אבן האזל/גירושין/יא

אבן האזל ‏ גירושין יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יב

המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרת על הראשון ואם החזיר הראשון לוקה וכופין אותו להוציא שנא' לא יוכל בעלה הראשון וגו'. זינתה עם אחר כשהיא גרושה מותרת לחזור לבעלה שנאמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הוייתה לאיש אחר שהיא הקדושין היא שאוסר אותה על בעלה לחזור לו. ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרת עליו ולוקה עלי' שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה, אא"כ היתה אשת ישראל שנאנסה, לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה, אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט.

ולוקה עלי' שנאמר אחרי אשר הוטמאה, הלח"מ הקשה מדברי הרמב"ם בפרק א' מהל' איסורי ביאה שכתב המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ, הרי זה לוקה עליה משום זונה, והראב"ד השיג עליו דכל אונס בע"א לא קרינן בה זונה, אלא משום טומאה, וכתב המ"מ דמשום טומאה אינו לוקה דהוי לאו שבכללות, ומה שפסק דלוקה משום זונה הוא משום דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה, והתם ליכא טומאה וכהן לוקה עלי' משום זונה.

והנה במה שהשוה הראב"ד דין אונס לדין ע"א תמה המ"מ דמה שייכות זונה לע"א, וכתב ע"ז הש"ש דעיקר השגתו הוא דלא האמינתו תורה לע"א אלא על טומאה ולא על זונה, דעל שאר איסורין לא האמינתו תורה בדבר שבערוה, ומש"כ דכל אונס בע"א לא קרינא בי' זונה, זהו רק להוכיח דלוקין על טומאה, דבעיקר בא להוכיח דלא כהרמב"ם דסובר דמשום טומאה אינו לוקה דהוי לאו שבכללות, דהא להדיא אמרינן גבי אונס דלא קרינא בה זונה, אלא משום טומאה, ובמה דסובר הרמב"ם דע"א נאמן לענין זונה שהקשה על זה הראב"ד דלא הימני' רחמנא לע"א אלא לענין טומאה, הביא הש"ש דברי הרמב"ם דעד אחד שאמר גרושה או זונה אשה זו לוקה עלי' כיון דהוחזק האיסור עפ"י ע"א, ובאמת אינה ראי' דשם מיירי באינה מכחישתו, אבל מכחישתו אינו נאמן, וכדמוכח בגמ' קדושין דף ס"ו בהא דשורי נרבע, ופסק כן הרמב"ם בהל' איסורי מזבח דאם הבעלים מכחישין אינו נאמן לאסור שורו, ועוד צ"ל דהרמב"ם מיירי בלא ידעו אשה זו מקודם, דאיברא דעכ"פ היתה בחזקת היתר, מ"מ איכא נ"מ כמו בנגע באחד בלילה דיש נ"מ דאם ראוהו חי מבערב אינו טמא ואם לא ראוהו חי טמא, וכן בהך חזקה דאתיא מכח רובא נאמן ע"א להוציא מן הרוב דהא ישנם גרושות וזונות בעולם, אבל כשבא להוציא אשה ידועה מחזקתה כשהיא מכחשת, לעולם דאינו נאמן וכנ"ל, וגם מש"כ דרחמנא הימני' לענין טומאה אין ראי', דהא דהימני' הוא לענין קרא דונטמאה, אבל לא לענין קרא דאשר הוטמאה.

והנה הגאון מהר"ד מקרלין זצ"ל בספרו יד דוד כתב להוכיח מהא דפסק הרמב"ם דצרת ספק סוטה מותרת, ומוכח דסובר דלא אמרה תורה בסוטה ספק כודאי אלא לענין עשה ולא לענין לאו וכתי' התוס' ביבמות, אבל דבריו תמוהים דהרמב"ם פסק בצרת סוטה דאסורה מטעמא דקרא דוהיא נטמאה ולא מקרא דאשר הוטמאה ודלא כתוס', אלמא בסברת הרמב"ם דלענין זה לא אמרינן ספק כודאי וממילא יש לה חזקת כשרות.

והנה מדברי הרמב"ם בהל' שלפנינו שכ' דלוקה על אשתו שזינתה מקרא דאחרי אשר הוטמאה מוכח דלא כהמ"מ דהוי לאו שבכללות, והלח"מ כתב בסוף דבריו דהוא מכת מרדות, ואינו נראה דהא כתב מפורש לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות וע"ש בלח"מ שדחק. ובעיקר מה שכתב המ"מ דאינו לוקה משום טומאה דהוי לאו שבכללות הוא תימה, דהרמב"ם כתב בשורש ט' דדוקא כשבלאו אחד כולל ענינים הרבה כמו לא תאכלו על הדם וכן לפני עור לא תתן מכשול וכן לא תשא שמע שוא, אבל היכי שלאו אחד, אוסר דברים רבים עטופים קצתם על קצתם וכמו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, וכמו מחרצנים עד זג בזה לוקה אחת, וכאן הא אחרי אשר הוטמאה אינו הולך על מחזיר גרושתו דקיי"ל כרבנן דריב"כ דאפי' מן הארוסין אסורה כמש"כ הרמב"ם בהל' י"ב שלפנינו, וא"כ הם שני ענינים לא יוכל בעלה לשוב לקחתה והיינו מחזיר גרושתו, וגם לא יוכל לקחתה אחר אשר הוטמאה, ובאופן זה לוקה, וכמש"כ הרמב"ם להדיא בפי"ח, וכיון דאין דעת הרמב"ם משום לאו שבכללות א"כ אין ביאור להשגת הראב"ד מה שצירף דין ע"א לדין אונס.

ונראה דכונת הראב"ד דלא נימא דכיון דהאמינה תורה לע"א וחייב משום אחרי אשר הוטמאה, לכן יהי' חייב משום זונה, דכיון דנטמאה הוי זונה, ובזה השיג הראב"ד דהא באונס מסקינן דהוי טומאה ולא הוי זונה, וא"כ ה"נ בע"א אף דהימני' קרא לדין טומאה מ"מ לא הוי זונה.

ובדעת הרמב"ם נראה כמש"כ הלח"מ מקודם, דבזונה סגי שם זונה דכיון דאמרה תורה על הגדת ע"א ונטמאה והאמינתו לדין טומאה יש עלי' שם זונה גם לגבי כהן, ויש לצרף לזה מה דאמר בגמ' קדושין דף ע"ז דזונה חל על אלמנה דהוי איסור מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל, חזינן דיש לצרף זה לזה, לכן כיון דנאסרה לבעלה יש עלי' שם זונה, אבל זה דוקא בדין זונה דסגי בשם זונה, אבל לחייב עלי' משום טומאה דכתי' אחרי אשר הוטמאה בעינן ביאה דוקא דלא מהני מה דיש לה שם טומאה ובעינן טומאה ממש וכמש"כ הרא"ש בפ"א דיבמות דיש לחלק בין ונטמאה לאחר אשר הוטמאה.

ומה שכתב בפי"ח דלוקה משום אחר אשר הוטמאה הי' אפשר לומר דכונתו אף משום טומאה דמשום זונה ודאי לוקה דלהדיא כתב הרמב"ם שהרי היא זונה, אכן הוא דוחק, ומתחילה עלה בדעתי לומר דכונת הרמב"ם באמת דוקא משום טומאה דמשום זונה אינו חייב אלא על קדושין וביאה כדכתי' לא יקחו והא ליכא קדושין אבל על לאו דאחר אשר הוטמאה דקאי על להיות לו לאשה דהוא ביאה, אלא דלפ"ז הוא דלא כהגמ' דללישנא קמא לוקה משום זונה, וללישנא בתרא הא אמרינן דכל באונס לא קרינן בה זונה, והרמב"ם כתב שהרי היא זונה ופסק כרב עמרם, ונראה דהרמב"ם פסק כל"ב, אלא דבזה אין הרמב"ם פוסק כהך סוגיא דאמר אלמא כל באונס לא קרינן בה זונה, ומשום דמימרא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה מוכח דלא כסוגית הגמ' דטעמא דלישנא בתרא דבאונס לא קרינן בה זונה אלא משום דליכא לא יקחו וכמש"כ, אבל בזה שפיר אמרינן דנעשית זונה באונס, ומשום דהכל היו בכלל אשר הוטמאה.

אח"כ ראיתי שמה שכתבתי דמשו"ה כתב בפי"ח משום אחר אשר הוטמאה דמשום זונה אינו חייב כיון שהיא אשתו ואין כאן לא יקחו, דהא בפ"א מאיסו"ב גם כן מיירי באשתו ומ"מ חייב משום זונה, ולכן צ"ל כמש"כ מתחילה דכונתו גם משום אחר אשר הוטמאה חייב ומשום זונה ודאי חייב.

אכן מכיון דקשה לומר כן בדעת הרמב"ם ובפרט שכתב בפי"ח הל' ז' שהרי היא זונה לומר שלוקה בין משום זונה בין משום אחר אשר הוטמאה, דלא הי' שייך ללקות שתים אלא אם החיוב משום אחר אשר הוטמאה הוא בעצמה, ואינו משום זונה, וכיון שכתב שהרי היא זונה א"א שילקה שתים דמוכח דמה דלוקה משום טומאה הוא בשביל שהיא זונה.

לכן נראה ליישב דעת הרמב"ם כמש"כ, אלא דמקודם נבאר דדברי הרמב"ם לא כתבם מדעת עצמו, דהוא ירושל' מפורש בסוטה פ"ו הל' ב', דאמר שם אחר שמביא שם עוד דוגמאות ממה דמהני הגדת ע"א על מלקות, אמר פלונית כהנת וזינת ובא עלי' בעלה ובעלה כהן, והתריתי בו אינו לוקה, נסתרה בפני שנים אמר אחד אני ראיתי' שנטמאת ובא בעלה כהן והתרו בו שנים לוקה, עיקר עדותו לא בעד אחד, ובמה"פ התעורר בדברי הירוש' דלמה לי בעלה כהן והא גם בבעלה ישראל עובר על אחר אשר הוטמאה וכתב דמכאן ראי' לשיטת הרמב"ם, וכדברי המ"מ דמשום אחר אשר הוטמאה אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות, ולפ"מ שבארנו דאינו לאו שבכללות הטעם הוא משום דעל אחר אשר הוטמאה לא מהני ע"א, וכיון שיש יסוד ברור לדברי הרמב"ם, וגם נאמר דהרמב"ם פוסק כלישנא בתרא, דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה ולא משום זונה, וע"כ עלינו לחלק מזה לזה, לכן סובר הרמב"ם דיש נ"מ דכיון דגבי זונה כתיב לא יקחו לכן אם זינתה ברצון דנטמאה לבעלה, גם באשת ישראל, ואסור בעלה להחזיקה לאשה מצד דיני אישות, לכן כשמחזיקה לאשה ובא עלי' עובר בזה גם על לא יקחו, כיון שבא עלי' דרך אישות, ולא הוי כמו בא עלי' בזנות דאינו חייב עלי', וכל זה אם זינתה ברצון, אבל אם זינתה באונס דבישראל מותרת לבעלה, ודוקא באשת כהן אסורה, ונמצא דאין כאן איסור על הבעל להחזיקה לאשה מצד דיני אישות, אלא משום שהוא כהן, כמש"כ הרמב"ם שהרי היא זונה, בזה אין כאן גדר קיחה במה שבא עלי', כיון שמדיני אישות לא נאסרה עליו, לכן אינו חייב אלא על אחר אשר הוטמאה דבזה לא כתיב לא יקחו אלא להיות לו לאשה אחר אשר הוטמאה, וכיון דהיא אשתו ובעלה לוקה דבקדושין דף ע"א אמר בגמ' דלהיות לו לאשה היינו ביאה, והוכרח הרמב"ם לחילוק זה משום דקי"ל כל"ב דרבה דאינו לוקה אלא משום טומאה וקיי"ל כרב עמרם דבאונס קרינן בה זונה וכנ"ל.

ובד' הגמ' דסוטה בארתי דאי היינו אומרים דעיקר דין סוטה דאסורה ליבם ופטורה מחליצה ומיבום, הוא משום עצם דין סוטה, א"כ ע"כ אסרה התורה ספק כודאי, אבל באמת עיקר דין איסור ליבם א"א שיהי' אפי' לפוטרה מחליצה, אלא דין פטור יבום הוא מלאחר ולא ליבם, אלא דמ"מ אינה כמו איילונית דמסברא פטורה מחליצה כיון דלא שייך בה יבום, אבל הכא משום איסור נגעו בה, אלא דמ"מ כיון דמלאחר ולא ליבם לגמרי ממעט לה, ממילא ליכא היתר יבום כלל, וכיון שכן היא אשת אח וכיון שהיא אשת אח פטורה מחליצה דהוי ח"כ, ולכן בספק סוטה כיון דהמעשה אין אנו יודעין נשאר המעשה בספק, ואוקמה אחזקה, וממילא אמרינן דאין בה איסור אשת אח ולכן חייבת בחליצה כיון דעיקר דין סוטה אינו ממעט לפטור מחליצה, וכיון דצריכה חליצה לא שייך איסור צרה דדין צרה לא אשכחן אלא היכי דפטורה מחליצה, ל"א דלא אלים ק"ו למדחי צרה והראב"ד באמת סובר שם דסוטה ודאי וסוטה ספק הוא חד דינא דצריכה חליצה דלא מחלק בין לאו דאחר אשר הוטמאה ובין עשה דונטמאה.

והנה דעת הרמב"ם בפי"ח מאיסורי ביאה דיבמה לשוק הוי זונה, ומחזיר גרושתו כתב שם המ"מ בהלכה א' דלא הוי זונה משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא, והנה בעיקר הסברא לחלק ממח"ג ליבמה לשוק אפשר לומר דהא דלא הוי מחזיר גרושתו זר אצלה מעיקרא היינו דכיון דע"י אישות דידי' נאסרה א"כ אינו זר אצלה מעיקרא, וכן הא דהקשה הרשב"א בריש הערל מפ"ד אפשר ג"כ לומר דזר אצלה מעיקרא חשיבא ולא איכפת לן מה דקודם לא הי' פ"ד, אלא דעכ"פ יקשה הא בגמ' דף נ"ו ע"ב אמרינן דמיבמה לשוק נפשוט מח"ג, וגם אמרינן להדיא מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, א"כ מוכח להדיא דיבמה לשוק לא נפסלה, והנה באמת יקשה לפ"מ דפסק הרמב"ם דמיבמה לשוק אף דנעשית זונה מ"מ הבנים כשרים משום דמזונה לא נעשה חלל, ודוקא מאסורי כהונה נעשה חלל א"כ מה בעי למיפשט מאלמנה לכה"ג, ומה צריך לדחות מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, הא אין חלל אלא מאיסורי כהונה, אלא דבאמת ע"כ צריך לומר דבהך דינא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה יש מחלוקת כמש"כ הרמב"ן בדף ס' וראב"י לא סבר להא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, ועיין ברמב"ן שרצה לומר בסוף דבריו דראב"י נמי ס"ל הכי ודחוק ע"ש, וא"כ באמת לפי מאי דקיי"ל דאין חלל אלא מאיסורי כהונה לא איכפת לן דאף דמיבמה לשוק הוי זונה, אבל אין חללה אלא מאיסורי כהונה א"כ לא שייך כלל ללמוד מאלמנה לכה"ג.

מצאנו בד' רבינו הדברים בשנוי קצת.

והנה הא"מ הקשה במה דפסק הרמב"ם דיבמה לשוק נעשית זונה דהא בגמ' מוכח דהוי כמו מח"ג דלא הוי זר אצלה מעיקרא, ותי' דהרמב"ם סובר דהגמ' דילפינן דח"ל פוסלין מוכי תהי' לאיש זר, הוא למאי דס"ל דבאונס לא קרינא בה זונה או דלא הוי זונה אלא מח"כ, לפ"מ שתי' הרשב"א שם, אבל הרמב"ם דפוסק דהוי זונה וגם מח"ל א"כ לא צריך לכהונה הא דוכי תהי' וממילא לא בעינן זר אצלה מעיקרא, ולתרומה בעינן זר אצלה מעיקרא והתם גם יבמה לשוק לא נפסלה כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא.

אבל דבריו אינם מיושבים דהרמב"ם כללא כייל בהל' תרומות דכל דהוי זונה נפסלת לתרומה, עוד כתב הא"מ דבזה ניחא בהא דהקשה הב"ש דאיך כתב הרמב"ם דלוקה מוכי תהי' לאיש זר, הא ילפינן לכהונה מגלוי מילתא, ולדידן דפסקינן דלא לקי אגילוי מילתא וכרבא, אמאי לוקה, ומקודם כתב דהך גילוי מילתא עדיף דלכהונה הוא כמו תרומה ממש דתרומה הוא כהונה, אבל באמת תירוצו אינו מספיק דבאמת כתב הרמב"ם דהא דלוקה אתרומה משום דהוי כמו זר וא"כ לא הוי כמו גילוי מילתא, אכן הפשוט הוא להיפך וכן מצאתי בהגר"א סי' ו' ס"ק כ"ט דהרמב"ם מפרש גילוי מילתא דלאיש זר מגלה דהוי בכלל זונה וכן מוכח להדיא בלשון הרמב"ם.

ועכשיו נבאר הא דלכאורה משמע דהרמב"ם לא אסר בתרומה משום זונה אלא משום לאיש זר, וא"כ גיורת אינה אסורה בתרומה, וא"כ תיקשי מה דאמרינן ביבמות ע"ח גיורת ומשוחררת בנות מיכל תרומה נינהו, ולפ"ז באמת אכלה כיון דנימא גיורת לא הוי זונה, א"כ אם נשאת לפ"ד כהן אכלה בתרומה, וצריך לדחוק דאליבא דר' יהודא מקשינן משום דסתם ספרא ר' יהודא ושלא כהלכה, והו"ל לגמ' לומר כן ספרא מני ר' יהודא אלא ע"כ דגיורת אסורה בתרומה, ובאמת יקשה כיון דהרמב"ם אוסר לא משום זונה אלא משום לאיש זר, אבל באמת הרמב"ם אוסר משום דהוי זונה, ובהל' סנהדרין לא מנה כלל לאו דוכי תהי' לאיש זר, נמצא דהרמב"ם כתב כאן דוכי תהי' מגלה לן דזונה וחללה הוין כמו זרים, ולוקה משום וכל זר לא יאכל בו, וא"כ זונה אסורה בתרומה וגיורת נמי זונה היא וזהו הפשוט בדעת הרמב"ם.

ועכשיו לפמש"כ מבורר לן דעת הרמב"ם דפסק דאונס קרינן בה זונה, וכתב המ"מ להוכיח זה מהא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה, וכתבו הראשונים דטעמא דאסורה הוא מוכי תהי' לאיש זר, אבל לפי דברינו ניחא דוכי תהי' אינו אלא מגלה דהיא זונה וזונה אסורה בתרומה, וממילא ע"כ היא זונה, אבל הראב"ד יסבור דוכי תהי' הוא איסור בפני עצמו, וממילא שפיר ניחא לומר דבאונס לא קרינא בה זונה.

אלא דאכתי צריך ביאור מה דאמרינן בדף ט"ו מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, ומוכח דעכ"פ יבמה לשוק אינה מתחללת, והי' אפשר לומר דהכונה משום דלא נעשית חללה אף דנעשית זונה, אבל לא משמע כן, ועוד דבדף מ"ד אמרינן גבי ח"כ דכיון דבא עלי' עשאה זונה ומוכח דטעמא דעשאה זונה סגי.

ואפשר לומר דסבר הרמב"ם כיון דמשמע לי' דיבמה לשוק נקרא זר אצלה מעיקרא, כדמוכח מכל הני דנאסרו ע"י קדושין כמו אשת איש, ולא משמע לי' לחלק דח"כ שאני כמו שחלקו בתוס' ולכן ע"כ נימא דהגמ' דהכא סובר אליבא דר' יהושע דחייבי לאוין לא פסלו ובזה ניחא מה דהקשה הרשב"א מה דאמרינן הכל מודים בח"כ שהולד פגום והיינו ר' יהושע, והקשה הרשב"א נימא גר עמוני ומואבי יוכיח, אבל לפ"מ דנימא דר' יהושע לא סבר דח"ל פסלי א"כ שפיר ניחא, אבל באמת לפי דעת הרמב"ם לא קאי הך סוגיא כיון דסובר דגם מח"כ לא מפסל הולד וא"כ הך סוגיא אליבא דר' יהושע דלא סבר אין חללה אלא מאיסורי כהונה אבל לדידן לא ילפינן מאלמנה לכה"ג כלל.

והנה הגר"א ז"ל תלה דברי הרמב"ם שפסק דמזונה לא נעשה הולד פגום במחלוקת הראשונים אם מעכו"ם ועבד הולד פגום, והרמב"ם לטעמי', אך באמת מזה הי' אפשר לומר דאין ראי' דהתם איכא למימר משום דרחמנא אפקרי' לזרעו ולא אזיל אלא בתר אמו, אבל אין ראי' דמזונה לא הוי פגום, אלא דלכאורה להיפוך קשיא שיטות הסוברים דמעכו"ם ועבד הוי פגום, לכאורה סותר לכללא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, אבל באמת יש לומר דבזה נכון מה דמחלק רש"י בין בתו לבנו דבתו כיון שיש בה מקצת עכו"ם אפשר דהוי פגומה והוי בגדר גיורת כיון דנימא דאיסור זונה הוי פגם דמה שבא מעכו"ם הוי פגומה, ומה דאמרינן ישראל פגום מקרי אפשר דהיינו לענין זה דהוי כמו גר, אבל חללות אפשר דאין בהם, כיון דאמרינן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, (ולר' יהודא דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר אפשר דהוי ממש כמו חלל), עכ"פ אפשר לומר דאין ראי' מהא דנימא דמעכו"ם ועבד אינו אסור אלא בתו, דיהי' מוכח מזה דאפשר לאסור גם בביאת איסור רק בתו ולא בנו דמנין לנו גדר זה ומאיזה קרא נלמד זה [ומש"כ הרמב"ן ליישב בהא דאי אתה עושה חלל מנדה דהכונה על בתו אף שבעצמו חלק שם על רש"י שפי' דוקא בתו, כונתו לא דוקא על בתו, אלא דסובר דאפשר אין חללה אלא מאיסורי כהונה הוא עלי' ולא על זרעם, והרשב"א בדף מ"ה כתב להדיא דדוקא בתו ע"ש], אלא דההשגה יהי' על הגר"א ז"ל שכתב גבי זונה ג"כ דזרעו פסול ודוקא בתו ע"ש.

אכן עיקר הקושיא עומדת במקומה עומדת, מה דהרמב"ם פסק דיבמה לשוק הוי זונה, ולפ"מ שכתב המ"מ מחזיר גרושתו לא הוי זונה, וקשה דלפי פשטות ד' הגמ' דאמר שם א"צ מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, מוכח דמיבמה לשוק אינה מתחללת, והי' אפשר לומר דהכונה מתחללת שנעשית חללה ממש, אבל יקשה מהא דאמר לקמן הכל מודים בח"כ וכו' ה"נ כיון שבא עלי' עשאה זונה אלמא דהכל אחד דין חללה ודין זונה, ונראה דתלוי בזה אי דין כי תהי' לאיש זר הוא דין פרטי דאז שפיר נוכל לומר דאין זונה אלא מהני דלא תפסי בה קדושין כדעת הראב"ד, אבל אי אמרינן דדין כי תהי' הוא לגלות על זונה א"כ ע"כ דלא כהראב"ד, והנה אי נימא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ניחא דגר עמוני אין פוסלים זרעם, אבל אי לא אמרינן אין חללה אלא מאיסורי כהונה אז יקשה למה גר עמוני ומואבי אין פוסלים זרעם, וע"כ נימא דהא דלא נפסל הוא משום דלא נעשית זונה, וקרא דכי תהי' אינו מלמד על זונה, נמצא דזה פשוט ומוחלט דמחייבי לאוין לא נפסל זרעו וזה מוכח מהא דגר עמוני ומואבי אין פוסלים זרעם, אלא דאם לא נימא דאין חללות אלא מאיסורי כהונה, וזונה וחללה איתקוש להדדי שכשם שחללה פוסל זרעו כך זונה פוסלת, א"כ הי' לגר עמוני ומואבי לפסול זרעו, וע"כ דלא נעשית זונה כלל, ומכי תהי' לאיש זר לא נלמוד דנעשית זונה, ואפי' נלמוד ק"ו מגרושה לפסלה לכהונה, אבל עכ"פ לא מטעם זונה, ולא יהי' גילוי מילתא כלל ולא יזהיר מן הדין וכיון דלא מטעם זונה איכא למיפרך מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת ולוקין עליו.

[הוספה מכ"י כשהגדתי היום השיעור בישיבה הקשו ע"ז בתרתי א' דא"כ ישאר קושית התוס' בדף ט"ו דמה אמר מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, דגם הכא נילף שתתחלל מק"ו, והתוס' תירצו משום דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, ב' במה שאמרתי בשיעור דרק לדעת התוס' סוף ד' אחין דאותן שנאסרו ע"י קידושין ליכא למילף מוכי תהי' לאיש זר, ולכן חידשו בתוס' דזונה וחללה איתקוש, (וצ"ל דהוא דוקא זונה שהיא פגומה דהא בקרא כתיב נמי גרושה ומותרת בתרומה) אבל לדעת הרמב"ם דיליף כולהו מלאיש זר לא צריך לומר דזונה איתקוש לחללה, וא"כ הקשו לי דמנלן להוכיח דבשביל דר' יהושע אינו סובר הא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, מוכרח לסבור כתוס' דזונה איתקוש לחללה, הא אפשר לפרש כהרמב"ם דהכל נלמד מקרא דלאיש זר, ולכן אמרתי אח"כ (ובאמת במה שנכתב למעלה לא נכתב להיפוך) דגם הרמב"ם יסבור סברת התוס' דזונה איתקוש לחללה, מדכללי' בהדי חללה, וא"כ יקשה למה אין זונה פוסלת זרעה, והנה אם נאמר דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ניחא, אבל ר' יהושע דאינו סובר כן ע"כ דסובר דמחייבי לאוין לא נקרא זונה.

ובקושיא הראשונה נראה לשנות לפ"מ שהבאתי למעלה דברי הרמב"ן בדף ס' נמצא דבאמת איכא תרי ילפותות, דמה דאמרינן בקדושין דף ע"ז דאין חללה אלא מאיסורי כהונה דין זה הוא באמת על חללה ולא על הבן, אלא דמה דדריש ראב"י בדף ס' קרא דאלה דאין אתה עושה חלל מנדה אלא מאיסורי כהונה, אבל בחלל פליג וסובר כחכמים דאלה הפסיק הענין ולכן הוי בעי למיפסל הבנים, ולכן שפיר אמר שכן היא עצמה מתחללת משום דעלי' איכא הא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, ועכשיו מיושב מה שתליתי זה בזה דאם נימא דח"ל עושים זונה קשה למה אין פוסלים זרעם דהא זונה איתקוש לחללה, ובשלמא לראב"י דסבר בדף ס' דאיתמעיט מאלה דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ניחא, אבל לר' יהושע דלא סבר כן קשה, ומוכח דע"כ יסבור דמח"ל לא הוי זונה.

איברא דיש למשדי נרגא ולומר דמה דמצרי שני אינו אוסר זרעו איכא קרא ע"ז דבנים אשר יולדו להם יבא בקהל ד', ומשמע לגמ' דהוא גם לכהונה כדאיתא בדף ס"ט, ומ"מ ניתן ליאמר דמהך קרא נוכיח דלא נעשה זונה, בשלמא אי איכא קרא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, לא קשה דזונה תפסול זרעה, אבל אי ליכא קרא ניחא יותר להוכיח דלא נעשה זונה מחייבי לאוין].

יג

המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרת על הראשון ואם החזיר הראשון לוקה וכופין אותו להוציא שנא' לא יוכל בעלה הראשון וגו'. זינתה עם אחר כשהיא גרושה מותרת לחזור לבעלה שנאמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הוייתה לאיש אחר שהיא הקדושין היא שאוסר אותה על בעלה לחזור לו. ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרת עליו ולוקה עלי' שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה, אא"כ היתה אשת ישראל שנאנסה, לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה, אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט.

ולוקה עלי' שנאמר אחרי אשר הוטמאה, הלח"מ הקשה מדברי הרמב"ם בפרק א' מהל' איסורי ביאה שכתב המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ, הרי זה לוקה עליה משום זונה, והראב"ד השיג עליו דכל אונס בע"א לא קרינן בה זונה, אלא משום טומאה, וכתב המ"מ דמשום טומאה אינו לוקה דהוי לאו שבכללות, ומה שפסק דלוקה משום זונה הוא משום דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה, והתם ליכא טומאה וכהן לוקה עלי' משום זונה.

והנה במה שהשוה הראב"ד דין אונס לדין ע"א תמה המ"מ דמה שייכות זונה לע"א, וכתב ע"ז הש"ש דעיקר השגתו הוא דלא האמינתו תורה לע"א אלא על טומאה ולא על זונה, דעל שאר איסורין לא האמינתו תורה בדבר שבערוה, ומש"כ דכל אונס בע"א לא קרינא בי' זונה, זהו רק להוכיח דלוקין על טומאה, דבעיקר בא להוכיח דלא כהרמב"ם דסובר דמשום טומאה אינו לוקה דהוי לאו שבכללות, דהא להדיא אמרינן גבי אונס דלא קרינא בה זונה, אלא משום טומאה, ובמה דסובר הרמב"ם דע"א נאמן לענין זונה שהקשה על זה הראב"ד דלא הימני' רחמנא לע"א אלא לענין טומאה, הביא הש"ש דברי הרמב"ם דעד אחד שאמר גרושה או זונה אשה זו לוקה עלי' כיון דהוחזק האיסור עפ"י ע"א, ובאמת אינה ראי' דשם מיירי באינה מכחישתו, אבל מכחישתו אינו נאמן, וכדמוכח בגמ' קדושין דף ס"ו בהא דשורי נרבע, ופסק כן הרמב"ם בהל' איסורי מזבח דאם הבעלים מכחישין אינו נאמן לאסור שורו, ועוד צ"ל דהרמב"ם מיירי בלא ידעו אשה זו מקודם, דאיברא דעכ"פ היתה בחזקת היתר, מ"מ איכא נ"מ כמו בנגע באחד בלילה דיש נ"מ דאם ראוהו חי מבערב אינו טמא ואם לא ראוהו חי טמא, וכן בהך חזקה דאתיא מכח רובא נאמן ע"א להוציא מן הרוב דהא ישנם גרושות וזונות בעולם, אבל כשבא להוציא אשה ידועה מחזקתה כשהיא מכחשת, לעולם דאינו נאמן וכנ"ל, וגם מש"כ דרחמנא הימני' לענין טומאה אין ראי', דהא דהימני' הוא לענין קרא דונטמאה, אבל לא לענין קרא דאשר הוטמאה.

והנה הגאון מהר"ד מקרלין זצ"ל בספרו יד דוד כתב להוכיח מהא דפסק הרמב"ם דצרת ספק סוטה מותרת, ומוכח דסובר דלא אמרה תורה בסוטה ספק כודאי אלא לענין עשה ולא לענין לאו וכתי' התוס' ביבמות, אבל דבריו תמוהים דהרמב"ם פסק בצרת סוטה דאסורה מטעמא דקרא דוהיא נטמאה ולא מקרא דאשר הוטמאה ודלא כתוס', אלמא בסברת הרמב"ם דלענין זה לא אמרינן ספק כודאי וממילא יש לה חזקת כשרות.

והנה מדברי הרמב"ם בהל' שלפנינו שכ' דלוקה על אשתו שזינתה מקרא דאחרי אשר הוטמאה מוכח דלא כהמ"מ דהוי לאו שבכללות, והלח"מ כתב בסוף דבריו דהוא מכת מרדות, ואינו נראה דהא כתב מפורש לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות וע"ש בלח"מ שדחק. ובעיקר מה שכתב המ"מ דאינו לוקה משום טומאה דהוי לאו שבכללות הוא תימה, דהרמב"ם כתב בשורש ט' דדוקא כשבלאו אחד כולל ענינים הרבה כמו לא תאכלו על הדם וכן לפני עור לא תתן מכשול וכן לא תשא שמע שוא, אבל היכי שלאו אחד, אוסר דברים רבים עטופים קצתם על קצתם וכמו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, וכמו מחרצנים עד זג בזה לוקה אחת, וכאן הא אחרי אשר הוטמאה אינו הולך על מחזיר גרושתו דקיי"ל כרבנן דריב"כ דאפי' מן הארוסין אסורה כמש"כ הרמב"ם בהל' י"ב שלפנינו, וא"כ הם שני ענינים לא יוכל בעלה לשוב לקחתה והיינו מחזיר גרושתו, וגם לא יוכל לקחתה אחר אשר הוטמאה, ובאופן זה לוקה, וכמש"כ הרמב"ם להדיא בפי"ח, וכיון דאין דעת הרמב"ם משום לאו שבכללות א"כ אין ביאור להשגת הראב"ד מה שצירף דין ע"א לדין אונס.

ונראה דכונת הראב"ד דלא נימא דכיון דהאמינה תורה לע"א וחייב משום אחרי אשר הוטמאה, לכן יהי' חייב משום זונה, דכיון דנטמאה הוי זונה, ובזה השיג הראב"ד דהא באונס מסקינן דהוי טומאה ולא הוי זונה, וא"כ ה"נ בע"א אף דהימני' קרא לדין טומאה מ"מ לא הוי זונה.

ובדעת הרמב"ם נראה כמש"כ הלח"מ מקודם, דבזונה סגי שם זונה דכיון דאמרה תורה על הגדת ע"א ונטמאה והאמינתו לדין טומאה יש עלי' שם זונה גם לגבי כהן, ויש לצרף לזה מה דאמר בגמ' קדושין דף ע"ז דזונה חל על אלמנה דהוי איסור מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל, חזינן דיש לצרף זה לזה, לכן כיון דנאסרה לבעלה יש עלי' שם זונה, אבל זה דוקא בדין זונה דסגי בשם זונה, אבל לחייב עלי' משום טומאה דכתי' אחרי אשר הוטמאה בעינן ביאה דוקא דלא מהני מה דיש לה שם טומאה ובעינן טומאה ממש וכמש"כ הרא"ש בפ"א דיבמות דיש לחלק בין ונטמאה לאחר אשר הוטמאה.

ומה שכתב בפי"ח דלוקה משום אחר אשר הוטמאה הי' אפשר לומר דכונתו אף משום טומאה דמשום זונה ודאי לוקה דלהדיא כתב הרמב"ם שהרי היא זונה, אכן הוא דוחק, ומתחילה עלה בדעתי לומר דכונת הרמב"ם באמת דוקא משום טומאה דמשום זונה אינו חייב אלא על קדושין וביאה כדכתי' לא יקחו והא ליכא קדושין אבל על לאו דאחר אשר הוטמאה דקאי על להיות לו לאשה דהוא ביאה, אלא דלפ"ז הוא דלא כהגמ' דללישנא קמא לוקה משום זונה, וללישנא בתרא הא אמרינן דכל באונס לא קרינן בה זונה, והרמב"ם כתב שהרי היא זונה ופסק כרב עמרם, ונראה דהרמב"ם פסק כל"ב, אלא דבזה אין הרמב"ם פוסק כהך סוגיא דאמר אלמא כל באונס לא קרינן בה זונה, ומשום דמימרא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה מוכח דלא כסוגית הגמ' דטעמא דלישנא בתרא דבאונס לא קרינן בה זונה אלא משום דליכא לא יקחו וכמש"כ, אבל בזה שפיר אמרינן דנעשית זונה באונס, ומשום דהכל היו בכלל אשר הוטמאה.

אח"כ ראיתי שמה שכתבתי דמשו"ה כתב בפי"ח משום אחר אשר הוטמאה דמשום זונה אינו חייב כיון שהיא אשתו ואין כאן לא יקחו, דהא בפ"א מאיסו"ב גם כן מיירי באשתו ומ"מ חייב משום זונה, ולכן צ"ל כמש"כ מתחילה דכונתו גם משום אחר אשר הוטמאה חייב ומשום זונה ודאי חייב.

אכן מכיון דקשה לומר כן בדעת הרמב"ם ובפרט שכתב בפי"ח הל' ז' שהרי היא זונה לומר שלוקה בין משום זונה בין משום אחר אשר הוטמאה, דלא הי' שייך ללקות שתים אלא אם החיוב משום אחר אשר הוטמאה הוא בעצמה, ואינו משום זונה, וכיון שכתב שהרי היא זונה א"א שילקה שתים דמוכח דמה דלוקה משום טומאה הוא בשביל שהיא זונה.

לכן נראה ליישב דעת הרמב"ם כמש"כ, אלא דמקודם נבאר דדברי הרמב"ם לא כתבם מדעת עצמו, דהוא ירושל' מפורש בסוטה פ"ו הל' ב', דאמר שם אחר שמביא שם עוד דוגמאות ממה דמהני הגדת ע"א על מלקות, אמר פלונית כהנת וזינת ובא עלי' בעלה ובעלה כהן, והתריתי בו אינו לוקה, נסתרה בפני שנים אמר אחד אני ראיתי' שנטמאת ובא בעלה כהן והתרו בו שנים לוקה, עיקר עדותו לא בעד אחד, ובמה"פ התעורר בדברי הירוש' דלמה לי בעלה כהן והא גם בבעלה ישראל עובר על אחר אשר הוטמאה וכתב דמכאן ראי' לשיטת הרמב"ם, וכדברי המ"מ דמשום אחר אשר הוטמאה אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות, ולפ"מ שבארנו דאינו לאו שבכללות הטעם הוא משום דעל אחר אשר הוטמאה לא מהני ע"א, וכיון שיש יסוד ברור לדברי הרמב"ם, וגם נאמר דהרמב"ם פוסק כלישנא בתרא, דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה ולא משום זונה, וע"כ עלינו לחלק מזה לזה, לכן סובר הרמב"ם דיש נ"מ דכיון דגבי זונה כתיב לא יקחו לכן אם זינתה ברצון דנטמאה לבעלה, גם באשת ישראל, ואסור בעלה להחזיקה לאשה מצד דיני אישות, לכן כשמחזיקה לאשה ובא עלי' עובר בזה גם על לא יקחו, כיון שבא עלי' דרך אישות, ולא הוי כמו בא עלי' בזנות דאינו חייב עלי', וכל זה אם זינתה ברצון, אבל אם זינתה באונס דבישראל מותרת לבעלה, ודוקא באשת כהן אסורה, ונמצא דאין כאן איסור על הבעל להחזיקה לאשה מצד דיני אישות, אלא משום שהוא כהן, כמש"כ הרמב"ם שהרי היא זונה, בזה אין כאן גדר קיחה במה שבא עלי', כיון שמדיני אישות לא נאסרה עליו, לכן אינו חייב אלא על אחר אשר הוטמאה דבזה לא כתיב לא יקחו אלא להיות לו לאשה אחר אשר הוטמאה, וכיון דהיא אשתו ובעלה לוקה דבקדושין דף ע"א אמר בגמ' דלהיות לו לאשה היינו ביאה, והוכרח הרמב"ם לחילוק זה משום דקי"ל כל"ב דרבה דאינו לוקה אלא משום טומאה וקיי"ל כרב עמרם דבאונס קרינן בה זונה וכנ"ל.

ובד' הגמ' דסוטה בארתי דאי היינו אומרים דעיקר דין סוטה דאסורה ליבם ופטורה מחליצה ומיבום, הוא משום עצם דין סוטה, א"כ ע"כ אסרה התורה ספק כודאי, אבל באמת עיקר דין איסור ליבם א"א שיהי' אפי' לפוטרה מחליצה, אלא דין פטור יבום הוא מלאחר ולא ליבם, אלא דמ"מ אינה כמו איילונית דמסברא פטורה מחליצה כיון דלא שייך בה יבום, אבל הכא משום איסור נגעו בה, אלא דמ"מ כיון דמלאחר ולא ליבם לגמרי ממעט לה, ממילא ליכא היתר יבום כלל, וכיון שכן היא אשת אח וכיון שהיא אשת אח פטורה מחליצה דהוי ח"כ, ולכן בספק סוטה כיון דהמעשה אין אנו יודעין נשאר המעשה בספק, ואוקמה אחזקה, וממילא אמרינן דאין בה איסור אשת אח ולכן חייבת בחליצה כיון דעיקר דין סוטה אינו ממעט לפטור מחליצה, וכיון דצריכה חליצה לא שייך איסור צרה דדין צרה לא אשכחן אלא היכי דפטורה מחליצה, ל"א דלא אלים ק"ו למדחי צרה והראב"ד באמת סובר שם דסוטה ודאי וסוטה ספק הוא חד דינא דצריכה חליצה דלא מחלק בין לאו דאחר אשר הוטמאה ובין עשה דונטמאה.

והנה דעת הרמב"ם בפי"ח מאיסורי ביאה דיבמה לשוק הוי זונה, ומחזיר גרושתו כתב שם המ"מ בהלכה א' דלא הוי זונה משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא, והנה בעיקר הסברא לחלק ממח"ג ליבמה לשוק אפשר לומר דהא דלא הוי מחזיר גרושתו זר אצלה מעיקרא היינו דכיון דע"י אישות דידי' נאסרה א"כ אינו זר אצלה מעיקרא, וכן הא דהקשה הרשב"א בריש הערל מפ"ד אפשר ג"כ לומר דזר אצלה מעיקרא חשיבא ולא איכפת לן מה דקודם לא הי' פ"ד, אלא דעכ"פ יקשה הא בגמ' דף נ"ו ע"ב אמרינן דמיבמה לשוק נפשוט מח"ג, וגם אמרינן להדיא מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, א"כ מוכח להדיא דיבמה לשוק לא נפסלה, והנה באמת יקשה לפ"מ דפסק הרמב"ם דמיבמה לשוק אף דנעשית זונה מ"מ הבנים כשרים משום דמזונה לא נעשה חלל, ודוקא מאסורי כהונה נעשה חלל א"כ מה בעי למיפשט מאלמנה לכה"ג, ומה צריך לדחות מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, הא אין חלל אלא מאיסורי כהונה, אלא דבאמת ע"כ צריך לומר דבהך דינא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה יש מחלוקת כמש"כ הרמב"ן בדף ס' וראב"י לא סבר להא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, ועיין ברמב"ן שרצה לומר בסוף דבריו דראב"י נמי ס"ל הכי ודחוק ע"ש, וא"כ באמת לפי מאי דקיי"ל דאין חלל אלא מאיסורי כהונה לא איכפת לן דאף דמיבמה לשוק הוי זונה, אבל אין חללה אלא מאיסורי כהונה א"כ לא שייך כלל ללמוד מאלמנה לכה"ג.

מצאנו בד' רבינו הדברים בשנוי קצת.

והנה הא"מ הקשה במה דפסק הרמב"ם דיבמה לשוק נעשית זונה דהא בגמ' מוכח דהוי כמו מח"ג דלא הוי זר אצלה מעיקרא, ותי' דהרמב"ם סובר דהגמ' דילפינן דח"ל פוסלין מוכי תהי' לאיש זר, הוא למאי דס"ל דבאונס לא קרינא בה זונה או דלא הוי זונה אלא מח"כ, לפ"מ שתי' הרשב"א שם, אבל הרמב"ם דפוסק דהוי זונה וגם מח"ל א"כ לא צריך לכהונה הא דוכי תהי' וממילא לא בעינן זר אצלה מעיקרא, ולתרומה בעינן זר אצלה מעיקרא והתם גם יבמה לשוק לא נפסלה כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא.

אבל דבריו אינם מיושבים דהרמב"ם כללא כייל בהל' תרומות דכל דהוי זונה נפסלת לתרומה, עוד כתב הא"מ דבזה ניחא בהא דהקשה הב"ש דאיך כתב הרמב"ם דלוקה מוכי תהי' לאיש זר, הא ילפינן לכהונה מגלוי מילתא, ולדידן דפסקינן דלא לקי אגילוי מילתא וכרבא, אמאי לוקה, ומקודם כתב דהך גילוי מילתא עדיף דלכהונה הוא כמו תרומה ממש דתרומה הוא כהונה, אבל באמת תירוצו אינו מספיק דבאמת כתב הרמב"ם דהא דלוקה אתרומה משום דהוי כמו זר וא"כ לא הוי כמו גילוי מילתא, אכן הפשוט הוא להיפך וכן מצאתי בהגר"א סי' ו' ס"ק כ"ט דהרמב"ם מפרש גילוי מילתא דלאיש זר מגלה דהוי בכלל זונה וכן מוכח להדיא בלשון הרמב"ם.

ועכשיו נבאר הא דלכאורה משמע דהרמב"ם לא אסר בתרומה משום זונה אלא משום לאיש זר, וא"כ גיורת אינה אסורה בתרומה, וא"כ תיקשי מה דאמרינן ביבמות ע"ח גיורת ומשוחררת בנות מיכל תרומה נינהו, ולפ"ז באמת אכלה כיון דנימא גיורת לא הוי זונה, א"כ אם נשאת לפ"ד כהן אכלה בתרומה, וצריך לדחוק דאליבא דר' יהודא מקשינן משום דסתם ספרא ר' יהודא ושלא כהלכה, והו"ל לגמ' לומר כן ספרא מני ר' יהודא אלא ע"כ דגיורת אסורה בתרומה, ובאמת יקשה כיון דהרמב"ם אוסר לא משום זונה אלא משום לאיש זר, אבל באמת הרמב"ם אוסר משום דהוי זונה, ובהל' סנהדרין לא מנה כלל לאו דוכי תהי' לאיש זר, נמצא דהרמב"ם כתב כאן דוכי תהי' מגלה לן דזונה וחללה הוין כמו זרים, ולוקה משום וכל זר לא יאכל בו, וא"כ זונה אסורה בתרומה וגיורת נמי זונה היא וזהו הפשוט בדעת הרמב"ם.

ועכשיו לפמש"כ מבורר לן דעת הרמב"ם דפסק דאונס קרינן בה זונה, וכתב המ"מ להוכיח זה מהא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה, וכתבו הראשונים דטעמא דאסורה הוא מוכי תהי' לאיש זר, אבל לפי דברינו ניחא דוכי תהי' אינו אלא מגלה דהיא זונה וזונה אסורה בתרומה, וממילא ע"כ היא זונה, אבל הראב"ד יסבור דוכי תהי' הוא איסור בפני עצמו, וממילא שפיר ניחא לומר דבאונס לא קרינא בה זונה.

אלא דאכתי צריך ביאור מה דאמרינן בדף ט"ו מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, ומוכח דעכ"פ יבמה לשוק אינה מתחללת, והי' אפשר לומר דהכונה משום דלא נעשית חללה אף דנעשית זונה, אבל לא משמע כן, ועוד דבדף מ"ד אמרינן גבי ח"כ דכיון דבא עלי' עשאה זונה ומוכח דטעמא דעשאה זונה סגי.

ואפשר לומר דסבר הרמב"ם כיון דמשמע לי' דיבמה לשוק נקרא זר אצלה מעיקרא, כדמוכח מכל הני דנאסרו ע"י קדושין כמו אשת איש, ולא משמע לי' לחלק דח"כ שאני כמו שחלקו בתוס' ולכן ע"כ נימא דהגמ' דהכא סובר אליבא דר' יהושע דחייבי לאוין לא פסלו ובזה ניחא מה דהקשה הרשב"א מה דאמרינן הכל מודים בח"כ שהולד פגום והיינו ר' יהושע, והקשה הרשב"א נימא גר עמוני ומואבי יוכיח, אבל לפ"מ דנימא דר' יהושע לא סבר דח"ל פסלי א"כ שפיר ניחא, אבל באמת לפי דעת הרמב"ם לא קאי הך סוגיא כיון דסובר דגם מח"כ לא מפסל הולד וא"כ הך סוגיא אליבא דר' יהושע דלא סבר אין חללה אלא מאיסורי כהונה אבל לדידן לא ילפינן מאלמנה לכה"ג כלל.

והנה הגר"א ז"ל תלה דברי הרמב"ם שפסק דמזונה לא נעשה הולד פגום במחלוקת הראשונים אם מעכו"ם ועבד הולד פגום, והרמב"ם לטעמי', אך באמת מזה הי' אפשר לומר דאין ראי' דהתם איכא למימר משום דרחמנא אפקרי' לזרעו ולא אזיל אלא בתר אמו, אבל אין ראי' דמזונה לא הוי פגום, אלא דלכאורה להיפוך קשיא שיטות הסוברים דמעכו"ם ועבד הוי פגום, לכאורה סותר לכללא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, אבל באמת יש לומר דבזה נכון מה דמחלק רש"י בין בתו לבנו דבתו כיון שיש בה מקצת עכו"ם אפשר דהוי פגומה והוי בגדר גיורת כיון דנימא דאיסור זונה הוי פגם דמה שבא מעכו"ם הוי פגומה, ומה דאמרינן ישראל פגום מקרי אפשר דהיינו לענין זה דהוי כמו גר, אבל חללות אפשר דאין בהם, כיון דאמרינן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, (ולר' יהודא דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר אפשר דהוי ממש כמו חלל), עכ"פ אפשר לומר דאין ראי' מהא דנימא דמעכו"ם ועבד אינו אסור אלא בתו, דיהי' מוכח מזה דאפשר לאסור גם בביאת איסור רק בתו ולא בנו דמנין לנו גדר זה ומאיזה קרא נלמד זה [ומש"כ הרמב"ן ליישב בהא דאי אתה עושה חלל מנדה דהכונה על בתו אף שבעצמו חלק שם על רש"י שפי' דוקא בתו, כונתו לא דוקא על בתו, אלא דסובר דאפשר אין חללה אלא מאיסורי כהונה הוא עלי' ולא על זרעם, והרשב"א בדף מ"ה כתב להדיא דדוקא בתו ע"ש], אלא דההשגה יהי' על הגר"א ז"ל שכתב גבי זונה ג"כ דזרעו פסול ודוקא בתו ע"ש.

אכן עיקר הקושיא עומדת במקומה עומדת, מה דהרמב"ם פסק דיבמה לשוק הוי זונה, ולפ"מ שכתב המ"מ מחזיר גרושתו לא הוי זונה, וקשה דלפי פשטות ד' הגמ' דאמר שם א"צ מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, מוכח דמיבמה לשוק אינה מתחללת, והי' אפשר לומר דהכונה מתחללת שנעשית חללה ממש, אבל יקשה מהא דאמר לקמן הכל מודים בח"כ וכו' ה"נ כיון שבא עלי' עשאה זונה אלמא דהכל אחד דין חללה ודין זונה, ונראה דתלוי בזה אי דין כי תהי' לאיש זר הוא דין פרטי דאז שפיר נוכל לומר דאין זונה אלא מהני דלא תפסי בה קדושין כדעת הראב"ד, אבל אי אמרינן דדין כי תהי' הוא לגלות על זונה א"כ ע"כ דלא כהראב"ד, והנה אי נימא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ניחא דגר עמוני אין פוסלים זרעם, אבל אי לא אמרינן אין חללה אלא מאיסורי כהונה אז יקשה למה גר עמוני ומואבי אין פוסלים זרעם, וע"כ נימא דהא דלא נפסל הוא משום דלא נעשית זונה, וקרא דכי תהי' אינו מלמד על זונה, נמצא דזה פשוט ומוחלט דמחייבי לאוין לא נפסל זרעו וזה מוכח מהא דגר עמוני ומואבי אין פוסלים זרעם, אלא דאם לא נימא דאין חללות אלא מאיסורי כהונה, וזונה וחללה איתקוש להדדי שכשם שחללה פוסל זרעו כך זונה פוסלת, א"כ הי' לגר עמוני ומואבי לפסול זרעו, וע"כ דלא נעשית זונה כלל, ומכי תהי' לאיש זר לא נלמוד דנעשית זונה, ואפי' נלמוד ק"ו מגרושה לפסלה לכהונה, אבל עכ"פ לא מטעם זונה, ולא יהי' גילוי מילתא כלל ולא יזהיר מן הדין וכיון דלא מטעם זונה איכא למיפרך מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת ולוקין עליו.

[הוספה מכ"י כשהגדתי היום השיעור בישיבה הקשו ע"ז בתרתי א' דא"כ ישאר קושית התוס' בדף ט"ו דמה אמר מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, דגם הכא נילף שתתחלל מק"ו, והתוס' תירצו משום דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, ב' במה שאמרתי בשיעור דרק לדעת התוס' סוף ד' אחין דאותן שנאסרו ע"י קידושין ליכא למילף מוכי תהי' לאיש זר, ולכן חידשו בתוס' דזונה וחללה איתקוש, (וצ"ל דהוא דוקא זונה שהיא פגומה דהא בקרא כתיב נמי גרושה ומותרת בתרומה) אבל לדעת הרמב"ם דיליף כולהו מלאיש זר לא צריך לומר דזונה איתקוש לחללה, וא"כ הקשו לי דמנלן להוכיח דבשביל דר' יהושע אינו סובר הא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, מוכרח לסבור כתוס' דזונה איתקוש לחללה, הא אפשר לפרש כהרמב"ם דהכל נלמד מקרא דלאיש זר, ולכן אמרתי אח"כ (ובאמת במה שנכתב למעלה לא נכתב להיפוך) דגם הרמב"ם יסבור סברת התוס' דזונה איתקוש לחללה, מדכללי' בהדי חללה, וא"כ יקשה למה אין זונה פוסלת זרעה, והנה אם נאמר דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ניחא, אבל ר' יהושע דאינו סובר כן ע"כ דסובר דמחייבי לאוין לא נקרא זונה.

ובקושיא הראשונה נראה לשנות לפ"מ שהבאתי למעלה דברי הרמב"ן בדף ס' נמצא דבאמת איכא תרי ילפותות, דמה דאמרינן בקדושין דף ע"ז דאין חללה אלא מאיסורי כהונה דין זה הוא באמת על חללה ולא על הבן, אלא דמה דדריש ראב"י בדף ס' קרא דאלה דאין אתה עושה חלל מנדה אלא מאיסורי כהונה, אבל בחלל פליג וסובר כחכמים דאלה הפסיק הענין ולכן הוי בעי למיפסל הבנים, ולכן שפיר אמר שכן היא עצמה מתחללת משום דעלי' איכא הא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, ועכשיו מיושב מה שתליתי זה בזה דאם נימא דח"ל עושים זונה קשה למה אין פוסלים זרעם דהא זונה איתקוש לחללה, ובשלמא לראב"י דסבר בדף ס' דאיתמעיט מאלה דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ניחא, אבל לר' יהושע דלא סבר כן קשה, ומוכח דע"כ יסבור דמח"ל לא הוי זונה.

איברא דיש למשדי נרגא ולומר דמה דמצרי שני אינו אוסר זרעו איכא קרא ע"ז דבנים אשר יולדו להם יבא בקהל ד', ומשמע לגמ' דהוא גם לכהונה כדאיתא בדף ס"ט, ומ"מ ניתן ליאמר דמהך קרא נוכיח דלא נעשה זונה, בשלמא אי איכא קרא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, לא קשה דזונה תפסול זרעה, אבל אי ליכא קרא ניחא יותר להוכיח דלא נעשה זונה מחייבי לאוין].

יד

המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרת על הראשון ואם החזיר הראשון לוקה וכופין אותו להוציא שנא' לא יוכל בעלה הראשון וגו'. זינתה עם אחר כשהיא גרושה מותרת לחזור לבעלה שנאמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הוייתה לאיש אחר שהיא הקדושין היא שאוסר אותה על בעלה לחזור לו. ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרת עליו ולוקה עלי' שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה, אא"כ היתה אשת ישראל שנאנסה, לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה, אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט.

ולוקה עלי' שנאמר אחרי אשר הוטמאה, הלח"מ הקשה מדברי הרמב"ם בפרק א' מהל' איסורי ביאה שכתב המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ, הרי זה לוקה עליה משום זונה, והראב"ד השיג עליו דכל אונס בע"א לא קרינן בה זונה, אלא משום טומאה, וכתב המ"מ דמשום טומאה אינו לוקה דהוי לאו שבכללות, ומה שפסק דלוקה משום זונה הוא משום דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה, והתם ליכא טומאה וכהן לוקה עלי' משום זונה.

והנה במה שהשוה הראב"ד דין אונס לדין ע"א תמה המ"מ דמה שייכות זונה לע"א, וכתב ע"ז הש"ש דעיקר השגתו הוא דלא האמינתו תורה לע"א אלא על טומאה ולא על זונה, דעל שאר איסורין לא האמינתו תורה בדבר שבערוה, ומש"כ דכל אונס בע"א לא קרינא בי' זונה, זהו רק להוכיח דלוקין על טומאה, דבעיקר בא להוכיח דלא כהרמב"ם דסובר דמשום טומאה אינו לוקה דהוי לאו שבכללות, דהא להדיא אמרינן גבי אונס דלא קרינא בה זונה, אלא משום טומאה, ובמה דסובר הרמב"ם דע"א נאמן לענין זונה שהקשה על זה הראב"ד דלא הימני' רחמנא לע"א אלא לענין טומאה, הביא הש"ש דברי הרמב"ם דעד אחד שאמר גרושה או זונה אשה זו לוקה עלי' כיון דהוחזק האיסור עפ"י ע"א, ובאמת אינה ראי' דשם מיירי באינה מכחישתו, אבל מכחישתו אינו נאמן, וכדמוכח בגמ' קדושין דף ס"ו בהא דשורי נרבע, ופסק כן הרמב"ם בהל' איסורי מזבח דאם הבעלים מכחישין אינו נאמן לאסור שורו, ועוד צ"ל דהרמב"ם מיירי בלא ידעו אשה זו מקודם, דאיברא דעכ"פ היתה בחזקת היתר, מ"מ איכא נ"מ כמו בנגע באחד בלילה דיש נ"מ דאם ראוהו חי מבערב אינו טמא ואם לא ראוהו חי טמא, וכן בהך חזקה דאתיא מכח רובא נאמן ע"א להוציא מן הרוב דהא ישנם גרושות וזונות בעולם, אבל כשבא להוציא אשה ידועה מחזקתה כשהיא מכחשת, לעולם דאינו נאמן וכנ"ל, וגם מש"כ דרחמנא הימני' לענין טומאה אין ראי', דהא דהימני' הוא לענין קרא דונטמאה, אבל לא לענין קרא דאשר הוטמאה.

והנה הגאון מהר"ד מקרלין זצ"ל בספרו יד דוד כתב להוכיח מהא דפסק הרמב"ם דצרת ספק סוטה מותרת, ומוכח דסובר דלא אמרה תורה בסוטה ספק כודאי אלא לענין עשה ולא לענין לאו וכתי' התוס' ביבמות, אבל דבריו תמוהים דהרמב"ם פסק בצרת סוטה דאסורה מטעמא דקרא דוהיא נטמאה ולא מקרא דאשר הוטמאה ודלא כתוס', אלמא בסברת הרמב"ם דלענין זה לא אמרינן ספק כודאי וממילא יש לה חזקת כשרות.

והנה מדברי הרמב"ם בהל' שלפנינו שכ' דלוקה על אשתו שזינתה מקרא דאחרי אשר הוטמאה מוכח דלא כהמ"מ דהוי לאו שבכללות, והלח"מ כתב בסוף דבריו דהוא מכת מרדות, ואינו נראה דהא כתב מפורש לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות וע"ש בלח"מ שדחק. ובעיקר מה שכתב המ"מ דאינו לוקה משום טומאה דהוי לאו שבכללות הוא תימה, דהרמב"ם כתב בשורש ט' דדוקא כשבלאו אחד כולל ענינים הרבה כמו לא תאכלו על הדם וכן לפני עור לא תתן מכשול וכן לא תשא שמע שוא, אבל היכי שלאו אחד, אוסר דברים רבים עטופים קצתם על קצתם וכמו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, וכמו מחרצנים עד זג בזה לוקה אחת, וכאן הא אחרי אשר הוטמאה אינו הולך על מחזיר גרושתו דקיי"ל כרבנן דריב"כ דאפי' מן הארוסין אסורה כמש"כ הרמב"ם בהל' י"ב שלפנינו, וא"כ הם שני ענינים לא יוכל בעלה לשוב לקחתה והיינו מחזיר גרושתו, וגם לא יוכל לקחתה אחר אשר הוטמאה, ובאופן זה לוקה, וכמש"כ הרמב"ם להדיא בפי"ח, וכיון דאין דעת הרמב"ם משום לאו שבכללות א"כ אין ביאור להשגת הראב"ד מה שצירף דין ע"א לדין אונס.

ונראה דכונת הראב"ד דלא נימא דכיון דהאמינה תורה לע"א וחייב משום אחרי אשר הוטמאה, לכן יהי' חייב משום זונה, דכיון דנטמאה הוי זונה, ובזה השיג הראב"ד דהא באונס מסקינן דהוי טומאה ולא הוי זונה, וא"כ ה"נ בע"א אף דהימני' קרא לדין טומאה מ"מ לא הוי זונה.

ובדעת הרמב"ם נראה כמש"כ הלח"מ מקודם, דבזונה סגי שם זונה דכיון דאמרה תורה על הגדת ע"א ונטמאה והאמינתו לדין טומאה יש עלי' שם זונה גם לגבי כהן, ויש לצרף לזה מה דאמר בגמ' קדושין דף ע"ז דזונה חל על אלמנה דהוי איסור מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל, חזינן דיש לצרף זה לזה, לכן כיון דנאסרה לבעלה יש עלי' שם זונה, אבל זה דוקא בדין זונה דסגי בשם זונה, אבל לחייב עלי' משום טומאה דכתי' אחרי אשר הוטמאה בעינן ביאה דוקא דלא מהני מה דיש לה שם טומאה ובעינן טומאה ממש וכמש"כ הרא"ש בפ"א דיבמות דיש לחלק בין ונטמאה לאחר אשר הוטמאה.

ומה שכתב בפי"ח דלוקה משום אחר אשר הוטמאה הי' אפשר לומר דכונתו אף משום טומאה דמשום זונה ודאי לוקה דלהדיא כתב הרמב"ם שהרי היא זונה, אכן הוא דוחק, ומתחילה עלה בדעתי לומר דכונת הרמב"ם באמת דוקא משום טומאה דמשום זונה אינו חייב אלא על קדושין וביאה כדכתי' לא יקחו והא ליכא קדושין אבל על לאו דאחר אשר הוטמאה דקאי על להיות לו לאשה דהוא ביאה, אלא דלפ"ז הוא דלא כהגמ' דללישנא קמא לוקה משום זונה, וללישנא בתרא הא אמרינן דכל באונס לא קרינן בה זונה, והרמב"ם כתב שהרי היא זונה ופסק כרב עמרם, ונראה דהרמב"ם פסק כל"ב, אלא דבזה אין הרמב"ם פוסק כהך סוגיא דאמר אלמא כל באונס לא קרינן בה זונה, ומשום דמימרא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה מוכח דלא כסוגית הגמ' דטעמא דלישנא בתרא דבאונס לא קרינן בה זונה אלא משום דליכא לא יקחו וכמש"כ, אבל בזה שפיר אמרינן דנעשית זונה באונס, ומשום דהכל היו בכלל אשר הוטמאה.

אח"כ ראיתי שמה שכתבתי דמשו"ה כתב בפי"ח משום אחר אשר הוטמאה דמשום זונה אינו חייב כיון שהיא אשתו ואין כאן לא יקחו, דהא בפ"א מאיסו"ב גם כן מיירי באשתו ומ"מ חייב משום זונה, ולכן צ"ל כמש"כ מתחילה דכונתו גם משום אחר אשר הוטמאה חייב ומשום זונה ודאי חייב.

אכן מכיון דקשה לומר כן בדעת הרמב"ם ובפרט שכתב בפי"ח הל' ז' שהרי היא זונה לומר שלוקה בין משום זונה בין משום אחר אשר הוטמאה, דלא הי' שייך ללקות שתים אלא אם החיוב משום אחר אשר הוטמאה הוא בעצמה, ואינו משום זונה, וכיון שכתב שהרי היא זונה א"א שילקה שתים דמוכח דמה דלוקה משום טומאה הוא בשביל שהיא זונה.

לכן נראה ליישב דעת הרמב"ם כמש"כ, אלא דמקודם נבאר דדברי הרמב"ם לא כתבם מדעת עצמו, דהוא ירושל' מפורש בסוטה פ"ו הל' ב', דאמר שם אחר שמביא שם עוד דוגמאות ממה דמהני הגדת ע"א על מלקות, אמר פלונית כהנת וזינת ובא עלי' בעלה ובעלה כהן, והתריתי בו אינו לוקה, נסתרה בפני שנים אמר אחד אני ראיתי' שנטמאת ובא בעלה כהן והתרו בו שנים לוקה, עיקר עדותו לא בעד אחד, ובמה"פ התעורר בדברי הירוש' דלמה לי בעלה כהן והא גם בבעלה ישראל עובר על אחר אשר הוטמאה וכתב דמכאן ראי' לשיטת הרמב"ם, וכדברי המ"מ דמשום אחר אשר הוטמאה אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות, ולפ"מ שבארנו דאינו לאו שבכללות הטעם הוא משום דעל אחר אשר הוטמאה לא מהני ע"א, וכיון שיש יסוד ברור לדברי הרמב"ם, וגם נאמר דהרמב"ם פוסק כלישנא בתרא, דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה ולא משום זונה, וע"כ עלינו לחלק מזה לזה, לכן סובר הרמב"ם דיש נ"מ דכיון דגבי זונה כתיב לא יקחו לכן אם זינתה ברצון דנטמאה לבעלה, גם באשת ישראל, ואסור בעלה להחזיקה לאשה מצד דיני אישות, לכן כשמחזיקה לאשה ובא עלי' עובר בזה גם על לא יקחו, כיון שבא עלי' דרך אישות, ולא הוי כמו בא עלי' בזנות דאינו חייב עלי', וכל זה אם זינתה ברצון, אבל אם זינתה באונס דבישראל מותרת לבעלה, ודוקא באשת כהן אסורה, ונמצא דאין כאן איסור על הבעל להחזיקה לאשה מצד דיני אישות, אלא משום שהוא כהן, כמש"כ הרמב"ם שהרי היא זונה, בזה אין כאן גדר קיחה במה שבא עלי', כיון שמדיני אישות לא נאסרה עליו, לכן אינו חייב אלא על אחר אשר הוטמאה דבזה לא כתיב לא יקחו אלא להיות לו לאשה אחר אשר הוטמאה, וכיון דהיא אשתו ובעלה לוקה דבקדושין דף ע"א אמר בגמ' דלהיות לו לאשה היינו ביאה, והוכרח הרמב"ם לחילוק זה משום דקי"ל כל"ב דרבה דאינו לוקה אלא משום טומאה וקיי"ל כרב עמרם דבאונס קרינן בה זונה וכנ"ל.

ובד' הגמ' דסוטה בארתי דאי היינו אומרים דעיקר דין סוטה דאסורה ליבם ופטורה מחליצה ומיבום, הוא משום עצם דין סוטה, א"כ ע"כ אסרה התורה ספק כודאי, אבל באמת עיקר דין איסור ליבם א"א שיהי' אפי' לפוטרה מחליצה, אלא דין פטור יבום הוא מלאחר ולא ליבם, אלא דמ"מ אינה כמו איילונית דמסברא פטורה מחליצה כיון דלא שייך בה יבום, אבל הכא משום איסור נגעו בה, אלא דמ"מ כיון דמלאחר ולא ליבם לגמרי ממעט לה, ממילא ליכא היתר יבום כלל, וכיון שכן היא אשת אח וכיון שהיא אשת אח פטורה מחליצה דהוי ח"כ, ולכן בספק סוטה כיון דהמעשה אין אנו יודעין נשאר המעשה בספק, ואוקמה אחזקה, וממילא אמרינן דאין בה איסור אשת אח ולכן חייבת בחליצה כיון דעיקר דין סוטה אינו ממעט לפטור מחליצה, וכיון דצריכה חליצה לא שייך איסור צרה דדין צרה לא אשכחן אלא היכי דפטורה מחליצה, ל"א דלא אלים ק"ו למדחי צרה והראב"ד באמת סובר שם דסוטה ודאי וסוטה ספק הוא חד דינא דצריכה חליצה דלא מחלק בין לאו דאחר אשר הוטמאה ובין עשה דונטמאה.

והנה דעת הרמב"ם בפי"ח מאיסורי ביאה דיבמה לשוק הוי זונה, ומחזיר גרושתו כתב שם המ"מ בהלכה א' דלא הוי זונה משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא, והנה בעיקר הסברא לחלק ממח"ג ליבמה לשוק אפשר לומר דהא דלא הוי מחזיר גרושתו זר אצלה מעיקרא היינו דכיון דע"י אישות דידי' נאסרה א"כ אינו זר אצלה מעיקרא, וכן הא דהקשה הרשב"א בריש הערל מפ"ד אפשר ג"כ לומר דזר אצלה מעיקרא חשיבא ולא איכפת לן מה דקודם לא הי' פ"ד, אלא דעכ"פ יקשה הא בגמ' דף נ"ו ע"ב אמרינן דמיבמה לשוק נפשוט מח"ג, וגם אמרינן להדיא מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, א"כ מוכח להדיא דיבמה לשוק לא נפסלה, והנה באמת יקשה לפ"מ דפסק הרמב"ם דמיבמה לשוק אף דנעשית זונה מ"מ הבנים כשרים משום דמזונה לא נעשה חלל, ודוקא מאסורי כהונה נעשה חלל א"כ מה בעי למיפשט מאלמנה לכה"ג, ומה צריך לדחות מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, הא אין חלל אלא מאיסורי כהונה, אלא דבאמת ע"כ צריך לומר דבהך דינא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה יש מחלוקת כמש"כ הרמב"ן בדף ס' וראב"י לא סבר להא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, ועיין ברמב"ן שרצה לומר בסוף דבריו דראב"י נמי ס"ל הכי ודחוק ע"ש, וא"כ באמת לפי מאי דקיי"ל דאין חלל אלא מאיסורי כהונה לא איכפת לן דאף דמיבמה לשוק הוי זונה, אבל אין חללה אלא מאיסורי כהונה א"כ לא שייך כלל ללמוד מאלמנה לכה"ג.

מצאנו בד' רבינו הדברים בשנוי קצת.

והנה הא"מ הקשה במה דפסק הרמב"ם דיבמה לשוק נעשית זונה דהא בגמ' מוכח דהוי כמו מח"ג דלא הוי זר אצלה מעיקרא, ותי' דהרמב"ם סובר דהגמ' דילפינן דח"ל פוסלין מוכי תהי' לאיש זר, הוא למאי דס"ל דבאונס לא קרינא בה זונה או דלא הוי זונה אלא מח"כ, לפ"מ שתי' הרשב"א שם, אבל הרמב"ם דפוסק דהוי זונה וגם מח"ל א"כ לא צריך לכהונה הא דוכי תהי' וממילא לא בעינן זר אצלה מעיקרא, ולתרומה בעינן זר אצלה מעיקרא והתם גם יבמה לשוק לא נפסלה כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא.

אבל דבריו אינם מיושבים דהרמב"ם כללא כייל בהל' תרומות דכל דהוי זונה נפסלת לתרומה, עוד כתב הא"מ דבזה ניחא בהא דהקשה הב"ש דאיך כתב הרמב"ם דלוקה מוכי תהי' לאיש זר, הא ילפינן לכהונה מגלוי מילתא, ולדידן דפסקינן דלא לקי אגילוי מילתא וכרבא, אמאי לוקה, ומקודם כתב דהך גילוי מילתא עדיף דלכהונה הוא כמו תרומה ממש דתרומה הוא כהונה, אבל באמת תירוצו אינו מספיק דבאמת כתב הרמב"ם דהא דלוקה אתרומה משום דהוי כמו זר וא"כ לא הוי כמו גילוי מילתא, אכן הפשוט הוא להיפך וכן מצאתי בהגר"א סי' ו' ס"ק כ"ט דהרמב"ם מפרש גילוי מילתא דלאיש זר מגלה דהוי בכלל זונה וכן מוכח להדיא בלשון הרמב"ם.

ועכשיו נבאר הא דלכאורה משמע דהרמב"ם לא אסר בתרומה משום זונה אלא משום לאיש זר, וא"כ גיורת אינה אסורה בתרומה, וא"כ תיקשי מה דאמרינן ביבמות ע"ח גיורת ומשוחררת בנות מיכל תרומה נינהו, ולפ"ז באמת אכלה כיון דנימא גיורת לא הוי זונה, א"כ אם נשאת לפ"ד כהן אכלה בתרומה, וצריך לדחוק דאליבא דר' יהודא מקשינן משום דסתם ספרא ר' יהודא ושלא כהלכה, והו"ל לגמ' לומר כן ספרא מני ר' יהודא אלא ע"כ דגיורת אסורה בתרומה, ובאמת יקשה כיון דהרמב"ם אוסר לא משום זונה אלא משום לאיש זר, אבל באמת הרמב"ם אוסר משום דהוי זונה, ובהל' סנהדרין לא מנה כלל לאו דוכי תהי' לאיש זר, נמצא דהרמב"ם כתב כאן דוכי תהי' מגלה לן דזונה וחללה הוין כמו זרים, ולוקה משום וכל זר לא יאכל בו, וא"כ זונה אסורה בתרומה וגיורת נמי זונה היא וזהו הפשוט בדעת הרמב"ם.

ועכשיו לפמש"כ מבורר לן דעת הרמב"ם דפסק דאונס קרינן בה זונה, וכתב המ"מ להוכיח זה מהא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה, וכתבו הראשונים דטעמא דאסורה הוא מוכי תהי' לאיש זר, אבל לפי דברינו ניחא דוכי תהי' אינו אלא מגלה דהיא זונה וזונה אסורה בתרומה, וממילא ע"כ היא זונה, אבל הראב"ד יסבור דוכי תהי' הוא איסור בפני עצמו, וממילא שפיר ניחא לומר דבאונס לא קרינא בה זונה.

אלא דאכתי צריך ביאור מה דאמרינן בדף ט"ו מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, ומוכח דעכ"פ יבמה לשוק אינה מתחללת, והי' אפשר לומר דהכונה משום דלא נעשית חללה אף דנעשית זונה, אבל לא משמע כן, ועוד דבדף מ"ד אמרינן גבי ח"כ דכיון דבא עלי' עשאה זונה ומוכח דטעמא דעשאה זונה סגי.

ואפשר לומר דסבר הרמב"ם כיון דמשמע לי' דיבמה לשוק נקרא זר אצלה מעיקרא, כדמוכח מכל הני דנאסרו ע"י קדושין כמו אשת איש, ולא משמע לי' לחלק דח"כ שאני כמו שחלקו בתוס' ולכן ע"כ נימא דהגמ' דהכא סובר אליבא דר' יהושע דחייבי לאוין לא פסלו ובזה ניחא מה דהקשה הרשב"א מה דאמרינן הכל מודים בח"כ שהולד פגום והיינו ר' יהושע, והקשה הרשב"א נימא גר עמוני ומואבי יוכיח, אבל לפ"מ דנימא דר' יהושע לא סבר דח"ל פסלי א"כ שפיר ניחא, אבל באמת לפי דעת הרמב"ם לא קאי הך סוגיא כיון דסובר דגם מח"כ לא מפסל הולד וא"כ הך סוגיא אליבא דר' יהושע דלא סבר אין חללה אלא מאיסורי כהונה אבל לדידן לא ילפינן מאלמנה לכה"ג כלל.

והנה הגר"א ז"ל תלה דברי הרמב"ם שפסק דמזונה לא נעשה הולד פגום במחלוקת הראשונים אם מעכו"ם ועבד הולד פגום, והרמב"ם לטעמי', אך באמת מזה הי' אפשר לומר דאין ראי' דהתם איכא למימר משום דרחמנא אפקרי' לזרעו ולא אזיל אלא בתר אמו, אבל אין ראי' דמזונה לא הוי פגום, אלא דלכאורה להיפוך קשיא שיטות הסוברים דמעכו"ם ועבד הוי פגום, לכאורה סותר לכללא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, אבל באמת יש לומר דבזה נכון מה דמחלק רש"י בין בתו לבנו דבתו כיון שיש בה מקצת עכו"ם אפשר דהוי פגומה והוי בגדר גיורת כיון דנימא דאיסור זונה הוי פגם דמה שבא מעכו"ם הוי פגומה, ומה דאמרינן ישראל פגום מקרי אפשר דהיינו לענין זה דהוי כמו גר, אבל חללות אפשר דאין בהם, כיון דאמרינן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, (ולר' יהודא דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר אפשר דהוי ממש כמו חלל), עכ"פ אפשר לומר דאין ראי' מהא דנימא דמעכו"ם ועבד אינו אסור אלא בתו, דיהי' מוכח מזה דאפשר לאסור גם בביאת איסור רק בתו ולא בנו דמנין לנו גדר זה ומאיזה קרא נלמד זה [ומש"כ הרמב"ן ליישב בהא דאי אתה עושה חלל מנדה דהכונה על בתו אף שבעצמו חלק שם על רש"י שפי' דוקא בתו, כונתו לא דוקא על בתו, אלא דסובר דאפשר אין חללה אלא מאיסורי כהונה הוא עלי' ולא על זרעם, והרשב"א בדף מ"ה כתב להדיא דדוקא בתו ע"ש], אלא דההשגה יהי' על הגר"א ז"ל שכתב גבי זונה ג"כ דזרעו פסול ודוקא בתו ע"ש.

אכן עיקר הקושיא עומדת במקומה עומדת, מה דהרמב"ם פסק דיבמה לשוק הוי זונה, ולפ"מ שכתב המ"מ מחזיר גרושתו לא הוי זונה, וקשה דלפי פשטות ד' הגמ' דאמר שם א"צ מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, מוכח דמיבמה לשוק אינה מתחללת, והי' אפשר לומר דהכונה מתחללת שנעשית חללה ממש, אבל יקשה מהא דאמר לקמן הכל מודים בח"כ וכו' ה"נ כיון שבא עלי' עשאה זונה אלמא דהכל אחד דין חללה ודין זונה, ונראה דתלוי בזה אי דין כי תהי' לאיש זר הוא דין פרטי דאז שפיר נוכל לומר דאין זונה אלא מהני דלא תפסי בה קדושין כדעת הראב"ד, אבל אי אמרינן דדין כי תהי' הוא לגלות על זונה א"כ ע"כ דלא כהראב"ד, והנה אי נימא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ניחא דגר עמוני אין פוסלים זרעם, אבל אי לא אמרינן אין חללה אלא מאיסורי כהונה אז יקשה למה גר עמוני ומואבי אין פוסלים זרעם, וע"כ נימא דהא דלא נפסל הוא משום דלא נעשית זונה, וקרא דכי תהי' אינו מלמד על זונה, נמצא דזה פשוט ומוחלט דמחייבי לאוין לא נפסל זרעו וזה מוכח מהא דגר עמוני ומואבי אין פוסלים זרעם, אלא דאם לא נימא דאין חללות אלא מאיסורי כהונה, וזונה וחללה איתקוש להדדי שכשם שחללה פוסל זרעו כך זונה פוסלת, א"כ הי' לגר עמוני ומואבי לפסול זרעו, וע"כ דלא נעשית זונה כלל, ומכי תהי' לאיש זר לא נלמוד דנעשית זונה, ואפי' נלמוד ק"ו מגרושה לפסלה לכהונה, אבל עכ"פ לא מטעם זונה, ולא יהי' גילוי מילתא כלל ולא יזהיר מן הדין וכיון דלא מטעם זונה איכא למיפרך מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת ולוקין עליו.

[הוספה מכ"י כשהגדתי היום השיעור בישיבה הקשו ע"ז בתרתי א' דא"כ ישאר קושית התוס' בדף ט"ו דמה אמר מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, דגם הכא נילף שתתחלל מק"ו, והתוס' תירצו משום דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, ב' במה שאמרתי בשיעור דרק לדעת התוס' סוף ד' אחין דאותן שנאסרו ע"י קידושין ליכא למילף מוכי תהי' לאיש זר, ולכן חידשו בתוס' דזונה וחללה איתקוש, (וצ"ל דהוא דוקא זונה שהיא פגומה דהא בקרא כתיב נמי גרושה ומותרת בתרומה) אבל לדעת הרמב"ם דיליף כולהו מלאיש זר לא צריך לומר דזונה איתקוש לחללה, וא"כ הקשו לי דמנלן להוכיח דבשביל דר' יהושע אינו סובר הא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, מוכרח לסבור כתוס' דזונה איתקוש לחללה, הא אפשר לפרש כהרמב"ם דהכל נלמד מקרא דלאיש זר, ולכן אמרתי אח"כ (ובאמת במה שנכתב למעלה לא נכתב להיפוך) דגם הרמב"ם יסבור סברת התוס' דזונה איתקוש לחללה, מדכללי' בהדי חללה, וא"כ יקשה למה אין זונה פוסלת זרעה, והנה אם נאמר דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ניחא, אבל ר' יהושע דאינו סובר כן ע"כ דסובר דמחייבי לאוין לא נקרא זונה.

ובקושיא הראשונה נראה לשנות לפ"מ שהבאתי למעלה דברי הרמב"ן בדף ס' נמצא דבאמת איכא תרי ילפותות, דמה דאמרינן בקדושין דף ע"ז דאין חללה אלא מאיסורי כהונה דין זה הוא באמת על חללה ולא על הבן, אלא דמה דדריש ראב"י בדף ס' קרא דאלה דאין אתה עושה חלל מנדה אלא מאיסורי כהונה, אבל בחלל פליג וסובר כחכמים דאלה הפסיק הענין ולכן הוי בעי למיפסל הבנים, ולכן שפיר אמר שכן היא עצמה מתחללת משום דעלי' איכא הא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, ועכשיו מיושב מה שתליתי זה בזה דאם נימא דח"ל עושים זונה קשה למה אין פוסלים זרעם דהא זונה איתקוש לחללה, ובשלמא לראב"י דסבר בדף ס' דאיתמעיט מאלה דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ניחא, אבל לר' יהושע דלא סבר כן קשה, ומוכח דע"כ יסבור דמח"ל לא הוי זונה.

איברא דיש למשדי נרגא ולומר דמה דמצרי שני אינו אוסר זרעו איכא קרא ע"ז דבנים אשר יולדו להם יבא בקהל ד', ומשמע לגמ' דהוא גם לכהונה כדאיתא בדף ס"ט, ומ"מ ניתן ליאמר דמהך קרא נוכיח דלא נעשה זונה, בשלמא אי איכא קרא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, לא קשה דזונה תפסול זרעה, אבל אי ליכא קרא ניחא יותר להוכיח דלא נעשה זונה מחייבי לאוין].

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.