אבן האזל/גניבה/ז

אבן האזל ‏ גניבה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

השוקל לחברו ממשקלות חסרות מן משקל שהסכימו עליו בני אותה המדינה או המודד במדה חסרה מהמדה שהסכימו עליה הרי [זה] עובר בלא תעשה שנאמר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, אע"פ שהמודד או השוקל חסר גונב אינו משלם לו תשלומי כפל אלא משלם לו המדה או המשקל ואין לוקין על לאו זה מפני שהוא חייב בתשלומין.

המנ"ח במ"ע רנ"ח הקשה בזה לפימש"כ הרמב"ם בפ"ח הל' ז' שהרי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא וכתב בזה החנוך וז"ל כלומר שאע"פ שבשאר גזילות לא הקפידה תורה אלא בפרוטה בענין המדות הקפידה בכ"ש, ולפי"ז הקשה המנ"ח דא"כ למה אינו לוקה היכי דהחסרון הוא בפמש"פ כמו בהכהו הכאה שאין בה שו"פ, ולכאורה היה אפשר לומר דמה דהקפידה תורה על המדות בכ"ש היינו בעשיית המדות ושהייתן אבל א"א לומר כן דהא למד זה מקרא דובמשורה דהוא בקרא דלא תעשו עול, ובאמת יש להוכיח בדעת הרמב"ם כדברי החנוך אף דלא כתב להדיא דהאי בכ"ש היינו בפחות משו"פ, דהא בריש הלכות גנבה דייק הרמב"ם לכתוב כל הגונב ממון משו"פ ולמעלה, וכן בריש הל' גזילה כתב כל הגוזל את חברו שו"פ וכאן גבי חסרון משקלות לא הזכיר שו"פ ומוכח דדעתו הוא כמש"כ החנוך, וממילא קושיית המנ"ח היא חזקה דלמה אין לוקין בפחות משו"פ דלא ניתן לתשלומין.

והנראה בזה דכיון דעיקר איסור דמשקלות הוא בשעה שמודד או ששוקל כדכתיב לא תעשו עול במשפט, ודרשו חז"ל בספרא וכן הוא בסה"מ שהמודד נקרא דיין, וא"כ לא דמי כאן לדין גזל דאינו חייב בתשלומין בפחות משו"פ, דהכא בשעה שמודד או שוקל במדה ומשקל חסר עוד לא עשה שום מעשה גזלה דנאמר דמה דעבד עבד ואינו חייב לשלם, דבין ששקל קודם שלקח מעות בין שלקח מעות מקודם או דאפי' בב"א עכ"פ עוד לא עשה שום מעשה גזלה וכשמכר יכול להוסיף וכשלקח יכול שלא ליקח כולו או להוסיף מעות, ולכן אכתי הוא לכתחלה ניתן לתשלומין עד שיתן המקח ויקח המעות או להיפוך, ולכן הוא לאו שניתן לתשלומין אפי' בפחות משו"פ.

וצריך להוסיף דדין לאו הניתן לתשלומין אינו משום גדר כדי רשעתו, דלפי"ז לא היה שייך זה בפמשו"פ דאכתי לא גזל ואין כאן עונש של תשלומין, אלא דאינו כן, דאם היה מגדר כדי רשעתו הוי צריך קרא לגלויי דבפירוש ריבתה תורה דממונא משלם מלקי לא לקי כמו בחובל בחבירו, דבאמת לא דמי לחובל בחבירו דהתם עיקר הלאו אינו בשביל היזק הממון, ורק דבמעשה זו איכא נמי חיוב ממון, ונמצא דאיכא ממון ומלקות וכן באונס חייבי לאוין, ולכן צריך קרא דריבתה תורה לתשלומין אבל לאו הניתן לתשלומין עיקר הלאו הוא לדין ממון ומעיקרו לא ניתן למלקות. ולכן שפיר אפי' אין כאן גדר עונש ממון אלא דין ממון הוי לאו הניתן לתשלומין.

אכן יש לבע"ד לחלוק דמ"מ לא מיקרי לאו שניתן לתשלומין כיון שאין כאן דין תשלומין כלל, אלא שאינו רשאי לגזול לכתחלה. ולמה לא ילקה בשביל הלאו והרמב"ם כתב להדיא מפני שהוא חייב בתשלומין דמוכח דבשביל שיש חיוב תשלומין לכן אינו לוקה.

לכן נראה דלפימש"כ דלאו שניתן לתשלומין אינו משום גדר כדי רשעתו דכדי רשעתו הוא גדר שאין מחייבין אותו משום שתי רשעיות. אבל בלאו הניתן לתשלומין אין אנו דנין בשתי רשעיות אלא ברשעה אחת ואנו אומרים דאם ניתן לתשלומין אינו לוקה, והרמב"ם כתב בפי"ח מה' סנהדרין הל' ב' וז"ל, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו, וכל לאו שניתן לתשלומין כגון לא תגנוב ולא תגזול אין לוקין עליו וכל לאו שניתן לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו, אלא אם לא קיים עשה שבהן, ומוכח מדבריו דבלאו הניתק לעשה תלוי בקיימו משום דפסק כמ"ד קיימו ולא קיימו, אבל לאו הניתן לתשלומין אינו תלוי כלל בקיום התשלומין דבכל גווני לא לקי כיון דעיקר הלאו ניתן לתשלומין ולא למלקות.

ונמצא דלאו שניתן לתשלומין הוי כמו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין נ"מ אם חייב מיתה או לא דעדים שהוכחשו בנפש אין לוקין למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, וה"נ לאו שניתן לתשלומין כיון דעירקר הלאו ניתן לתשלומין בכל גווני אין לוקין, ולכן לא דמי להכהו הכאה שאין בה שו"פ דהתם עיקר הלאו אינו משום היזק ממון וכמש"כ, ומה דפטור בהכאה שיש בה שו"פ הוא משום כדי רשעתו, ולכן בהכאה שאין בה שו"פ חייב, אבל הכא אין נ"מ כיון דעיקר הלאו הוא משום היזק ממון אלא דהקפידה תורה על המדות בכ"ש, ולכן אף דאם היה החסרון בפמשו"פ וכבר גמר המו"מ אינו בתשלומין משום דפחות משו"פ מחלי כדאמר בסנהדרין דף נ"ז, אבל עיקר הלאו בא לתשלומין וכנ"ל, ועיין מש"כ עוד בזה ברפ"א מה' גזלה.

ובמה שכתב הרמב"ם דאינו משלם תשלומי כפל כתב המ"מ משום דאמרינן בפ' א"נ דהיינו גזל ואין כפל בגזל, ובאמת משקלות דמי לגנבה ולא לגזל דהא הבעלים אינם יודעים, וזהו שכתב הרמב"ם אע"פ שהמודד אל השוקל חסר גונב, וטעמא דליכא כפל הוא משום דעכ"פ נותן לו בידים ולא דמי ממש לגנבה, ועיין מה שכתבתי בפ"ח סוף הלכה ז':

ב

השוקל לחברו ממשקלות חסרות מן משקל שהסכימו עליו בני אותה המדינה או המודד במדה חסרה מהמדה שהסכימו עליה הרי [זה] עובר בלא תעשה שנאמר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, אע"פ שהמודד או השוקל חסר גונב אינו משלם לו תשלומי כפל אלא משלם לו המדה או המשקל ואין לוקין על לאו זה מפני שהוא חייב בתשלומין.

המנ"ח במ"ע רנ"ח הקשה בזה לפימש"כ הרמב"ם בפ"ח הל' ז' שהרי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא וכתב בזה החנוך וז"ל כלומר שאע"פ שבשאר גזילות לא הקפידה תורה אלא בפרוטה בענין המדות הקפידה בכ"ש, ולפי"ז הקשה המנ"ח דא"כ למה אינו לוקה היכי דהחסרון הוא בפמש"פ כמו בהכהו הכאה שאין בה שו"פ, ולכאורה היה אפשר לומר דמה דהקפידה תורה על המדות בכ"ש היינו בעשיית המדות ושהייתן אבל א"א לומר כן דהא למד זה מקרא דובמשורה דהוא בקרא דלא תעשו עול, ובאמת יש להוכיח בדעת הרמב"ם כדברי החנוך אף דלא כתב להדיא דהאי בכ"ש היינו בפחות משו"פ, דהא בריש הלכות גנבה דייק הרמב"ם לכתוב כל הגונב ממון משו"פ ולמעלה, וכן בריש הל' גזילה כתב כל הגוזל את חברו שו"פ וכאן גבי חסרון משקלות לא הזכיר שו"פ ומוכח דדעתו הוא כמש"כ החנוך, וממילא קושיית המנ"ח היא חזקה דלמה אין לוקין בפחות משו"פ דלא ניתן לתשלומין.

והנראה בזה דכיון דעיקר איסור דמשקלות הוא בשעה שמודד או ששוקל כדכתיב לא תעשו עול במשפט, ודרשו חז"ל בספרא וכן הוא בסה"מ שהמודד נקרא דיין, וא"כ לא דמי כאן לדין גזל דאינו חייב בתשלומין בפחות משו"פ, דהכא בשעה שמודד או שוקל במדה ומשקל חסר עוד לא עשה שום מעשה גזלה דנאמר דמה דעבד עבד ואינו חייב לשלם, דבין ששקל קודם שלקח מעות בין שלקח מעות מקודם או דאפי' בב"א עכ"פ עוד לא עשה שום מעשה גזלה וכשמכר יכול להוסיף וכשלקח יכול שלא ליקח כולו או להוסיף מעות, ולכן אכתי הוא לכתחלה ניתן לתשלומין עד שיתן המקח ויקח המעות או להיפוך, ולכן הוא לאו שניתן לתשלומין אפי' בפחות משו"פ.

וצריך להוסיף דדין לאו הניתן לתשלומין אינו משום גדר כדי רשעתו, דלפי"ז לא היה שייך זה בפמשו"פ דאכתי לא גזל ואין כאן עונש של תשלומין, אלא דאינו כן, דאם היה מגדר כדי רשעתו הוי צריך קרא לגלויי דבפירוש ריבתה תורה דממונא משלם מלקי לא לקי כמו בחובל בחבירו, דבאמת לא דמי לחובל בחבירו דהתם עיקר הלאו אינו בשביל היזק הממון, ורק דבמעשה זו איכא נמי חיוב ממון, ונמצא דאיכא ממון ומלקות וכן באונס חייבי לאוין, ולכן צריך קרא דריבתה תורה לתשלומין אבל לאו הניתן לתשלומין עיקר הלאו הוא לדין ממון ומעיקרו לא ניתן למלקות. ולכן שפיר אפי' אין כאן גדר עונש ממון אלא דין ממון הוי לאו הניתן לתשלומין.

אכן יש לבע"ד לחלוק דמ"מ לא מיקרי לאו שניתן לתשלומין כיון שאין כאן דין תשלומין כלל, אלא שאינו רשאי לגזול לכתחלה. ולמה לא ילקה בשביל הלאו והרמב"ם כתב להדיא מפני שהוא חייב בתשלומין דמוכח דבשביל שיש חיוב תשלומין לכן אינו לוקה.

לכן נראה דלפימש"כ דלאו שניתן לתשלומין אינו משום גדר כדי רשעתו דכדי רשעתו הוא גדר שאין מחייבין אותו משום שתי רשעיות. אבל בלאו הניתן לתשלומין אין אנו דנין בשתי רשעיות אלא ברשעה אחת ואנו אומרים דאם ניתן לתשלומין אינו לוקה, והרמב"ם כתב בפי"ח מה' סנהדרין הל' ב' וז"ל, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו, וכל לאו שניתן לתשלומין כגון לא תגנוב ולא תגזול אין לוקין עליו וכל לאו שניתן לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו, אלא אם לא קיים עשה שבהן, ומוכח מדבריו דבלאו הניתק לעשה תלוי בקיימו משום דפסק כמ"ד קיימו ולא קיימו, אבל לאו הניתן לתשלומין אינו תלוי כלל בקיום התשלומין דבכל גווני לא לקי כיון דעיקר הלאו ניתן לתשלומין ולא למלקות.

ונמצא דלאו שניתן לתשלומין הוי כמו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין נ"מ אם חייב מיתה או לא דעדים שהוכחשו בנפש אין לוקין למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, וה"נ לאו שניתן לתשלומין כיון דעירקר הלאו ניתן לתשלומין בכל גווני אין לוקין, ולכן לא דמי להכהו הכאה שאין בה שו"פ דהתם עיקר הלאו אינו משום היזק ממון וכמש"כ, ומה דפטור בהכאה שיש בה שו"פ הוא משום כדי רשעתו, ולכן בהכאה שאין בה שו"פ חייב, אבל הכא אין נ"מ כיון דעיקר הלאו הוא משום היזק ממון אלא דהקפידה תורה על המדות בכ"ש, ולכן אף דאם היה החסרון בפמשו"פ וכבר גמר המו"מ אינו בתשלומין משום דפחות משו"פ מחלי כדאמר בסנהדרין דף נ"ז, אבל עיקר הלאו בא לתשלומין וכנ"ל, ועיין מש"כ עוד בזה ברפ"א מה' גזלה.

ובמה שכתב הרמב"ם דאינו משלם תשלומי כפל כתב המ"מ משום דאמרינן בפ' א"נ דהיינו גזל ואין כפל בגזל, ובאמת משקלות דמי לגנבה ולא לגזל דהא הבעלים אינם יודעים, וזהו שכתב הרמב"ם אע"פ שהמודד אל השוקל חסר גונב, וטעמא דליכא כפל הוא משום דעכ"פ נותן לו בידים ולא דמי ממש לגנבה, ועיין מה שכתבתי בפ"ח סוף הלכה ז':

ג

כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בל"ת שנאמר לא יהי' לך בכיסך וגו' ואפי' לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבוא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה, ואין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה.

מה שכתב הרמב"ם דאין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה, יש לעורר דמ"ש מקנה חמץ בפסח דחייב אף דהלאו לא יראה אין בו מעשה כיון דבא ע"י מעשה חייב וא"כ ה"נ בעשה או קנה משקל חסר למה לא יהי' מעשה, ומצאתי שכבר התעורר בזה המנ"ח, והקשה עוד יותר מהא דאמר בב"מ דף ס"א לאו דכתב רחמנא במשקלות ל"ל וכו' לעבור עליו משעת עשיה וזהו בודאי על לאו דלא תעשו עול כפירש"י [ודברי המ"מ שכתב כאן וז"ל כל מי שמשהה כו' זה מבואר שם באיזהו נשך דאמרינן לעבור עליו משעת עשיה עכ"ל הם תמוהים דזה לא קאי על לאו דלא יהי' לך דלא שייך ללמוד לאו זה מגזל] ולכן הקשה המנ"ח דלמה אינו לוקה בעושה משקל חסר מלאו דלא תעשו דזהו בודאי מעשה, ובקושיא ראשונה יש לומר דכאן עיקר הל"ת הוא השהיה דיהי' אפשר לבוא לרמות בו, אבל אם קונה משקל חסר ע"מ לקוצצו ודאי לא עבר ואפי' עושה משקל דלכאורה לא שייך לומר שעושה ע"מ לאבדו, מ"מ אם כך היה שעשה לכתחלה כדי לקיים מצות איבוד משקל חסר ודאי לא עבר, א"כ אין העשיה או הקניה עיקר הלאו אלא מה ששהה אצלו ובזה אין בו מעשה, איברא דהתוס' בפסחים בפ' כל שעה כתבו דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו, אבל הרמב"ם הא אינו סובר כתוס' דטעם התוס' דהוי ניתק לעשה, והרמב"ם הא אינו סובר דהוי ניתק לעשה.

ומה שהקשה עוד מהא דאמר בא"נ דקרא דמשקלות הוא לעבור משעת עשיה זה באמת קשה אבל לא רק על מה דפסק דאינו לוקה, אלא בעיקר הל"ת דלא תעשו עול לא הזכיר הרמב"ם דקאי על עושה משקל חסר אלא מי שמוכר במשקל או במדה חסרה כמו שכתב בהל' א' ונבאר זה בפרק ח' הלכה ז'.

והנה במצוה תר"ב כתב המנ"ח דמלשון הרמב"ם שכתב ואפי' לעשות המדה עביט של מ"ר אסור, מוכח דהל"ת הוא רק אם משהה כדי לרמות אף שאינו מרמה, אבל במשהה שלא לרמות רק עושה עביט של מ"ר וכדומה רק מדרבנן אסור, ומפרש דמש"כ הרמב"ם שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבוא וכו' דזהו רק דמדרבנן חששו לזה, אבל מד' הרמב"ם בסה"מ לא משמע כן שכתב במל"ת רע"ב וז"ל שהזהרנו מהיות המשקלות והמדות חסרות אצלנו בבתינו אע"פ שלא יעשה בהם מו"מ והוא אמרו יתעלה לא יהי' לך בכיסך וגו', ולשון גמרא בתרא דף פ"ט אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתירה בתוך ביתו ואפי' הוא עביט של מ"ר, ומדבריו מוכח דעיקר הל"ת אינו דוקא במשהה כדי לרמות, איברא דאפשר לומר דלעשות עביט וכדומה שהוא ביטול מתורת מדה ומשקל אפשר דאינו אלא מדרבנן, אבל מדבריו שכתב ולשון גמ', מוכח דזה עיקר הדין, אבל עכ"פ זה ודאי דעיקר הלאו אינו דוקא במשהה ע"מ לרמות:

ד

היו המדות והמשקלות של בני העיר חתומות בחותם ידוע וזו המדה או המשקל החסרים בלא חותם ה"ז מותר לשהותם לשאר תשמישי הבית, כיוצא בזה סלע שנפגמה מן הצד לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטותיו ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו שמא יבוא אחר ויעשנה משקל, אלא או ישחוק או יחתוך או יקוץ או ישליך לים המלח.

כיוצא בזה סלע שנפגמה מן הצד כתב המ"מ פירוש שאין החסרון ניכר כמו מאמצע וזה ברייתא פ' הזהב והעמידוה בגמ' במן הצד עכ"ל, והנה בגמ' שם דף נ"ב פריך בהא דתניא אלא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ורמינהו לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטותיו ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ומשני כאן באמצע כאן מן הצד, ופירש"י באמצע יקבנה דמשנקבה לא סגיא מן הצד לא יקבנה לפי שהרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב ומרמה בזה את האחרים ויוציאנה בשקל, ומבואר בפירש"י דהחלוק בין באמצע בין מן הצד היינו בהנקב, דבאמצע מותר לנקבה ולא מן הצד, אבל הרמב"ם כתב שנפגמה מן הצד, ובהלכה ו' כתב סלע שנפגמה באמצע וכו' אבל נוקבה ותולה אותה וכו', ומוכח דמפרש דלא כפירש"י, ואם נפגמה מן הצד אסור לנוקבה אפי' באמצע, אך זה מבואר לפי"מ שכתב הרמב"ם בהלכה זו שמא יבוא אחר ויעשנה משקל ודלא כמו שפירש"י דהחשש הוא דשמא יקוץ אותה הרמאי ויוציאנה בשקל.

איברא דהכ"מ כתב כאן וז"ל אלא או ישחוק וכו', לפי"ד ה"ה הל"ל או יפגמנה באמצע, ורש"י פירש שהרמאי יקוץ אותה סביב עד שיוציא הנקב ויוציאנה בשקל, ולפי"ז מ"ש רבינו ויעשנה משקל צ"ל שהשין נקודה בסגול עכ"ל, והכ"מ רוצה להשוות דעת הרמב"ם עם פירש"י אבל דבריו תמוהים דלמה צריך לדברי המ"מ שהדבר מפורש בדברי הרמב"ם דכאן כתב שנפגמה מן הצד, ובהלכה ו' כתב נפגמה באמצע והדברים ברורים בדעת הרמב"ם דעיקר החלוק הוא בנפגמה כמש"כ המ"מ, ומה שכתב הכ"מ לנקד משקל בסגול תמוה, דרש"י כתב ויוציאנה בשקל אבל הרמב"ם כתב ויעשנה משקל, ואם הכונה שיעשנה שקל א"כ למה לא יעשה לכתחלה דהא תניא בסלע עד שקל ואף דזהו בנפחתה אבל איזה חשש הוא כיון דמותר לקיימה, לבד דתיבת משקל לא משמע שיעשנה שקל, ולכן הדבר פשוט דדעת הרמב"ם לפרש דלא כפירש"י ועיקר החשש הוא שמא יעשנה משקל וסובר דמה שינקבנו באמצע אין זה מונע לעשותה משקל, ולכן מפרש דהחלוק הוא בנפגמה דבנפגמה באמצע והיינו שנפחת באמצעו לא יוכל לעשותו משקל דניכר חסרונו, אבל חסרונו מן הצד אינו מורגש כשיחתוך סביבו, ולכן אפי' נוקבו באמצע לא מהני.

ומה שהקשה הכ"מ דהול"ל או יפגמנה באמצע יש לומר דבהא דתניא או יקוץ, בכלל זה כל התקונים שאפשר ע"י שיחתוך ויקוץ, דה"נ אשכחן בהא דאמר ר' אמי יתר על כן יקוץ, ופירש"י יקוץ יחתכנה לשנים והוא תימה דלמה לא יקוץ עד שיעשנה בשקל, וכן כ' הרמב"ם בהלכה ה' יקוץ עד שיעמידנה על מחצה, ובדעת רש"י אפשר דסובר דגם היתר דעד שקל אינו אלא בדיעבד בנפחתה כך ודוחק, עכ"פ לדעת הרמב"ם אין הפי' יקוץ לחתיכות אלא יקוץ עד שלא יהי' עשוי לרמות:

ה

חסרה ועמדה על מחצה יקיים, עמדה על פחות ממחצה או על יתר ממחצה יקוץ עד שיעמידנה על מחצה, ואם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים לשאת ולתת בה אבל לא למשקל שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו במשא ומתן.

השגת הראב"ד: אבל לא למשקל וכו'. א"א פי' שלא ישקול בהם סלעים אחרים עכ"ל. שכל פחות משתות וכו'. א"א וגם במשא ומתן אם נתנה בחזקת שלימה הרי זה מקח טעות.

בהשגה הראשונה כתב המ"מ רצה הרב ז"ל [לומר] שאם היתה למשקל אחר ישרה מותר לשקול בה, ואין כונת רז"ל אלא למשקל שהיא חסרה ויפה פירש עכ"ל, ולדעתי צ"ע טובא בהך דינא דנראה דשיטת הרמב"ם אינו כשיטת הראב"ד ואפי' למשקל ישרה אסור לו להניחה, ולדעת הראב"ד דברי הרמב"ם הם מיותרים דאם לשקול בה משקל חסרה פשיטא, וכבר השמיענו זה בהלכה א' שכתב השוקל לחברו ממשקלות חסרות וכו' ה"ז עובר בל"ת וכו' ולא חילק בין שתות לפחות משתות דבמשקל אין נ"מ בזה, ואם כן למה הוצרך לכפול כאן דבסלע שחסרה אסור לשקול בה כביפה.

לכן נראה בדעת הרמב"ם דהנה בהא דתניא לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יקבנה וכו', ופירש"י מן הצד לא יקבנה לפי שהרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב וכו' ויוציאנה בשקל, אבל הרמב"ם כתב בהלכה ד' שמא יבוא אחר ויעשנה משקל וכבר כתבתי מזה בהלכה ד', ונמצא דלפירש"י נוכל לפרש דגם הא דלא יעשנה משקל בין משקלותיו הוא דילמא אתי להוציאה ביפה, אבל לדעת הרמב"ם כל הך בבא הוא דילמא יעשו אותה משקל וישקלו אותה ביפה.

איברא דלפי"ז צריך ביאור בחסרה פחות משתות דיקיים לשאת ולתת בה אמאי לא חיישינן דילמא יעשנה משקל דבמשקל אין נ"מ דאפי' פחות משתות הוי מקח טעות או להחזיר הטעות, וצ"ל דכ"ז שהוא פחות משתות ועומדת להוציאה בתורת מטבע אינה עומדת לעשותה משקל אבל אם הוא משקל אפי' אם מכוין שלא להטעות חיישינן דלמא ימצאו אחרים ויטעו בה, ונמצא לפי"מ שבארנו דדעת הרמב"ם מפורשה דלא כדעת הראב"ד דעיקר דינא דלא יעשנה משקל בין משקלותיו הא ודאי אינו להטעות דא"כ פשיטא וע"כ אפי' למשקל ישר ומ"מ אסור דילמא יטעו בה, ולדעת הראב"ד צריך לפרש כפירש"י דשם ביותר משתות הוא דילמא אתי להוציאה ביפה אבל בפחות משתות הא מותר להוציאה, ולכן מותר לעשותה נמי משקל אבל דעת הרמב"ם ודאי כמש"כ.

ועל השגת הראב"ד הב' כתב המ"מ וז"ל ודברי הרב אמת כ"ז שהסעלים יוצאים במשקל דכל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל חוזר הוא, אבל יש שפירשו שאין המקח בטל אלא שהוא מחזיר האונאה אפי' פחות משתות וזה מבואר בהרבה מקומות ואף המחבר סובר כן פי"ב מה' מכירה ושם יתבארו עיקרי הדברים בע"ה כנ"ל.

והנה אם כונת הראב"ד הוא כדברי המ"מ לא חידש כלום, והרמב"ם בעצמו כתב כן פי"ב מה' מכירה הל' י' לחלק בין היו הסלעים יוצאים במנין או במשקל, ואף שדברי הרמב"ם שם צריכים ביאור ולכשנגיע לשם בעז"ה נבאר אבל עכ"פ עיקר החילוק מבואר בדבריו, אבל לדעתי אין כונת הראב"ד כן, אלא חידש דאם נתן לו הסלע בחזקת שלימה אז הוא מקח טעות בכל גווני, דלא אמרינן דסלע שחסרה פחות משתות אין בה אונאה ומותר להוציאה ביפה, אלא דוקא כשנתן לו בתורת סלע, ולכן אף שחסרה פחות משתות סלע שמה ויוצאה בשוק וכמו שכתב הרמב"ם דרוב בני אדם אין מקפידים, אבל אם נתן לו בחזקת שלימה אז הוא מקח טעות אף שאין הסלעים יוצאין במשקל דעכ"פ אינה שלימה.

אך יש לומר דזהו גופא תליא במחלוקת שהביא המ"מ אם מה דאמרינן דדבר שבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר הוא בטול מקח או מחזיר הטעות, ובזה הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ' ט"ו מה' מכירה דהרמב"ם כתב דאינו אלא מחזיר הטעות, והראב"ד כתב דאם אמר שק זה שיש בו סאה וחסר הוי מקח טעות, ואף דהכ"מ כתב שם דהרמב"ם אינו חולק אבל שיטת המ"מ שם דחולק ולכן דין זה שחידש הראב"ד תלוי בזה דלדעת הראב"ד דחוזר היינו שהוא טעות, א"כ ה"נ כיון שנתן לו בחזקת שלימה ואינה שלימה הוא טעות אבל לדעת הרמב"ם דחוזר פירושו רק דמחזיר הטעות, וכאן כיון שהסלעים יוצאים במנין ואפשר גם להמקבל להוציאה ביפה אין כאן מה להחזיר הטעות ואם מפני שנתן לו בחזקת שלימה לא היה כאן תנאי מפורש בפרט דהנותן הוציאה בחזקת שלימה והמקבל לא התנה ואינו שייך לגדרי תנאי.

ובמה שכתב הרמב"ם עמדה על פחות ממחצה יקוץ משמע דאפי' משהו פחות ממחצה וכן משמע מפירש"י, והרשב"א בש"מ חולק בזה וכתב דדוקא אם פחתה שתות דמ"ש מפחות מסלע דמותר להוציאה ביפה עד שתפחת שתות, והרא"ש שם כתב וז"ל ונ"ל משום דבלא"ה לא נטבע לשם שקל ולפעמים יוכל לרמות מי שאינו בקי חשו חכמים טפי עכ"ל, וע"ש עוד בשם הריצב"ש ג"כ לחלק באופן זה אבל עוד אינו מוסבר יפה החלוק, ונ"ל פשוט דסלע יש לו שם מטבע ובמטבע כיון שדרכו ליפחות קצת אמרינן דעד שתות לא קפדי אבל סלע שנפגמה ועמדה על מחצה אין לזה שם מטבע כלל, אלא דכיון שבמשקל יש בה מתכות חצי סלע לוקחין אותה בחצי סלע, נמצא דזהו ודאי דבר שבמשקל ודבר שבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר.

ובעיקר מה שכתב הרמב"ם דאם חסרה פחות משתות מותר לשאת ולתת בה כתב הרא"ש בב"מ בתחלה דדוקא במטבע מותר להוציאה ביפה שגם אחר יקח מזה שנותן לו ביפה, אבל חפצים שאין עומדין להוציאה אסור להונות אפי' פחות משתות, ואח"כ כתב או שמא גם בשאר חפצים הוי דרך מו"מ בכך ועד שתות הוי בכלל דמי מקח, ובחו"מ סי' רכ"ז סעיף ו' פסק המחבר דיש להסתפק בזה כספיקו של הרא"ש, אבל מדברי הרמב"ם בפרק י"ב מה' מכירה מוכח דבשאר דברים חוץ ממטבע אסור להונות דכתב שם בהל' א' אסור להונות כו', ובהל' ב' וכמה תהא הונייה ויהי' חייב להשיב כו' ובהלכה ג' היתה ההונייה פחות מזה בכ"ש. כו' אינו חייב להחזיר כלום ומוכח מדבריו דרק לענין חזרה מהני פחות משתות ולא לענין איסור אונאה.

ויש להוכיח זה יותר ממה דלכאורה סותרין דברי הרמב"ם זא"ז דכאן כתב שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו במשא ובמתן, ושם בהלכה ג' כתב שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו, אבל לפי"מ שבארנו דדעתו דבשאר חפצים אסור לכתחלה מיושב שפיר דדעתו דבדיעבד שלא לתבוע האונאה דרך הכל למחול בו, אבל לכתחילה לא אמרינן אלא דרוב בני אדם מוחלין ואין מקפידין אם נתאנו בפחות משתות ולכן גבי סלע שפיר כיון דעומד להוצאה ורוב בני אדם מוחלין יקחו אותו ביפה ולא יקפידו, וכיון דרוב יקחו א"כ אפי' אם יחוש דזה שנותן לו עכשיו הוא ממיעוט המקפידין נמי אין אונאה כיון דרוב אינם מקפידין הוא יוכל להוציאה וכמש"כ הרא"ש, אבל בשאר חפצים לכתחלה אסור להונות דילמא הוא מהמיעוט ורק בדיעבד אמרינן דדרך הכל למחול ומשמע דאפי' שלא להחזיר אונאה לא הוי מהני רוב, דהמתאנה יטעון אני מהמיעוט המקפידין, ואף דבריש המניח לא אמרינן הכי אלא להיפוך דאפי' ע"י רוב אין להוציא ממון יש חלוק גדול דהתם אמרינן דלא מכר לו אלא כד, אבל הכא ודאי היה אונאה ורק דאנו באין בטענת מחילה וצריך דוקא ודאי מחילה דזהו הוצאות ממון מהמתאנה ופשוט, עכ"פ נתברר דעת הרמב"ם דאסור להונות בפחות משתות ובודאי אלים ודאו של הרמב"ם מספיקו של הרא"ש והוא ברור להלכה:

ו

סלע שנפגמה באמצע אסור למכרה להרג או לחרם מפני שמרמין בה את אחרים, אבל נוקבה ותולה אותה בצואר (של) הקטן.

כתב המ"מ דמש"כ אסור למכרה כ"ש בנפגמה מן הצד, ומש"כ אבל נוקבה זהו דוקא בנפגמה באמצע, וכבר כתבנו מזה בהלכה ד' דהוא פשוט כדברי המ"מ דהרמב"ם סובר דהחלוק מבאמצע למן הצד הוא בנפגמה, ולא כפירש"י דהחלוק הוא בנוקבה ע"ש, דסובר הרמב"ם דנקב אפי' באמצע אינו מונע מלעשותו למשקל ודוקא בנפגמה באמצע ניכר חסרונו ואינו ראוי למשקל.

ובזה מבואר מה דהרמב"ם השמיט לכתוב לתגר ובודאי שכן הוא בגירסתו, אבל הוא לשיטתו דכיון דסובר דנפגמה באמצע ניכר חסרונו ואינו ראוי להטעות במשקל א"כ ה"נ אינו ראוי להטעות שיקחו אותו בסלע ולכן דוקא לחרם או להרג שביחד עם המורא מפניהם יוכלו להטעות גם באופן שלא יוכלו ליקח בגזל:

י

בני חבורה המקפידים זה על זה שהחליפו חלק בחלק או לוה ממנו מאכל והחזיר לו, עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לוין ופורעין ביו"ט.

המחבר בשו"ע לא הזכיר זו ההלכה לא כאן ולא בה' יו"ט, ובטעמא דמילתא מבואר עפי"מ שכ' בב"י בטוא"ח סי' תקי"ז דהוא משום דיש ב' פירושים, פי' א' דאפי' באופן דלשאר בני אדם מותר למקפידים אסור, פי' ב' דאין נ"מ לדינא בין מקפידים לאין מקפידים, אלא דבשביל דמקפידים הם עוברים ומזכירים שם מדה ומנין ולשון הלואה, וכתבו התוס' בשבת בפ' שואל דלפי' א' קשה דלפי"ז צ"ל דהלל לא אסר אלא במקפידים והא דתנן שואל אדם כדי יין וכו' ובלבד שלא יאמר הלוני ע"כ איירי באין מקפידים, דהא במקפידים גם בזה אסור לפי' א' וא"כ מאי אמר שם לימא מתני' דלא כהלל, ולכן הוכיחו בתוס' כפי' ב' וכתב הב"י דמשום זה לא הזכיר הרא"ש הלכה זו לא במס' שבת ולא בביצה משום דלהלכה הוא כפי' ב' דאין בזה נ"מ לדינא ובשביל זה לא כתב המחבר דין זה בשו"ע.

אכן מדברי הרמב"ם כאן מוכח דיש נ"מ בזה להלכה ואפי' אם היינו רוצים לומר דהרמב"ם הביא זה אף שאין נ"מ להלכה א"א לומר כן דלפי"ז לא שייך לומר שהחליפו חלק בחלק, דהוא על מעשה שעבר דבזה הלא יש נ"מ אם החליפו כדין או שלא כדין והיה לו לכתוב לשון הגמ', וכן מש"כ או לוה ממנו, משמע דאמר לו הלוני א"כ אפי' באין מקפידין אסור להך פירושא, ואם דברי הרמב"ם הוא כפי' א' צריכים אנו ליישב קושיית התוס', ועוד דלשון או לוה ממנו דודאי משמע דאמר לו הלוני ולא השאילני, ולפי' קמא זה גם באין מקפידין אסור דהא מוקי מתני' דשואל כדי יין באין מקפידין.

ונראה דהרמב"ם ודאי סובר כפי' א' אבל מפרש באופן אחר והיינו דדינא דתנן במתני' שואל אדם וכו' ובלבד שלא יאמר הלוני אין נ"מ בין מקפידין ואין מקפידין כיון דסתמא קתני וכן הא דהלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה נמי הוא בכל גווני, אלא דכ"ז הוא בדבר חשוב קצת שדרך בני אדם להקפיד, וכמו בשואל אדם דתנן כדי יין וכדי שמן, וכן ה"נ בהא דהלל בככר דיש בו קצת חשיבות, ולכן דייק הרמב"ם לפרש הא דבני חבורה המקפידין דהוא שהחליפו חלק בחלק או לוה ממנו מאכל והיינו בדבר מועט, ובאין מקפידין אין עוברים משום לוין ופורעין דמה דאסור הלואה הוא משום דאתי למיכתב, אבל דבר מועט לא אתי למיכתב וכן גם הלל לא אסר בדבר מועט אבל במקפידין הוי דבר מועט כמו דבר חשוב, ומשום מדה ומשקל ומנין הוא כמו שפירשו בתוס' בשבת בפי' א' והרא"ש בב"מ הביא זה בשם י"מ דאפי' בגוונא דמותר לסתם ב"א כגון באומר מלא לי כלי זה אסור למקפידין, ומש"כ דמתני' דשואל אדם אפשר אפי' במקפידין שהקשו ע"ז התוס' דא"כ אפי' בשאלה אסור משום מדה יש ליישב בפשיטות דשואל אדם כדי יין לא מיירי כלל באומר מלא לי כד זה אלא בשואל כד יין כמו שהוא ובזה ודאי לא שייך איסור מדה אפי' למקפידין, ועכ"פ בעיקר מילתא הרמב"ם מפרש כפי' א' דאפי' מה דאסור לשאר ב"א אסור למקפידין ולכן כתבו כאן להלכה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.