות לישראל השני שרוצה לפטור בזה להעכו"ם, וא"כ ע"כ שהישראל השני ילוה המעות מהעכו"ם ויתחייב לו, וא"כ איך נאמר שישראל השני יזכה המעות עבור ישראל הראשון, ובדברי הריטב"א מפורש כן דהריטב"א אינו סובר כהתוס' וכתב להדיא דאם העכו"ם היה אומר בפי' לישראל השני שיזכה המעות עבור ישראל הראשון היה זוכה, דלא שייך בזה אין שליחות לעכו"ם ומה דאינו זוכה עבורו זהו משום דהישראל לא פטרו וכנ"ל.

ונראה דכונת התוס' דאין לפרש בהברייתא דלשון אם העמידו אצל ישראל הוא דאינו שייך ישראל השני לישראל הראשון, אלא דהעכו"ם נטל רשות מישראל הראשון להלות להשני דלא שייך ע"ז לשון אם העמידו, אלא אם נטל רשות מישראל ולשון אם העמידו מוכח דהישראל השני דבר ג"כ עם ישראל הראשון והיינו שהתחייב לו שיתן עבורו קרן ורבית להעכו"ם וכן כתבו בתוס' בד"ה מצאו ברישא שמקבל הישראל בשביל הנכרי וכן בסיפא מקבל הנכרי בשביל הישראל ומשום דזהו משמעות לשון אם העמידו, ונמצא דהתוס' מפרשים בצד אחד כהראשונים דהישראל המלוה לא פטר את העכו"ם, וממילא ע"כ דהישראל השני מחוייב להעכו"ם וכן כתב הריטב"א להדיא לפי דבריו ומ"מ מחוייב השני גם לישראל הראשון המלוה דזהו לשון אם העמידו דישראל השני אמר בעצמו לישראל הראשון שיתן בשבילו קרן ורבית להעכו"ם וכמש"כ התוס' בד"ה מצאו.

אלא דצריך להסביר איך אפשר שיתחייב הישראל השני בין לישראל המלוה בין להעכו"ם, וכן שישראל המלוה יהי' לו חוב בין על העכו"ם בין על הישראל ושיוכל לגבות מאיזה מהם שירצה ואיך יהי' זכות זה לישראל המלוה.

ונראה דמשום זה כתבו בתוס' בקושייתם דישראל השני זוכה המעות בשביל ישראל הראשון, משום שאין מקום שיתחייב אלא א"כ יזכה לו המעות ומ"מ לא פטר הישראל את העכו"ם, ומצינו דין כזה בגיטין דף י"ד הולך מנה לפלוני שאני חייב לו דאמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר.

וחזינן דאף דאם בא לחזור אינו חוזר דזכה השליח בשביל המלוה ומ"מ חייב באחריותו כיון דלא אמר לו לשלחם על ידו, ועכ"פ חזינן דאפשר כן דהמלוה יש לו כבר הכסף אצל השליח ומ"מ הלוה לא נפטר מחובו כ"ז שלא הגיעו המעות ליד המלוה, וזה אין לומר דהלוה אין עליו אלא אחריות שמירה דאימתי נעשה שומר הא קודם שנתן המעות היו שלו ואינו נעשה שומר על מעות שלו ואחר שנתן לשליח מתי קבל עליו שמירה ואיזה קנין שמירה עשה בהמעות כיון שאינם בידו, וע"כ דנשאר עליו חוב ההלואה ואפי' אם יאבדו מיד השליח באונס יהי' חייב לשלם, וא"כ חזינן דאפשר שיש לו מעותיו שזכו לו ומ"מ לא נפטר הלוה מחובו עד שיגיעו לידו, וא"כ ה"נ כאן אפשר לפרש דאף שהישראל השני יזכה בהמעות בשביל ישראל המלוה מ"מ המלוה הסכים ע"ז רק באופן שהעכו"ם ישאר באחריותו כ"ז שלא יגיעו המעות לידו, היינו כ"ז שישראל הלוה לא יחזיר לו מעותיו.

ועכשיו כבר מבואר דאפשר לישראל הלוה להתחייב בין להישראל בין להנכרי, דלהישראל זכה עבורו המעות ולהנכרי חייב מטעם ערב כיון דנטל ממנו המעות ע"מ ליתן לו קרן ורבית עבור הישראל ולפוטרו מחובו, ולכן זהו שהקשו בתוס' דאמאי אמר סיפא לחומרא דליהוי רבית קצוצה, כיון דמשמעות דואם העמידו הוא שהישראל השני הבטיח להישראל המלוה שיתן בשבילו קרן ורבית להנכרי, ועל דעת זה נתן לו הנכרי, וכיון שצריך להתחייב לו ע"כ דזוכה המעות בשבילו דבלא זה א"א שיתחייב לו, וע"ז תירצו דא"א שיזכה לו כיון שהמעות של הנכרי ואינו מפקיר מעותיו וכמו שכתבנו.

והנה מה דאמר הגמ' בשלמא סיפא לחומרא ופירש"י דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר צריך ביאור דאפי' אם היה דין שליחות לנכרי איזה דין שליחות אפשר כאן כיון שהמעות הם עכשיו של הנכרי שהוא רוצה לשלם אותם לישראל המלוה, וא"כ איך יכול הנכרי להיות שלוחו של הישראל להלוות המעות לישראל הלוה כל זמן שהישראל לא קנה אותם, וזה לא משמע דכונת הגמ' ע"י שישראל השני יזכה בעד ישראל הראשון, וגם בזה אמרינן אין שליחות לנכרי דלא משמע כן בפירש"י, וכן הריטב"א פי' כן ואינו סובר כתוס' וכנ"ל וח"ג הגר"א כהן שליט"א אמר בזה ע"פ דברי הרמ"ה הובא בטור אה"ע סי' ק"כ דאף שהבעל לא קנה את הנייר מן הסופר כיון שהשליח נותן הגט לאשה בשליחות הבעל נעשה קנין הבעל וקנין האשה ביחד, והרמב"ן כתב דדוקא היכי שהבעל צריך לשלם להסופר, וא"כ לד' הרמב"ן כיון שהבעל צריך לשלם קונה הגט, וה"נ כיון שהמלוה הראשון שהוא הנכרי צריך שיהי' לו חוב על הישראל השני וישראל הראשון נתן המעות בשליחותו של הנכרי קנה הנכרי.

אבל קשה דאם נאמר כן יקשה מהסוגיא דע"ז דחזינן דאף שהבעה"ב אומר לחנוני שיתן לפועלים לאכול אינו חושש משום מעשר ומשום שביעית משום שלא קנה אותם אף שהוא צריך להתחייב, וע"כ דגבי גט שאני דע"כ צריך הסופר שכותב ונותן הגט להאשה לכוין ליתן הגט בשליחות הבעל וכמו דסובר הרמ"ה דאפי' כותב הסופר ונותן בחנם אמרינן כן צ"ל לדעת הרמב"ן דסובר כן דוקא היכי שצריך לשלם מ"מ הוא דוקא בשביל שנותן בשליחות, דהוי כאלו קנה הבעל דקניית הבעל והאשה באים כאחד, אבל גבי חנוני אינו צריך ליתן דוקא בשליחות וסגי כשנותן בעצמו והבעה"ב מתחייב לו מטעם ערב, א"כ ה"נ כאן אפי' אם היה דין שליחות לנכרי הלא הישראל הראשון א"צ ליתן לישראל השני בדין שליחות של הנכרי וסגי בזה שנותן על פיו שיפטר כמו שהבעה"ב מתחייב בזה שנתן החנוני על פיו.

ונראה דמעיקרא הוי סבר הגמ' כד' החוו"ד דהמלוה הראשון פטר להלוה הראשון בין ברישא בין בסיפא והלוה השני נתחייב להמלוה הראשון מדין ערב, וא"כ אם יש שליחות לנכרי כשאמר הישראל השני לישראל הראשון ואני אעלה לך אם העמידו אצל הנכרי המלוה, דאז הכונה שיתן לו הקרן והרבית בשביל הנכרי, א"כ אם יש שליחות לנכרי לא נתחייב ישראל השני לישראל הראשון כלל לא בקרן ולא ברבית ולכן אין כאן דין רבית, והוי שפיר מה דקתני אם העמידו אצל נכרי מותר, אבל כיון דאין שליחות לנכרי א"כ הקרן והרבית שיתן הישראל השני לישראל הראשון לא יזכה זה בשביל הנכרי, וכיון שהמעות שנטל ממנו ג"כ לא זכה בהן המלוה, א"כ הוא הלוה והוא נוטל קרן ורבית, אלא שהוא מחוייב למסור הקרן והרבית להמלוה דעל דעת כן פטרו, אבל עכ"פ ההלואה והפרעון קרן ורבית נעשה מישראל לישראל, ומדוייק מה דאמר הגמ' כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא, משום דעיקר הקושיא הוא מלקיחת הרבית שאם אין שליחות לנכרי לקח זה בעצמו, אלא שמחוייב ליתנם להנכרי ואין זה פוטר מדין רבית.

ועתה נראה לבאר בכל זה שכתבנו דעת הרמב"ם דהרמב"ם אינו סובר כשיטת התוס' דבעינן שלוחו של בעל הממון וממילא ישאר קושיית התוס' ומשום זה ע"כ מוכרח דהגמ' כדקאמר בשלמא סיפא לחומרא סבר כסברת החוו"ד דהישראל הראשון ודאי פוטר העכו"ם כשיתן להישראל השני הלוה, וממילא מתחייב לו ישראל השני מדין ערב, וכיון שכן כבר הוכחנו מהגמ' דע"ז דלא נימא דישראל השני זוכה המעות בשביל ישראל הראשון, ומתורץ קושיית התוס', ועכשיו נאמר דכל זה הוא מעיקרא בקושיית הגמ' כדפריך אלא רישא וכו', אבל למסקנא דמתרץ ברישא כגון שנטל ונתן ביד, ופריך מאי למימרא ומשני מהו דתימא נכרי גופיה אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב קמ"ל, ואם בלא נשא ונתן ביד והישראל נתן להישראל ע"י זה שהעמידו אצל נכרי המלוה והמלוה אמר ליתן להישראל נאמר דהנכרי המלוה כבר פטר להישראל הלוה הראשון, א"כ מהיכי תיתי הו"א דכשנשא ונתן ביד והנכרי בעצמו נטל מהישראל הלוה ונתן להישראל הלוה השני, שנתן זה על דעת הישראל הלוה, הא ישראל הלוה כבר נפטר מחובו, והנכרי שנטל המעות בודאי זכה בהם ובעצמו מלוה אותם, וע"כ דבמסקנא סבר הגמ' כשיטת הריטב"א ושאר הראשונים דכשלא נו"נ ביד אף שהעמידו אצל הנכרי המלוה לא פטר להישראל הלוה הראשון, וכן בסיפא כשהעמידו אצל הישראל לא פטר הישראל המלוה להנכרי, ולכן אמר הגמ' דאפי' נטל הנכרי המעות מישראל ונתן לישראל הלוה הו"א דנכרי גופיה אדעתא דישראל גמר ויהיב, והיינו שעושה רק שליחותו, ואין כונתו לזכות בהמעות שיהיה החוב נפרע אלא החוב ישאר על ישראל הראשון.

וכיון שכן דנאמר דבמסקנא סבר הגמ' כשיטת הריטב"א דלא פטר המלוה את הלוה הראשון כשהעמיד הלוה השני אצלו, וכיון שכתבנו דזה מוכח מהברייתא דדעת הלוה השני להתחייב להמלוה הראשון א"כ בסיפא שפיר זכה הישראל השני כשמקבל המעות מהנכרי בשביל המלוה הישראל הראשון, ורק ברישא א"א לומר כן דא"א שהישראל הלוה השני שמקבל המעות מישראל הלוה הראשון שיזכה המעות בשביל הנכרי דהא אין שליחות לנכרי, ולכן שפיר פסק הרמב"ם דלמסקנא הוי בסיפא רבית קצוצה מדינא, אפילו כשרק העמידו אצל הישראל ולא נשא ונתן ביד וברישא להיתרא בעינן דוקא נשא ונתן ביד.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לשארי הגאון הגדול מוהרצ"פ פרנק שליט"א רב ואב"ד דפעיה"ק ת"ו.

בפ"ה מהל' מלוה ולוה הל' ג' ד' במה שכתבתי דהרמב"ם אינו סובר כהתוס' בב"מ דע"א דבעינן שלוחו של בעל הממון ודחיתי שם הראי' מהירושלמי גיטין שהביאו האחרונים, דמהירוש' לא נוכל ללמוד רק דלא שייך שליחות על דבר שאינו שלו ומה שאדם מזכה מתנה לחבירו ע"י אחר, ע"כ צ"ל דלאו מטעם שליחות הוא אלא מטעם זכיה, וזכיה לאו לגמרי מדין שליחות הוא וכונת הירוש' דשליחות דוקא ליתא בדשא"ש אבל זכיה אה"נ דמהני גם בדשא"ש וא"כ אין מכאן מקור לדברי התוס' הנ"ל דמדין שליחות אמנם לא מהני על דבר שאינו שלו אפי' כשהנותן הוא ישראל, אבל מדין זכיה שפיר אפשר דמהני אפי' לזכות מגוי בשביל ישראל ע"ש וע"ז כתב לי דמה דמהני זכיה אף כשאינו שלוחו של בעל הממון משום דבשעה שמגביה לזכות הרי בעל הממון נותן לו רשות לזכות, והרי זה כשליחותו של בעל הממון, ולפי"ז אפשר לומר דזכיה ושליחות משפט אחד להם עפ"י דברי התה"ד סי' קפ"ח דמשרתת יכולה להפריש חלה שלא מדעת בעה"ב היכא דהעיסה מתקלקלת משום דזכין לאדם שלא בפניו ובכה"ג הוי דומיא דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא ליה, ולא דמי להא דב"מ דבתרומה בעינן לדעתכם, דהתם בשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא ליה, א"כ גם זכיה לפי"ז חשיב לדעתכם והוי לגמרי כשליחות ויהי' מיושב דברי התוס' דגם לענין שלוחו של בעה"מ זכיה הוי כשליחות וא"א לזכות מגוי בשביל ישראל חברו עכת"ד ודבריו נכונים בזה שאם באנו לצרף דברי התה"ד עם ד' הירוש' מוכרחים אנו לומר דמה דמהני זכיה כשבעל הממון נותן להזוכה לזכות עבור המקבל, אף דבשליחות כה"ג לא מהני לשיטת הירוש', הוא משום דמהני מה שבעל הממון נותן להזוכה לזכות שיחול ע"ז דין שליחות של המקבל ושלא יהי' שליחות על דבר שאינו שלו, אבל מ"מ אין הכרח לחדש דהוי כמו שהמזכה עשאו שליח ולחדש שהזוכה הוא שלוחו של הנותן והמקבל.

אכן עוד כתב דמה דנקטו התוס' לשון שלוחו של בעל הממון הוא רק שם שליח שלו, אבל בעיקר הוא רק רשות והסכמה על השליחות של המקבל וגם סיוע והסכמה על שליחות צריך לפי שיטת התוס' שתבוא מכח בר שליחות, ומי שאינו בר שליחות אינו יכול גם להשתתף במינוי השליחות, וממילא בעכו"ם לא מהני גם הסכמתו שיוכל אחר לזכות לזולתו לא מתורת שליחות ולא מתורת זכיה והנה בזה אומר להדר"ג שבאמת נתכונתי לדבריו זה רבות בשנים וכן הייתי רגיל לומר בשעורי הישיבה, רק כאן בשביל שבאתי לבאר שיטת הרמב"ם נטיתי מזה, וגם פשטות דברי התוס' הוא דהוי שלוחו ממש של הנכרי בעל הממון, ואז היה יסוד דברי עפ"י דברי הרא"ש גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, דמשום זה לא מהני אפי' בעשאו שליח ודלא כרש"י, משום דלאו כל כמיניה לשווייה שליח לחוב לאחרים, ובארתי זה בפ' כ' הל' ב' ד"ה ובטעמא. דכל הדין שליחות דילפינן מתרומה לא הוי מהני אלא לגבי עצמו, כיון שהתבואה היא שלו יכול לעשותה תרומה ולאוסרה על כל ישראל, אבל אם בא לתבוע חוב בשליחות בלא קנין הרשאה, יכול לומר לו הנתבע שלגבי דידי אינך שליח ולאו בע"ד דידי את, ויישבתי קושיית הרא"ש על הרי"ף בפ"א דב"מ, אלא דהיכי שהשני מסכים מהני דילפינן מקדושין שנעשה שליח לקדש את האשה ואינה יכולה האשה לומר דלגבי דידי אינך שליח כיון שנתרצתה בשליחותו וקבלה הקדושין, ואמרתי אז ג"כ לפרש הא דמה לגירושין שכן ישנה בע"כ בדרך זו, שהבאתי כאן מדברי ח"ג לפי"ד הירוש', ולפי"ז אמרתי שאפי' היכי שהשני שהדבר נוגע לו, נתרצה בשליחותו של המשלח דילפינן מקדושין דמהני בכה"ג אינו אלא לגבי מי שישנו בשליחות, אבל עכו"ם שאינו בדין שליחות לא מהני לגביה שליחות של אחר ואינו יכול לזכות של עכו"ם עבור חברו אף שהשליח נתמנה ע"י ישראל שזוכה עבורו.

ובזה הייתי אומר על דברי הקצוה"ח במש"כ בסי' קפ"ב ס"ק ב' שהביא שם דברי הנוב"י שכ' על ד' הרב הגאון ר' יצחק הלוי ז"ל שתמה על התוס' שכתב דהיכי שאשלד"ע המעשה בטל, דהא האומר תן שטר שחרור לעבדי לא יחזור ומשחרר עבדו עובר בעשה, וע"ז תמה הנוב"י דהא השליח אינו שלוחו של הרב שעושה עברה כי אם של העבד, וכתב ע"ז הקצוה"ח שם ע"פ ד' התוס' הנ"ל דצריך שלוחו של בעל הממון, א"כ הוי נמי שלוחו של הרב המשחרר, ואמרתי דלפי"מ שהסברנו דברי התוס' אינם אלא לגבי עכו"ם, דכיון דאינו בדין שליחות גם שליחותו של הישראל המקבל לא מהני לגביה, אבל לגבי דין אשלד"ע לא שייך זה כלל, דהא הרב איתא בדין שליחות ועיקר השליחות הלא אינו שלו אלא של העבד והעבד הרי לא עשה עברה וכדברי הנוב"י, ומצד הרב הרי אין אנו צריכים רק שיתרצה בהשליחות ולא מינוי בהשליחות, אכן כאן שבארתי שיטת הרמב"ם לא הזכרתי זה, ויישר כחו של הדר"ג שהעירני ע"ז.

ב) במה שהקשיתי שם על התוס' הנ"ל מסוגיא דע"ז דף ס"ג דאומר אדם לחמריו ופועליו לכו ואכלו בדינר זה וכו' ואם אמר צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית וכו' ואוקמינן לה דוקא כגון שהקדים לו דינר ואמאי לא נימא דהפועל כשנוטל מהחנוני נעשה שלוחו של בעה"ב לזכות עבורו וכמו דס"ל לתוס' דישראל שני וזכה עבור ישראל המלוה, כתב הדר"ג דשם בע"ז לא ניחא להבעה"ב לזכות משום חשש טבל ושביעית והביא מד' התוס' בכתובות דף ע' שכתבו דמשו"ה לא אמרינן שם בע"ז דשליחותיה קא עביד דהתם לא קאמר דליתב להו איסורא, הילכך לאו שליחותיה קא עביד, הנה לפי"ז גם קושיית התוס' לא קשה, דלמה נימא דהלוה השני זוכה בשביל הישראל המלוה הראשון דהא עי"ז יהי' הרבית שיתן להעכו"ם רבית קצוצה, ומה שכתב הרי הישראל אומר להגוי שימסור לישראל שני והוא יהי' במקום הגוי לשלם לו רבית, אכתי קשה מנלן דניחא ליה שיזכה עבורו והרבית שישלם תהי' רבית קצוצה, וע"כ שצריך לבוא לזה משום שרוצה שהישראל השני יתחייב וא"א להתחייב אם לא שיזכה מקודם המעות עבורו ובזה הארכתי שם, אלא דמה שהראה לדברי התוס' בכתובות דף ע' הוא עוד יותר מזה דאינו רוצה לזכות, אלא דלא אמר להחנוני שיתן להפועל איסור והיה יכול ליתן להפועל היתר, אכן התוס' לא איירי שם אם יזכה הפועל בהמאכל שיתן לו החנוני עבור הבעה"ב אלא בעיקר השליחות אם אמרינן שליחותיה קא עביד והוי לפ"ע, ואף דאין שלד"ע אולי סוברים התוס' דלחומרא יש שליחות, ועיין ביו"ד סי' ק"ס סט"ז ובד' הט"ז אבל מזה שאינו זוכה הפועל עבור הבעה"ב כדי שיתחייב להחנוני אם נאמר דרק בשביל איסור ודאי לא ניחא ליה, א"כ ה"נ ודאי לא ניחא ליה, ומ"מ לפי"מ שאכתוב לפנינו דאפשר אינם יודעים וחושבים שכיון שהוא ע"י גוי אין איסור רבית יהיו דבריו נכונים אלא דגם שם אף שהבעה"ב שואל ההלכה אם מותר לו לשלוח פועליו לחנוני שמא יתן להם דבר איסור, אבל אינו מוכרח שיודע החילוק בין אם יזכה או לא יזכה, ואם נדון מדין טעות הנה גם בדברי התוס' אם הי' יודע שהוא רבית קצוצה לא הי' רוצה לזכות ויש לעיין בזה.

ג) במש"כ בד"ה ונראה לתרץ דמעיקרא סבר הגמ' כהחו"ד דמלוה הראשון פוטר להלוה הראשון, והלוה השני מתחייב להמלוה הראשון מדין ערב, ולכן שפיר תולה הגמ' איסור רבית בדין שליחות, ואתי שפיר מה דקתני אם העמידו אצל נכרי מותר אבל מכיון דאין שליחות לנכרי והקרן והרבית שיתן ישראל שני להראשון לא יזכה זה בשביל הנכרי וגם המעות הקרן שנטל מישראל ראשון לא זכה בהם המלוה הראשון, א"כ ההלואה והפרעון קרן ורבית נעשה מישראל לישראל, ולכן יש כאן איסור רבית, תמה עלי בזה בשני דברים א' דלפימש"כ א"כ מה משני מעיקרא דאמר לו הניחם ע"ג קרקע והפטר דמה מהני הא המלוה הגוי לא זכה המעות וישראל מישראל הוא נוטל ומשלם קרן ורבית ב' הא אנן קיימינן עכשיו כהחוו"ד שהמלוה פטרו להלוה הראשון והלוה השני נתחייב מדין ערב א"כ מאי איכפת לן דאין שליחות לנכרי ואין הישראל הלוה הראשון זוכה הקרן והרבית להגוי מכיון שהוא מוליך זה להגוי ומעשה קוף בעלמא הוא דעביד, והנה הראשונה היה אפשר ליישב דזה ודאי אם אומר לו המלוה הניחם ע"ג קרקע והפטר הכונה שיהיו מונח ע"ג קרקע לזכותו עד שיבוא הוא או אחר במקומו ויקח המעות, ולא שהמעות ישארו של הלוה וישוב הוא או אחר במקומו ויקחם בשבילו, ולכן אף שאנן קיימינן לדעת החוו"ד דבסתמא כשאמר המלוה ללוה ראשון תנם ללוה שני שאנו מפרשים כן לשון ואם העמידו, שדעתו לפטור להלוה ראשון זהו אם אפשר שהלוה שני יתחייב לו פטר בזה את הלוה ראשון מאחריות אף אם הלוה שני לא ישלם, אבל אם לא היה אפשר שיתחייב לו הלוה שני ודאי אי אפשר לפרש שהוא פוטר אותו ולא יוכל לגבות לא מראשון ולא משני.

ומבואר דלפימש"כ דאם אין שליחות לעכו"ם ולא יוכל הלוה ראשון לזכות להעכו"ם וממילא כשאמר הישראל שני ואני אעלה לך אף שנפרש דהכונה בשביל העכו"ם וכמש"כ התוס' מ"מ כיון שלא יוכל לזכות בשבילו ממילא לא נימא דבסתמא פוטר העכו"ם המלוה להלוה ראשון, ושנפרש כן בלשון הסכמתו שיתנם להלוה שני, אבל כל זה כשלא אמר המלוה הניחם ע"ג קרקע והפטר אבל אם אמר כן אז אין כבר ספק שפוטרו, אלא דמ"מ ודאי הכונה שישארו ע"ג קרקע לזכותו וכמש"כ, ולכן אף שהעכו"ם אינו זוכה בהמעות מ"מ המעות אינם לזכות הישראל הלוה הראשון, וכשנותן הלוה השני קרן ורבית ודאי נותנם על דעת ליתנם להעכו"ם המלוה, כי הישראל הלוה הניחם לזכות המלוה ואינו רוצה שיהי' לו בהם שום זכות.

אכן ההשגה השנית דמה איכפת לן מה שאין הישראל הראשון זוכה הקרן והרבית שישלם השני להגוי מכיון שהוא מוליך זה להגוי ומעשה קוף בעלמא הוא ואנן קיימינן להחוו"ד שהמלוה הראשון פוטר להלוה הראשון וממילא יתחייב לו הלוה השני מדין ערב היא באמת השגה גדולה, ותמה אני על עצמי איך לא הרגשתי בזה ביחוד שבעצמי כתבתי כן בתחלת דברי בד"ה ולכאורה, דאפשר שהלוה השני יתחייב להמלוה אף אם לא יזכה המלוה בהמעות משום שפטר להראשון ויתחייב השני מדין ערב, ואף שלא אמר שישלם להמלוה אלא להלוה בשביל המלוה א"צ לזה דין שליחות אם העכו"ם יוליך המעות מהלוה השני להמלוה והוא מעשה קוף בעלמא, ועיינתי בד' הריטב"א בש"מ וראיתי שדעתו לפרש דבמה דאין שליחות לגוי ואינו נעשה שלוחו של הישראל המלוה ליתן להלוה השני משום זה לא נפטר הגוי הלוה הראשון מהמלוה, ומשמע מדבריו דכיון שלא אמר לו והפטר, בזה תליא דאם יש שליחות אז כשנתן הגוי להלוה השני המעות אף דאכתי הם שלו קודם שנתן לו, אבל בזה נפטר בנתינתו מן המלוה ובזה נתחייב הלוה השני להמלוה כיון שעל פיו נתן לו, וזהו באור ד' רש"י שעמדתי שם בד"ה והנה שכתב שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל שעל זה באתי ליישב בד"ה ונראה, אלא שאני צריך לגמור דברי ליישב דעת הרמב"ם שאינו יכול לסבור לא כהתוס' ולא כהריטב"א דהא סובר דהוי רבית קצוצה.

והנה כבר כתבתי שם בד"ה ומה דפשיטא להחוו"ד, להסתפק בדבריו במה שהחליט דמשום שיתחייב מדין ערב יהי' הרבית רבית קצוצה, וכתבתי דמשום התחייבות לחוד ליכא דין רבית קצוצה, ונראה להוסיף עוד לפימש"כ בפ"ז מהל' מכירה הל' ד' בד"ה והנראה דדין רבית קצוצה הוא היכי שאפשר להתחייב אילולי איסור רבית ליתן הרבית בשביל הקצוצה וזהו בשביל שמחזיק המעות והוא מגדר שכירות, ובזה בארתי הא דאמר רב ספרא כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, בדינינו מחזירים ממלוה ללוה, וזהו פלא אטו דיני התורה נלמוד מדיני ערכאות, אלא דהעיקר הוא אם אפשר להתחייב אילולי איסור רבית, וע"ז נתן סימן מכל שבדיניהם, ואף שכתבתי שם ע"פ דברי החינוך כי אפשר דין רבית כשיאמר הנני מלוה לך מנה בדינר רבית ויהי' רבית עוד קודם שהשתמש, אבל זהו הכל משום זכות השתמשות, ולפי"ז בשביל דין ערבות לא לבד שלא יהי' איסור רבית אלא שלא יוכל גם להתחייב בדין רבית אפי' לעכו"ם דערבות לא מהני אלא על גוף המלוה שהוציא ממון על פיו, או בזה שאנו דנים כשפטר את הלוה הראשון בשבילו, אבל על רבית אין כאן הוצאת ממון אלא מניעת הריוח, ואף דמצינו דין ערב ברבית דהא הערב עובר ג"כ בלא תשימון זהו היכי שהוא ערב בשביל הלוה והלוה יש לו עבור מה להתחייב ברבית שהוא משתמש בהמלוה אז מהני ערבותו של הערב בעד הלוה, אבל היכי שאין כאן לוה רק הערב מתחייב ברבית בשביל ערבותו בזה לא מצינו דין רבית שאין עבור מה להתחייב רבית, ולכן כאן כיון שהמלוה לא זכה בהמעות רק בשביל שפטר להלוה הראשון נתחייב הלוה השני, אבל רבית אין לו עבור מה להתחייב.

ולפימש"כ דברבית לא יוכל להתחייב עבור הערבות וכיון שרוצה הישראל שני להתחייב ברבית להעכו"ם המלוה לכן ע"כ שצריך לזכות המעות עבורו כשמקבל מהלוה הראשון, אבל זה אפשר אם יש שליחות לעכו"ם אבל אם אין שליחות לעכו"ם הא א"א להישראל לזכות בשביל הגוי, אך זהו ברישא שהמלוה הוא הגוי, אבל בסיפא שהמלוה הוא ישראל א"א לומר דבשביל שרוצה להתחייב ברבית לכן רוצה לזכות המעות להישראל, דודאי אין אומדנא שרוצה להתחייב להישראל ברבית שתהי' רבית קצוצה, ומה שאומר ואני אעלה

ד

ישראל שלוה מעות מן העכו"ם ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לעכו"ם הרי זו רבית קצוצה, אפי' העמידו אצל העכו"ם עד שיטול העכו"ם מעותיו ויחזור ויתנם ביד ישראל האחר. עכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל הרי זה מותר, ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן העכו"ם המעות בידו, הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זו רבית קצוצה.

הואיל ומדעת ישראל, בגמ' אמרינן על זה בשלמא סיפא לחומרא, ופירש"י דחומרא דרבנן הוא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, אבל מדאורייתא אין שליחות לעכו"ם, וכתב כן המ"מ דהר"ח ורי"ף ורש"י כתבו דאינו אלא לחומרא מדרבנן ומשום זה חלקו הרמב"ן והרשב"א על הרמב"ם במה שכתב דהוא רבית קצוצה, וכתב הכ"מ דאפשר לומר דטעמא דרבינו משום דתנא בסיפא אסור כמו ברישא משמע ליה דכי הדדי נינהו וכי היכי דברישא הוי רבית קצוצה הכי נמי בסיפא, ודבריו תמוהים דלא כתב שום טעם לדבריו דהא בגמ' אמרינן בשלמא סיפא לחומרא, והיינו דכיון דאין שליחות לעכו"ם והישראל קבל המעות מן העכו"ם אינו לוה של הישראל וא"כ לא הוי רבית קצוצה אלא דמדרבנן יש שליחות, והלח"מ כתב ליישב דעת הרמב"ם עפ"מ שהקשו התוס' דליהוי רבית קצוצה שהרי הישראל השני נעשה שלוחו של ראשון לקבל מעותיו מיד העכו"ם ומה שאמרו בגמ' לחומרא הכי קאמר אע"ג דסברא זו אינה ברורה כמו שכתבו בתוס' מ"מ החמירו רבנן ועשאוהו רבית קצוצה מספק, וגם דבריו אינם מיושבים דהרמב"ם הרי כתב דהוי רבית קצוצה, וממילא יוצאה בדיינין ולא מדין ספק.

והנה התוס' כתבו על קושייתם דכיון שהעכו"ם אינו מפקיר מעותיו אינו יכול הישראל השני לזכות בשביל הישראל הראשון דא"כ היה ישראל המקבל שלוחו של העכו"ם לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לעכו"ם ודברי התוס' הם חידוש גדול דצריך השליח המקבל שרוצה לזכות בשביל הזוכה להיות גם שלוחו של העכו"ם הנותן, וכבר קבעו כל האחרונים הלכה מפורשת מדברי התוס' דהשליח הזוכה צריך להיות שלוחו של בעל הממון, איברא שהביאו יסוד לדברי התוס' מהירוש' בגיטין פ"ו הל' א' דאמר שם אף במתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, ומוכח מדברי הירושלמי דא"א לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו, ומשו"ה צריך שיהיה גם שלוחו של בעל הממון, אלא דמ"מ הוא חדוש גדול דאיך אפשר לומר שיהיה שליח המקבל והנותן ביחד הא מצינו בדין שליחות רק שהנותן עושה שליח להולכה והמקבל שליח לקבלה, אבל איך אפשר שהנותן יהי' לו כח בהשליחות לקבלה, ומה שלמדו זה מהירושלמי נראה דלא נוכל ללמוד מהירוש' אלא דלא שייך כלל שליחות לקבלה במתנה כיון שהוא עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו והוי כמו שליחות על דבר שלא בא לעולם, וכמו דשו"ט התוס' בנזיר בדין לעשות שליח להפריש חלה קודם שנילושה העיסה, וכדאמר בגמ' ביבמות דא"א לעשות שליח לכתוב גט לאשה שעוד לא קידשה, ה"נ סובר הירוש' דלא שייך שליחות אלא על דבר שיש לו זכות בזה, ולפי ד' הירושלמי לא מהני גם אם הנותן מצוה להשליח לזכות, וח"ג הגר"א כהן שליט"א אמר לי דבזה אפשר לבאר מה דאמר הגמ' בקדושין דף מ"א מה לגירושין שכן ישנה בע"כ אלא דמ"מ אף דאיכא קרא בקדושין אינו סותר לדברינו דשאני לשלוח שליח לקדש משלוח שליח לקבל דלקדש זהו זכותו אם תתרצה האשה אבל לקבל קודם שנתן הנותן עוד לא הותחל הזכות לקבל.

ולפי"ז מה דקיי"ל דמהני זכיה לחבירו נצטרך לומר דזכיה הוא דין אחר ואינו מדין שליחות אלא דא"צ לומר כן דשפיר נוכל לומר דזכיה הוא מטעם שליחות, והיינו דע"כ אנו צריכין לומר דזכיה אינו לגמרי מדין שליחות, דהא קיי"ל בדין שליחות מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ובאמת איכא קרא דזכין לאדם שלא בפניו מנשיא אחד למטה, אלא דאמרינן דטעמא דמילתא דהוא מגדר שליחות משום דאנן סהדי דניחא ליה שיזכה עבורו, ולכן איכא נ"מ דאם נבוא לדון מדין שליחות דליהני מה שעשה אותו לשליח, ע"ז אנו אומרים דלא מהני דכל זמן שלא נתן הנותן, ואין להמקבל שום זכות בדבר שיזכו עבורו לא מהני אמירתו, אבל בשעה שנותן המזכה להזוכה שיזכה עבור אחר שפיר יוכל לזכות דבשעה שהוא מגביה לזכות הלא נתן לו רשות לזכות, ולכן שפיר אמר בירוש' דמדין שליחות א"א לבוא גבי מתנה אלא מדין זכיה.

והחלוק בזה אם הוא מדין שליחות או מדין זכיה, יש לומר דנ"מ אם עשה שליח לקבל מתנה ואח"כ גילה דעתו שאינו רוצה בהמתנה אבל לא בטל השליחות דקיי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא, ומוכח דגילוי דעת שאינו רוצה אינו בטול השליחות, ולכן אם השליחות מהני אין כאן בטול השליחות, אבל אם באנו מדין זכיה כיון שגילה דעתו שאינו רוצה אין כאן זכיה אף שאמר מקודם שרוצה, וכן איתא בירוש' שם במה דלא מהני לזכות גט ע"י אחר דאמר צווחה להתגרש מהו חיישינן שמא חזרה בה ומבואר דגם חזרה בלב מהני לבטל דבור הקודם כיון שהי' רק גילוי דעת על רצון.

עכ"פ מבואר לפי"ז דאין מקור מד' הירוש' לד' התוס' דלא מהני שליח לזכות אא"כ הוא שלוחו של בעל הממון ולכן לא מהני שליחות על קבלת מתנה, ובזה לא מהני גם לקבל מישראל ומדין זכיה שפיר אפשר דמהני אפי' לזכות מעכו"ם.

והנה בעיקר קושיית התוס' במה דאמרינן סיפא לחומרא דאמאי הוי רבית גמור שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי יש להקשות על דבריהם מהא דאיתא בע"ז דף ס"ג אברייתא דאומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יי"נ ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע חושש, ושו"ט בגמ' ומסיק כגון שהקדים לו דינר ופירש"י פועלים נכרים או עמי הארץ, וכיון דמיירי גם בישראל אמאי לא נימא דהפועל שנוטל מיד החנוני נעשה שלוחו של בעה"ב לזכות עבורו כיון שהבעה"ב צריך להתחייב לחנוני והחנוני נותן בשביל בעה"ב, ואף דשם חייב הבעה"ב להפועל וכאן המלוה אינו חייב להלוה מ"מ מנלן שנאמר דבסתם זוכה הלוה מהעכו"ם בשביל ישראל המלוה שילוה משלו ואמאי לא נימא שם שהפועל נוטל בשביל הבעה"ב ונפרע משלו, דהחנוני ודאי נותן על דעת בעה"ב כמו שהעכו"ם נותן על דעת ישראל הראשון.

ולכאורה אפשר לומר בזה דזהו הטעם דהתם הפועל נפרע מהבעה"ב ואין טעם שירצה לזכות מה שלוקח מהחנוני בשביל בעה"ב והבעה"ב שפיר מתחייב להחנוני גם אם לא זכה הפועל עבורו והוא מדין ערב כיון שאמר להחנוני ליתן להפועל, אבל הכא הישראל השני שנוטל מהעכו"ם הרי נוטל ע"מ להתחייב להמלוה הישראל דזהו פי' דואם העמידו שהעכו"ם נותן לישראל השני בציווי הישראל הראשון ואפי' אם יפרע הקרן והרבית להעכו"ם יהיו בשביל הישראל וכמש"כ התוס' בד"ה מצאו, וכיון שכן צריך הוא לזכות המעות בשביל הישראל כדי שיתחייב להישראל, אבל יש לעיין בזה דלכאורה כמו דגבי פועל מתחייב הבעה"ב להחנוני מדין ערב ה"נ אפשר להישראל הלוה להתחייב להישראל המלוה מדין ערב דכיון שהמלוה אמר להעכו"ם הלוה שיתן המעות לישראל הלוה בשבילו ובציוויו נתן א"כ נפטר העכו"ם, ומה שציוה המלוה להעכו"ם היה ע"פ דבורו של ישראל הלוה שהוא יתן הקרן והרבית, ואף שאמר שיתן זה להעכו"ם בשביל הישראל המלוה ואין שליחות לעכו"ם מ"מ אין צריך לזה דין שליחות אם העכו"ם יוליך מעות הלוה להמלוה והוא מעשה קוף בעלמא, וכן ראיתי אח"כ שכתב כן המל"מ בהל' י"ד וא"כ שפיר נתחייב הלוה הישראל לקיים דבורו מדין ערב כיון שעל פיו פטר המלוה להעכו"ם.

שוב ראיתי בחוות דעת סי' קס"ח סק"ח שכתב כן על מה שכתב הרמ"א דיש מקילין בהך דסיפא בהעמידו אצל הישראל כשקבל הישראל השני המעות מן העכו"ם, וכתב הש"ך משום דאין שליחות לעכו"ם, ותמה ע"ז החוו"ד דמה שייך לזה אין שליחות לעכו"ם דהא העכו"ם ודאי דנפטר מחובו כשאמר לו הישראל תן הלואתי לפלוני, דדוקא בזרוק ע"ג קרקע צ"ל והפטר, אבל בתן לפלוני א"צ לומר והפטר כמבואר בחו"מ סי' קכ"א ס"א בד' המחבר ובד' הסמ"ע בסי' ק"כ ס"ק א' וכיון דע"י הישראל הב' פטרו להעכו"ם נתחייב מדין ערב, אכן החוו"ד כתב דמטעם זה צ"ל רבית קצוצה וכתב וז"ל ובודאי אם אמר אחד לחבירו פטור ללוה שלך ואתחייב אני לך, ובעד מה שתמתין לי אתן לך בכל שבוע כך וכך דרבית קצוצה הוא וה"נ דכוותיה.

ומה דפשיטא ליה להחוו"ד דאם יאמר אחד לחבירו פטור ללוה שלך ואתחייב אני לך ובעבור זה יתן לו רבית ולפי דבריו כן הוא באומר חייב אני לך בשטר או שקנו מידו להתחייב לחברו דאם נתחייב על זה רבית דהוי ודאי רבית קצוצה מסתפקנא טובא בזה דאת כספך לא תתן לו בנשך כתיב וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו הל' ג' והראב"ד חולק שם בהשגתו, ולפי שיטת הרמב"ם משמע דבעינן דוקא הלואה ובשעת הלואה ולא בשעת התחייבות, ואפשר דגם הראב"ד יודה בזה דבהרווחת זמן הוי עכ"פ גדר הלואה, אבל התחייבות אינה הלואה כלל, איברא דלפימש"כ בפ"ז מהל' מכירה דף י"ח ע"ב בד"ה ונראה, נטיתי לומר דמה דסובר הרמב"ם דאינו רבית קצוצה אינו משום דלא הי' בשעת הלואה אלא משום דהרווחת זמן לא הוי נתינה אלא סילוק, אבל אין הדברים מוכרחים דפשטות דברי הרמב"ם הוא דבעינן נתינת מעות ממש שיהי' רבית קצוצה וגם שם אין דברי נחוצים לעיקר ביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד ע"ש, וכיון דבפשוטו צריך לדין רבית קצוצה שיהיה נתינת מעות בהלואה א"כ רבית על התחייבות לא הוי רבית קצוצה וה"ה רבית מטעם התחייבות של ערבות, דאף דהמלוה נתן מעות אבל לא נתן להלוה ולא עדיף מהתחייבות דרך מקח וממכר וכתיב את כספך לא תתן לו בנשך.

אלא דכל זה בהיסוד שהניח החוו"ד אבל בהך דסיפא דברייתא שהישראל המלוה אמר להלוה העכו"ם שיתן בשבילו להישראל השני אף דנימא דישראל הראשון לא קנה המעות ע"י ישראל השני מ"מ לכאורה כאן נימא דהישראל השני הרי לוה המעות ואין כאן חסרון שהמתחייב לא לוה מעות, אבל באמת גם זה אינו מוכרח שיהיה בשביל זה רבית קצוצה דכיון שהישראל הראשון לא קנה המעות וישראל השני נוטל מהעכו"ם מעותיו של עכו"ם אלא דבנטילתו פטר הישראל הראשון להעכו"ם וישראל השני מתחייב לו מדין ערב, וא"כ עיקר הרבית הוי עכ"פ מטעם התחייבות של ערבות ולא משום התחייבות של הלואה.

איברא דבדין ערב כתבו התוס' שם בסוגיא בד"ה מצאו במה דתניא ואני אעלה לך דאפי' אם הי' אומר ואני אעלה לעכו"ם הרי הוא כנותן למלוה עצמו מדין ערב, ומבואר בסי' ק"ס דזהו רבית קצוצה, אבל יש לומר דלא דמי דלא מצינו כן אלא בדין קבלת הרבית, דבדין קבלת הרבית לא בעינן שיהי' בדרך הלואה דאפי' אם יהיה בדרך מקח וממכר וכמו אם ילוהו ע"מ שידור בחצרו בפחות מהמקח ודאי דהוי רבית קצוצה, ולכן בדין ערב כיון דבדיני קנינים הוי כאלו קבל מעות הוי רבית קצוצה אבל לגבי דין הלואה בעינן הלואה ממש ולא התחייבות דלא עדיף מהתחייבות דרך מקח דלא הוי רבית קצוצה.

והנה החוו"ד בא ליישב קושייתו משום דכיון דהישראל הראשון לא קנה המעות של הלוה העכו"ם א"כ יכול העכו"ם לתבוע חזרה המעות מהישראל השני וממילא אין כאן רבית כיון שאין ביד הישראל לקבוע לו זמן על ההלואה, אבל באמת אינו מובן סברתו דכיון דסובר שהישראל הראשון פטר להעכו"ם מכיון שאמר לו ליתן להישראל השני והעכו"ם הרי נתן המעות ע"מ שיתן הישראל השני קרן ורבית בשביל הישראל הראשון אף שיתן זה להעכו"ם, וא"כ עכ"פ אף שעוד לא יצאו המעות מרשות העכו"ם, אבל הרי על אופן זה הלוה שיתחייב רק להישראל הראשון וא"כ למה יוכל לתבוע המעות מהישראל השני, והחוו"ד נראה דסובר דיש ביד העכו"ם לתבוע המעות ואז ישאר הוא חייב להישראל הראשון דזה א"א שיהי' הוא פטור ושיוכל לתבוע המעות, אבל גם זה אינו מוכרח דכיון שנפטר ונותן המעות על דעת הישראל המלוה ושישלם עבור הישראל המלוה א"כ נתן המעות להדיא ע"מ שלא יתחייב הלוה לו אלא להישראל, ובאמת היה אפשר לדון בזה גם מטעם אחר דהעכו"ם הלוה כיון שנתן להישראל ע"מ שישלם קרן ורבית עבור הישראל המלוה, א"כ נתחייב הישראל הלוה להישראל המלוה מדין עבד כנעני, אלא דלפי דברינו גם מטעם זה לא יהיה רבית קצוצה, וכמו בנתחייב מדין ערב בפרט אם נימא דעיקר החיוב הוא משום נתינת העכו"ם ואין כאן נתינת ישראל כלל רק שנתחייב לו מדין עבד כנעני ובעיקר דין עבד כנעני לגבי רבית נבאר בהלכה י"ד.

והנה כל זה בארנו לפי ההנחה הפשוטה ושכן כתב החוו"ד דכשאמר הישראל המלוה להעכו"ם הלוה שיתן המעות להישראל השני והוא יפרע להמלוה ע"י העכו"ם נפטר העכו"ם מחיובו אף שלא אמר לו והפטר, וממילא נתחייב הישראל השני להישראל הראשון מדין ערב, אבל ראיתי בש"מ בב"מ בהך סוגיא שהביא ד' הריטב"א שכתב להדיא דהעכו"ם לא נפטר מישראל המלוה כיון שלא אמר לו והפטר, וכן מוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א והר"נ דשו"ט רק אמאי לא אוקמוה כשאמר להעכו"ם תן לישראל והפטר ולמה צריך לאוקמי כשאמר לו הניחם ע"ג קרקע והפטר, ומוכח מדבריהם דבלא והפטר לא נפטר העכו"ם דאין במשמע מדברי המלוה לפטרו מאחריותו וכדברי הריטב"א, ומה שהוכיח החוו"ד מדברי המחבר בסי' קכ"א ס"א דאם אמר המלוה להלוה שלח לי חובי ע"י פלוני אפי' הי' השליח חש"ו נפטר הלוה, ומבואר שם בבאה"ג דהוא מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' שלוחין הל' ג' נראה דלא דמי דדוקא כשאומר שלח לי חובי שהמעות בעצמם יגיעו לו ע"י שלוחו, בזה שפיר הוי פרעון, וקבל המלוה אחריות הדרך וגם אחריות של נאמנות השליח, אבל הכא לא אמר להעכו"ם הלוה תן להישראל שהוא יחזיר לי המעות בעצמם אלא תלוה להישראל והוא יפרע לך הקרן והרבית בשבילי, בזה לא פטר להעכו"ם, אלא בשביל שהעכו"ם העמידו להישראל השני אצל הישראל הראשון, שאמר לו הישראל תנם לי ואני אעלה לך וכו', וע"ז העמידו אצל ישראל שכבר נגמרה זמן ההלואה, ומשום זה ביקש להחזירם לו, וע"ז הסכים הישראל אבל לא פטרו מחיובו.

והנה לפי"ז אין שייכות להישראל השני עם הישראל הראשון המלוה כיון שהמלוה לא פטר את העכו"ם ונשאר בחיובו, וא"כ הישראל השני חייב להעכו"ם, אלא דלפי"ז צריך לבאר קושיית התוס' דלמה לא יהי' רבית גמורה שהישראל השני זוכה בשביל ישראל הראשון, ואם התוס' אינם סוברים כהריטב"א והראשונים אלא דהישראל פטר להעכו"ם וכדברי החוו"ד א"כ אין טעם שישראל השני יחשוב לזכות המעות עבור ישראל המלוה, וכמו שהוכחתי מהסוגיא דע"ז כיון דלא נוכל לומר שרוצה לזכות עבורו כדי שיוכל להתחייב לו בהמלוה. דהא בל"ז מתחייב מדין ערב.

אמנם דיש לומר דסוברים התוס' דאם אפשר שהישראל השני יזכה המעות עבור הישראל הראשון דאז יהי' חובו של העכו"ם נפרע נאמר שהישראל הראשון מסכים לזה בזה שהעמידו אצל ישראל וממילא יהיה העכו"ם נפטר מחובו, ומה דסוברים גם התוס' דהישראל לא פטר את העכו"ם בזה שהסכים שיתן המעות לישראל השני, זהו בשביל זה דא"א להישראל המלוה לזכות בהמעות, אלא דאנו יכולים להתחיל מצד זה שכיון שהסכים שיתן העכו"ם המעות לישראל השני פטר בזה את העכו"ם וממילא מתחייב הישראל השני להראשון מדין ערב בזה אנו אומרים שאין הכרח מהסכמתו להתחיל מצד זה שפטר בזה את העכו"ם אבל אם אפשר שישראל השני יזכה המעות עבור הראשון בזה נאמר דמונח בהסכמתו שמתרצה להחליף ההלואה מהעכו"ם להישראל, אלא דמ"מ אינו מיושב לגמרי דכיון דנתבאר שאם העכו"ם יהי' נפטר מחובו יהי' ממילא הישראל השני מתחייב להמלוה מדין ערב, וא"כ מאי נ"מ מאיזה צד להתחיל וע"כ דלשיטות הראשונים דהעכו"ם לא נפטר היינו דאינו מבורר בהסכמת הישראל שהעכו"ם יתן המעות לישראל השני שרוצה לפטור בזה להעכו"ם, וא"כ ע"כ שהישראל השני ילוה המעות מהעכו"ם ויתחייב לו, וא"כ איך נאמר שישראל השני יזכה המעות עבור ישראל הראשון, ובדברי הריטב"א מפורש כן דהריטב"א אינו סובר כהתוס' וכתב להדיא דאם העכו"ם היה אומר בפי' לישראל השני שיזכה המעות עבור ישראל הראשון היה זוכה, דלא שייך בזה אין שליחות לעכו"ם ומה דאינו זוכה עבורו זהו משום דהישראל לא פטרו וכנ"ל.

ונראה דכונת התוס' דאין לפרש בהברייתא דלשון אם העמידו אצל ישראל הוא דאינו שייך ישראל השני לישראל הראשון, אלא דהעכו"ם נטל רשות מישראל הראשון להלות להשני דלא שייך ע"ז לשון אם העמידו, אלא אם נטל רשות מישראל ולשון אם העמידו מוכח דהישראל השני דבר ג"כ עם ישראל הראשון והיינו שהתחייב לו שיתן עבורו קרן ורבית להעכו"ם וכן כתבו בתוס' בד"ה מצאו ברישא שמקבל הישראל בשביל הנכרי וכן בסיפא מקבל הנכרי בשביל הישראל ומשום דזהו משמעות לשון אם העמידו, ונמצא דהתוס' מפרשים בצד אחד כהראשונים דהישראל המלוה לא פטר את העכו"ם, וממילא ע"כ דהישראל השני מחוייב להעכו"ם וכן כתב הריטב"א להדיא לפי דבריו ומ"מ מחוייב השני גם לישראל הראשון המלוה דזהו לשון אם העמידו דישראל השני אמר בעצמו לישראל הראשון שיתן בשבילו קרן ורבית להעכו"ם וכמש"כ התוס' בד"ה מצאו.

אלא דצריך להסביר איך אפשר שיתחייב הישראל השני בין לישראל המלוה בין להעכו"ם, וכן שישראל המלוה יהי' לו חוב בין על העכו"ם בין על הישראל ושיוכל לגבות מאיזה מהם שירצה ואיך יהי' זכות זה לישראל המלוה.

ונראה דמשום זה כתבו בתוס' בקושייתם דישראל השני זוכה המעות בשביל ישראל הראשון, משום שאין מקום שיתחייב אלא א"כ יזכה לו המעות ומ"מ לא פטר הישראל את העכו"ם, ומצינו דין כזה בגיטין דף י"ד הולך מנה לפלוני שאני חייב לו דאמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר.

וחזינן דאף דאם בא לחזור אינו חוזר דזכה השליח בשביל המלוה ומ"מ חייב באחריותו כיון דלא אמר לו לשלחם על ידו, ועכ"פ חזינן דאפשר כן דהמלוה יש לו כבר הכסף אצל השליח ומ"מ הלוה לא נפטר מחובו כ"ז שלא הגיעו המעות ליד המלוה, וזה אין לומר דהלוה אין עליו אלא אחריות שמירה דאימתי נעשה שומר הא קודם שנתן המעות היו שלו ואינו נעשה שומר על מעות שלו ואחר שנתן לשליח מתי קבל עליו שמירה ואיזה קנין שמירה עשה בהמעות כיון שאינם בידו, וע"כ דנשאר עליו חוב ההלואה ואפי' אם יאבדו מיד השליח באונס יהי' חייב לשלם, וא"כ חזינן דאפשר שיש לו מעותיו שזכו לו ומ"מ לא נפטר הלוה מחובו עד שיגיעו לידו, וא"כ ה"נ כאן אפשר לפרש דאף שהישראל השני יזכה בהמעות בשביל ישראל המלוה מ"מ המלוה הסכים ע"ז רק באופן שהעכו"ם ישאר באחריותו כ"ז שלא יגיעו המעות לידו, היינו כ"ז שישראל הלוה לא יחזיר לו מעותיו.

ועכשיו כבר מבואר דאפשר לישראל הלוה להתחייב בין להישראל בין להנכרי, דלהישראל זכה עבורו המעות ולהנכרי חייב מטעם ערב כיון דנטל ממנו המעות ע"מ ליתן לו קרן ורבית עבור הישראל ולפוטרו מחובו, ולכן זהו שהקשו בתוס' דאמאי אמר סיפא לחומרא דליהוי רבית קצוצה, כיון דמשמעות דואם העמידו הוא שהישראל השני הבטיח להישראל המלוה שיתן בשבילו קרן ורבית להנכרי, ועל דעת זה נתן לו הנכרי, וכיון שצריך להתחייב לו ע"כ דזוכה המעות בשבילו דבלא זה א"א שיתחייב לו, וע"ז תירצו דא"א שיזכה לו כיון שהמעות של הנכרי ואינו מפקיר מעותיו וכמו שכתבנו.

והנה מה דאמר הגמ' בשלמא סיפא לחומרא ופירש"י דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר צריך ביאור דאפי' אם היה דין שליחות לנכרי איזה דין שליחות אפשר כאן כיון שהמעות הם עכשיו של הנכרי שהוא רוצה לשלם אותם לישראל המלוה, וא"כ איך יכול הנכרי להיות שלוחו של הישראל להלוות המעות לישראל הלוה כל זמן שהישראל לא קנה אותם, וזה לא משמע דכונת הגמ' ע"י שישראל השני יזכה בעד ישראל הראשון, וגם בזה אמרינן אין שליחות לנכרי דלא משמע כן בפירש"י, וכן הריטב"א פי' כן ואינו סובר כתוס' וכנ"ל וח"ג הגר"א כהן שליט"א אמר בזה ע"פ דברי הרמ"ה הובא בטור אה"ע סי' ק"כ דאף שהבעל לא קנה את הנייר מן הסופר כיון שהשליח נותן הגט לאשה בשליחות הבעל נעשה קנין הבעל וקנין האשה ביחד, והרמב"ן כתב דדוקא היכי שהבעל צריך לשלם להסופר, וא"כ לד' הרמב"ן כיון שהבעל צריך לשלם קונה הגט, וה"נ כיון שהמלוה הראשון שהוא הנכרי צריך שיהי' לו חוב על הישראל השני וישראל הראשון נתן המעות בשליחותו של הנכרי קנה הנכרי.

אבל קשה דאם נאמר כן יקשה מהסוגיא דע"ז דחזינן דאף שהבעה"ב אומר לחנוני שיתן לפועלים לאכול אינו חושש משום מעשר ומשום שביעית משום שלא קנה אותם אף שהוא צריך להתחייב, וע"כ דגבי גט שאני דע"כ צריך הסופר שכותב ונותן הגט להאשה לכוין ליתן הגט בשליחות הבעל וכמו דסובר הרמ"ה דאפי' כותב הסופר ונותן בחנם אמרינן כן צ"ל לדעת הרמב"ן דסובר כן דוקא היכי שצריך לשלם מ"מ הוא דוקא בשביל שנותן בשליחות, דהוי כאלו קנה הבעל דקניית הבעל והאשה באים כאחד, אבל גבי חנוני אינו צריך ליתן דוקא בשליחות וסגי כשנותן בעצמו והבעה"ב מתחייב לו מטעם ערב, א"כ ה"נ כאן אפי' אם היה דין שליחות לנכרי הלא הישראל הראשון א"צ ליתן לישראל השני בדין שליחות של הנכרי וסגי בזה שנותן על פיו שיפטר כמו שהבעה"ב מתחייב בזה שנתן החנוני על פיו.

ונראה דמעיקרא הוי סבר הגמ' כד' החוו"ד דהמלוה הראשון פטר להלוה הראשון בין ברישא בין בסיפא והלוה השני נתחייב להמלוה הראשון מדין ערב, וא"כ אם יש שליחות לנכרי כשאמר הישראל השני לישראל הראשון ואני אעלה לך אם העמידו אצל הנכרי המלוה, דאז הכונה שיתן לו הקרן והרבית בשביל הנכרי, א"כ אם יש שליחות לנכרי לא נתחייב ישראל השני לישראל הראשון כלל לא בקרן ולא ברבית ולכן אין כאן דין רבית, והוי שפיר מה דקתני אם העמידו אצל נכרי מותר, אבל כיון דאין שליחות לנכרי א"כ הקרן והרבית שיתן הישראל השני לישראל הראשון לא יזכה זה בשביל הנכרי, וכיון שהמעות שנטל ממנו ג"כ לא זכה בהן המלוה, א"כ הוא הלוה והוא נוטל קרן ורבית, אלא שהוא מחוייב למסור הקרן והרבית להמלוה דעל דעת כן פטרו, אבל עכ"פ ההלואה והפרעון קרן ורבית נעשה מישראל לישראל, ומדוייק מה דאמר הגמ' כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא, משום דעיקר הקושיא הוא מלקיחת הרבית שאם אין שליחות לנכרי לקח זה בעצמו, אלא שמחוייב ליתנם להנכרי ואין זה פוטר מדין רבית.

ועתה נראה לבאר בכל זה שכתבנו דעת הרמב"ם דהרמב"ם אינו סובר כשיטת התוס' דבעינן שלוחו של בעל הממון וממילא ישאר קושיית התוס' ומשום זה ע"כ מוכרח דהגמ' כדקאמר בשלמא סיפא לחומרא סבר כסברת החוו"ד דהישראל הראשון ודאי פוטר העכו"ם כשיתן להישראל השני הלוה, וממילא מתחייב לו ישראל השני מדין ערב, וכיון שכן כבר הוכחנו מהגמ' דע"ז דלא נימא דישראל השני זוכה המעות בשביל ישראל הראשון, ומתורץ קושיית התוס', ועכשיו נאמר דכל זה הוא מעיקרא בקושיית הגמ' כדפריך אלא רישא וכו', אבל למסקנא דמתרץ ברישא כגון שנטל ונתן ביד, ופריך מאי למימרא ומשני מהו דתימא נכרי גופיה אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב קמ"ל, ואם בלא נשא ונתן ביד והישראל נתן להישראל ע"י זה שהעמידו אצל נכרי המלוה והמלוה אמר ליתן להישראל נאמר דהנכרי המלוה כבר פטר להישראל הלוה הראשון, א"כ מהיכי תיתי הו"א דכשנשא ונתן ביד והנכרי בעצמו נטל מהישראל הלוה ונתן להישראל הלוה השני, שנתן זה על דעת הישראל הלוה, הא ישראל הלוה כבר נפטר מחובו, והנכרי שנטל המעות בודאי זכה בהם ובעצמו מלוה אותם, וע"כ דבמסקנא סבר הגמ' כשיטת הריטב"א ושאר הראשונים דכשלא נו"נ ביד אף שהעמידו אצל הנכרי המלוה לא פטר להישראל הלוה הראשון, וכן בסיפא כשהעמידו אצל הישראל לא פטר הישראל המלוה להנכרי, ולכן אמר הגמ' דאפי' נטל הנכרי המעות מישראל ונתן לישראל הלוה הו"א דנכרי גופיה אדעתא דישראל גמר ויהיב, והיינו שעושה רק שליחותו, ואין כונתו לזכות בהמעות שיהיה החוב נפרע אלא החוב ישאר על ישראל הראשון.

וכיון שכן דנאמר דבמסקנא סבר הגמ' כשיטת הריטב"א דלא פטר המלוה את הלוה הראשון כשהעמיד הלוה השני אצלו, וכיון שכתבנו דזה מוכח מהברייתא דדעת הלוה השני להתחייב להמלוה הראשון א"כ בסיפא שפיר זכה הישראל השני כשמקבל המעות מהנכרי בשביל המלוה הישראל הראשון, ורק ברישא א"א לומר כן דא"א שהישראל הלוה השני שמקבל המעות מישראל הלוה הראשון שיזכה המעות בשביל הנכרי דהא אין שליחות לנכרי, ולכן שפיר פסק הרמב"ם דלמסקנא הוי בסיפא רבית קצוצה מדינא, אפילו כשרק העמידו אצל הישראל ולא נשא ונתן ביד וברישא להיתרא בעינן דוקא נשא ונתן ביד.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לשארי הגאון הגדול מוהרצ"פ פרנק שליט"א רב ואב"ד דפעיה"ק ת"ו.

בפ"ה מהל' מלוה ולוה הל' ג' ד' במה שכתבתי דהרמב"ם אינו סובר כהתוס' בב"מ דע"א דבעינן שלוחו של בעל הממון ודחיתי שם הראי' מהירושלמי גיטין שהביאו האחרונים, דמהירוש' לא נוכל ללמוד רק דלא שייך שליחות על דבר שאינו שלו ומה שאדם מזכה מתנה לחבירו ע"י אחר, ע"כ צ"ל דלאו מטעם שליחות הוא אלא מטעם זכיה, וזכיה לאו לגמרי מדין שליחות הוא וכונת הירוש' דשליחות דוקא ליתא בדשא"ש אבל זכיה אה"נ דמהני גם בדשא"ש וא"כ אין מכאן מקור לדברי התוס' הנ"ל דמדין שליחות אמנם לא מהני על דבר שאינו שלו אפי' כשהנותן הוא ישראל, אבל מדין זכיה שפיר אפשר דמהני אפי' לזכות מגוי בשביל ישראל ע"ש וע"ז כתב לי דמה דמהני זכיה אף כשאינו שלוחו של בעל הממון משום דבשעה שמגביה לזכות הרי בעל הממון נותן לו רשות לזכות, והרי זה כשליחותו של בעל הממון, ולפי"ז אפשר לומר דזכיה ושליחות משפט אחד להם עפ"י דברי התה"ד סי' קפ"ח דמשרתת יכולה להפריש חלה שלא מדעת בעה"ב היכא דהעיסה מתקלקלת משום דזכין לאדם שלא בפניו ובכה"ג הוי דומיא דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא ליה, ולא דמי להא דב"מ דבתרומה בעינן לדעתכם, דהתם בשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא ליה, א"כ גם זכיה לפי"ז חשיב לדעתכם והוי לגמרי כשליחות ויהי' מיושב דברי התוס' דגם לענין שלוחו של בעה"מ זכיה הוי כשליחות וא"א לזכות מגוי בשביל ישראל חברו עכת"ד ודבריו נכונים בזה שאם באנו לצרף דברי התה"ד עם ד' הירוש' מוכרחים אנו לומר דמה דמהני זכיה כשבעל הממון נותן להזוכה לזכות עבור המקבל, אף דבשליחות כה"ג לא מהני לשיטת הירוש', הוא משום דמהני מה שבעל הממון נותן להזוכה לזכות שיחול ע"ז דין שליחות של המקבל ושלא יהי' שליחות על דבר שאינו שלו, אבל מ"מ אין הכרח לחדש דהוי כמו שהמזכה עשאו שליח ולחדש שהזוכה הוא שלוחו של הנותן והמקבל.

אכן עוד כתב דמה דנקטו התוס' לשון שלוחו של בעל הממון הוא רק שם שליח שלו, אבל בעיקר הוא רק רשות והסכמה על השליחות של המקבל וגם סיוע והסכמה על שליחות צריך לפי שיטת התוס' שתבוא מכח בר שליחות, ומי שאינו בר שליחות אינו יכול גם להשתתף במינוי השליחות, וממילא בעכו"ם לא מהני גם הסכמתו שיוכל אחר לזכות לזולתו לא מתורת שליחות ולא מתורת זכיה והנה בזה אומר להדר"ג שבאמת נתכונתי לדבריו זה רבות בשנים וכן הייתי רגיל לומר בשעורי הישיבה, רק כאן בשביל שבאתי לבאר שיטת הרמב"ם נטיתי מזה, וגם פשטות דברי התוס' הוא דהוי שלוחו ממש של הנכרי בעל הממון, ואז היה יסוד דברי עפ"י דברי הרא"ש גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, דמשום זה לא מהני אפי' בעשאו שליח ודלא כרש"י, משום דלאו כל כמיניה לשווייה שליח לחוב לאחרים, ובארתי זה בפ' כ' הל' ב' ד"ה ובטעמא. דכל הדין שליחות דילפינן מתרומה לא הוי מהני אלא לגבי עצמו, כיון שהתבואה היא שלו יכול לעשותה תרומה ולאוסרה על כל ישראל, אבל אם בא לתבוע חוב בשליחות בלא קנין הרשאה, יכול לומר לו הנתבע שלגבי דידי אינך שליח ולאו בע"ד דידי את, ויישבתי קושיית הרא"ש על הרי"ף בפ"א דב"מ, אלא דהיכי שהשני מסכים מהני דילפינן מקדושין שנעשה שליח לקדש את האשה ואינה יכולה האשה לומר דלגבי דידי אינך שליח כיון שנתרצתה בשליחותו וקבלה הקדושין, ואמרתי אז ג"כ לפרש הא דמה לגירושין שכן ישנה בע"כ בדרך זו, שהבאתי כאן מדברי ח"ג לפי"ד הירוש', ולפי"ז אמרתי שאפי' היכי שהשני שהדבר נוגע לו, נתרצה בשליחותו של המשלח דילפינן מקדושין דמהני בכה"ג אינו אלא לגבי מי שישנו בשליחות, אבל עכו"ם שאינו בדין שליחות לא מהני לגביה שליחות של אחר ואינו יכול לזכות של עכו"ם עבור חברו אף שהשליח נתמנה ע"י ישראל שזוכה עבורו.

ובזה הייתי אומר על דברי הקצוה"ח במש"כ בסי' קפ"ב ס"ק ב' שהביא שם דברי הנוב"י שכ' על ד' הרב הגאון ר' יצחק הלוי ז"ל שתמה על התוס' שכתב דהיכי שאשלד"ע המעשה בטל, דהא האומר תן שטר שחרור לעבדי לא יחזור ומשחרר עבדו עובר בעשה, וע"ז תמה הנוב"י דהא השליח אינו שלוחו של הרב שעושה עברה כי אם של העבד, וכתב ע"ז הקצוה"ח שם ע"פ ד' התוס' הנ"ל דצריך שלוחו של בעל הממון, א"כ הוי נמי שלוחו של הרב המשחרר, ואמרתי דלפי"מ שהסברנו דברי התוס' אינם אלא לגבי עכו"ם, דכיון דאינו בדין שליחות גם שליחותו של הישראל המקבל לא מהני לגביה, אבל לגבי דין אשלד"ע לא שייך זה כלל, דהא הרב איתא בדין שליחות ועיקר השליחות הלא אינו שלו אלא של העבד והעבד הרי לא עשה עברה וכדברי הנוב"י, ומצד הרב הרי אין אנו צריכים רק שיתרצה בהשליחות ולא מינוי בהשליחות, אכן כאן שבארתי שיטת הרמב"ם לא הזכרתי זה, ויישר כחו של הדר"ג שהעירני ע"ז.

ב) במה שהקשיתי שם על התוס' הנ"ל מסוגיא דע"ז דף ס"ג דאומר אדם לחמריו ופועליו לכו ואכלו בדינר זה וכו' ואם אמר צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית וכו' ואוקמינן לה דוקא כגון שהקדים לו דינר ואמאי לא נימא דהפועל כשנוטל מהחנוני נעשה שלוחו של בעה"ב לזכות עבורו וכמו דס"ל לתוס' דישראל שני וזכה עבור ישראל המלוה, כתב הדר"ג דשם בע"ז לא ניחא להבעה"ב לזכות משום חשש טבל ושביעית והביא מד' התוס' בכתובות דף ע' שכתבו דמשו"ה לא אמרינן שם בע"ז דשליחותיה קא עביד דהתם לא קאמר דליתב להו איסורא, הילכך לאו שליחותיה קא עביד, הנה לפי"ז גם קושיית התוס' לא קשה, דלמה נימא דהלוה השני זוכה בשביל הישראל המלוה הראשון דהא עי"ז יהי' הרבית שיתן להעכו"ם רבית קצוצה, ומה שכתב הרי הישראל אומר להגוי שימסור לישראל שני והוא יהי' במקום הגוי לשלם לו רבית, אכתי קשה מנלן דניחא ליה שיזכה עבורו והרבית שישלם תהי' רבית קצוצה, וע"כ שצריך לבוא לזה משום שרוצה שהישראל השני יתחייב וא"א להתחייב אם לא שיזכה מקודם המעות עבורו ובזה הארכתי שם, אלא דמה שהראה לדברי התוס' בכתובות דף ע' הוא עוד יותר מזה דאינו רוצה לזכות, אלא דלא אמר להחנוני שיתן להפועל איסור והיה יכול ליתן להפועל היתר, אכן התוס' לא איירי שם אם יזכה הפועל בהמאכל שיתן לו החנוני עבור הבעה"ב אלא בעיקר השליחות אם אמרינן שליחותיה קא עביד והוי לפ"ע, ואף דאין שלד"ע אולי סוברים התוס' דלחומרא יש שליחות, ועיין ביו"ד סי' ק"ס סט"ז ובד' הט"ז אבל מזה שאינו זוכה הפועל עבור הבעה"ב כדי שיתחייב להחנוני אם נאמר דרק בשביל איסור ודאי לא ניחא ליה, א"כ ה"נ ודאי לא ניחא ליה, ומ"מ לפי"מ שאכתוב לפנינו דאפשר אינם יודעים וחושבים שכיון שהוא ע"י גוי אין איסור רבית יהיו דבריו נכונים אלא דגם שם אף שהבעה"ב שואל ההלכה אם מותר לו לשלוח פועליו לחנוני שמא יתן להם דבר איסור, אבל אינו מוכרח שיודע החילוק בין אם יזכה או לא יזכה, ואם נדון מדין טעות הנה גם בדברי התוס' אם הי' יודע שהוא רבית קצוצה לא הי' רוצה לזכות ויש לעיין בזה.

ג) במש"כ בד"ה ונראה לתרץ דמעיקרא סבר הגמ' כהחו"ד דמלוה הראשון פוטר להלוה הראשון, והלוה השני מתחייב להמלוה הראשון מדין ערב, ולכן שפיר תולה הגמ' איסור רבית בדין שליחות, ואתי שפיר מה דקתני אם העמידו אצל נכרי מותר אבל מכיון דאין שליחות לנכרי והקרן והרבית שיתן ישראל שני להראשון לא יזכה זה בשביל הנכרי וגם המעות הקרן שנטל מישראל ראשון לא זכה בהם המלוה הראשון, א"כ ההלואה והפרעון קרן ורבית נעשה מישראל לישראל, ולכן יש כאן איסור רבית, תמה עלי בזה בשני דברים א' דלפימש"כ א"כ מה משני מעיקרא דאמר לו הניחם ע"ג קרקע והפטר דמה מהני הא המלוה הגוי לא זכה המעות וישראל מישראל הוא נוטל ומשלם קרן ורבית ב' הא אנן קיימינן עכשיו כהחוו"ד שהמלוה פטרו להלוה הראשון והלוה השני נתחייב מדין ערב א"כ מאי איכפת לן דאין שליחות לנכרי ואין הישראל הלוה הראשון זוכה הקרן והרבית להגוי מכיון שהוא מוליך זה להגוי ומעשה קוף בעלמא הוא דעביד, והנה הראשונה היה אפשר ליישב דזה ודאי אם אומר לו המלוה הניחם ע"ג קרקע והפטר הכונה שיהיו מונח ע"ג קרקע לזכותו עד שיבוא הוא או אחר במקומו ויקח המעות, ולא שהמעות ישארו של הלוה וישוב הוא או אחר במקומו ויקחם בשבילו, ולכן אף שאנן קיימינן לדעת החוו"ד דבסתמא כשאמר המלוה ללוה ראשון תנם ללוה שני שאנו מפרשים כן לשון ואם העמידו, שדעתו לפטור להלוה ראשון זהו אם אפשר שהלוה שני יתחייב לו פטר בזה את הלוה ראשון מאחריות אף אם הלוה שני לא ישלם, אבל אם לא היה אפשר שיתחייב לו הלוה שני ודאי אי אפשר לפרש שהוא פוטר אותו ולא יוכל לגבות לא מראשון ולא משני.

ומבואר דלפימש"כ דאם אין שליחות לעכו"ם ולא יוכל הלוה ראשון לזכות להעכו"ם וממילא כשאמר הישראל שני ואני אעלה לך אף שנפרש דהכונה בשביל העכו"ם וכמש"כ התוס' מ"מ כיון שלא יוכל לזכות בשבילו ממילא לא נימא דבסתמא פוטר העכו"ם המלוה להלוה ראשון, ושנפרש כן בלשון הסכמתו שיתנם להלוה שני, אבל כל זה כשלא אמר המלוה הניחם ע"ג קרקע והפטר אבל אם אמר כן אז אין כבר ספק שפוטרו, אלא דמ"מ ודאי הכונה שישארו ע"ג קרקע לזכותו וכמש"כ, ולכן אף שהעכו"ם אינו זוכה בהמעות מ"מ המעות אינם לזכות הישראל הלוה הראשון, וכשנותן הלוה השני קרן ורבית ודאי נותנם על דעת ליתנם להעכו"ם המלוה, כי הישראל הלוה הניחם לזכות המלוה ואינו רוצה שיהי' לו בהם שום זכות.

אכן ההשגה השנית דמה איכפת לן מה שאין הישראל הראשון זוכה הקרן והרבית שישלם השני להגוי מכיון שהוא מוליך זה להגוי ומעשה קוף בעלמא הוא ואנן קיימינן להחוו"ד שהמלוה הראשון פוטר להלוה הראשון וממילא יתחייב לו הלוה השני מדין ערב היא באמת השגה גדולה, ותמה אני על עצמי איך לא הרגשתי בזה ביחוד שבעצמי כתבתי כן בתחלת דברי בד"ה ולכאורה, דאפשר שהלוה השני יתחייב להמלוה אף אם לא יזכה המלוה בהמעות משום שפטר להראשון ויתחייב השני מדין ערב, ואף שלא אמר שישלם להמלוה אלא להלוה בשביל המלוה א"צ לזה דין שליחות אם העכו"ם יוליך המעות מהלוה השני להמלוה והוא מעשה קוף בעלמא, ועיינתי בד' הריטב"א בש"מ וראיתי שדעתו לפרש דבמה דאין שליחות לגוי ואינו נעשה שלוחו של הישראל המלוה ליתן להלוה השני משום זה לא נפטר הגוי הלוה הראשון מהמלוה, ומשמע מדבריו דכיון שלא אמר לו והפטר, בזה תליא דאם יש שליחות אז כשנתן הגוי להלוה השני המעות אף דאכתי הם שלו קודם שנתן לו, אבל בזה נפטר בנתינתו מן המלוה ובזה נתחייב הלוה השני להמלוה כיון שעל פיו נתן לו, וזהו באור ד' רש"י שעמדתי שם בד"ה והנה שכתב שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל שעל זה באתי ליישב בד"ה ונראה, אלא שאני צריך לגמור דברי ליישב דעת הרמב"ם שאינו יכול לסבור לא כהתוס' ולא כהריטב"א דהא סובר דהוי רבית קצוצה.

והנה כבר כתבתי שם בד"ה ומה דפשיטא להחוו"ד, להסתפק בדבריו במה שהחליט דמשום שיתחייב מדין ערב יהי' הרבית רבית קצוצה, וכתבתי דמשום התחייבות לחוד ליכא דין רבית קצוצה, ונראה להוסיף עוד לפימש"כ בפ"ז מהל' מכירה הל' ד' בד"ה והנראה דדין רבית קצוצה הוא היכי שאפשר להתחייב אילולי איסור רבית ליתן הרבית בשביל הקצוצה וזהו בשביל שמחזיק המעות והוא מגדר שכירות, ובזה בארתי הא דאמר רב ספרא כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, בדינינו מחזירים ממלוה ללוה, וזהו פלא אטו דיני התורה נלמוד מדיני ערכאות, אלא דהעיקר הוא אם אפשר להתחייב אילולי איסור רבית, וע"ז נתן סימן מכל שבדיניהם, ואף שכתבתי שם ע"פ דברי החינוך כי אפשר דין רבית כשיאמר הנני מלוה לך מנה בדינר רבית ויהי' רבית עוד קודם שהשתמש, אבל זהו הכל משום זכות השתמשות, ולפי"ז בשביל דין ערבות לא לבד שלא יהי' איסור רבית אלא שלא יוכל גם להתחייב בדין רבית אפי' לעכו"ם דערבות לא מהני אלא על גוף המלוה שהוציא ממון על פיו, או בזה שאנו דנים כשפטר את הלוה הראשון בשבילו, אבל על רבית אין כאן הוצאת ממון אלא מניעת הריוח, ואף דמצינו דין ערב ברבית דהא הערב עובר ג"כ בלא תשימון זהו היכי שהוא ערב בשביל הלוה והלוה יש לו עבור מה להתחייב ברבית שהוא משתמש בהמלוה אז מהני ערבותו של הערב בעד הלוה, אבל היכי שאין כאן לוה רק הערב מתחייב ברבית בשביל ערבותו בזה לא מצינו דין רבית שאין עבור מה להתחייב רבית, ולכן כאן כיון שהמלוה לא זכה בהמעות רק בשביל שפטר להלוה הראשון נתחייב הלוה השני, אבל רבית אין לו עבור מה להתחייב.

ולפימש"כ דברבית לא יוכל להתחייב עבור הערבות וכיון שרוצה הישראל שני להתחייב ברבית להעכו"ם המלוה לכן ע"כ שצריך לזכות המעות עבורו כשמקבל מהלוה הראשון, אבל זה אפשר אם יש שליחות לעכו"ם אבל אם אין שליחות לעכו"ם הא א"א להישראל לזכות בשביל הגוי, אך זהו ברישא שהמלוה הוא הגוי, אבל בסיפא שהמלוה הוא ישראל א"א לומר דבשביל שרוצה להתחייב ברבית לכן רוצה לזכות המעות להישראל, דודאי אין אומדנא שרוצה להתחייב להישראל ברבית שתהי' רבית קצוצה, ומה שאומר ואני אעלה

יד

יש דברים שהן כמו רבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואינו חושש ומותר לאדם ליתן לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מן הלוה למלוה, וכן אומר אדם לחבירו הא לך דינר זה ואמור לפלוני שילוני, שלא נתן אלא שכר אמירה.

שלא נתן אלא שכר אמירה, כן הוא בגמ' וקשה דלמה לן הך טעמא ולמה לא סגי בטעמא קמא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ועיינתי בש"מ וראיתי שהריטב"א הקשה זה דל"ל הטעם דשכר אמירה קא שקיל, וכתב על זה ב' תירוצים א' דאשמעינן אפי' אם המלוה לא יתרצה להלוות להלוה אלא לזה שאמר לו להלוות והוא מלוה אח"כ להלוה מותר, ולא הוי אפי' רבית מוקדמת דשכר אמירה קא שקיל, ב' אפי' אם זה שקבל המעות נתנם להמלוה כדי שילוה להלוה מותר כיון דמעיקרא קבל זה רק בשכר אמירה, וב' התירוצים הם חידושים גדולים לדינא, אבל אינו מיושב בזה דבגמ' אינו מבואר זה כלל.

והנה ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ג כתב המחבר על דין הא' והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה, וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ויש אומרים שצריך ג"כ שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשבילו שילוהו וכל זה הוא ברא"ש וסיים הרא"ש באיזה צד מאלו הדרכים נראה כשלוחו ואסור, והגר"א בבאורו על לא יחזור ויקחנו מן הלוה, כתב דהוי כהילך מנה והתקדשי לפלוני, ואח"כ כתב המחבר בסעיף י"ד אסור לומר אלוך מנה ע"מ שתתן זוז לפלוני ורבית קצוצה היא, כתב הגר"א דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לך תוס' ב"מ ע"א, ועל מה שכתב ורבית קצוצה היא כתב הגר"א דהא מדין ערב הוא וכמו שאשה מתקדשת בהן, ואח"כ בסעיף ט"ו כתב המחבר יש אומרים דאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך מעות וכתב הגר"א דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם, ודלא כב"ח וגם בט"ז טרח בזה בחנם עכ"ל, והיינו שהב"ח חלק על דין זה והט"ז דחק ללמוד זה מדין הילך מנה ואקדש אני לך דמקודשת באדם חשוב, ונמצינו למדים מד' הגר"א דבדין רבית כמו דמהני דין ערב ה"נ מהני דין עבד כנעני ודין שניהם, אבל מד' הרא"ש שכתב באיזה צד מאלו הדרכים נראה כשלוחו ואסור, מוכח דאין זה מדין עבד כנעני דדינו כדין ערב לענין קדושין והי' צריך להיות רבית מדאורייתא ולא משום נראה כשלוחו.

והנה בפ"א מהל' מכירה הלכה ו' כתבתי בדעת הרמב"ם דאינו מביא דין עבד כנעני לגבי מכירה דיש חילוק בין דין ערב לדין עבד כנעני, דבדין ערב כיון שנתן ראובן מעות ע"פ דבורו של שמעון והוציא ממון על פיו אמרינן דנחשב כאלו קבל שמעון ובזה מתחייב הערב, אבל גבי דין עבד כנעני לא נוכל לומר דמה שנתן ראובן מעות לשמעון כדי שיקנה לוי נחשב כאילו לוי נתן המעות משום שהוא הגורם לזה, דהא גבי עבד כנעני אם נאמר דחשיב כאילו העבד נתן המעות לא היה מועיל כיון דיד עבד כיד רבו, וא"כ כמו דממון העבד אינו שלו, כן כל זכיותיו אינם שלו, ומה דאיכא מ"ד דע"מ שתצא בו לחירות מהני היינו דאז הוא כסף של אחרים, אבל העבד מצד עצמו א"א שיהי' לו זכות לגבי האדון, וע"כ דהא דמהני שיצא בו לחירות זהו בכסף של אחרים, נמצא דהא דמהני לגבי קדושין מדין עבד כנעני אינו משום דחשיב כאלו המקדש נתן הכסף לאשה, אלא דכסף הנותן מהני עבורו שתתקדש לו בזה, ובזה בארתי שם מה דלא פסק הרמב"ם דין ע"כ לגבי קנין ע"ש.

ולפי"ז נוכל לבאר מה דאינו סובר הרא"ש דמדין עבד כנעני יהי' רבית קצוצה כמו דאמרינן דמדין ערב הוי רבית קצוצה, ולפי"ז מיושב דמדין ערב אמרינן דמה שהמלוה אומר להלוה שיתן הרבית לפלוני הוי כאילו קבל הוא הרבית ושפיר הוי רבית הבאה מלוה למלוה, אבל מדין עבד כנעני כיון דאין הכונה דהוי כאילו נתן המקדש הכסף אלא דמהני מעות הנותן לגבי המקדש שתתקדש האשה אליו, וא"כ גבי רבית לא הוי כמו שנתן הלוה רבית, אלא שאחר נתן בשבילו ולא הוי רבית הבאה מלוה למלוה, ואף דאנו דנין בזה לשיטת הרא"ש והרא"ש הא סובר דגם בקנין שייך דין עבד כנעני, אבל אינו מוכרח מזה דהרא"ש לא יסבור עיקר החילוק מדין ערב לדין עבד כנעני, אלא דסובר דגם זה שאחר נותן המעות מהני לגבי קנין כמו דמהני לגבי קדושין, אבל לגבי רבית ודאי לא הוי רבית הבאה מלוה למלוה, ולכן כתב דהאיסור הוא רק משום דנראה כשלוחו, וכן כתב הב"י הביאו שם הש"ך דהאיסור הוא רק מדרבנן.

ועכשיו מיושב מה דהוצרך רבא לומר גבי הילך ד' זוזי ואמור לפלניא דלוזפן מאה זוזי דשכר אמירה קא שקיל ולא סגי בטעמא קמא משום דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, דטעמא קמא הא אמר רבא על הילך ד' זוזי ואוזיף לפלניא מאה זוזי, דבזה אפי' אם הלוה יודע מזה כ"ז שלא צוה לו לומר כן דהוי כשלוחו אין כאן אלא דררא דגדר עבד כנעני, וכבר כתבנו דברבית ליכא דין עבד כנעני, אבל הכא אם המלוה והלוה יודעין מזה שקבל השליח מהלוה ד' זוזי, ואם ילוה בשביל זה להלוה הא יש כאן דין ערב ולא מהני טעמא דאינו רבית הבאה מלוה למלוה, ולכן אמר בזה טעמא דשכר אמירה קא שקיל דהמלוה אינו מלוה בשביל זה שקבל השליח ד' זוזי ואין כאן גדר ערב, וכן כתב גם הרמב"ם.

ונראה להוסיף בזה דבאופן זה שנתן הלוה לאחר שיאמר להמלוה שילוה לו דטעם ההיתר הוא משום דשכר אמירה קא שקיל צריך ג"כ להטעם דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, דכמו דצריך הך טעמא היכי שאחר נותן להמלוה שילוה להלוה, שרק המלוה קבל והלוה לא נתן דהו"א דכיון דעכ"פ המלוה קבל רבית אסור ה"נ היכי שהלוה נתן לאחר, אף דנותן שכר אמירה מ"מ עכ"פ הלוה נתן מעות עבור הלואה וכתיב לא תשיך שהלוה לא יתן נשך, אלא דבתרוייהו הוי טעמא דנשך ורבית לא הוי אלא כשבא מן הלוה למלוה, רק דבאופן זה שנתן הלוה לאחר דהו"א דמטעם ערב הוי כמו שהמלוה קבל, ע"ז אמרינן דשכר אמירה קא שקיל ואין זה בשביל המלוה, אבל רבא סמך על מה שכבר אמר זה דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ובזה מבואר מה דבעובדא דר"פ שנטל בריה קירא מקיראה ואמר לר"פ שילוה להם דאמר ר"פ שני הטעמים ביחד.

טז

אסור להשכיר דינרין שאין זה דומה למשכיר את הכלי שהכלי חוזר בעצמו, וזה מוציא אלו ומביא דינרין אחרות ונמצא זה אבק רבית.

כתב המ"מ וז"ל ומדברי רבינו נראה שאם לא השכירם שיוציאם הלוה אלא שיעמדו בעין שמותר שהרי הן ככלי, וכן שנינו בתוספתא וכו' עכ"ל, והנה הלכה זו צריכה באור, דאם השכירו שיוציאם, והוציאם ונו"נ אמאי לא הוי רבית קצוצה, ולמה כתב הרמב"ם שהוא אבק רבית ולא מסתבר דהלשון שהוא משכיר לו ולא מלוה לו עושה שאינו רבית דאורייתא, והתוס' כתבו בטעמא דרב חמא דס"ד דשרי שהיה מקבל עליו אחריות אונסין, וקשה דאם יוציאם לא שייך אחריות אונסין, וראיתי שהקשה כן הר"נ בחדושיו וז"ל וא"ת וכי הלשון גורם א"כ בטלת תורת רבית והביא ד' התוס' וכתב שרב חמא לא היה נוטל שכר מהזמן שאחר שהוציאם, אלא רק על הזמן שקודם שהוציאם, וכן כתב הנמוק"י, ולפי"ז צ"ל שהשוכר המעות נתן השכר בשביל שיהיו לו מעות מוכנים שיהיו לו רשות להוציאם, והשכר לא נתן אלא על הזמן שעוד לא הוציאם.

אכן הרמב"ם סתם דבריו ומשמע שאפי' אם יטול שכר על הזמן שאחר שהוציאם לא הוי אלא אבק רבית, ועוד דהרמב"ם סתם ולא הזכיר שהשכירו ע"מ להוציא ואף שכתב וזה מוציא מ"מ כיון שבא לרמז על ד' התוספתא דבלא השכיר לו ע"מ להוציא אלא להתעטר ולהתלמד מותר הי' לו לכתוב שהשכירו ע"מ להוציא.

לכן נראה לבאר דעת הרמב"ם באופן אחר דהנה במה ששנינו בב"מ דף מ"ג דהמפקיד מעות אצל שולחני מעות מותרין ישתמש בהם וקיי"ל דחנוני כשולחני כתב הסמ"ע בסי' רצ"ב מד' המרדכי דאם נשתמש בהם ורצה ליתן חלק הריוח לבעל המעות דמותר כיון שלא בא לידו בתורת הלואה, ולפי"ז נוכל לפרש הא דרב חמא, וכן דין זה שכתב הרמב"ם דהכונה להשכיר לשולחני או לחנוני מעות בסתם והוא לא אמר לו ע"מ להוציא דאם הי' אומר לו ע"מ להוציא ודאי הוי הלואה והוי רבית דאורייתא, אלא מכיון שלא נתן לו מפורש להוציא אלא דאנן אמדינן דעתיה דהוא נותן לו רשות להוציא והוא רק נתינת רשות ולא נתינה ממש בדרך הלואה, ולפי דברי הסמ"ע הרי מותר לו גם ליתן רבית בעד זה כיון שלא באו לידו דרך הלואה, וכן הוי סבר רב חמא, ומ"מ אמר הגמ' דאף דהכל הי' דרך שכירות והמלוה לא הלוה לו המעות מ"מ לא דמי לשכירות כלי דכיון דעכ"פ היה אפשר שהשוכר ישתמש בהם הוי רבית דרבנן כיון דעיקר השכירות באופן זה וכיון דאפשר שיוציא המעות ואז הוי כמו קציצה על רבית, ואף דלא הי' דרך הלואה לא גרע מדרך מקח דכל אגר נטר אסור, משא"כ בהא דהסמ"ע דאין כאן אגר נטר דאינו נותן לו שכר המתנה שהמפקיד לא המתין לו כלל שלא ידע אם ישתמש בהן ורצה שיהא המעות אצלו בפקדון.

והנה בדין מעות מותרין ישתמש בהם דתנן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן פליגי רב הונא ורב נחמן דר"ה סבר אפי' נאנסו ור"נ סבר נאנסו לא, ואיתביה ר"נ לר"ה מדתניא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהם, לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר ואם מותרין ישתמש בהם, לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ואי אמרת אפי' נאנסו מאי איריא הוציא כי לא הוציא נמי ומשני ה"ה אפי' לא הוציא וכו', ופירש"י בד"ה לא מעל גזבר שהרי לא ברשות הוציאן ואינו שלוחו ובד"ה מותרין כתב דהו"ל כנותן רשות והו"ל שלוחו, ומבואר מפירש"י דמה דמעל אינו משום דהוי כאילו הוציא בעצמו מעות הקדש לחולין אלא משום דהוי כמו שלוחו להוציא, וטעמא משום דסובר דלא הוי כאילו נתן לו ממש שיהיו שלו, אלא שנותן לו רשות להוציא ומ"מ סובר דזה מהני שימעול מדין שלוחו כיון שעל פיו הוציא.

והרמב"ם בפ"ז מהל' מעילה הל' י' כתב הפקידו אצל שולחני או חנוני ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן אם הוציאו שניהם פטורין, בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו השתמש בהן והחנוני פטור מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין וכאילו השתמש ברשות, והוא דלא כהברייתא וכבר הקשה זה בכ"מ והביא שכתב הר"י קורקוס וז"ל שרבינו דחה ברייתא זו מהדין שכתב בפ"ו שאם קנה חפץ ונתן מעות הקדש לא מעל, והא התם עדיף ממפקיד ומותר הוא להוציאם, ואע"פ כן לא מעל עד שימשוך כי אז נהנה בהם או בדבר שא"צ משיכה, וכ"ש בזה שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר"נ דהלכתא כוותיה שאינו חייב באונסין, א"כ אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו, וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה במעילה אין לך בו אלא חדושו לכך דוקא בשעשאו שליח בפירוש ואמר לו להוציאן, אבל שיעשה שליח מאלו לחייבו אין לנו, ומעתה סובר רבינו דמתניתין דנתנה לבלן מעל, דמוכח דוקא בלן אבל דבר הצריך משיכה לא מעל דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה, וכן ההיא דנתנה לספר לא מעל כולהו פליגי על אותה ברייתא וסברי שאין מעילה אא"כ אמר לו בפי' עכ"ל.

והנה הר"י קורקוס הולך בדרך פירש"י דכל השאלה כאן אם במה שנתן לו רשות להוציא הוי שלוחו או לא, וא"כ קשה מה הוכיח לסתור הברייתא מהברייתות דנתנה לבלן ונתנה לספר הא בנתינת מעות לשיטת הרמב"ם כל זמן שלא חזר בו הלוקח או המוכר קנה המוכר המעות והוי המעות כהלואה אצל המוכר, כמו שכתב הרי"ף בב"מ דף מ"ט וכן סובר הרמב"ם בפ"ז מהל' מכירה הל' ג', וכן כתבו התוס' בב"מ דף מ"ג בתי' ב' וכיון דשם קנו הבלן והספר לגמרי לא שייך לחייב הגזבר במעילה מדין שליח שעשאו שליח להוציא, ומה דסובר הרמב"ם דלא מעל הוא משום דסובר דמוציא מעות מרשות הקדש לא מעל עד שיהנה לפיכך לא מעל אא"כ קנה המקח, וכמש"כ הרמב"ם שם בפ"ו הל' ט' וכמש"כ הר"י קורקוס בנתנה לבלן דטעמא משום שנהנה, וא"כ מאי ראיה מייתי מהני ברייתות דפליגי אברייתא דמותרין ישתמש בהם, דמה דמחייבה הברייתא במעילה הוא משום שעשאו שליח להוציא וזה לא שייך אלא היכי שמוציא השליח המעות שהם עוד של הנותן, אבל לא בהא דבלן וספר שנתן להם המעות וכבר קנו אותם, ואיך שייך לומר שכשיוציאו יתחייב הנותן מדין שליחות.

לכן נראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דמה דתניא אם מעל הגזבר דהוא משום דהוי שליח דודאי פשוט כדברי הר"י קורקוס דבזה שנתן לו רשות להוציא לא הוי בזה שליח להוציא, ומה דמעל הגזבר זהו משום דחייב משום הוצאה מרשות הקדש, דאף דלא קנה השולחני תיכף המעות בתורת הלואה כיון דקיי"ל דאינו חייב השולחני באונסין מ"מ במה שנתן לו רשות להוציא אמרינן דכשיקח השולחני המעות להוציאן אז קנה המעות בתורת הלואה כיון שנתן לו רשות על זה, וכיון דזה נעשה על ידי שהפקיד הגזבר אצלו ובמעשה הפקדון יש בזה נתינת רשות, א"כ עשה הגזבר עכשיו מעשה על לאחר זמן שיצא מזה הוצאה מרשות הקדש ולכן מעל, אבל זהו להך ברייתא, אבל הברייתות דנתנה לבלן ולספר סברי דאפי' מוציא ממש מעות הקדש לחולין לא מעל כל זמן שלא נהנה ולא קנה בהם חפץ, ולכן כאן גבי מעות מותרין ודאי דלא מעל כיון דלא נהנה כלום.

אלא שאנו צריכין לחלק דאף דגבי מעילה אמרינן דנתינת רשות מחייב ג"כ במעילה כיון דע"י מעשה שלו ורשותו הוציא, אבל גבי הלואה לא אמרינן כן דהלואה אינו אלא בדרך נתינה שיהיה שלו להלואה, ולא היכי שנותן לו רשות להוציא לכשירצה דאינו בדרך הלואה דדוקא במעילה דאם הוי מחייבינן מגדר מזיק מעות הקדש הוי ודאי חשיב מעשה הפקדון ונתינת רשות מעשה שלכשיוציא המקבל ימעול הנותן, אלא דאיכא קרא כי יאכל פרט למזיק, אבל במוציא מעות הקדש לרשות אחרים דלברייתא זו חייב במעילה כיון דע"י מעשה הפקדון הוציא הנפקד נקרא מעשה הפקדון מוציא מרשות הקדש, אבל גבי הלואה בעינן הלואה ממש בדרך הלואה ולא בדרך נתינת רשות, ומפקיד אצל שולחני אינו אלא נתינת רשות להוציא כמו שפירש"י, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שם בהל' ט' שכתב גבי המפקיד אצל בעה"ב שהרי אין לו רשות להשתמש בהם ובעל הפקדון לא הרשהו ומוכח דגבי מפקיד אצל שולחני אינו אלא נתינת רשות וכמו שפירש"י.

ועכשיו מבוארים דברי הרמב"ם שלא הזכיר שהשכיר לו להוציא דאם הי' משכיר לו בפי' להוציא הי' ודאי רבית דאורייתא ממה שישלם לו בעד זמן שאחר שיוציא, אבל אם השכיר לו סתם אף שניכרים הדברים דכונתו הוא שיוציא אח"כ מ"מ כיון שלא נתן לו להוציא לא הוי אלא נתינת רשות ולא הוי אלא אבק רבית אבל אבק רבית הוי, לא מיבעי אם השכיר לו סתם בפשיטא ליומא כדאיתא בגמ' אלא אפי' אם הי' משכיר לו בפי' לחודש דנתחייב בשכר בין יוציא בין לא יוציא מ"מ כיון דדין תשלומי שכירות בעד שימוש כלי או בהמה אפי' שכרה לזמן הוא דוקא כ"ז שהכלי או הבהמה קיים, אבל אם נאבד באמצע ימי השכירות אינו חייב השוכר לשלם, דהא במתה הבהמה פטור מלשלם שכר הדרך שלא הלך כמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות, וא"כ אם הוציא המעות הרי המעות אינם בעין והוי כמתו, ומה דמשלם שכירות הוא בשביל הלואה שאף שלא הי' דרך הלואה מ"מ אבק רבית הוי וכמש"כ דלא גרע מדרך מקח, ואף דבנלקחה לעבודת המלך אם בדרך הליכה ניטלה חייב לשלם משום דמזלו דהשוכר גרם, וכ"ש כאן שבעצמו הוציא אבל זהו שם משום דיכול לומר לו הרי שלך לפניך והבהמה קיימת, אבל אם פשע בהבהמה ומתה נראה דאף דצריך לשלם לו בעד הבהמה אבל שכירות הדרך שלא הלך לא ישלם, וכן הוא כאן שאינו משלם אלא בעד השימוש בהמלוה וזהו רבית.

והנה לפימש"כ לא יקשה מזה מהתוספתא שהביא המ"מ דמשכיר אדם מעות לשולחני להתנאות בהם דקשה מה מועיל מה שאמר הלוה שהוא להתנאות בהם דהא עכ"פ הוא שולחני ולא גרע מפקדון דמותר לו להשתמש בהם, וא"כ לא יחזיר אותם המעות שלקח וכתב הרמב"ם דזה אסור ומשמע אפי' לשלם בעד הזמן שעוד לא הוציא, אך הבאור פשוט דהלכה זו שכתב הרמב"ם דהוא מהא דרב חמא הא לא מיירי ששכר להתנאות ושכר בסתם וניכרים הדברים ששכר שיהא בידו מוכנים כשיצטרך להוציא, וא"כ לא נוכל לומר דהוי כמו שמפרש לו שלא יוציא, ומשו"ה אסור להשכיר באופן זה ואסור ליטול שכר אפי' על זמן שעוד לא הוציא, אבל בהא דהתוספתא כיון שמשכיר לו בפי' להתנאות לא נוכל לומר שיהי' לו רשות אח"כ להוציא מדין מפקיד מעות אצל שולחני, דהא אם יוציא יהי' אסור לבעל המעות ליטול ממנו שכירות המעות, וא"כ בודאי לא ניחא ליה שיוציא ואין לו רשות להוציא ומשום הכי מותר להשכיר.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.