אבן האזל/מלווה ולווה/ו

אבן האזל ‏ מלווה ולווה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

המלוה את חבירו לא ימשוך את עבדו כדי שיעשה בו מלאכה אע"פ שהעבד יושב ובטל, ולא ידור בחצרו חנם אע"פ שאין החצר עשויה לשכר ואין דרך בעל החצר להשכיר, ואם דר בה צריך להעלות שכר, ואם לא העלה ה"ז אבק רבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצרו, לפיכך אם עדיין לא החזיר לו חובו ובא לנכות שכר החצר שדר בה מן החוב אם היה השכר כנגד החוב אינו מנכה לו הכל אלא כמו שיראו הדיינים, שאם תסלק אותו בלא כלום הרי זה כמו שהוציא אותו בדיינין ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין.

השגת הראב"ד. לפיכך אם לא החזיר לו חובו וכו' עד ואינה יוצאה בדיינין. א"א אין כאן מקום לשודא דדייני ואולי ר"ל מנכה לו כמנהג נכיית המקום, ולא נהיר שאם לא הורידו הוא לדירה אין כאן סלוק דהא ליכא תפיסה, ולא עוד אלא שיכול לתבוע כדין כל הדר בחצר חבירו בסתם שהוא מעלה לו שכר הרגיל לו, ואם לא תבעו ופרע לו את חובו משלם, כבר נתן לו רבית מאוחרת ושניהם באיסור וזה דרך אמת עכ"ל.

כתב המ"מ שדברי הראב"ד על חצר דקיימא לאגרא דבזה ודאי מנכינן ליה שכר הדירה כיון שלא הורידו ונכנס מעצמו, וזהו שכתב ולא עוד אלא שיכול לתבוע היינו דאפי' אם השכר דירה עולה יותר על החוב מוציאין ממנו, עכ"ד, אבל אינם מובנים דברי הראב"ד שמפרש דברי הרמב"ם אפי' בקיימא לאגרא ולא הורידו, וזה בודאי תימה ואין משמעות בדברי הרמב"ם כן, ואף שכתב אע"פ שאין החצר עשויה לשכר דמשמע כ"ש עשויה לשכר זה כתב על ולא ידור, אבל זה ודאי שאם החצר עשויה לשכר ודר בעצמו צריך להעלות שכר ומוציאין ממנו שאם יקח מלוה מעצמו מן הלוה אבק רבית בלא דעתו ודאי זהו גזל גמור ומוציאין בדיינין.

ונראה בדעת הראב"ד דבב"ק דף כ' בעי בגמ' בדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא, ואמר שם רב כהנא א"ר יוחנן דא"צ להעלות לו שכר, ובדף כ"א אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו א"צ להעלות לו שכר משום שנאמר ושאי' יוכת שער רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב, ואמר דנ"מ דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא, והקשה הרשב"א דכאן מוכח דדוקא משום שנהנה בעה"ב במה שדר בה, אבל בלא זה הי' חייב הדר, ומעיקרא בסוגיא מוכח דאפי' לא נהנה כיון דאינו חסר פטור הדר מדפריך ע"ז מהמקיף ומנטל אבן או קורה של הקדש והוצרך לשנויי משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת, וכתב הרשב"א דהני טעמא צריכי משום דאיכא קצת הפסד ע"י דריסת הרגל, לכן צריכי הני טעמי לסלק טעם ההפסד, ובש"מ כתב בשם רבינו ישעי' דהוא פלוגתא דאמוראי, ולפי"ז יש לומר דדעת הראב"ד דהוא מחלוקת וסובר דכיון דהגמ' הביא הני טעמי בסוף הסוגיא מוכח דהכי הוא מסקנא דסוגיא דצריך דוקא טעמא דניחא לבעה"ב ובל"ז חייב בזה נהנה וזה לא חסר.

ועוד יותר מוכח מהסוגיא בדף צ"ז דאמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, ואמר בגמ' דזהו שלא בשעת מלאכה, וכמו הדר בחצר חברו שלא מדעתו דאין צריך להעלות לו שכר ופריך הכי השתא התם אי למ"ד שאיה יוכת שער אי למ"ד ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה הכא מי ניחא ליה דליכחוש עבדיה ומשני ה"נ ניחא ליה דלא ניסתרי עבדיה, וחזינן מהסוגיא דשם דדוקא משום דניחא ליה ולכן סובר הראב"ד דכן הלכה.

ובזה נוכל לבאר דברי הראב"ד דודאי גם הוא מפרש דברי הרמב"ם בחצר דלא קיימא לאגרא ומ"מ כתב דכיון דנכנס מעצמו ומדין רבית אסור לו להניחו לדור בחנם, ולכן לא נאמר כאן דניחא ליה לבעה"ב, ואף דאיכא טעמא דשאיה יוכת שער או ביתא מיתבא יתיב, אבל הא חזינן דהני טעמא לא מהני לגבי דין רבית ולכתחלה אסור לדור בו בלא שכר, וא"כ גם בדיעבד כשדר בבית לא נאמר דניחא ליה, ומשו"ה צריך להעלות שכר ואף שכתב הרא"ש גבי הא דאמר בגמ' בדף ס"ח ע"ב רב עיליש גברא רבא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי דמוכח מכאן דאבק רבית כי האי שאין הלוה מפסיד משלו ליכא איסורא ללות אלא משום לפני עור וכאן לא עשה הלוה מעשה מ"מ יש לומר דמשום זה גופא לא יהי' ניחא ליה שמטעם זה יפטר המלוה משכירות ויקח רבית, וגם בזה איכא לפני עור, ומבוארים ד' הראב"ד דמה שכתב ולא עוד אלא שיכול לתבוע בדין כל שכר החצר כדין כל דר בחצר חברו בסתם והיינו דכאן ליכא פטור משום דהחצר לא קיימא לאגרא כיון דלבעל החצר ודאי לא ניחא ליה שידור בחנם.

והנה כאשר עיינתי בהסוגיא בדף צ"ז ראיתי שכיונתי ב"ה לאמת בשיטת הראב"ד דסובר כדעת רבינו ישעי' דהוא פלוגתא דאמוראי דהרשב"א שם כתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל דדוקא דנחית לה בתורת שאלה דאי בתורת גזלנותא לא אמרינן ניחא ליה דלא ליסתור עבדיה ובחצר נמי צריך להעלות לו שכר דלא אמרינן בגזלן ניחא ליה דליתיב ביתיה, ואין דינו של הרב מחוור דמ"מ אמר ליה מאי חסרתיך ותדע לך דהא אמרינן בפ' כיצד הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואקשינן תרתי ופרקינן הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא דאלמא דאע"ג דראובן גזלה משמעון ולוי שכרה מראובן ודר בה מחמת ראובן הגזלן אפ"ה כי לא קיימא לאגרא אין מעלה שכר לשמעון עכ"ל הרשב"א.

והנה ראינו מפורש מחלוקת הרשב"א עם הראב"ד כמו שכתבתי וזהו שכתב על דבריו שאינם מחוורים דמה בכך דלא ניחא ליה עכ"פ יטעון מאי חסרתיך והוא דהרשב"א לשיטתו דמעיקר דינא זה נהנה וזה לא חסר פטור, וכמו שכתב בדף כ"א ומה דצריך לטעמי דשאיה יוכת שער או ביתא מיתבי יתיב הוא רק שלא יהי' כאן חסרון של דריסת הרגל, ועל זה אמרינן דהני טעמי מסלקין החסרון, ולפי דבריו מפרש הא דאמר בגמ' בדף צ"ז לשון ניחא ליה אינו משום דניחא ליה ממש דהא מודה לד' הראב"ד דגבי גזלן לא ניחא ליה, אלא דלא מהני לחייבו משום דבמעשה זה לא ניחא ליה כיון דבעצם ניחא לו יותר שידורו בבית או גבי עבד שלא יתבטל וזה טוב יותר להבית ולהעבד, א"כ אין כאן חסרון של דריסת הרגל וכחישות העבד, אבל הראב"ד סובר מפורש משום דניחא ליה ממש בהאי עובדא וכיון דכאן לא הוי ניחא לי' לא אמרינן דניחא ליה וצריך לחייבו להדר בהבית או להעושה מלאכה בהעבד, ומה שהקשה הרשב"א מהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון כבר כתבתי דדעת הראב"ד כרבינו ישעי' דפלוגתא דאמוראי הוא אליבא דרב, ובזה מדוייק ביותר דברי רבינו ישעי' שכתב דפלוגתא דאמוראי הוא אליבא דרב ולכאורה בהא דרב במימרא קמא דאמר סתם אינו מעלה לו שכר אינו מוכח דאינו משום הני טעמי, והרשב"א הקשה רק מהא דפריך בגמ' מהמקיף ומנטל אבן או קורה של הקדש, אך מדברי הרשב"א כאן מיושב דמדמוקים בגמ' הא דבשוכר בית מראובן בחצר דקיימא לאגרא מוכח דבלא קיימא לאגרא פטור, אף שבא מכח גזלן ומשום דהגמ' סבר דבמימרא דרב דאמר בסתם א"צ להעלות לו שכר הוא בכל גווני.

ועכשיו מיושבים שיטות הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם סובר כשיטת הרשב"א דלא תליא בהא אם ניחא ליה בהך עובדא אלא אם בעיקר הוא טוב לבית, והראב"ד לשיטתו דסובר דבעינן ניחא ליה ממש, וכמו דסובר דאם נחת אדעתא דגזילה צריך להעלות לו שכר ולכן גבי רבית לא אמרינן דניחא ליה וכמש"כ.

והנה הלח"מ כתב בדעת הראב"ד שדעתו כדעת רבינו אפרים דלא שייך לומר סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא אלא גבי משכנתא, ואף שכתב כן הב"י בסי' קס"ו אבל דבריהם תמוהים דרבינו אפרים סובר דאפי' הורידו לדור בהבית לשם רבית רק שלא היה בתורת משכנתא לא אמרינן בזה סלוקי בזה אפוקי הוא כיון שאין הבית עומד בחזקת המלוה, כמש"כ הרא"ש וז"ל והר' אפרים חולק עליו בזה וכתב דלא אמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא אלא במשכנתא דהוי ברשותיה לגמרי דלא מצי לסלוקי ליה עד דיהיב ליה זוזי וכמי שגבה חובו דמי הילכך כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, אבל הלוהו דלאו אההוא ביתא אוזפיה ואי בעי מפיק ליה מההוא ביתא בלא זוזי לא אפוקי מיניה ומנכה ליה אגר ביתא, ומפורש בדברי הרא"ש דעיקר חילוקו של רבינו אפרים הוא בין אם הבית הוא במשכנתא אצל המלוה או לא, והראב"ד הא כתב להדיא בהשגתו שאם לא הורידו הוא לדירה, ועוד שכתב הרא"ש ויש מביאין ראיה לדבריו מהירושלמי חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשרייה בגו ביתא א"ל הב לי דינראי אתא עובדא קמי ר' אבא בר ביזנא אמר ינכה ליה מה דהוי חזי למשרייה, ודחה אותו הרמב"ן דילמא ר' אבא בר ביזנא ס"ל כמאן דאית ליה לקמן סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא ואנן כרב אשי קיי"ל דאמר דחשיב אפוקי מיניה, ומפורש להדיא דבעובדא דירושלמי הורידו לדירה דהא אמר אשרייה בגו ביתא ומ"מ לשיטת רבינו אפרים מסלקין אותו, ואין לומר דאשרייה בגו ביתא בסתם שלא לשם רבית, דהא בזה אין ספק דמנכין ליה שכר דירה דהא לא אמר דביתיה הוי לא קיימא לאגרא.

איברא דהרשב"א בנדרים דף ל"ג הביאו שם הר"נ פי' ד' הירושלמי שהשרה אותו לדור בהבית בסתם שלא לשם רבית ומביא מכאן ראיה שהמשרה את חבירו בתוך ביתו סתם לא לשם מתנה נתכוין אלא לשכירות, אבל הרשב"א הלא אינו סובר כהרא"ש דזה שייך לדין רבית, אבל הרא"ש הא מפרש דהירוש' הוא מדין רבית וכן הוא דעת הרמב"ן, ובאמת פירושו של הרשב"א קשה דלפי"ז מה שייך להך עובדא בפ' איזהו נשך וראייתו של הרשב"א מדאמר לו הב לי אגר ביתא ולא נכה לי אגר ביתא אינו מובן דגם לפי פירושו הא תבע המלוה הדינרין, אלא דהרא"ש אינו גורס זה כלל וכן ליתא בירושלמי שלנו.

והנה אח"כ איתא בירוש' תני יש דברים שהן רבית ומותרין כיצד וכו' ואחר הברייתא איתא שם אמר ליה לית את צריך והב אגר כלים או אגר הכתפין אקולי וסב דינרך ר' לא אמר כנותן לו שכר רגלו ור' זירא אמר נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר, ופי' הפ"מ דדברי הירוש' אלו שייכים לעובדא הקודמת מה שחייב ר' בא להמלוה לשלם שכר הדירה והוא טעם דלמה אין זה כמוציאין ממנו אבק רבית ולפי מה שפירש שם שהלוה הכניס להמלוה בסתם וכפירושו של הרשב"א אין שום מקום לדמות דין זה להא דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין, וגם עיקר פירושו בדברי ר' לא ור' זירא אינם מתקבלים כלל. ע"ש. והרידב"ז פי' באופן הפ"מ וגם פירושו תמוה ובעיקר בד' ר' זירא, דאם הכניסו לדור בפי' לשם רבית הא בחנם הכניסו, ומה מהני מה דאמר דעכשיו נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר ואם הכניסו בסתם וכמו שכתב שם א"כ להרשב"א צריך לשלם ואינו שייך לאבק רבית ואם נתכוין בחנם א"כ קשה כמש"כ, וגם כל ההרכבה שלו מדין הוצאת אבק רבית לדין היתר בדין רבית משום דתלינן אין בזה דמיון.

לכן נראה דדברי הירוש' אלו אין להם שום שייכות לעובדא הקודמת ולא להברייתא והם שייכים לתחלת הל' ג' דאיתא שם ג"כ חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין כמו בעובדא דידן ואמר שם א"ל סב שני דינרין אגרך ומה דאינון עבדין דילי ולך והפ"מ מפרש דהוא פירושא דמתני' דקתני אא"כ נותן לו שכרו כפועל ומלבד דבמתני' אינו חסר פירוש אין כונת מתני' שיקצוב לו מתחלה סכום מסויים אלא כפועל בטל בכל יום ובמה"פ חזר בו ואדרבא הקשה אמאי מהני דהא צריך כפועל בטל בכל יום, ומפרש דמיירי שיש לו עסק אחר, ועכ"פ חסר בהירוש' עיקר ההלכה וכי מחד בר נש נלמוד הלכה והול"ל שבא עובדא לפני חכם זה ואמר דמותר וגם לפי פי' הפ"מ דהוא פירושא דברייתא אין טעם ללשון חד בר נש דאין כאן לא פירוש ולא הלכה, ומזה מוכח דדברי הירושלמי הם התחלה לד' הירוש' הקודמים שבהל' א' ושם הוא הסיום וחסר וצ"ל אתא עובדא קמי ר' בא (וכמו בעובדא הקודמת, ומזה נעשה טעות המעתיקים) אמר ליה לית את צריך והב אגר כלים ואגר (כצ"ל) הכתפין אקולי וסב לך דינרין והיינו שנותן המעות אמר למקבל העיסקא שיקח שני דינרין בעד טרחו ולפי העובדא מוכח דלא הי' מושיבו כחנוני שצריך לעסוק בזה כל היום, אלא נתן לו דינרין לקנות סחורה כמו לקנות יין בזמן הבציר ויהיו אצלו עד זמן שהיין ביוקר וכה"ג ולא הי' שייך שיתן לו בעד כל הזמן כפועל בטל, ומשום זה קצב לו הנותן שני דינרין ועל זה אמר ר' בא שכיון שהשני דינרין הם בשביל היתר העסקא א"צ ליתן לו אלא שכר כלים ושכר הכתף שהביא, ואם הם יותר מהשני דינרין צריך להוסיף ואם הם פחות יקח לו השני דינרין ולא יתן אלא זה, ועל זה חלקו ר' לא ור' זירא דאם השני דינרין הם יותר לא יוכל ליקח חזרה השני דינרין, דנעשה כמו שנתן לו שכר רגלו ביוקר ור' זירא אמר דנעשה כמו שנתן לו שכר דירה שהסחורה היתה מונחת ביוקר, והכל אחד, אלא שכל אחד אמר בלשון אחר והעיקר שכיון שכבר אמר שני דינרין לא אמרינן שהוא טעות וא"צ ליתן אלא מה שמחוייב ע"פ דין עיסקא.

והנה במה שכתב הרמב"ם אינו מנכה לו הכל אלא כמו שיראו הדיינין שכתב ע"ז הראב"ד אין כאן מקום לשודא דדייני ואולי ר"ל מנכה לו כמנהג נכיית המקום, פירושו של הראב"ד אינו אלא לשיטתו בעצמו דסובר דמשכנתא בנכייתא באתרא דלא מסלקי מותר, ושייך לומר כמנהג נכיית המקום, אבל לשיטת הרמב"ם דסובר דגם באתרא דלא מסלקי אינו מותר בנכייתא אלא בשדה ולא בחצר, ומבואר כל זה בב"י סי' קע"ב א"כ קשה לפרש דקאי על מנהג נכיית המקום, ואולי הנכיות שמנכין מהקרן בשדה כן נשער כאן בחצר, אלא שאינו דומה בשדה שאין השכר ברור אפשר שהנכייתא הוא בשיעור פחות כיון שהמלוה אינו בטוח שיהיו לו פירות, אבל בחצר שהשכר ברור ובטוח להמלוה צ"ל שיעור הנכייתא גדול יותר, אלא דאפשר כמש"כ הרמב"ם בפ"ז הל' ה' ומ"מ קשה כיון שלא כתב כן כאן.

ונראה לפרש ד' הרמב"ם באופן אחר דמה דאמרינן דחצר דלא קיימא לאגרא אם דר בה שלא מדעת בעלים פטור, הטעם הוא לשיטת הרמב"ם דסובר כשיטת הרשב"א משום דאומר לו מאי חסרתיך וכמו שכתבנו, ולכן אם דר בה מי שהלוהו כיון דעכ"פ הוא נהנה יש כאן רבית דרבנן, אבל אם המלוה הדר בה משלם סך שכירות כזה שהיו הבעלים משכירים לו לכתחלה אפי' אם לא הלוהו צריך להיות מותר דאין כאן אגר נטר כלל, וכבר כתבו התוס' בד"ה אבל חצר דמדעתו מותר בדבר שהי' עושה גם לאחרים, וא"כ זה ודאי דבחצר דלא קיימא לאגרא אם הי' מבקש ממנו שישכיר לו בפחות אפי' אם לא הי' מלוה לו הי' משכיר לו, ולכן סובר הרמב"ם דזהו השיעור שיראו הדיינין וכשמשלם לו שיעור זה כבר ליכא רבית, וכל זה הוא לשיטת הרמב"ם דאינו מפרש טעמא דפטור בזה נהנה וזה לא חסר, משום דניחא ליה באמת במעשה זה ונוכל לפרש דהפי' ניחא ליה דאמר בב"ק דף צ"ז היינו דבדיעבד שדר בה הי' ניחא ליה דכנגד היזק דדריסת הרגל יש לו ריוח שלא יופסד הבית ע"י שאין דרים בו, אבל מ"מ אם הי' בא אליו אחד לבקשו שירשהו לדור בו אפשר שלא הי' מניחו שהי' אומר לו כיון שאתה צריך לדירה, למה לא תשלם שכר דירה, ובזה משערין הדיינין שגם בשיעור פחות היה מתרצה להשכיר לכתחלה, אבל הראב"ד מפרש ניחא ליה דניחא ליה ממש, וגם לאחר היה מתרצה ומ"מ אם דר בו המלוה מיחזי כרבית כיון שנהנה, וא"כ לא מהני מה שהי' משכיר לו בפחות כיון שעכ"פ המלוה נהנה, וזה ודאי דמה שכתב הרמב"ם כמו שיראו הדיינין זהו אם ישאר קצת מהחוב אבל אם לפי אומד שלהם לא ישאר מהחוב ע"כ צריכין להשאיר קצת כמבואר בדבריו שא"א לסלקו בלא כלום.

והנה לפימש"כ לא שייך לומר כמו שיראו הדיינים אלא כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא, אבל בכל אבק רבית לא שייך זה ובפ"ז הל' א' גבי משכנתא שאכל פירותיה כתב רק כמו שכתב כאן דאין מסלקין אותו בלא כלום שאם תסלק אותו בלא מעות ה"ז כמי שהוציא ממנו בדיינין, ולא כתב אלא כמו שיראו הדיינים, אבל לפימש"כ נוכל לומר דבאמת שם אין שיעור כמה שלא לנכות מהחוב וצריך להשאיר מעט, והרשב"א בתשובה הביאו הב"י בסי' קס"ו חולק על הרמב"ם במש"כ שמנכה כמו שיראו הדיינין, וכתב שלפי סברתו הו"ל לומר שינכה הכל חוץ מדינר או אפי' פחות מדינר כדי שלא נסלק אותו לגמרי וכל שאתה נותן לו אפי' פרוטה לאו אפוקי הוא, ע"ש שהאריך ואולי יש לומר דכיון שצריך להשאיר קצת חוב, לכן אפשר שצריך להשאיר סך כזה שדרך ללוות, וכבר כתבתי דבהשיעור כמו שיראו הדיינין נכלל ג"כ שישאירו קצת חוב שלא לסלקו בלא כלום, ואף דלפי"ז נוכל לומר דזהו כונת הרמב"ם במש"כ כמה שיראו הדיינין ולא לחלק בין חצר דלא קיימא לאגרא למשכנתא, מ"מ כיון דגבי משכנתא לא כתב כן נראה יותר כמש"כ, ועוד דלפי"ז יהי' שיעור קצוב כללי כמה הוא השיעור הפחות בחוב וכמו שיראו הדיינין משמע דשמין בכל עובדא בפ"ע וע"כ כמש"כ.

ובעיקר שיטת הרמב"ם דמה דאמר בגמ' סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא היינו שאין מסלקין אותו בלא כלום כבר כתב המ"מ דרש"י מפרש שאין מנכין לו כלל והרשב"א בתשובה הנ"ל כתב וז"ל והרב ז"ל סבר דוקא סלוקי בלא זוזי כלל הוא דאמר רב אשי דאפוקי מיניה, אבל אם נשאר בידו קצת לא כאפוקי הוא, ואינו נכון דמ"מ כל מה שאתה מנכה מחובו ומסלקו ממנו אתה מוציא ממנו עכ"ל, ובאמת דברי הרמב"ם צריכים באור כיון דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין למה מנכין מחובו אפי' פרוטה דהא הוי הוצאת אבק רבית בדיינין.

והנראה בזה ומקודם נבאר דלא בכל אבק רבית סובר הרמב"ם כאן דהרשב"א בתשובה זו כתב עוד על מה שכתב הרמב"ם כן כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא וז"ל, מה שאמר שאם עדיין לא החזיר לו חובו שמנכה לו אין הכל מודים לו בדינו, ואפי' באבק רבית דעלמא וכ"ש בזה שאינו אלא דמיחזי כרבית עכ"ל, ולפי"מ שבארנו בשיטת הראב"ד שהשגתו הוא על חצר דלא קיימא לאגרא נמצא דהרשב"א חולק להיפוך מהראב"ד, דהראב"ד סובר דכיון שנכנס מעצמו והלוה לא הורידו גובה ממנו השכר אף דלא קיימא לאגרא ואפי' אם עולה השכר יותר מכדי חובו והרשב"א סובר להיפוך דאפי' מחובו אין מנכין לו גם באבק רבית וכ"ש כאן דאינו אלא מיחזי כרבית, ולפי"מ שבארתי למעלה דהראב"ד והרשב"א הולכים לשיטתם דהראב"ד דסובר דבעינן ניחא ליה ממש בהך עובדא ובלא ניחא ליה חייב בזה נהנה, וסובר דחייב בנחת אדעתא דגזלנותא, ולכן סובר כאן דחייב מדינא כיון דכאן משום רבית לא ניחא ליה, אבל הרשב"א דסובר דלא בעינן ניחא ליה ומשום מאי חסרתיך פטור מדינא לכן סובר שאינו מנכה לו כלל, אבל הרמב"ם לא כתב הך דינא דמנכין לו כנגד האבק רבית שלקח, אלא כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא, ובריש פ' ז' גבי משכנתא, והנה עיקר סוגיית הגמ' בדין סלוקי בלא זוזי הוא גבי משכנתא, אבל גבי חצר דלא קיימא לאגרא לא הוזכר מזה, רק הרי"ף כתב שם דאין מנכין שיעור חובו, ומפרש הרמב"ם דאין מנכין כל שיעור חובו, אבל מ"מ הי' להרמב"ם לכלול בכאן כל דין אבק רבית, כיון שגם דין זה לא נזכר בגמ'.

לכן נראה דגם הרמב"ם מודה דאם לקח המלוה אבק רבית שנתן לו הלוה דודאי אינו מפסיד חובו כלל דכל פרוטה שנפסידו מחובו נקרא הוצאה בדיינין וכמש"כ הרשב"א, ומה דמפרש גבי משכנתא דסלוקי בלא זוזי היינו בלא זוזי כלל, משום שהלוה לא נתן להמלוה הרבית בידים אלא משכן לו השדה, והמלוה אכל אח"כ הפירות שגדלו בשדה, והנה בריש תמורה ילפינן מקראי בין למ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין בין למ"ד אינה יוצאה, ובסוגיא דידן יליף בגמ' דיורש אינו מחזיר רבית קצוצה מקרא דוחי אחיך עמך לדידיה אזהר רחמנא, לבריה לא אזהר רחמנא, ועכ"פ מוכח מקראי דאפי' למ"ד יוצאה בדיינין אין רבית כדין גזל, אבל מ"מ זה נראה פשוט דהלוה לא נתחייב ע"פ דין לשלם הרבית דנימא דיש חיוב ויש איסור דכיון דיש איסור ליתן הרבית ודאי לא נתחייב.

איברא שהמל"מ בפ' ח' כתב בדין מי שנתן חפץ על חוב שהוא חייב ואח"כ נודע שטעה ולא הי' חייב, אם המקבל צריך להחזיר החפץ או רק מעות, ולכאורה יש ראיה מהא דנתן גלימא בשביל ד' זוזי רבית דאמר אביי ד' זוזי מפקינן מיניה דלא לימרו גלימא דמכסי ביה דרביתא הוא, וכתב ע"ז המל"מ דלא דמי שזה הרבית חוב הוא שנתחייב הלוה וחייב לשלם, אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יקח ולכן אם מכר בדמי הרבית המקח קיים, אבל כשהי' טעות בחוב א"כ הוי טעות גם במכירת החפץ, ועפי"ז כתב האבני מלואים בסי' כ"ח ס"ק כ"ב דזהו דאמר בגמ' גבי המקדש בהנאת מלוה דפריך אי דאזקפה ואמר לה ארבע בחמשה היינו רבית מעלייתא ועוד היינו מלוה משום דבאמת הוא חוב אף שאינו יכול לתבעו שהתורה אסרה, אבל לדעתי נראה דא"א לומר כן דבאמת נתחייב ונעשה חוב אלא שהתורה אסרה ליקח הרבית, דחוב אינו דבר בפ"ע אלא מה שמחוייב ע"פ דין התורה לשלם, וכיון שע"פ ד"ת אסור ליתן רבית א"א שיהי' חייב ברבית, ובדינו של המל"מ אפשר לומר כדבריו גם אם נימא דליכא חוב, אלא דכיון שהוא עכ"פ קצץ ליתן רבית ולולא איסור התורה הי' חייב א"כ הוא שנתן החפץ בשביל הד' זוזי רבית שקצץ כונתו למכור הגלימא בשביל הד' זוזי וכיון דרבית אינו כגזל דהא בנו אינו חייב לשלם, ורק הוא צריך להחזיר משום וחי אחיך עמך אינו צריך להחזיר הגלימא מעיקר הדין, אבל היכי שנודע שהי' טעות בהחוב א"כ ממילא הי' טעות גם בהמכר כיון שלא הי' צריך כלל ליתן החוב.

אכן מה שהוכיח האבני מלואים מהא דפריך הא רבית מעלייתא הוא ופירש"י ואמאי קרי לה הערמת רבית, וכן מהא דפריך ועוד היינו מלוה דקשה דתיפוק ליה דלא הוי מלוה כלל דאין האשה חייבת בדינר החמישי, ומזה הוכיח הא"מ דבאמת הוי חוב ושייך לקדשה בזה, הנה לכאורה כמו שאם קצץ דינר בדמי רבית, ואח"כ נתן חפץ בשביל הדינר אמרינן דקנה המלוה החפץ אף שנתנו בשביל הרבית, ה"נ גבי קדושין כשנתקדשה ומקנית עצמה להמלוה כדי לשלם הרבית, אף שמן הדין אינה חייבת לשלם רבית אבל היא הרי רוצה ליתן רבית ובזה מקנית עצמה אליו, ובס"ק כ"א מביא הא"מ שם דברי הרשב"א בחדושיו שכתב וז"ל ואיכא למידק מ"ש ד' בה' דקא יהיב לה האי טופיינא בקדושין, ומ"ש כי ארווח לה זימנא בקדושין, הכא והכא איתתא הו"ל כרבית מעלייתא אטו מאן דארווח זימנא ושקל דינר מי שרי וי"ל כיון דגופה ממש לא קני לא הוי רבית, אלא שאסור משום הערמת רבית, אבל כי קצץ ד' בה' ובדמי האי דינר של רבית קא שקיל לה הוי רבית מעלייא דהו"ל כמאן דשקל פחות משו"פ בדמי האי דינר ורבית מעליא דהא אחשביה איהו בדינר כן תי' הראב"ד עכ"ל, ומה שכתב פחות משו"פ צ"ל דהיינו חפץ שאפשר לשום אותו ואמרינן שהוא שם אותו ביוקר, אלא דהוא דלא כד' הר"נ בקדושין דף ו' גבי לדידי שוי לי, עכ"פ בזה שנתקדשה אליו לשלם קציצת הרבית כמו דאפשר למכור חפץ בדמי הקציצה ה"נ אפשר לה להתקדש, אבל באמת אינו מיושב ולא דמי לחפץ דגבי חפץ הא משך המלוה החפץ בדמי הדינר שקצץ לו רבית, אבל גבי אשה כשאנו רוצין שתתקדש לו בדמי הרבית אפי' אם היה אפשר להתקדש במלוה הרי הוא משום דיש עליה חוב מן התורה לשלם, אבל גבי רבית אף שקצצה לו אבל הא ליכא חוב ובמה תתקדש.

אלא דמ"מ נראה דכיון שהוא רחוק מאוד בסברא דאיכא חיוב רבית אלא שאסור ליתן וליקח, לכן נ"ל דאין להוכיח כן מהך פירכא דפריך אי דאזקפה, דכיון דהגמ' פריך שתי פרכות חזקות דא"א לאוקמי דאזקפה ואמר לה ארבעה בחמשה, והיינו דאפי' אם היינו אומרים דשייך לקדש בקציצת הדינר החמישי דכיון שהיא רוצה לשלם לו מה שקצצה ומתקדשת אליו, בזה מהני הקדושין אם היה אפשר להתקדש במלוה מ"מ פריך שפיר שתי פרכות, חדא דרבית מעלייתא הוא והיינו דאם היה אפשר להתקדש בזה הי' נחשב רבית קצוצה כמו שהסביר הרשב"א כיון שהיא מתקדשת בשביל הדינר שקצצה לו, ועוד פריך שפיר ועוד היינו מלוה דעכ"פ לא עדיף ממלוה דאינו כסף בעין, אלא שמתקדשת בשביל הדינר שקצצה לו, והאמר המקדש במלוה אינה מקודשת, ולכן אין להביא ראיה ממה דלא פריך דהוא גרע ממלוה כיון דליכא חיוב מן הדין משום דאפשר היה סברא דכיון שהיא רוצה להשלים מה שקצצה גם בזה אפשר להתחייב, וא"כ למה נעמיק כ"כ בזה ולהמציא מזה מה שאינו מתקבל כלל בסברא כיון דאינו לדינא, והגמ' פריך שפיר מעיקר דברי אביי דהא אמר המקדש במלוה אינה מקודשת.

אלא דבזה ודאי נכונים דברי האבני מלואים שהאריך שם לבאר דהמלוה קונה הרבית, ואם נתן חפץ ברבית קונה החפץ וא"צ להחזיר אלא מעות מקרא דוחי אחיך עמך, ובזה מיושב מה דאמר רבא דמאן דמסיק תריסר זוזי דרביתא בחבריה ואגר ליה חצר דמתגריא בעשרה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה משום שקבל המלוה דירת החצר בשנים עשר זוז שכן שם אותו, ואין להוכיח מכאן דבאמת נתחייב בהי"ב זוז, אלא שקבל בדירת החצר קציצת הרבית, וכיון שכל רבית חפץ קונה המלוה החפץ וע"ז אמרה תורה וחי אחיך עמך שיחזור המעות, ה"נ נתפס על דירת החצר דמי הקציצה וחייב בי"ב זוז מוחי אחיך עמך.

ונראה דאפי' גבי אבק רבית אם קצץ לו אבק רבית לא נגמר ע"י הקציצה חיוב על הלוה או זכות למלוה דלא אמרינן אלא דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין, אבל שישיג המלוה זכות או הלוה חיוב ע"י קציצה זה א"א כיון דאי אתו לדינא לא אמרינן ללוה שיתן אבק רבית לא נגמר ע"י הקציצה זכות וחיוב, ועכשיו גבי משכנתא לא קנה המלוה בהשדה אלא זכות משכון שאין רשות ללוה להוציא ממנו השדה כל זמן שלא ישלם לו חובו, אבל לגבי זה שיאכל המלוה הפירות אין זה אלא קציצה על רבית, אכן אי אפשר לומר כן גבי משכנתא דהא כתב הרמב"ם בהל' ז' דבמשכנתא גמר והקנהו הגוף לפירות, א"כ כבר קנה הפירות כמו שקנה כשנתנו לו האבק רבית, ולפי"ז צריך טעם גם על שיטתו של רבא דסבר אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה.

וראיתי שהריטב"א בש"מ הקשה על הא דאמר רבא ולא מחשבינן משטרא לשטרא דמ"ש משטר זה או משטר אחר, וכתב דרבא סבר דכיון דאכל סתם מחשבינן כל מאי דאכל מקרנא מה שאין לומר כן על חוב אחר שיש לו דודאי לאו מההוא אכל, ורב אשי סבר דודאי אפי' בהא נמי אנן סהדי דפירא אכל, ולכן לא מנכינן ליה מידי אפי' מקרנא דהאי שטר והלכה כמותו עכ"ד, וכתב עוד והוא מדברי הרמב"ן דגם לדידן יכול הלוה למחות קודם שיאכל המלוה הפירות שלא יאכל פירות וב"ד חייבין למחות בידו, ואם אכל אח"כ משלם מדין גזל.

ולכאורה א"א לומר כן לד' הרמב"ם דכיון שכתב שגמר והקנהו הגוף לפירות א"כ כשגדלו הפירות הם שלו ולמה יוכל הלוה למחות, ואף שהרמב"ן כתב ג"כ בזה על באתרא דלא מסלקי דמסלקינן ליה מלאכול פירי בתורת רבית ולסלוקי לגמרי א"א דהא מיקנייא ליה, אבל כונת הרמב"ן יש לומר דהוא על השדה שקנויה לו למשכנתא, אבל לא שקנה אותה לפירותיה, אבל הרמב"ם הא כתב שהקנהו הגוף לפירות, אך מדברי הרמב"ם בהל' ח' מוכח דבסתם משכנתא היכי דאסורה אפי' לאחר שעשה המשכנתא אסור להמלוה לאכול הפירות, וקשה דכיון שכבר קנה הגוף לפירות וכשגדלו הפירות הם שלו אמאי אסור למלוה לכתחלה לאכול הפירות.

ולכן ע"כ צ"ל דאף שהרמב"ם סובר דבמשכנתא הקנהו הגוף לפירות מ"מ כשבא לאכול הפירות הוא עושה מעשה לאכול אבק רבית, ולא דמי לדאמרינן דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין דזהו להוציא ממנו מעות שלו ממש, אבל אסור לו ליקח לכתחלה הפירות שגדלו בהשדה דעכ"פ הם רבית, ולכן נוכל לומר גם לדברי הרמב"ם כדברי הריטב"א בטעמא דרבא דאכל שיעור זוזי מסלקינן ליה, ולא מחשבינן משטרא לשטרא, אך בזה ודאי לא יסבור הרמב"ם דמהני מחאת הלוה באופן שאח"כ יוציאו ב"ד מהמלוה הפירות שיאכל, וגם הרמב"ן בסוף דבריו כתב דנ"ל שאין מוציאין.

ולפי"ז נראה דהרמב"ם סובר דגם רב אשי אינו חולק על רבא בהא דסבר דאמרינן דאכל על הקרן אלא דכמו לרבא אכל טפי לא מפקינן מיניה, משום דאמרינן דעל דעת זה לא אכל שישלם משלו דבודאי אכל על חשבון המשכנתא, אלא שאנו אומרין שאכל על הקרן דאינו צריך להוציא ממון, ומשום דגם בזה לא דיינינן באבק רבית להוציא לומר שאכל על מנת לשלם משלו, ה"נ סבר רב אשי דמחשבינן רק לנכות מהקרן באופן שישאר קצת חוב שתשאר השדה בתורת משכנתא. אבל אם אכל שיעור זוזי ונבוא לסלקו לגמרי הרי אנו מוציאין ממנו השדה שהוא מוחזק בה בתורת משכנתא ואמרינן דע"י זה ודאי לא נתרצה שיסולק בלא כלום וב"ד אין חושבין כן באבק רבית ואמרינן דבסוף אכילת הפירות אכל על חשבון פירות כמו דסבר רבא דאין מוציאין ממנו משלו, ולכן זהו מה דסובר הרמב"ם פי' דברי רב אשי סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דאין מוציאין אותו לגמרי מהשדה שיפסיד זכות המשכנתא לגמרי, והרמב"ם מפרש כן בדברי הרי"ף במה שכתב גבי חצר דלא קיימא לאגרא דלא מחייבינן ליה לנכויי שיעור אגר ביתיה משום דרב אשי דסלוקי בלא זוזי אפוקי הוא.

ובאופן זה נוכל לבאר שיטת הרמב"ם כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא, דכבר כתבנו דשיטתו כשיטת הרשב"א דלא בעינן ניחא ליה ממש בהך עובדא ומשו"ה אין מוציאין ממנו השכר אלא דמ"מ סובר דמנכינן ליה מחובו והוא משום דכשדר בחצר חבירו כיון דאפי' היה חייב שכר שכירות אינה משתלמת אלא בסופה, וכאן לא היה שום קציצה שידור בהבית, וא"כ אין לנו כלל אומדנא באיזה אופן נכנס בהבית ורק משום דבאמת מעיקר הדין פטור הדר בחצר דלא קיימא לאגרא משום טענת מאי חסרתיך, אבל כאן דאסור למלוה לדור בו משום מיחזי כרבית א"כ אפשר דעכשיו בעת שבאו לדין הוא כמו לכתחלה דעכשיו הוא השאלה אם חייב לשלם או לא ואם ישלם שכר הדירה לא יעבור על מיחזי כרבית, ולכן למד הרמב"ם משם מדין משכנתא כיון דשם ג"כ אנו יכולין לומר דאכל פירות לשם קרן על כל החוב משום דין אבק רבית, ומ"מ מחלקינן דלנכות מן החוב לא נראה כהוצאת אבק רבית בדיינין, ולכן אמרינן דגם המלוה לא אכל לשם רבית ורק לסלקו בלא זוזי לגמרי אמרינן שודאי לא נתרצה, ה"נ כאן דאף שאנו יכולין לומר דנדין עכשיו דין זה כמו שבא לדור לכתחלה מ"מ יש חילוק בין לנכות חלק החוב ובין לסלקו בלא כלום, דלנכות חלק מהחוב כנגד שכר הדירה אנו אומרים דהוי כמו לכתחלה כיון שלא אמר בפי' שרוצה לדור בחנם, אבל להוציא ממנו שכר דירה או אפי' לסלקו מן הבית בלא כלום אין אנו מוציאין, ואמרינן דלא ירד לדירה ע"מ לשלם מביתו או להסתלק בלא כלום כיון דהחצר לא קיימא לאגרא, ואף דכמו שם גבי משכנתא לא מחשבינן משטרא לשטרא כיון דלא ירד אלא על דעת שטר משכנתא זו, א"כ כאן בדר בחצר חבירו הא לא שייך מעיקרא החוב להדירה, מ"מ יש לומר דדוקא שם דלהדיא ירד על דעת משכנתא זו אין מחשבין על חוב אחר, אבל הכא דבסתם ירד לחצר חבירו והוא חייב לו אפשר לחשוב שדר על חשבון החוב ומשו"ה מנכין לו מן החוב, אלא דאין מסלקין אותו בלא כלום.

והנה כבר כתבנו דהרמב"ם לא כתב כפי אומד הדיינים אלא כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא, ולא שם גבי משכנתא, ובארתי הפי' דלפי אומד הדיינין דאם הדיינין ישומו סכום כזה שהי' מרוצה גם אדם אחר להשכיר בזה הא ליכא דין אבק רבית גבי מלוה, אבל כל זה שייך גבי חצר דלא קיימא לאגרא דלשלם שכר דירה שהי' מרוצה גם אדם אחר לא הוי רבית גם לגבי המלוה ומצויים עוד חצרות כאלו, אבל גבי משכנתא אין מקום לשום דהא שדה זו קיימא שהבעלים יאכלו הפירות, ומה שישומו הדיינין דעל זה הי' הלוה ודאי מרוצה זה לא מהני כלל, דאפי' הלוה מרוצה לגמרי אסור למלוה ליקח רבית, ולכן לא כתב הרמב"ם רק דאין מסלקין אותו בלא כלום, וכן כתבנו דהרמב"ם לא כתב דין זה גבי סתם אבק רבית דהיכי שנתן הלוה להמלוה אבק רבית ממש כגון שנתן לו אחר ההלואה שלשיטתו הוא אבק רבית כיון שנתן לו והמלוה זכה לשם רבית בודאי אין מנכין זה מהקרן.

ג

הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצירי עד שאחזיר לך חובך ה"ז אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמר לא תתן לו בנשך.

השגת הראב"ד. הורו רבותי שהמלוה את חבירו עד שנאמר לא תתן לו בנשך. א"א חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זימניה משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקדושין יוכיחו עכ"ל.

המ"מ כתב דמחלוקתם הוא בסברא ואין לזה ראיה מן הגמרא, ולכאורה הרי הביא הראב"ד ראי' במה שכתב וקדושין יוכיחו, אך יפה כתב הלח"מ דהראב"ד לטעמיה דמפרש הא דבהנאת מלוה מקודשת ואמר בגמרא כגון דארווח לה זימנא שהוא הרווחת זמן אחר ההלואה והרמב"ם לטעמיה שמפרש בשעת הלואה, אלא דבאמת ראית הראב"ד צריכה ביאור אפי' לפי שיטתו דמאי ראיה מזה דאפשר להתקדש בהרווחת הזמן ומשום דחשבינן לזה כמו נתינה כיון שהיא נהנית בהרווחת הזמן, וכמו שכתב שם הראב"ד בפ"ה מהל' אישות הל' ט"ו וז"ל כגון שהגיע זמן המלוה ומעות בידה מזומנים לפרוע והיא היתה נותנת מיד ברצון דינר למי שמאריך לה הזמן חודש אחד והאריך לה בשכר הקדושין, לדון מזה דחשיב רבית קצוצה דעכ"פ לא היה הקציצה בשעת ההלואה, וכתיב את כספך לא תתן לו בנשך.

והנה כבר בארתי בפ"ז מהל' מכירה דהראב"ד בהל' אישות אינו מפרש כפירש"י אף שמהמ"מ שם משמע שהוא מפרש כפירש"י דהא הרשב"א שם פי' כפירש"י והשיג על הראב"ד והחילוק הוא דרש"י מפרש דהקדושין הוא במה שיש לה הנאה מהרווחת הזמן, אף שאין כאן נתינה כיון שהמלוה אינה בעין, וכתב שם רש"י וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו, אבל הראב"ד שם כתב ומעות בידה מזומנים לפרוע והיינו דהוי כאילו הם בעין, והרשב"א הוסיף דכיון דבע"כ יכול לגבותה הוי כאלו גבאם, ועל זה כתב הרשב"א דאינו מחוור דכל שלא גבאם ממש מלוה היא ויכולה לפרעו באחרים ומלותו של זה אינה בעולם, אבל נראה דאין כונת הראב"ד דמעות בידה הוי כאלו גבאם, אלא דכונת הראב"ד דלא צריך דוקא לכסף בעין, אלא כיון שהרויח לה הזמן להשתמש בהמלוה ואינה צריכה לפרוע עד זמן פלוני זה גופא מיקרי נתינה דהוא זכות, וכל שנותן לה זכות הוי כמו נתינת כסף, אלא דצריך שיהי' לה מעות משום דצריך שיתן לה זכות בדבר מסויים, אבל אם יש לה מעות ואינה צריכה לפרעם מיקרי שנתן לה זכות בדבר מסויים אף שעכשיו עוד המעות שלה.

עוד בארתי שם שחולקים הרמב"ם והראב"ד בגדר זכות הרווחת הזמן, דהרמב"ם סובר דאם מלוה על חודש הוי נותן זכות ההרוחה בהכסף בעין שהוא מלוה, ולכן אפשר לקדש בשעה שהוא מלוה לה רק בתנאי שילוה על זמן, ולא אם ילוה באופן שיכול לתבוע כל שעה, דאז הנאת ההלואה מצטרפת בצירוף זמן התשמיש אחר ההלואה, ובאופן זה אינה מקודשת אבל הראב"ד סובר דהזכות להשהות המלוה אינו בהמעות שמלוה כיון שאותם המעות קונה הלוה לגמרי ונעשים שלו, וע"כ דהזכות הוא בהמלוה והיינו בהמעות שאינם בעין, ולכן סובר דשייך ליתן זכות זה גם אחר ההלואה.

ועכשיו נבאר דאין כונת הראב"ד כאן לומר דגם אחר ההלואה הוי כמו כסף בעין, וקרינן בזה את כספך לא תתן לו בנשך, אלא דסובר דבעינן רק גדר הלואה, ונתינת זכות להשהות ההלואה על זמן נקרא ג"כ הלואה, וראיה לזה דהא כאן לא הצריך הראב"ד שיהיו בידה מזומנים לפרוע, אלא אם הגיע זמן הפרעון, ועוד מוכח כן מלשון הראב"ד שכתב כשעת מתן מעות דמיא, וקשה שהיה לו לכתוב כמתן מעות דמיא ולשון כשעת מתן מעות לא מצינו אלא גבי ערב דבשעת מתן מעות מתחייב, אבל לפי"ז כתב הראב"ד בדיוק כשעת מתן מעות, ומשום דדין רבית קצוצה צריך שיהי' בגדר התחייבות שאלמלי אסרה התורה היה חייב הלוה לשלם וזה מה דתלי רב ספרא דין רבית קצוצה בדין כל שבדיניהם מוציאין וקשה דאיזה טעם הוא לתלות בדיני עכו"ם, אלא דעיקר הכונה היא אם בדיניהם מוציאים היינו שלולי איסור רבית היה אפשר להתחייב בהקציצה ואינם דברים בעלמא, ולכן זהו שדייק הראב"ד לומר כשעת מתן מעות דמיא והיינו שאפשר להתחייב בקציצה זו לולי איסור ריבית משום דהרוחה היא נתינת זכות ואפשר להתחייב בשביל זה, אלא דמ"מ הצריך דוקא שהגיע זמן הפרעון שאז כבר חייב לשלם ואז הוי נמי כמתן מעות במה שאין עליו עכשיו לשלם אבל אינו סובר דצריך דוקא מעות בעין, ומבואר דמה שכתב קדושין יוכיחו היינו דאפשר להתחייב עבור הרוחת זמן דלא נימא כיון דעכשיו לא נתן לו מעות א"א להתחייב בשביל זה הוי כמו נתינה וממילא הוי רבית, ועיין בפ"ז מהל' מכירה שהארכתי הרבה בשיטת הרמב"ם והראב"ד וביאורים בהסוגיא.

ד

המלוה את חבירו על השדה ואמר לו אם לא תחזיר לי מכאן עד שלש שנים הרי הוא שלי הרי זה לא קנה מפני שהיא אסמכתא, לפיכך מנכה כל הפירות שאכל מפני שהוא רבית של תורה, אבל אם אמר לו המוכר אם לא אחזיר לך עד ג' שנים קנה אותה מעכשיו והביא לו בתוך שלש אין לו פירות הביא לו לאחר שלש הרי כל הפירות ללוקח.

השגת הראב"ד. המלוה את חבירו על השדה ואמר לו, עד מפני שהוא של תורה. א"א אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה, אלא כי אמר ר"נ הדרא ארעא והדרי פירא דינא קאמר דאיהו לא יהיב ליה מידי ורבה בר רב הונא הוה ס"ל אע"ג דמדינא הדרא אי תפיש להו כאבק רבית דמי ולא מפקינן מיניה, ורבינא דחשיב ואפיק להו לאו משום רבית אלא משום גזילה, אבל אי מחל להו והדר תבעינהו תו לא הדרי דרבית מאוחרת היא ותו לא קשיא מידי דרבינא אדרבינא עכ"ל.

כתב המ"מ וז"ל ומה שכתב שכל שלא קנה והוא אסמכתא שהיא רבית קצוצה כך היא דעת ההלכות ורובי המפרשים מההיא דרבינא דחשיב ואפיק פירי ובהשגות וכו' ולא ראיתי לאחד מהמפרשים מסכים עמו דודאי משמע שכל הסוגיא היא משום רבית עכ"ל, והנה השוה המ"מ שיטת הרמב"ם לשיטת הרי"ף ואינו בדקדוק כלל דשיטת הרי"ף היא דמשכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי הוי רבית קצוצה ולמד כן מהא דרבינא דחשיב ואפיק פירי, וכיון דאפיק בזביני כ"ש בהלואה, ולכן הוצרך לאוקמי מה דאמר רב אשי במשכנתא באתרא דמסלקי דסלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דזהו במשכנתא בנכייתא, אבל שיטת הרמב"ם דבמשכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי יש חילוק בין שדה לבית וחצר דבשדה הוי אבק רבית ובבית וחצר הוי רבית קצוצה וכמו שכתב בהל' ז', ולכן כתב דין סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא בפ' ז' הל' א' במשכנתא בלא נכייתא בשדה דסובר דהוי אבק רבית, והתימה על הב"י בסי' קס"ד שכתב ג"כ באופן זה וז"ל וכתב הרא"ש והדרי פירי, אותן שאכל תוך ג' שנים מטעם רבית אכלם ואינו מחזיר, והרא"ש לטעמיה דס"ל כרש"י ותוס' דמשכנתא בלא נכייתא אפי' באתרא דמסלקי אבק רבית היא ואינה יוצאה בדיינין, אבל הרמב"ם כתב בפ"ו מה"מ דרבית קצוצה הוי, וכן דעת הרי"ף וכמ"ש בסי' קע"ב ולדעתם מחזיר כל פירות שאכל בין תוך ג' בין אחר ג' עכ"ל, והשוה ג"כ שיטות הרי"ף והרמב"ם ובאמת א"א לדמות אותם בהלכה שלפנינו, דע"כ הם מטעמים שונים וכמו שנבאר.

והנה אם הי' אפשר לומר דעכ"פ כאן בהלכה שלפנינו הם שוים לדינא דמחזיר כל הפירות לא הי' קשה כ"כ על המ"מ והב"י אבל באמת יש חילוק גדול לדינא דלשיטת הרי"ף דמשכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי הוי רבית קצוצה, א"כ כאן מה דמחזיר הפירות הוא מדין משכנתא ואם הלוהו על שדהו ועשה שדהו משכנתא ואמר אם אי אתה נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי הרי הוא מחזיר בין מה שאכל אחר ג' שנים דהוי משום אסמכתא ובין מה שאכל תוך ג' שנים משום שאכלם במשכנתא בלא נכייתא והוא רבית קצוצה, אבל הרמב"ם הא סובר דבמשכנתא בלא נכייתא בשדה הוי אבק רבית, וא"כ מה שכתב גבי הלוהו על שדהו דמחזיר כל הפירות שאכל ומשמע גם הפירות של תוך ג' שנים מוכח דאינו מפרש דהלוהו על שדהו היינו שעשה שדהו משכנתא דא"כ תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית והרא"ש בהך מתני' דהלוהו על שדהו מפרש להדיא שהוא במשכנתא, וכתב זה בטעמא דכאן אמרינן דאם אמר לו מעכשיו מהני, ובנדרים דף כ"ז אמרינן דדוקא בקנו מיניה בב"ד חשוב מהני מעכשיו לסלק אסמכתא, אבל הרמב"ם ע"כ אינו מפרש כן אלא הלוהו היינו בלא משכנתא, והרמב"ם מדייק בפ' זה ובפ' ז' לכתוב במשכנתא הלוהו ומשכן לו שדהו, ולהרמב"ם לא קשה קושיית הרא"ש דהא סובר בפי"א מה' מכירה הל' ז' דבאמר לו קנה מעכשיו לא צריך ב"ד חשוב, ועיין מה שכתבתי שם בהל' י"ג.

והנה דעת הרא"ש דמה דאינו אוכל אחר ג' שנים מדין אסמכתא לא קניא אינו משום רבית, אלא דכיון דלא קני ומחילה בטעות לא הוי מחילה הוי גזל, אבל דעת הרמב"ם דמה דאמרינן דפירי הדרי הוא משום דהוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינין, והחילוק בין משכנתא בלא נכייתא בשדה דאינו אלא אבק רבית משום דאין השכר בטוח דשמא לא יהיו פירות, וגבי אסמכתא דהוי רבית קצוצה, כתב הרמב"ם דגבי משכנתא בלא נכייתא הקנהו השדה לפירותיה וכונתו דא"כ אין נתינת הרבית בשעת אכילת הפירות אלא בשעת עשיית המשכנתא ואז לא הי' השכר ודאי, אבל גבי אסמכתא כיון דלא קנה השדה והתנה עמו שיאכל הפירות א"כ נתינת הרבית הוא בשעת אכילת הפירות ואז הא השכר ודאי, ונמצא דלשיטת הרמב"ם לא בעינן שהקציצה תהי' על ודאי שכר אלא דבשעת לקיחת הרבית יהי' ודאי שכר, אבל אם בשעה שלוקח וזוכה בהשכר אינו ודאי שכר אז לא הוי רבית קצוצה, ולכן במשכנתא בלא נכייתא דבעת שמקנה לו הגוף לפירות אינו ודאי שכר לא הוי רבית קצוצה. וראיתי אח"כ בספרו של אדמו"ר שביאר כן.

ובמה דסובר הרמב"ם דמה דמחזיר הפירות אינו משום שאכל פירות שאינם שלו אלא מדין רבית קצוצה, לכאורה קשה דכיון דהתנו שאם אינו נותן לו המעות עד ג' שנים תהי' שלו, ורק משום דאסמכתא לא קניא, וא"כ למה יהי' רבית קצוצה מה שאכל אחר ג' שנים, ולמה לא נימא דמה שאמר לו למלוה שיאכל הפירות הוא משום שהי' סבור דהקנין חל, וא"כ לא נתן לו הפירות לשם רבית אלא לשם שיהיו שלו, אך לא קשה דכיון שהלוהו על השדה ע"מ שיאכל פירות השדה, א"כ כשיאכל הפירות כל זמן שלא ישלם לו המעות הם רבית קצוצה, אלא שהוסיף עוד ואמר שאם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים יהיה השדה שלי וכיון דאמרינן דאסמכתא לא קניא ולא גמר הלוה והקנה לו את השדה א"כ התנאי הראשון נשאר בתקפו גם אחר שלש שנים שכל זמן שלא יחזיר לו המעות יאכל הפירות, ולכן הם רבית קצוצה בין קודם ג' שנים בין אחר ג' שנים.

במה שכתבתי דהרמב"ם סובר דכל הפירות שאכל הם רבית קצוצה בין קודם ג' שנים, בין אחר ג' שנים, הנה לכאורה אין סברא לומר דהוי רבית קצוצה אלא על פירות שאכל אחר ג' שנים, כיון שהוא משום שהקנה לו השדה והקנין הוי אסמכתא ולא גמר והקנה לו, ומ"מ התנאי הראשון שיאכל הפירות עד שישלם לו הוא תנאי בין על קודם ג' שנים בין על אח"כ, ומ"מ איכא נ"מ דקודם ג' שנים דאוכל מדין משכנתא בלא נכייתא שהקנהו השדה לפירותיה, א"כ עיקר נתינת הרבית הוא בשעת עשיית המשכנתא והשכר אינו בטוח לכן לא הוי רבית קצוצה, אבל אחר ג' שנים כיון שהקנהו השדה לגמרי א"כ אין כאן תנאי על הקנאת השדה לפירותיה אלא על הקנאת השדה לגמרי, וכיון דהוי אסמכתא לא גמר והקנה לו ומ"מ עיקר התנאי הראשון שאמר לו שיאכל הפירות כל זמן שלא ישלם לו הוא בתקפו, ונמצא דאחר ג' שנים נשאר התנאי רק שיאכל הפירות כל זמן שלא ישלם לו, ובלא הקנאת השדה לפירותיה, ולכן הרבית הוא בשעת אכילת הפירות וזהו רבית קצוצה כמו שבארתי שם, והי' אפשר לומר דכן הוא כונת הרמב"ם במה שכתב לפיכך מנכה כל הפירות שאכל מפני שהוא רבית של תורה דהוא רק על הפירות שאכל אחר ג' שנים, דהא כתב הרי זה לא קנה מפני שהוא אסמכתא לפיכך מנכה וכו'. אלא דמ"מ לשון כל הפירות שאכל לא משמע כן, וכן מבואר בדברי הב"י בחו"מ סי' ר"ז סוף אות י"ג שכתב וז"ל נמצא דכל היכי דלא קנה השדה משום דהוי אסמכתא כל פירות שאכל בין תוך שלש בין לאחר שלש להרי"ף והרמב"ם רבית קצוצה הוי ויוצאין בדיינים.

אכן צריך ביאור בטעמא דמילתא כיון דהרמב"ם סובר דבמשכנתא בלא נכייתא בשדה לא הוי רבית קצוצה א"כ כל מה שאכל תוך ג' שנים הא לא אכל בשביל המכירה באסמכתא דהא לא מכר לו עד אחר ג' שנים, וע"כ דאכל בשביל המשכנתא ולמה יהי' ר"ק, ונראה דסובר דהלואה על שדהו זהו לשון משכנתא, ומשכנתא בלא נכייתא הוי קנין בהשדה לאכול הפירות, כמש"כ הרמב"ם בהל' ז', אבל כשהלוהו על שדהו ואמר לו שאם אינו נותן לו עד ג' שנים הרי השדה שלו, בזה אמרינן דכל ההלואה על שדהו לא הוי בגדר משכנתא והקנאה גוף לפירות אלא שהלוהו על זה שאם לא ישלם לו עד ג' שנים יהיה השדה שלו ועל זה מחזיקו בהקרקע ושיאכל כל הזמן הפירות ונמצא דכל הפירות שאכל הם רק בדרך רבית והוי רבית קצוצה. -השמטות ומלואים-

והנה בארנו זה על מה שכתב כאן בהלכה דזהו מסיפא דמתני', ובהל' ה' כתב כשאמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע דהוי רבית קצוצה, וזה אינו משום דין אסמכתא אלא דכיון שיכול להחזיר לו המעות א"כ לא קנה הקרקע, והפירות שאכל הוא רבית קצוצה כיון שמכר לו ע"מ שיאכל הפירות, ועיקר הטעם בזה הוא ג"כ בשביל שלא נעשה השדה משכנתא ולא הקנהו הגוף לפירות, וקשה למה כתב הרמב"ם בהל' ז' לחלק ממשכנתא למוכר באסמכתא ולא הזכיר גם מה שכתב בהל' ה' דהוא ג"כ רבית קצוצה, ואולי כתב העיקר לחלק ממשכנתא שהקנהו הגוף לפירות לאסמכתא דלא הקנהו וממילא מובן דגם בהל' ה' לא הקנהו, אלא דצריך לבאר דבגמ' גבי עובדא דאת ונוולא אחי אמר ארעא הדרא פירי רבית קצוצה הוי ויוצא בדיינים או דילמא כי אבק רבית הוי ואין יוצאין, ואמרו בזה רבה בר רב הונא ורבה דאין יוצאין ואמר ע"ז דרבינא חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא, ומזה למד הרי"ף דמדאפיק רבינא פירי בזביני כ"ש במשכנתא דהוי רבית קצוצה.

והנה לפי גירסתנו כל את ונוולא אחי סמכא דעתיה ולא גמר ומקני הפי' דסמכה דעתיה דכשיביא לנוולא מעות תחזיר השדה, וא"כ הוי כמו בהל' ה' שכבר כתב הרמב"ם דהוי רבית קצוצה, אבל הרמב"ם כתב בפי"א מהל' מכירה הל' י"ב מעשה באשה וכו' השיב ראובן ואמר לו אתה ופלונית קרובים כמו אחים כלומר הדבר קרוב שהיא תחזיר לך ואינה מקפדת על זו, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הרי זה השליח לא קנה כלום שהרי לא סמכה דעתו של קרוב זה על דברי השליח מפני שלא השיבו תשובה ברורה, ונמצא שלא גמר והקנה, וכתב הגר"א בהגהות שהרמב"ם גורס את ונוולא לא סמכה דעתיה, ולפי זה אין טעם למה יהי' חשיב רבית קצוצה דבשלמא כשמלוה על השדה והתנה אם לא יתן לו מעות עד שלש שנים יהיו שלו אמרינן דכיון דאסמכתא לא קניא נשאר הרבית על ההלואה כמו קודם ג' שנים, וכן כשמכר השדה ואמר שכשיביא לו מעות יחזיר לו השדה כיון דדרך מכירה היא שיאכל הלוקח הפירות וכיון שהתנאי שיוכל להחזיר לו המעות עושה שאם יחזיר לו המעות אין כאן מכירה והוא הלא מכר לו בדרך מכירה שיאכל הפירות, א"כ הוי כמו שיאמר לו המוכר אתה תאכל הפירות ויש לי רשות לפדות והוי כמו בבתי ערי חומה דאמר בגמ' דהוי רבית קצוצה, אבל הכא כיון שהשליח לא השיב להמוכר תשובה על מה שאמר לו ולא סמכה דעתו על תשובתו, וכתב הרמב"ם שלא קנה כלום וכיון שאין כאן מכירה כלל א"כ אין כאן ג"כ קציצה על זה שיאכל הלוקח הפירות, ומה שהניח לו אח"כ לאכול הפירות הרי אין כאן קציצה כלל ואינו אלא אבק רבית.

והנה הרמב"ם לא הביא כלל הך עובדא דאת ונוולא כאן בהל' מלוה ולא פסק בה אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית והוא תימה שישמיט סוגיא שלימה דבהל' מכירה לא כתב אלא דלא קנה כלום, אבל מדין הפירות לא כתב שם שאין שם מקומו אבל היה לו להביא ההלכה כאן ואם דעתו שלא לפסוק כרבינא כמו שפסק הרי"ף אלא כרבה בר רב הונא הי' לו בודאי להביא ההלכה ולפסוק שהוא רק אבק רבית.

ונראה דהרמב"ם אינו מפרש דהא דאמר הגמ' ארעא הדרא פירי מאי כרבית קצוצה דמי ויוצאה בדיינין או כאבק רבית ואין יוצאה, קאי על הסוגיא דאת ונוולא אחי דלפירושו דלא סמכא דעתיה ולא קנה כלום, א"כ ודאי לא קצץ לו שיאכל הפירות, וא"כ אפי' אח"כ ירד הלוקח לשדה ואכל הפירות והמוכר שתק כיון שבשעת המכירה לא הקנה כלל ולא אמר שיאכל הפירות ודאי לא הוי רבית קצוצה וא"א שיהי' יותר מאבק רבית, אלא דכאן הוא התחלת סוגיא וקאי אמתני' דאמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו, ועל זה בעי ארעא הדרא פירי מאי, אלא דקשה דהא כבר אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי וא"כ מאי בעי פירי מאי איברא דרש"י בד"ה הכא כתב ופליג אדר"נ מ"מ קשה מה דבעי הגמ' בסתם ואינו מזכיר כלל הא דר"נ.

אכן נראה דהנה רש"י ור"ת חולקים בפי' התם זביני הכא הלואה, דרש"י מפרש משום רבית ור"ת מפרש דהוא מחילה בטעות, אלא דגם רש"י אינו מפרש לרב נחמן משום דהוי רבית קצוצה שכתב ומיחזי כרבית שמתחלה בהלואה בא לו וכרבית קצוצה דמי, ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא בדבר מכר. ולשיטת הרמב"ם דפסק במכר באסמכתא דהוי רבית קצוצה, א"כ מאי קס"ד דרבא דפריך מאונאה ומאיילונית, וכבר הקשה זה בהג"א ומפרש הכא הלואה ואיכא איסור רבית הילכך מחילה דידיה לא הוי מחילה דפשיטא הוא דאילו הוי ידע דאית ביה שום נדנוד עבירה לא היה מוחל כלל.

ולפי"ז נאמר דרב נחמן דאמר השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי לא קאי דוקא אמתני' שהלוהו על שדהו לאכול הפירות עד ג' שנים אלא גם בסתם כשמכר לו באסמכתא שנתן לו מעות ואמר לו אם אין אתה נותן לי המעות עד זמן פלוני יהי' שדה שלך קנויה לי, דלא הוי כאן קציצה על רבית אם ירד המלוה לשדה ואכל הפירות אף ששתק הלוה מוציאין ממנו, וס"ד דגמ' דהוא משום דמחילה בטעות לא הוי מחילה ומסיק דהוי הלואה כל עוד שלא נגמר הזמן, וכיון דאף שלא קצץ לו עכ"פ הוי אבק רבית, לכן בודאי לא אמרינן שמחל לו, וכמו שכתב בהג"א, ואף דלמעלה כתבנו גבי משכנתא בלא נכייתא, ולגבי דר בחצר דלא קיימא לאגרא דאף דאיכא סברא דמשום איסור דאבק רבית אכל על הקרן ומ"מ גם כל הקרן אין מנכין וכ"ש שאין מוציאין ממנו היותר מהקרן, שאני התם דמעיקרא נתן לו המשכנתא לאכול הפירות, וכן בדר בחצר חבירו, דאחרים שדרו בחצר דלא קיימא לאגרא פטורים, לכן אמרינן דגם טעם זה לא מהני להוציא ממנו דלא חמיר לגבי זה אבק רבית, אבל הכא שאנו צריכים טעם לפוטרו משום ששתק ומחל ובלא טעם מחילה ודאי חייב לשלם כיון דאסמכתא לא קניא, לכן שפיר מהני סברא דאבק רבית אפי' להוציא משום דבודאי לא מחל כיון דאיכא איסורא.

אבל כל זה הוא בהא דרב נחמן דאמר בסתם על דין קנין באסמכתא דאין כונתו משום רבית קצוצה כיון שלא קצץ מפורש שיאכל הפירות, ואף דלמעלה כתבנו דכשמכר לו השדה ע"מ שכשיביא לו מעות יחזירם לו, שכתב הרמב"ם דהוי רבית קצוצה משום דסתם מכירה הוא שיאכל הפירות זהו התם דהוי מכירה גמורה, אבל באסמכתא הא אמרינן דלא גמר והקנה, וא"כ מהיכי תיתי נאמר דהוי כמו שאמר לו לאכול הפירות כיון שלא הקנה לו ואין המכירה קיימת, אכן הא דבעי אח"כ בגמ' ארעא הדרא פירי מאי שכתבנו דזה קאי אמתני' דהלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי דהתם הלוהו בפי' על שדהו והיינו שיאכל הפירות, ורק דלסוף ג' שנים תתקיים המכירה, וכיון דאמרינן דהמכר לא נתקיים נשאר אחר ג' שנים כמו קודם ג' שנים כיון שההלואה נמשכת, ולכן בעי בגמ' על כל הפירות בין קודם ג' שנים בין לאחר כן אי הוה רבית קצוצה כיון דלא קצץ ליה כמה פירות יאכל דהא לא ידע אם יהיו פירות יותר על ההוצאה שיחרוש ויזרע, ומפרש כן הרמב"ם הא דלא קץ ליה ולא כפירש"י, ע"ז אמר רבה בר רב הונא דכאבק רבית דמי כיון דלא קצץ ובעי אביי מרבה משכנתא מאי ואמר רבה דמשכנתא נמי הוי כאבק רבית כיון דלא קץ ליה, ועל זה אמר דרבינא חשיב ואפיק פירי וזהו הכל על מתני' דהלוהו על שדהו וסובר הרמב"ם דמאי דרבינא חשיב ואפיק פירי זהו בהלוהו על שדהו ובגוונא דמתני' אבל במשכנתא בלא נכייתא סבר נמי כרבה דהוי אבק רבית דהא אמר בריש הפרק דמשכנתא בלא נכייתא אין מוציאין.

ועכשיו מיושב מה שכתב הרמב"ם לחלק בין משכנתא בלא נכייתא ובין מכר באסמכתא ולא הזכיר לחלק גם בין אם התנה שאם יביא לו מעות יחזיר לו השדה, אבל לפי"ז מיושב דהעיקר בא לומר דאף דפליג רבינא על רבה בר רב הונא ורבה במכר באסמכתא מ"מ אינו חולק במשכנתא בלא נכייתא וזה מוכרח מהא דרבינא בריש פירקא, ואינו רוצה לחלק כהראב"ד בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי משום דרבינא סתמא אמר דאין מוציאין לכן מחלק בין מכר באסמכתא ובין משכנתא בלא נכייתא וממילא מיתרצא נמי הא דהל' ה'.

והנה בהל' ה' כתב הרמב"ם דין דמוכר שאמר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקעי דהוא מברייתא דכתב בזה דהפירות שאכל רבית קצוצה ומוציאין אותם בדיינים ובהל' ו' כתב הא דתנן נתן לו מקצת הדמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור וכתב הרמב"ם החילוקים המבוארים בגמ' דאם אמר המוכר ללוקח לכשתביא שאר המעות תקנה מעכשיו שניהם אסורים לאכול הפירות ולכן משלשין את הפירות אמר לו המוכר לכשתביא שאר המעות תקנה הרי המוכר אוכל פירות עד שיביא הלוקח ואם אכל הלוקח מוציאין ממנו, אמר לו המוכר קנה מעכשיו ושאר המעות הרי הן חוב אצלך הרי הלוקח אוכל פירות ואם אכל המוכר מוציאין ממנו כל מה שאכל, וכתב המ"מ על מה שכתב אמר לו המוכר לכשתביא שאר המעות תקנה, וז"ל גם זה שם ודעת רבינו שאם אכל הוא רבית של תורה כמו שכתב למעלה, ועל אמר לו המוכר קנה מעכשיו כתב באותה ברייתא שם ומשמע מדבריו דגם בזה מפרש שהוא רבית של תורה, והמחבר ביו"ד סי' קע"ד סעיף ו' הביא דברי הרמב"ם על אמר לו המוכר לכשתביא שאר המעות קנה ולא אמר מעכשיו דאם יאכל הלוקח מוציאין ממנו, וכתב ע"ז הגר"א וז"ל אר"נ השתא כו' למימרא כו', ובסעיף ה' על אמר לו לכשתביא שאר המעות תקנה לא הביא המחבר ד' הרמב"ם דאם אכל המוכר מוציאין ממנו.

ולפימ"ש אינם ברורים כלל דברי המ"מ במה שכתב על לכשתביא שאר המעות דמה דמוציאין אם אכל הלוקח הוא משום שהוא רבית של תורה דאיך אפשר לומר כאן שהיא רבית קצוצה כיון שאמר המוכר ללוקח בפי' שיקנה בעת שיביא שאר המעות א"כ אין בלשון המכירה שום הוכחה שנותן לו השדה מעכשיו לאכול הפירות וכן במה שכתב הרמב"ם דאם אמר המוכר ללוקח קנה מעכשיו ושאר המעות הן חוב אצלך דאם אכל המוכר מוציאין ממנו גם זה תימה דהיכן מוכח בלשון המכירה שמכר לו ע"מ שיאכל המוכר הפירות ולמה לא נימא כפשוטו דכיון שאומר לו קנה מעכשיו ושאר המעות הן חוב דהלוקח יאכל הפירות ולא שהמוכר יאכל רבית קצוצה.

לכן נראה דכאן בהל' ו' לא כתב הרמב"ם בכונה שהפירות הן רבית קצוצה בין על הלוקח בין על המוכר אלא דכונתו פשוט דמוציאין ממנו משום שאינם שלהם ברישא הם של המוכר ובסיפא הם של הלוקח, ואפי' ראה המוכר ברישא ושתק וכן בסיפא שראה הלוקח ושתק לא אמרינן דהוי מחילה כיון דעכ"פ הם אבק רבית ומדוייק מקורו של הגר"א מהא דאמר ר"נ גבי מכר באסמכתא דלכאורה אין שייכות לכאן ולדברינו מדוייק במה שהביא גם הא דאמרינן למימרא וכו' וכונתו דבהלואה לא אמרינן דמחילה בטעות הוי מחילה, ואם המחבר מפרש בד' הרמב"ם כפי' המ"מ אפשר דזהו טעמו שהשמיט דברי הרמב"ם בסיפא על המוכר משום דסובר דסתם מכירה היא שיאכל הלוקח ולכן ברישא הוי רבית קצוצה אבל בסיפא ודאי אין לומר דהוי כמו שהתנו שיאכל המוכר, אבל באמת אין זה סברא לומר כאן שאמר להדיא לכשתביא תקנה דהוי כמו שאמר שהלוקח יאכל מעכשיו הפירות, לכן נראה כמש"כ וכמו שהראה הגר"א מקורו מהא דר"נ וכנ"ל.

אכן מדברי הגר"א בסי' קס"ד סעיף ד' במה שכתב המחבר הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות, ואם אכלם הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים, וכתב הבאר הגולה מימרא דרב נחמן שם וכפי' הרי"ף והרמב"ם בפ"י מהל' מלוה דאתוך ג' שנים נמי קאי וכרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה היא, והגר"א כתב על זה עבה"ג וכפירושם במש"ש ס"ז א' עבד רבינא כו' משום רבית קצוצה היא עכ"ל, והדברים תמוהים במה שכתב הבה"ג כפי' הרי"ף והרמב"ם וכתב דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה היא, דהא הרמב"ם סובר להדיא דמשכנתא בלא נכייתא בשדה אבק רבית הוא, וגם הרי"ף אינו מפרש דרבינא קאי על משכנתא בלא נכייתא דהא כתב להדיא וקיי"ל כרבינא בזביני וכ"ש משכנתא דהלואה היא, ועכ"פ מבואר מדברי הבה"ג ושהסכים הגר"א לזה דהא דר"נ הוא משום רבית קצוצה לדעת הרמב"ם.

לכן הנני מוכרח לומר שאין להסתייע מדברי הגר"א למה שכתבתי בביאור דעת הרמב"ם בהל' ו' דגם להרמב"ם הא דרב נחמן הוא משום דלא הוי מחילה, והגר"א שהביא בסי' קע"ד סעיף ו' הא דר"נ הוא משום שביאר דברי המחבר וביאר לפי דעת הרא"ש דסובר דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית, ומה שאכל אחר ג' שנים מוציאין משום דהוי מחילה בטעות, וכן ציין הגר"א שם לד' הרא"ש בהך דינא דהלוהו על שדהו בסי' קס"ד הנ"ל בהגהת הרמ"א שהביא דעת החולקין על ד' המחבר, ולכן כתב בסי' קע"ד על ד' המחבר המקור מהא דר"נ משום דבזה גם הרא"ש סובר כן, אלא דמ"מ נראין הדברים ברורים כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם בהל' ו' דאינו משום רבית קצוצה אלא משום דלא מחל לו וכמו שבארתי.

ובעיקר ד' הרמב"ם לחלק בין בית לשדה כתב אדמו"ר בספרו שיסודו הוא מדין בית בבתי ערי חומה דאמר בגמ' רבית גמורה הוא והתורה התירה ומוכח דבית השכר ודאי ולא דמי לשדה, והנה הרמב"ם כתב שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן בית. ומוכח דסומך על מה שכתב בהל' א' דאם משכן חצרו ע"מ שידור בו בחנם הרי זו רבית של תורה אלא דעל הלכה זו אין להרמב"ם יסוד מדברי הגמ' רק שהרי"ף כתב כן בדף ס"ד גבי הדר בחצר חבירו כמש"כ המ"מ, ולכן צריכין אנו לדברי אדמו"ר דעיקר היסוד לחלק מבית לשדה הוא מדין בית בבע"ח, אלא שדברי אדמו"ר לכאורה הם תימה כיון שהרמב"ם הניח עוד יסוד לחלק בין משכנתא בלא נכייתא למכר באסמכתא, משום דמשכנתא הקנהו הגוף לפירותיו, ומאותו הטעם סובר במכר לו בית או שדה ואמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע לא קנה, וכל פירות שאכל רבית קצוצה ואינו מחלק בין בית לשדה ומשום דלא הקנהו גוף לפירות וכמש"כ, וא"כ איך אפשר להוכיח מדין בע"ח לחלק בין בית לשדה, דהא סובר הרמב"ם דבכה"ג דבע"ח והיינו שיכול המוכר לפדות אפי' בשדה הוי רבית קצוצה ודברי אדמו"ר צריכים ישוב.

-השמטות ומלואים-

במה שכתבתי ודברי אדמו"ר צריכים ישוב, העירני הב' הנעלה ומצויין מ' נטע פריינד נ"י דאם גם בבית הי' הדין דמשכנתא בלא נכייתא לא הוי ר"ק היה אפשר דדין התורה דיש להמוכר זכות פדיה היינו דגם אם יפדה יהי' להלוקח קודם פדיה זכות משכנתא לבד דין המכירה דמוטל בספק, ולא דמי להיכי שהתנה המוכר לכשיהיו לי מעות תחזירם לי שלא נתן לו זכות משכנתא אבל הכא התורה שנתנה להמוכר זכות פדיה הכונה באופן המותר שיהי' להלוקח זכות קנין לאכילת הפירות. ומנ"ל להגמ' דרבית גמורה היא והתורה התירה ומיושב ראיית אדמו"ר והוא נכון.

איברא דלפי שיטת הרמב"ם דסובר כרש"י דבשדה וכרם מותר משכנתא בנכייתא מוכרחים אנו לחלוקו של רש"י בין בית ושדה דהא תנן ולא ישכור ממנו בפחות וע"כ כמש"כ רש"י משום דהתם זימנין דלא שקיל בה מידי ואפי' הכי מנכה ליה והו"ל קונה את הפירות בנכייתא זו על הספק, אבל כאן נהנה תמיד ואין כאן ספק, וא"כ עיקר החילוק בין שדה לבית מוכרח, ואף דאין ראיה ממשכנתא בנכייתא למשכנתא בלא נכייתא דבנכייתא מה שמנכה בודאי אף שאפשר שלא יהיו לו פירות בשביל ספק זה מותר לו לקבל בפחות אף שיהיו פירות, אבל על בלא נכייתא אין מכאן ראיה כלל דאין טעם על מה שלוקח הפירות אם יהיו אלא משום רבית, אלא דבאמת אין אנו דנין על משכנתא בלא נכייתא דאמר רבינא להדיא דאין מוציאין בדיינין, ואנו דנין רק לחדש דבבית הוי רבית קצוצה. וזה מוכרח מחילוקו של רש"י דבבית ליכא ספק אלא דמ"מ אינו מיושב דא"כ עיקר היסוד דבבית הוי רבית קצוצה הוא ע"פ זה החילוק, והרמב"ם כתב להיפוך דמזה דבבית הוי רבית קצוצה הוכיח זה החילוק.

ונראה בזה דאף דעכשיו אנו סוברים דבכה"ג דבתי ע"ח שמכר לו ע"מ שיוכל לפדות לא מכר לו גוף לפירות, מ"מ אם הי' מהני בזה שנאמר דגם בבתי ע"ח היה הקנין באופן זה שאם יפדה את הבית הוא מקנה לו עכ"פ בית לדירה על כל הזמן עד שיפדה היינו צריכין לומר כן דהכי אמרה תורה כיון שע"פ דין צ"ל רבית קצוצה, וא"כ נוכל לומר דגלי קרא דכן הוא דין המכירה דאם יפדה הבית ישאר עכ"פ קנוי הבית לדירתו, ומזה מוכח דגבי בית לא הוי מהני אפי' אם היינו אומרים שגם אם יפדה יהי' קנוי הבית לדירתו עד הפדיון וגם בזה הי' ריבית קצוצה, וע"כ דריבית גמורה היא והתורה התירה וכיון שאין לנו מקור לומר שהקנה לו הבית לדירתו מדין בע"ח ממילא לא אמרינן כן כיון שבפי' לא הקנה לו כן, ולכן שפיר פוסק הרמב"ם דגם בשדה הוי רבית קצוצה.

והנה בשיטת הרי"ף דסובר דמשכנתא בלא נכייתא הוי רבית קצוצה ואינו מחלק בין בית לשדה דקשה דרבינא גופיה אמר דמשכנתא בלא נכייתא אין מוציאין ממלוה ללוה כתב בזה הראב"ד הביאו הרא"ש לחלק בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי, דבאתרא דלא מסלקי דהוי קנין לפירות גם רבינא סובר דהוי אבק רבית, וכן כתב הרמב"ן בחדושיו וכתב ע"ז הגר"א בסי' קע"ב ס"ק א' וז"ל וליתא דא"כ ל"ל להרי"ף לומר דמש"ש שם אכל טפי לא מפקינן מינה בנכייתא הו"ל בלא נכייתא, ובאתרא דלא מסלקי וכן מבואר בדבריו שסתם ונ"ל דל"ג שם ס"ב א' א"ל רבינא ואותו אמורא סבר כרבה בר"ה וכרבה שם ס"ז א' דאבק רבית הוא עכ"ל, ודבריו תמוהים דהא בגרסתנו הוא אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא הא משכנתא באתרא דמסלקי, וע"ז אמר רב אשי השתא דאמרת וכו' וא"כ מה שייך להקשות שיעמידנה הרי"ף באתרא דלא מסלקי, וחפשתי בש"מ בדברי הראשונים וכן בדק"ס ולא מצאתי גירסא אחרת, ועוד דלפי דבריו קשה מה שכתב הרי"ף על הא דאמר רב אשי סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דהוא בנכייתא דהא רב אשי בעצמו הסכים שם בדף ס"ב דגם בלא נכייתא אבק רבית, ואף דכתב זה כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא הו"ל לומר דלדידן אינו אלא בנכייתא, ומדבריו משמע שמפרש כן בדברי רב אשי ואולי כונת הגר"א דגם רב אשי לא נגרוס שם.

ומה שכתב הגר"א מהא דסתם הרי"ף ולא חילק יש לומר דמדרבא דאמר האי משכנתא באתרא דמסלקי מוכח דבאתרא דלא מסלקי מודה ולשיטת הרי"ף דמוקים בנכייתא נפרש דבאתרא דלא מסלקי מותר, ורש"י דמפרש בלא נכייתא כתב דבלא נכייתא רבא מודה דאכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה דהוי כמכורה אצלו, ועכ"פ מוכח דיש חילוק ובאתרא דלא מסלקי הוי כמו מכירה גוף לפירות, וצריך להוסיף בזה דבעיקר סובר גם הרי"ף כשיטת הרמב"ם דמשכנתא אפי' בלא נכייתא אינה ריבית קצוצה כיון דהוי כמו מכירה לפירות והשכר אינו ודאי, רק דהרי"ף סובר כן רק באתרא דלא מסלקי דבזה נוכל לומר דהוו כמו מכירה לפירות, אבל באתרא דמסלקי לא הוי כמו מכירה לפירות כיון דבכל שעה יכול לסלקו וא"כ כל שעה שאוכל הפירות הוא בשכר הלואתו, והרמב"ם דאינו מחלק סובר דאף שיכול לסלקו מ"מ כן היה המכירה בשעת ההלואה ולא היה נתינת הריבית אלא בשעת ההלואה ובאותה שעה לא היה השכר ודאי וכמו שנתבאר.

והנה הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר דמכר באסמכתא לא הוי רבית קצוצה, ומה דאמר ר"נ הדרי פירי הוא מדינא דלא נתן הפירות, ורבינא דאפיק פירי הוא ג"כ כטעמא דר"נ ולא משום ריבית וממילא לא קשה דרבינא אדרבינא, ובהל' ח' כתב הרמב"ם הורו מקצת גאונים שכל משכונא שאין בה נכוי כלל הרי היא ריבית קצוצה, ולא ירדו לעומק הדבר להפריש בין שדה לחצר ולפיכך נתקשו להן דברי חכמי הגמרא, ובהל' ז' במה שחולק שם הראב"ד על חילוקו של הרמב"ם בין בית לשדה כתב אבל מי שסובר דמשכנתא בלא נכייתא שהוא ריבית קצוצה אמר כן אף בשדה, ומאי דקשיא להו דרבינא אדרבינא הא איתרצא לה כדכתיבנא לעיל, ואדמו"ר בספרו כתב דמה שכתב הרמב"ם דלהגאונים דאין מחלקין בין בית לשדה נתקשו להן דברי חכמי הגמ' לפי הפשוט נראה דהוקשה להם למה דהוי אבק רבית במשכנתא בלא נכייתא, אכן מד' הראב"ד שכתב ומאי דקשיא להו דרבינא אדרבינא נראה דמפרש דמה שנתקשו להם היינו מדרבינא אדרבינא וע"ז תמה אדמו"ר דמאי מהני הך חילוקא שבין בית לשדה דמשמע דתרוייהו בשדה אמרו.

והנה מה שרצה אדמו"ר לפרש דברי הרמב"ם שהוקשה להם למה הוי אבק רבית במשכנתא בלא נכייתא קשה, דזה היה אפשר לפרש אם היה כותב הרמב"ם רק שהגאונים לא חילקו בין בית לשדה אבל כיון שכתב בפי' שהגאונים הורו שכל משכונא שאין בה ניכוי הרי היא רבית קצוצה וע"כ דמפרשים כן בדברי הגמ' וכדעת הרי"ף דלומד מזביני למשכנתא וא"כ איך אפשר לומר שהוקשה להם אמאי הוי אבק רבית, ואדמו"ר כתב ליישב לדעת הראב"ד דבודאי עיקר החילוק הוא בין משכנתא בלא נכייתא למכר באסמכתא אלא דזה מהני אי אמרינן דבשדה אין הריוח ברור אבל כיון שאין הגאונים מחלקים וא"כ סוברים דגם בשדה הריוח ברור וא"כ קשה דרבינא אדרבינא, ובדברי אדמו"ר אינו מיושב לגמרי מה דמשמע דהעיקר גורם להגאונים מה שאין מחלקין בין בית לשדה ומוכרח דיסוד שלהם הוא ללמוד מדין בית.

ונראה דודאי כונת הרמב"ם כמו שפירש הראב"ד דלפי דעת הגאונים שאין מחלקין בין בית לשדה הוקשה להם מדרבינא אדרבינא אלא דעיקר דברי רבינא כאן בדף ס"ז הא הוי על מתני' דהלוהו על שדהו כמו שכתבנו אלא שהרי"ף למד מזה דין משכנתא בלא נכייתא ומשום דבסוגיא מעיקרא בעי אביי מרבה למאי דאמר דבמתני' הוי אבק רבית משכנתא מאי והשיב רבה דהוא אבק רבית ומוכח דמשכנתא צריך להיות רבית קצוצה יותר ממכר באסמכתא, אלא שהרמב"ם חידש דאף דרבינא חולק וסובר דמכר באסמכתא הוי רבית קצוצה מ"מ משכנתא הוא אבק רבית משום שהקנהו הגוף לפירות וכמו שנתבאר, והנה כבר ביארתי דברי אדמו"ר שכתב שלמד הרמב"ם לחלק מבית לשדה מדין בית בבע"ח דהוי רבית גמורה דאף דעיקר החילוק הוא משום דלא הקנהו הגוף לפירות. מ"מ אי לאו דיש חילוק מבית לשדה ובבית לא מהני אפי' הקנהו הגוף לפירות היינו למדין מדין בע"ח דאמרה תורה דגם בזה מקנה לו הגוף לפירות כל זמן שלא יפדה הבית ולא היינו אומרים שהתירה התורה רבית, ומוכח דבבית לא מהני גם הקנהו הגוף לפירות וע"כ שהתירה התורה רבית וממילא אין לנו טעם לומר שבאופן זה שמכר לו ע"מ שיוכל לפדות הקנהו גוף לפירות כיון שלא אמר לו כן וממילא גם בשדה הוי רבית.

ולפי"ז מיושב דכיון דהגאונים אינם סוברים לחלק מבית לשדה וא"כ אם היינו סוברים דהקנהו גוף לפירות מהני דלא הוי רבית אמאי הוי רבית בבע"ח ולא מפרשינן שהוא קנין גוף לפירות, וע"כ דגם גוף לפירות לא מהני דלא ליהוי רבית, וכיון דרבינא סבר דבמתני' הוי רבית קצוצה א"כ כ"ש במשכנתא כדמוכח בגמ' כיון דלא מהני גוף לפירות וא"כ קשה מדרבינא אדרבינא וע"ז כתב הראב"ד דמה דאפיק פירי במתני' אינו משום רבית קצוצה אלא משום דלא יהיב ליה מידי וממילא לא שייך זה לדין משכנתא בלא נכייתא שהתנו בפי' שיאכל הפירות ורבינא נמי מודה דאין מוציאין משום דלא הוי רבית קצוצה ולא קשה דרבינא אדרבינא וכתב עוד הראב"ד ועוד יש לנו הפלגות וכו' היינו במה שתירץ לדעת הרי"ף דבאמת משכנתא בלא נכייתא הוא רבית קצוצה אבל דוקא באתרא דמסלקי אבל באתרא דלא מסלקי הוא אבק רבית וע"כ טעמא משום שהקנהו הגוף לפירות ומ"מ לא קשה מבתי ע"ח דאמרינן דהוי רבית אלא שהתורה התירה משום דשם יכול לפדות בכל שעה א"כ אינו חשוב לשיטתו מקנה גוף לפירות והראי' אינה אלא לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ז הל' א' דאין נ"מ ובכל גווני הוי אבק רבית.

ז

ובהשגת הראב"ד נתבאר בהלכה ד'.

ח

הורו מקצת גאונים שכל משכנתא שאין בה נכוי כלל הרי היא רבית קצוצה ולא ירדו לעומק הדבר להפריש בין שדה לחצר ולפיכך נתקשו להן דברי חכמי הגמרא וכן הורו שכל משכנתא אפילו בניכוי אסור בין בחצר בין בשדה ואין להם משכונא אלא בדרך הזאת כיצד כגון שהלוהו מאה דינרין ומשכן לו בהן בית או שדה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם ה"ז מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים אפילו היה שכרה שוה אלף דינרים בכל שנה שאין זה אלא כמי ששכר בפחות, וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לו מעות יחשב לו עשר בכל שנה ויסלקו ממנה ה"ז מותר, וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב לו מה שדר בו ויחזיר לו שאר הדמים ויסתלק ה"ז מותר שאין זה אלא כשכירות וכל תנאי שבשכירות מותר כמו שבארנו.

השגת הראב"ד. וכן אם התנה בעל השדה וכו' עד ה"ז מותר. א"א טעה בדבריהם ומה בין זה למשכנתא בנכייתא וכי יש הפרש בין נכייתא רבא לנכייתא זוטא, ואותם הגאונים המחמירים לא התירו אלא הראשון בלבד והיא משכנתא דסורא עכ"ל.

כתב המ"מ ודברי רבינו עיקר דודאי משכנתא דסורא היא אפי' במקום שמסלקין, דכל זמן שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה מותר שהרי על כרחו של מלוה אם רצה לוה אינו גובה כלום ואינו אלא שכירות גמור משא"כ במשכנתא בנכייתא, ומדברי הרמב"ן כתב שהוא מפני שאין אחריות המלוה על הלוה ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום משא"כ במשכנתא סתם, ועוד שאין זה לשון מלוה אלא לשון מקח דומיא דלוקח פירות עכ"ד המ"מ, והנה יש לדון בטעמי המ"מ והרמב"ן דהא גם בבתי ע"ח איכא כל הג' טעמים דעל כרחו של מלוה והיינו הלוקח אם רצה הלוה והיינו המוכר נשאר הבית אצל הלוקח ואינו גובה מן המוכר מעותיו ומ"מ קיי"ל דרבית גמורה היא והתורה התירה משום דקיי"ל צד אחד ברבית אסור והוי רבית קצוצה וא"כ ה"נ אם יבוא הלוה אחר שנה ויפדה המשכנתא נמצא דהפירות של שנה זו היו מכורין במקח שקצבו והמותר היו הלואה ובשביל ההלואה מכר לו הפירות של השנה בפחות מכדי שוויים, וכן מה שכתב הרמב"ן מפני שאין אחריות המלוה על הלוה, ואם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים הא גם בבתי ע"ח כן, וכן מה שהוסיף דאין זה לשון מלוה אלא לשון מקח הא גם בבתי ע"ח כן.

ונראה דצריך לחלק בין רבית קצוצה לבין אבק רבית, דאף דגבי בתי ע"ח לא מהני כל הג' טעמים שלא יהיה רבית קצוצה זהו שם דהוי רבית מן התורה, אבל כאן גבי משכנתא בנכייתא דאפי' לדעת האוסרים אינו אלא אבק רבית בזה מהני הג' טעמים שלא יהיה אפילו אבק רבית, אכן נראה דזה תליא מאיזה טעם הוי במשכנתא אבק רבית, דלשיטת הראשונים דמשכנתא אפי' בלא נכייתא הוי תמיד אבק רבית בין בבית בין בשדה, שפיר יש לחלק זה מדין מוכר בית בבע"ח ולומר דלגבי אבק רבית דרבנן מהני הג' טעמים, והיינו דכיון דאפי' אם הוי חשיב קציצה נמי לא הוי אלא אבק רבית, בזה מהני הטעמים דכל המלוה אינה ברורה לומר דבכה"ג לא אסרו חכמים, אבל לשיטת הרמב"ם דמשכנתא בלא נכייתא בבית הוי רבית קצוצה, וסובר דבקציצה מפורשת אפי' בנכייתא הוי רבית קצוצה כמו שכתב בהל' א' וז"ל או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו, וא"כ אין כאן טעם שלא יהיה רבית מן התורה אלא זה שלא קצץ לו דהא מיירי גם בבית ועיין בכ"מ, ובזה מסתבר שנאמר דכמו דבקציצה לא מהני הג' טעמים שלא יהיה רבית מן התורה כן אינם צריכים להועיל בלא קציצה שלא יהי' רבית דרבנן.

ונראה דבמשכנתא בנכייתא אין הטעם דאינו רבית מן התורה רק משום שאין כאן קציצה, אלא דבלא קציצה אינו רבית כלל מה"ת דהוי כמו מוזיל אצלו הפירות או הדירה, ולכן כתב הרמב"ם וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר, וכונתו שאמר לו בפי' שמשכן לו הדירה בעד עשרה דינרים לשנה, ורק שעד שלא יחזיר לו ההלואה הוא מניח לו בחמשה, ונמצא דעיקר השם רבית נעשה ע"י הקציצה, ובלא קציצה מלבד דאין כאן קציצה אין כאן רבית מן התורה, ובזה שפיר אמרינן דכיון דעיקר הרבית אינה מן התורה מהני הג' טעמים לומר דאפי' רבית דרבנן ליכא.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.