מראי מקומות/בבא מציעא/עה/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות שיטה מקובצת מהר"ם חי' אגדות מהרש"א מהר"ם שיף חתם סופר רש"ש אילת השחר שיח השדה |
פרק השוכר את האומנין
במשנה השוכר את האומנין והטעו זא"ז אין להם זע"ז אלא תרעומת מקשים מאי קמ"ל התנא דיש להם תרעומות, באור ישראל (עמ' נח) בנתיבות אור להגרי"ב זצ"ל (ד"ה אולם) כ' בשם רבו הגרי"ס דהוכיח מזה שאדם שנהג שלא כדין לחבירו אין לו היתר לשמור לו טינא בלב אא"כ הדין כן, וזהו דקמ"ל התנא שמותר שיהא לו תרעומת, דהכא יש לו זכות תרעומת, וכ' דאם מחל לחבירו אינו רשאי עוד להקפיד עליו, דכבר אין לו זכות תרעומת. ועי' רש"י לעיל נב: ד"ה אם לחסיד דכתב דבתרעומת מותר לו להוציא דבה על חבירו, וצ"ע אם זה גם בנ"ד, ולפ"ז אין ראי' לדברי הגרי"ס, דהוצאת דיבה בודאי שהוא דבר האסור.- הש"ך סי' של"ג ס"ק א' האריך בדינא דתערומת, וסיים דנ"מ במה שיש תרעומת לענין אם קצץ פעם שני', והיינו בשכר פועלים והוזלה המלאכה וחזר בעה"ב ואומר שיטלו כשער הזול, ולא נתרצו וחזרו בהם, והלך בעה"ב ופייסם ושכר ולא קצץ להם שכרם בפירוש אמרי' דנתכוין לקציצה ראשונה כדי לסלק מעליו התרעומות, וכ"ז בדאיכא תרעומות, אבל באופן דליכא תרעומות אמרינן ששכרם כדהשתא כשער הזול, וע"ע פרישה סו"ס שכ"ו דאם רוצה להיות נקי מהתרעומת צריך לפייסו, וע"ע בחכמת מנוח שנדפס בסוף הטור דפו"ח סי' ש"י שכתב שאינו עובר בלא תשנא, וכן שיש עליו לפייסו.
דין תרעומת אשכחן במתני' ואיכא בגמ' ה' פירושים מהו אופן התרעומת. ו. עוד מצאנו לעיל מט. בישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי ואח"כ נתנו לאחר, ז. ובדף נב. בסלע חסירה. ח. ובדף יד. במכר שדה שלא באחריות וטרפוה ממנו. ט. לק' עז: פרעי' זוזא זוזא י. לק' עט. השוכר את החמור ומתה בחצי הדרך, ופירש"י שהשכיר לו כחושה, יא. לק' עט: השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך יב. ר"מ סופ"ח משכירות המקבל שדה לזרעה שומשמין וזרעה חטים וכו' אין לו עליו אלא תרעומת. יג. הרא"ש פ' איזהו נשך (סי' ס"ט) כ' דקי"ל דהמבטל כיסו של חבירו יש לו תרעומת. יד. בשמ"ק ר"פ השואל הביא ראב"ד שבעלים שאמרו שישאלו עם פרתו אינם יכולים לחזור בהם משום תרעומת, ומשמע התם דהוא זכות תרעומת, וע"כ חשיב בעליו עמו בשעת שאלה.
דבר האבד
במשנה שוכר עליהן פירש"י בני אדם ביוקר ועליהם לשלם, ולק' עח. פירש"י בד"ה עד כדי שכרן דמיירי דעשו מקצת המלאכה ושוכר עליהם ממה שחייב להם, ומבואר ברש"י שאינם משלמים מביתם אלא פוחתים להם משכרם, [וצ"ב ל' רש"י כאן ועליהם לשלם, דכפשנ"ת לרש"י אינם משלמים מביתם, אלא מפסידים שכרם]. והק' בתורע"א (אות נב) דהא בדבר שאינו אבוד ג"כ סבר תנא דמתני' דידו על התחתונה, ואם נתייקרו פועלים מנכה להם מה שעשו כשיעור שצריך להוסיף לאחרים, ותי' דנפ"מ כשלא נתייקרו פועלים אלא דלפי שעה אינו מוצא פועלים רק אחד ושנים שרוצים שכר הרבה דבדבר שאינו אבד צריך להמתין עד שימצא פועלים כפי השער, אבל בדבר האבד אין יכול להמתין ועי"ש עוד, וכ"כ החזו"א ב"ק סי' כ"ג סוס"ק כ"ד, ויעויין ברש"י לק' עו: ד"ה בדבר שאינו אבוד, ובד"ה אבל בדבר שהוא אבוד דנראה כן, וכבר עמדו בתור"פ ובריטב"א בדף עח. (הובא בשמ"ק שם) בקו' זו, והתר"פ תי' כדברי הרע"א, והריטב"א לא תי' כן, וראיתי לפרש דהריטב"א לשיטתו בדף עו: (הובא בשמ"ק) דלר' דוסא אף כשאינו דבר האבד ג"כ אם נתייקרו פועלים שוכר ביוקר, דאינו רוצה שמלאכתו תהא מותחלת עי"ש, [ויש עוד נפ"מ בדבר האבד לפלוגתא דר' דוסא וחכמים דבדבר האבד לכו"ע יד פועל על התחתונה, וכן דאף פועל שחוזר ידו על התחתונה, משא"כ בדבר שאינו אבד יד פועל על העליונה ויד קבלן על התחתונה, ודברי התורע"א הם לתנא דמתני' דלעולם ידו על התחתונה כמבואר בדבריו]. וצ"ב בדרך זו דא"כ לא נתחדש מידי בדבר האבד, דלעולם מפסידים היוקר, אלא דבדבר האבד שצריך לעשותו מיד הו"ל ככל נתייקרו פועלים, והי' מקו' לדון דיוקר לא חשיב דבר האבד דאין כאן הפסד ממש, וכן דקדק המחנ"א הל' שכירות פועלים סי' ז' מהר"מ, [והחזו"א ב"ק סי' כ"ג ס"ק ל' ביאר ד' הר"מ באופ"א, והוכיח מהרא"ש שזה דבר האבד] וכעי"ז כ' הרע"א לק' לענין דד"ג דבהוזל אין חיוב דד"ג, אמנם לק' עו. נתבאר ברש"י מדברי הריטב"א דיוקר הוא דבר האבד.
וכ"ז הוא דעת רש"י, אבל דעת הרא"ש (סי' ב') בשם הראב"ד והרמב"ן והריטב"א לק' עו: והר"מ פ"ט משכירות ה"ד דאף כשלא התחילו במלאכה שוכר עליהן, ודקדקו כן מהמשנה דרק בסיפא מיירי בהתחילו במלאכה, וס"ל דצריכים לשלם מביתם וכמש"כ הרמב"ן והרשב"א לק' עו: והריטב"א בדף עח. (הובא בשמ"ק שם) והביא כן בשם הראב"ד דמה שאמרו בדף עח. עד כדי שכרן הוא כפל שכרן, וכן פי' הרא"ש (סי' ו'), הרי דמשלמים מביתם, ומ"מ אף לרש"י בבאת חבילה לידו דבזה גובה מהחבילה, וא"כ משכח"ל שלא התחילו במלאכה, ובש"ך סי' של"ג ס"ק ל"ב כתב דבמ"מ וב"י נראה שהשוו שיטת רש"י לר"מ, וכ' דאינו כן וכמשנ"ת, וע"ע מהדו"ב שנקט בדעת רש"י דאע"פ שלא התחילו במלאכה ג"כ משלמים, ונקט דמשלמים מביתם, ועי' מאירי.
וביסוד החיוב בדבר האבד, הנה לשיטת רש"י דהוא עד תשלום שכרו, א"כ הוא כיסוד חיוב כל פועל שחזר שידו על התחתונה דפוחתים לו משכרו, והכא מפסיד יותר וכמשנ"ת מהתור"פ ורע"א.
אבל לדברי הראשונים דחייב לשלם מביתו צ"ב ביסוד חיוב זה, ובשלמא בהתחילו במלאכה י"ל דיש כאן קנין וחל עי"ז התחיבות, אבל לפמש"כ הראשונים (הנ"ל) דהוא אע"פ שלא התחילו במלאכה, הרי אין כאן קנין, ועוד נחלקו הראשונים בלא שכר פועלים האם חייב הפועל לשלם לבעה"ב את הפסדו, דהנמו"י (מו: מדפי הרי"ף) כ' ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתם אינם משלמים שהרי לא קבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה בעה"ב שוכר עליהם בכל זה הסכימו האחרונים ז"ל עכ"ד, וכ"ה ברמב"ן וברשב"א לק' עו:, והובא ד"ז ברמ"א סי' של"ג סעי' ז', אמנם הריטב"א (הובא בשמ"ק ד"ה השוכר את החמר) כ' דאף אם לא שכר עליהן ג"כ משתלם מהם כדי שכרן עי"ש.
וכתב הריטב"א (שם) והטעם בתשלומין אלו ממה שאמרנו למעלה (עג:) דכל שהבטיח לחבירו וסמך חבירו עליו ואלמלא הבטחתו לא הי' בא לו שום הפסד חייב לשלם לו אם פשע וכו' עכ"ד, ובריטב"א בדף עג: (הובא בשמ"ק שם ד"ה האי) פי' דבריו בשם מורי הרב דמשתעבד בההיא הנאה והוא מדין ערב, וסיים וזה דין גדול, והריטב"א כשיטתו בקידושין דזרוק מנה לים יש חיוב ערב [וכמש"כ המחנ"א הל' ריבית סי' א'], ועוד למדנו שא"צ שיאמר ואתחייב אני לך, ובחת"ס חו"מ סי' קע"ח כתב ע"ד הריטב"א בדף עג: וז"ל ונראה דלדינא לא יחלוק אדם אהריטב"א דהא ראיתו נכונה מפועל וכו' עי"ש, אמנם במראה הפנים על הירושלמי באיזהו נשך ה"ג כ' ע"ד הריטב"א ולא מצאתי חבר לו ולסברתו וכל הפוסקים סתמו דבריהם בדין זה וכתבו שאין לו עליו אלא תרעומת עכ"ד, ולכאו' להסוברים דזרוק מנה לים אין חיוב ערב לא מצו למימר כהריטב"א, ובחזו"א ב"ק סי' כ"ב ס"ק ג' האריך להשיג ע"ד החת"ס וכ' (בד"ה כתב) עמש"כ החת"ס דהראשונים לא נחלקו בדינו אלא דלא ניח"ל לפרושי הסוגיא שם בהכי עי"ש, וכ' החזו"א ואמנם בל' ריטב"א כו' פלוגתתן יסודית אי שייך במבטל כיסו שיעבוד ערב, וכן מבואר בתו' וברא"ש ע"ו ב' דחיוב דבר האבוד משום גרמי וכו' עכ"ד. ומתבאר היטב הריטב"א לשיטתו דאף אם לא שכר פועלים חייבים לשלם הפסד הפשתן, דחיובם מדין ערב, וצ"ע בחזו"א סי' כ"ג ס"ק כ"ה (ד"ה ולכאורה) שלא כ"כ. ויעויין בריטב"א בשמעתין שכתב דהא דאינם חייבים אלא עד כדי שכרן משום דמסתמא רק על שיעור זה הבטיחוהו, וכ' החזו"א ב"ק סי' כ"ג ס"ק ל"ו דלריטב"א הוא דין גמור וגובה מהיורשים, (וראיתי מובא ערך שי סי' שי"ב ס"ק י"ד שצידד דגם לריטב"א הוא תקנ"ח), וצ"ל הא דאין חיוב אא"כ פשע, דכ"ז בכלל האומדנא שלא נתחייבו רק אם פשעו, וצ"ב דהריטב"א סיים דאם עשו קנין בזה חייבים אף בנאנסו, ואם הטעם משום אומדנא מה הטעם לחלק בזה, ועמד בזה בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל אות א', אכן חזינן בריטב"א דבקנין צריכים לשלם כל ההפסד, אלמא דהתם ליכא אומדנא דהוא רק כדי שכרן, וא"כ ה"ה לענין אונס.- וברמב"ן בדף עו: כ' בטעם החיוב וז"ל דסמכא דעתייהו ואין כאן דרך לקנין עכ"ד, וצ"ע אי כוונתו כריטב"א. ולכאו' לפ"ז אם לא ידע הפועל שהוא דבר האבד לא נהנה ולא נתכוין להתחייב, ואין כאן בההיא הנאה דסמך עליו.
והנה כ' הנמו"י (מו: מדפי הרי"ף) בשם הרשב"א ז"ל דדוקא כשהי' מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה שנשתכרו אלו אצלו ועכשיו אינו מוצא ונמצאו אלו מפסידים עליו אבל אם לא הי' מוצא אחרים פטורים דמה הפסידו עליו עכ"ד, והובא ד"ז בטושו"ע סי' של"ג סעי' ה', [ולכאו' ד"ז הוא אף לריטב"א דאם לא הי' מוצא פועלים אחרים א"כ לא סמך עליו] ובסמ"ע ס"ק כ"ב פי' בטעם ד"ז דהא לא מיקרי גורמי היזק דהא זולתן ג"כ נעשה לו ההיזק, משמע קצת דחיוב הפועלים הוא מדד"ג דגרמו לו היזק, וכן פי' הגר"א בס"ק ל"ד, וכ"כ הסמ"ע בס"ק ח' [לענין חיוב בעה"ב לפועלים, והתם כ' השו"ע דהוא כדבר האבוד] דהחיוב מדינא דגרמי, והובא בקצוה"ח ס"ק ג' [ועי"ש משה"ק ע"ד הסמ"ע, וכן הק' הרע"א בדף עו:] וברע"א בסעי' ב' הביא עוד כמה אחרונים שפירשו כהסמ"ע דהחיוב מדד"ג, ובחזו"א סי' כ"א ס"ק כ"ח נקט בדעת תוס' והרא"ש דהחיוב מדד"ג, והק' דמ"ט החיוב עד כדי שכרן, וכ' דצ"ל דזה קנס חכמים, [והוכיח דהא בלהביא חלילים לכלה או למת לא הוי הפסד ממון, ואין כאן חיוב מדד"ג, וע"כ דהוא קנס חכמים, ובדעת הסמ"ע ודעימי' צ"ל דהגרמי הוא במה שצריך לשכור פועלים אחרים, והרי אף בפשתנו לעלות מן המשרה אינם חייבים על ההפסד, אלא על שכירות פועלים אחרים וכמשנ"ת מדברי הראשונים] עוד ק' דא"כ מ"ט אם לא שכר פועלים אינו חייב לשלם, ועמד בזה המחנ"א הל' שכירות פועלים סי' ז', ויעויין בהגר"א סי' של"ג ס"ק מ' דמתבאר כן דאי מדד"ג חייב לשלם כל הפסדו אף אם לא שכר פועלים [וצ"ע דהגר"א פי' בדעת הנמו"י דדוקא אם הי' מוצא פועלים משום דס"ל דהחיוב מדד"ג, והכא ס"ל בדעת הנמו"י שאינו מדד"ג וצ"ע, והעירוני דשמא הנמו"י סבר דבכה"ג אינו ברי הזיקא דשמא ימצא פועלים]. ובמחנ"א כ' לחלק בין חזרת בעה"ב ועי"ז אינם מוצאים להשכיר עצמם החיוב מדד"ג וכמש"כ תוס' לק' עו:, אבל בחזרת פועלים כיון שאין ההיזק נעשה מיד אין כאן דד"ג וכמש"כ הרמב"ן, וחיוב תשלומין הוא כדברי הריטב"א [וכן צ"ל בד' החזו"א הנ"ל דמסיק שאין החיוב מדד"ג, די"ל דמאחר דההיזק לא נעשה מיד אין כאן דד"ג, וכן צ"ל בדברי הריטב"א שלא פי' החיוב מדד"ג].
והנה הק' המהרמ"ש לק' עו: בתוד"ה אין בדברי הראשונים דאם בעה"ב לא שכר פועלים אין חייבים לשלם הפסדו, דמ"ש מחזרת בעה"ב ועי"ז אינם מוצאים להשתכר דחייב ופי' הנמו"י דהוא כדבר האבד, והרי בדבר האבד כה"ג אינו חייב, ותי' הקצוה"ח סי' של"ג ס"ק ג' דכל א' הוא כחיובו, דחיוב הפועלים הוא לעשות המלאכה ולא נתחייבו לשלם הפסדו, וחיוב הבעה"ב הוא לשלם להם שכירותו, וע"כ חייב בעה"ב לשלם להם, ולכאו' אין זה עולה בדברי התוס' שפירשו בטעם החיוב מדד"ג, עוד העירוני דלשיטת רש"י לק' עח. דבדין דבר האבד אין הפועל מפסיד אלא שכרו, ואינו שוכר עליהם פועלים וישלמו מביתם, א"כ בזה תיקשי ביתר שאת קו' המהרמ"ש, מדוע בעה"ב חייב לשלם מביתו, וצ"ע אם בדברי הקצוה"ח יש ישוב לזה.
והנתה"מ ס"ק ג' כתב ולפענ"ד ל"ק כלל דהא הא דשוכר עליהן עד כדי שכרן ע"כ לאו דינא דאורייתא הוא, וע"כ הוא מצד תקנת חז"ל, או שאמדו חז"ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זל"ז להשלים ההיזק עד כדי שכרן, ועל תקנ"ח ואומדנא שלהם אין להקשות כלל וכו' עי"ש.- וע"ע רע"א בג' הסמ"ע סי' של"ג ס"ק כ' דכתב דבמקום שא"א לתקן בזה נתחייבו לשלם ההפסד, [ומשמע מדבריו דהטעם דאינם חייבים לשלם את ההפסד משום דלא אסיקו דעתייהו שיצטרכו לשלם ההפסד, דמסתמא ימצאו פועלים אחרים, אבל בדבר שא"א להשלימו ע"י אחרים משלמים ההפסד] א"כ מה"ט בחזרת בעה"ב צריך לשלם ההפסד ודוק.- והעירוני עוד דאת"ל דבדבר האבד לא חיילא החזרה וכדלק' א"כ החילוק פשוט דבעה"ב החוזר חייב לשלם דלא חיילא החזרה, אבל פועלים שחזרו אה"נ לא חיילא החזרה, אבל אין חייבים לשלם מכיסם, אך יל"ע כשלא התחילו במלאכה, וחזר בו בעה"ב דג"כ חייב לשלם, והתם לכאו' לא שייך לומר דלא חיילא החזרה ועי'.
ובהגהות אשר"י (על הרא"ש סי' ב') הביא בשם מהרי"ח שכתב דבאמת חייבים לשלם מדד"ג כל הפסדו וכשם שבעה"ב חייב לפועלים הפסדן, וכולה שמעתין דנאמרו שיעורים עד כמה חייבים לשלם הוא בכה"ג שלא הי' מוצא פועלים לשכור ומ"מ כיון שנשכרו לו חייבים לשלם, וכ"נ דעת הרמב"ן וכמש"כ הב"י סי' של"ג והמחנ"א שכירות פועלים סי' ו' (ד"ה ודע), וק' מה טעם חייבים לשלם הרי אין כאן משום דד"ג, וכן לכאו' סב' הריטב"א לא שייך בזה וכמשנ"ת כיון שלא סמך עליהם, דבלא"ה לא הי' מוצא פועלים, ובמחנ"א שכירות פועלים סי' ז' (ד"ה אבל) הקשה מדוע שוכר עליהם אם לא התחילו במלאכה, הרי לא נגמר קנין השכירות, וכאן א"א לחייבם מדד"ג וכמבואר ברע"א סי' של"ג סעי' ב', ולכאו' לדבריו הוא תק"ח או קנס חכמים.
נמצא ד' טעמים בחיוב הפועלים בדבר האבוד א. ד' הריטב"א מדין ערב ב. ד' הסמ"ע והגר"א [והחזו"א נקט כן בדעת תוס' והרא"ש] דהוא מדינא דגרמי ג. הנתה"מ פי' תקנ"ח, ד. החזו"א פי' קנס חכמים, ועי' היטב בחזו"א סי' כ"א ס"ק ל' (ד"ה ופסיקת) שנראה מדבריו דהחיוב מדינא ע"י שפסקו ביניהם וצ"ב, ויעויין במהרי"ק שורש קל"ג שכתב בתו"ד דין הוא שיהא הלה שוכר עליהן או מטען מדינא או מקנסא עכ"ד.
כתב הרע"א במהדו"ת סי' ט"ז דמלמד שנשכר לשלש שנים ובתוך הזמן שכרוהו לעוד שנה אין כאן קנין תחילת מלאכה, כיון דהוא בתוך הזמן, ואע"פ שהוא דבר האבד לא נשתעבד בקנין ושבועה חלה ע"ז, וצ"ב דהא קי"ל דאע"פ שלא התחילו במלאכה חייבים לשלם בדבר האבד, וי"ל דמ"מ אין כאן חלות קנין.
כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין בפסקים אות ריז נסתפקנו בפועל בדבר האבוד וטוען שבע"ה מחל לו, מי נקרא מוחזק בעצמו, או ברשות בע"ה קאי כמו דאין עבד נאמן לומר נשתחררתי, ואף בעבד עברי אף לולי סברא דגופו קנוי, וגם דמי לגודרות דברשות מרא קמא קאי, אך י"ל כיון דאינו רק תקנ"ח די להשביע הפועל וצ"ע עכ"ד. ועמש"כ לק' עו: עוד בדין ספק דבר האבד, וע"ע ראשונים בב"ב ט. דפועל אינו נאמן לומר שחזר בו.- עי' פ"ת סי' קפ"א שהביא שו"ת ושב הכהן [ציינו הרע"א] דאם שכרו לכמה דברים ובתוכם דבר האבד, אין כאן חיוב דבר האבד וצ"ע שם.
ולענין חיוב הפועל לשלם לבעה"ב את הפסדו כשלא שכר פועלים אחרים יש ג' שיטות א. בפשטות דעת הראשונים שאין חיוב לשלם, וכל חיובם הוא אם שכר פועלים, ב. דעת הריטב"א דחייבים לשלם עד כדי שכרן דעד שיעור זה אסיקו דעתייהו להתחייב ג. דעת הג"א דאם גרמו לו הפסד חייבים לשלם כל הפסדו, וכן פסק הרמ"א סי' של"ג סעי' ו', ויעוי"ש בש"ך בס"ק ל"ט שכתב שאף הנמו"י מודה לזה, וכל מה שכתב הנמו"י דאם לא שכר א"צ לשלם הוא בדבר האבד בכה"ג שאין הפסד ממון וכחלילים למת ולכלה.
כתב הר"מ פ"ב משכירות ה"ג וכן הורו רבותי שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות בין בשמירת חנם והתנה עמו שיחפור או יזמור או יאבק משלו ופשע ולא עשה חייב כמו שהפסיד בידים עכ"ד, וראיתי להעיר דלפ"ז הוא טעם נוסף לחייב בדבר האבד כל הזיקו דה"ז כמי שהפסיד בידים, ויל"ד האם כ"ז כשהי' מוצא פועלים לשכור ועי'.
האם יכול לחזור בדבר האבד
כתב הש"ך סי' של"ג ס"ק ט"ו דבדבר האבד וחזר בו ואין לו לשלם אין בעה"ב יכול לכופו למלאכתו, ודלא כמהרי"ק, וכ' החזו"א סי' כ"ג ס"ק ט' דמשמע דרשאי לכתחלה לחזור ע"מ לקבל דין דבר האבוד אא"כ הקנה גופו בהדיא, והביא דעת המהר"ם (הובא במרדכי) דלעולם מקנה לו גופו, וראיתי להעיר דכ"ז בהתחיל במלאכה דחל קנין [וכ"ה בקצוה"ח ס"ק ג' בדעת המהר"ם ומטעם אחר] אבל בלא התחיל במלאכה לא שייך זאת, וברע"א בדף עו. (ד"ה ממילא) כ' בתו"ד דשורש דבר האבוד נראה דהוא אם בחזרתו מפסיד לא שרו ליה רבנן לאחזורי עכ"ד, ובפלפולא חריפתא אות צ' כתב דמדינא א"א לחזור אלא דחכמים תקנו חזרה, ובדבר האבד לא תיקנו. וע"ע בהגהות אמרי ברוך בסעי' ג' שכתב שבפועל בדבר האבד אסור להשכיר עצמו לג' שנים, ומתבאר אי נימא דאסור לחזור וכדברי הרע"א, וע"ע מהרי"ק שורש קל"ג מחנ"א שכירות פועלים סי' ו' ושב הכהן (ציינו הרע"א על הש"ך ס"ק כ"ג) בית מאיר אהע"ז סי' קנ"ד דכתבו דבדבר האבד אינו יכול לחזור, וכ"נ מלשון הר"מ פ"ט משכירות ה"ד אבל בדבר האבוד וכו' אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו, וכ"ה בשו"ע, ושינה מלשון המשנה דקתני שוכר או מטען. ויש ליישב בזה קו' הרע"א בסי' של"ג סעי' ה' ע"ד הרמ"א דמלמד הא דבר האבד שאין לו תקנה באחרים, והק' הרע"א דא"כ למאי נפ"מ הרי א"א להיות שוכר עליהן, ותי' דנפ"מ למטען, ולפמשנ"ת נפ"מ דאסור לו לחזור בו.
ראיתי לדון בשכיר יום בדבר האבד וחזר בו ולא מצא בעה"ב לשכור פועלים עד למחר, האם חייב הפועל בשכרו, די"ל דתליא אי הגדר דשוכר או מטען הוא משום שנתחייבו לשלם לו הפסדו, ומ"מ אם יפסד הפשתן אינם חייבים, אבל לשלם על פועלים אחרים הם חייבים, [ולק' עח. נתבאר מדברי הרע"א דהוא אומדנא שלא נתחייבו על אבדן הפשתן כיון שאינו עומד לכך שייאבד, דמסתמא ימצא פועלים ביוקר] א"כ ה"ה ה"נ יתחייבו, אבל אם יסוד הדין דא"א לחזור, ומדין כפי' שלא יחזרו שוכר עליהם פועלים אחרים, א"כ הוא רק ביומא, אבל כשעבר היום כבר אינו חייב לעשות המלאכה ועי' בזה.
פועל בחנם
כתב הרמ"א סי' של"ג סוף סעי' ה' פועל שעושה בחנם עם בעה"ב יכול לחזור אפילו בדבר האבוד (מהרי"ק שורש קל"ג) וכ' הגר"א בס"ק ל"ו דטעמא דהתחלת מלאכה הוא קנין משא"כ כה"ג ועש"ך עכ"ד, וצ"ע דהכא חיובו מדין דבר האבד, ובזה קי"ל דא"צ שהתחילו במלאכה, ועי' היטב בש"ך ובנתה"מ ס"ק י"ב), והמחנ"א הל' שכירות פועלים סי' ו' (ד"ה וראיתי) נחלק ע"ד הרמ"א, והביא הגהות אשר"י ר"פ השואל ור"פ מרובה דאף במשאיל עצמו חייב לשלם בדבר האבד, [וכ"נ בנמו"י שם ד"ה ואמרי' בגמ' עי"ש] וכן הוכיח מדברי הריטב"א בריש פרקין, ומהטור סי' שמ"ו. וע"ע במאירי לק' פא. (ד"ה בני) דג"כ נראה דא"א לחזור בפועל בדבר האבד בחנם, ועי' שו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א אות רנב. [והעירוני במה שהוכיח כן מדברי הריטב"א, הרי להריטב"א הוא עד כדי שכרן, ובחנם לא שייך זאת].
ובש"ך כ' דכ"ד המהרי"ק הוא שיכול לחזור בו שאינו עושה עוד בחנם אלא בשכר, אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ולא רצה זה לעשותו צריך לשלם לו כל הזיקו מדינא דגרמי, והמחנ"א שם נחלק ע"ז, וכ' דמדברי המהרי"ק מוכח שאינו חייב מדד"ג, דכיון דאינו מחוייב לעשות ואין ידו כיד בעה"ב אינו חייב מדד"ג, וכ"כ הנתה"מ ס"ק י"ב.
ובש"ך סי' ק"ה ס"ק א' כ' לבאר שיטת רש"י לעיל י. דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אם עשאו שליח קנה, והק' תוס' מגמ' כתובות פד:, ותי' הש"ך דכ"ד רש"י הוא בשכר דהוי כפועל וידו כיד בעה"ב אבל בחנם לא, וכ' ע"ז הרע"א במהדו"ת סי' קי"ב ע"ד הש"ך והוא דחוק כמובן, גם מה הפרש בין בשכר או בחנם כל שמקבל עליו השליחות לעשות כן, יהי' כפועל, וכי השכר דוקא גורם שיהי' נקרא פועל, והלא גם בשכר במה נקנה, והא אין משלם אלא לבסוף וגם יכול לחזור ואם אמרינן כל כמה דלא הדר הו"ל ידו כיד בעה"ב גם במתחייב עצמו בחנם לעשות שליחות נימא כן עכ"ד, ויעויין בהגר"א סי' קפ"ג ס"ק ה' ו' ז' דמבואר מדבריו דשליח דינו כפועל עי"ש, וראיתי לבאר לפמש"כ החזו"א רס"י כ"ג דיש ב' אופני פועל, יש קנוי קנין גופו כעין קנין ע"ע ויש קנין של שעבוד למלאכה, א"כ י"ל דבחנם אין כוונתו להקנות קנין גופו אלא שעבוד למלאכה, ובזה לא אמרינן ידו כיד בעה"ב, וע"כ יש בזה הדין דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה, משא"כ בשכר י"ל דמקנה גופו, וע"ע חזו"א סי' כ"ב ס"ק ב'.- וע"ע משנ"ת להלן עו: בגדר קנין תחילת מלאכה מדברי החזו"א דהוא משום דנתחייב בשכרו, וזה לא שייך בפועל בחנם.
ברש"י ד"ה ידם ואין יכולים לומר לו הרי פועלים אחרים תחתינו וכו' ותן לנו כל שכרינו וכו' צ"ב דפשיטא הוא, ומדוע יטלו יותר מכפי מה שעשו, וביותר מקשים דדינא דמשנתינו דידו על התחתונה הוא בקבלן וכדפירש"י לעיל בד"ה השוכר, והוא פלוגתא בגמ' לק' עז:, וא"כ בשכיר יום ידו על העליונה, ואטו יטול יותר מכפי מה שעבד, ואף את"ל דפועל נקנה בתחלת מלאכה ומתחייב בשכרו של כל היום, כ"ז הוא בכה"ג שמעמיד עצמו למלאכה ולא כשחוזר בו.
והנה כ' בתשו' מיימוני בספר קנין סי' ל' דן במלמד שחזר בו, וכ' בסו"ד אך אם ימצא מלמד אחר בפחות יכול להכניסו תחתיו ובעה"ב יתן לו כל שכירותו לבד מה שצריך להוציא ליתן למלמד שני הנכנס תחתיו וכן פירש רבינו שלמה בפ' האומנין במשנה עכ"ד, ולכאו' כוונתו לרש"י שלפנינו דבשכיר יום ידו על העליונה, ונוטל הפועל כל שכרו מלבד מה שצריך בעה"ב להשלמת המלאכה, והטעם בזה י"ל דכיון דהפועל העמיד פועל אחר תחתיו הרי נתקיימה הקציצה שביניהם, אכן כ"ז בכה"ג דתשו' מיימוני שהעמיד המלמד מלמד אחר תחתיו, אבל בדברי רש"י שחזר בו, ומשמע שהבעה"ב שכר פועלים אחרים, צ"ב מ"ט ישלם לפועל הראשון יותר מכפ"מ שעבד.
וכדברי התשו' מיימוני כ"ה בטור סי' של"ג, ותמה ע"ז הש"ך בס"ק י"ט וכ' שלא מצא כן בשום פוסק, והקצוה"ח ס"ק ח' הביא ד' התשו' מיימוני, וכ' הקצוה"ח שאין סב' לחלק בין היכא שהפועל הראשון הביא פועל שני, לבין אם בעה"ב שכר פועל אחר וכנ"ל, ובביאו"ד הטור ותשו' מיימוני פי' הקצוה"ח עפ"ד תשו' מיימוני סי' ל"א שפועל דינו כע"ע ויוצא בגרעון כסף, ובגרעו"כ הדין דמחשבין להקל עי"ש, ובחי' ר' מאיר שמחה (עו. אות א') נתכוין לזה, וכ' דהוא רק בפועל אבל בקבלן אין זה מדין גרעו"כ, והיינו משום דקבלן אינו קנוי, וק' דרש"י מיירי בקבלן, ובחזו"א ב"ק סי' כ"א ס"ק ל"א (ד"ה בקצה"ח) כ' דלפ"ז הוא רק בהקדים לו שכרו, ובדברי הטור ותשו' מיימוני משמע דמיירי אע"פ שלא הקדים לו שכרו, ובסי' כ"ג ס"ק א' (ד"ה אם) כתב דלפ"ז הוא דוקא בהקנה גופו, אבל בלא הקנה גופו נוטל רק כפ"מ שעשה, ובמתני' לא משמע כן עי"ש, ועי' להלן עו. ברש"י ד"ה ואם.
ובעיקר הדין דכשהפועל חוזר בו ידו על התחתונה, ק' מ"ט לא יטול שכרו משלם, ובפשוטו י"ל דהרי מיירי שהתחיל במלאכה, דהרי ע"ז אנו דנים דידו על התחתונה, וא"כ י"ל דיש כאן קנין תחילת מלאכה, ונתחייב לגמור המלאכה, וע"כ ידו על התחתונה וכן מבואר ברע"א בדף עו. (ד"ה לכאורה) עי"ש, ובמחנ"א שכירות פועלים סי' ד' (ד"ה והייתי) כ' די"ל דבקבלן התחלת מלאכה אינו קנין כיון דטרח בדידי' טרח (וכנ"ל), והא דידו על התחתונה הוא קנס וכדפירש"י (עז: ד"ה נותן לו שכרו), וד' רש"י הם בדבר האבד עי"ש, וערע"א לעיל י. (ד"ה ובעיקר) דנקט דהוא קנס, וע"ע חזו"א ב"ק סי' כ"ג ס"ק ל"ג (ד"ה ולכן). ילהס"ת באופן שמלאכת פועל ב' סלעים ליום, וחצי יום הוא סלע ומחצה, למ"ד יד פועל על העליונה, האם יטלו סלע למחצה על חצי יום.- עוד יל"ע דהרי משעה שחוזרים זב"ז עד שימצאו להשתכר עובר זמן מועט, האם הו"ל כאין מוצאים להשתכר. ועי' היטב בתוס' שאנץ (הובא בשמ"ק עו.) שכתב דפועלים לא ניח"ל בחזרת בעה"ב כי פעמים שאינם מוצאים מקום מזומן להשתכר (ועי' בדף עו. סותוד"ה השוכר) ולכאו' בעה"ב משלם להם הפסד זה.
בתוד"ה פרייפרין דבר האבוד חשיב לי' שעתה זמנו הוא לעשות הריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' דאיכא תרי גווני דבר האבד או בממון וכלהעלות פשתנו מן המשרה או בהפסד רצונו שלא נעשה כוונתו ומתאחרין מעשיו כגון ההיא דמת וכלה, ונפ"מ דבממון אף אם לא שכר עליהן חייבין הפועלים לשלם הפסדו משא"כ במת וכלה [ועמש"כ לעיל דהראשונים נחלקו ע"ז דלעולם אין חייבים לשלם הפסדו] ומבואר בדבריו דבתרוייהו התשלומין מדינא וכמשנ"ת דהוא מדין ערב.
ובקצוה"ח סי' של"ג ס"ק ג' (ד"ה ומיהו) כ' והך דחלילין למת דתנן במתני' דהוי דבר האבוד, ואפי' נימא דמיירי שלא התחילו במלאכה, צ"ל הא דשוכר עליהן או מטען היינו משום כבוד המת אבל מדין מזיק לא שייך שם עכ"ד, וצ"ל דה"ה בחלילין לכלה הוא משום שמחת כלה, ולכאו' הביאור כמו שהובא מהחזו"א ב"ק סי' כ"א ס"ק כ"ח דהוא קנס חכמים.