תורה תמימה/רות/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
אלשיך
|
תורה תמימה 
רות א
אעריכה
ויהי בימי וגו׳. א"ר לוי, ואיתימא ר׳ יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער, ודכותה ויהי בימי שפוט השופטים כתיב בתריה ויהי רעב בארץ[א]. (מגילה י׳ ב׳)
ויהי בימי שפט וגו׳. כתיב (משלי י"ט) ונפש רמיה תרעב, על ידי שהיו מרמים להקב"ה בימי השופטים, מהם עובדים לעבודה זרה ומהם עובדים למקום, הרעיבן הקב"ה ברעבון, הדא הוא דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ[ב]. (פתיחתא למ"ר)
ויהי בימי שפט וגו׳. בשעה שחטאו ישראל בימי הנביאים אמר הקב"ה, לכלותן אי אפשר[ג], להחזירן למצרים אי אפשר[ד], להחליפם באומה אחרת איני יכול[ה], אלא הריני מיסרן ביסורים ומצרפם ברעבון, הדא הוא דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ[ו]. (שם)
שפט השפטים. מהו שפוט השופטים, אמר ר׳ יוחנן, דור ששופט את שופטיו, השופט אומר לו טול קיסם מבין שיניך, משיב לו היא טול קורה מבין עיניך, השופט אומר לו כספך היה לסיגים משיב לו הוא סבאך מהול במים[ז]. (ב"ב ט"ו ב׳)
שפט השפטים. כיצד הוא שפוט השופטים, היה אדם מישראל עובד עבודה זרה והיה הדיין מבקש לעשות בו דין והיה בא הוא ומלקה את הדיין ואומר לו מה שרצית לעשות לי אעשה לך, לפיכך אוי לדור ששפטו את שופטיהם וששופטיו צריכים להשפט[ח]. (פתיחתא למ"ר)
שפט השפטים. מי היו השופטים, רב אמר, ברק ודבורה היו, ורבי יהושע בן לוי אומר שמגר ואהוד היו[ט]. (מ"ר)
וילך איש. תניא, בא וראה כמה חיבב הקב"ה ביאתה של ארץ ישראל, להלן כתיב (עזרא ב׳) וישובו לירושלים כל הקהל וגו׳ סוסיהם גמליהם ופרדיהם, ברם הכא וילך איש – יחידי[י]. (שם)
וילך איש וגו׳. יובא בסמוך בריש פסוק ג׳ בדרשה וימת אלימלך.
בשדי מואב. אמר ר׳ לוי, כל מקום שאתה מוצא שדה – היא עיר, כמש"נ (מ"א ב׳) ענתות לך על שדך[י"א]. (שם)
הוא ואשתו וגו'. הוא ואשתו ושני בניו – הוא עיקר ואשתו טפלה לו ובניו טפלין להם[י"ב]. (שם)
בעריכה
אלימלך וגו'. ר"מ היה דורש שמות, אלימלך, שהיה אומר אלי תבא מלכות[י"ג], נעמי, שהיו מעשיה נאים ונעימים[י"ד], כחלון וכליון, שנמחו וכלו מן העולם[ט"ו]. (מ"ר)
מחלון וכליון. ובדברי הימים (א׳ ד׳ כ"ב) קורא להם יואש ושרף, הא כיצד, שמם מחלון וכליון, ולמה קורא להם יואש ושרף – יואש – שנתיאשו מן הגאולה[ט"ז], שרף – שנתחייבו שריפה למקום[י"ז]. (ב"ב צ"א ב׳)
אפרתים. [מהו אפרתים], רבי יהושע בן לוי אומר, בני פלטין חשובים[י"ח]ורבי יהודה ב"ר נחמיה אומר – שרים[י"ט]. (מ"ר)
ויבאו שדי מואב וכו׳. בתחלה באו בעיירות ומצאו אותם פרוצים בעבירות, הלכו ובאו להם לכרכים, מצאו אותם מדוחקים במים, חזרו והלכו להם לעיירות, הדא הוא דכתיב ויבאו שרי מואב ויהיו שם[כ]. (שם)
געריכה
וימת אלימלך. תניא, למה נענש אלימלך, לפי שכשבאו שני רעבון אמר, עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם, הדא הוא דכתיב וילך איש מבית לחם יהודה[כ"א]. (שם)
איש נעמי. [וכי אין אנו יודעין שהוא איש נעמי, ומה ת"ל איש נעמי, אלא] ללמד שאין האיש מת אלא לאשתו[כ"ב]. (סנהדרין כ"ב ב׳)
ותשאר וגו׳. ותשאר האשה ושני בניה, א"ר תנינא בריה דר׳ אבהו, נעשית כשירי מנחות[כ"ג]. (מ"ר)
דעריכה
ערפה. ולהלן (שמואל ב כ״א:ט״ז) הוא קורא לה חרפה[כ"ד], רב ושמואל, חד אמר, חרפה שמה, ולמה הוא קורא לה כאן ערפה – שהכל עורפין אותה מאחריה[כ"ה], וחד אמר, ערפה שמה, ולמה הוא קורא לה התם חרפה – שהכל דשין אותה כהריפות[כ"ו]. (סוטה מ"ב ב׳)
ערפה. מהו שם ערפה – שהפכה עורף לחמותה[כ"ז]. (מ"ר)
רות. מהו שם רות, א"ר יוחנן, שזבתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות[כ"ח]. (ברכות ז׳ ב׳)
רות. מהו שם רות – שראתה דברי חמותה[כ"ט]. (מ"ר)
כעשר שנים. כעשר – או פחות או יתר[ל]. (שם)
העריכה
גם שניהם. תניא, לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ואף במחלון וכליון כך היה, בתחלה מתו סוסיהם חמוריהם וגמליהם ואח"כ וימותו גם שניהם מחלון וכליון[ל"א]. (שם)
ותשאר האשה וגו׳. ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה – א"ר חנינא, נעשתה שירי שירים[ל"ב]. (מ"ר)
ועריכה
כי שמעה וגו׳. שמעה מהרוכלין המחזירין בעיירות, ומה שמעה – כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם[ל"ג]. (שם)
זעריכה
ותצא מן המקום. וכי לא יצאה משם אלא היא, והלא כמה גמלים כמה חמורים יצאו ואת אמרת ותצא וגו׳, אלא גדול שבעיר הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה והוא שבחה, וכשפנה משם פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה, פנה שבחה[ל"ד]. (שם)
ותלכנה בדרך וגו׳. א"ר יוחנן, עברו על שורת הדין. והלכו ביו"ט[ל"ה], דבר אחר ותלכנה בדרך – הוצרה עליהם הדרך שהלכו ביחף[ל"ו], דבר אחר ותלכנה בדרך – שהיו עסוקים בהלכות גרים[ל"ז]. (שם)
חעריכה
לבית אמה. ולמה לא לבית אביה – לפי שאין אב לעובד כוכבים, דבר אחר לבית אמה – לבית אומתה[ל"ח]. (מ"ר)
יעש ה׳ וכו׳. א"ר חנינא בר אידי, יעשה כתיב[ל"ט]. (שם)
עם המתים ועמדי. עם המתים – שנטפלתם בתכריכיהון[מ], ועמדי – שויתרו לה כתובתיהון[מ"א]. (שם)
טעריכה
יתן ה׳ לכם. א"ר יוסי, אמרה להן, כל אותן הטובות והנחמות שעתיד הקב"ה לתת לשלמה יהיה מכן[מ"ב]. (שם)
ומצאנה מנוחה. ומצאן כתיב, אחת מוצאת שתים אינן מוצאות[מ"ג]. (שם)
אשה בית אישה. מלבד שאין קורת רוח לאשה אלא בבית בעלה[מ"ד]. (שם)
יאעריכה
והיו לכם לאנשים. [אמרה להן], וכי יש אדם מייבם אשת אחיו שלא היה בעולמו[מ"ה]. (מ"ר)
יבעריכה
שבנה בנתי וגו׳. א"ר חנינא, בג׳ מקומות כתיב כאן שבנה שבנה שבנה[מ"ו], כנגד ג׳ פעמים שדוחין את הגר ואם הטריח יותר מזה מקבלין אותו[מ"ז]. (שם)
הלילה לאיש. א"ר יוחנן, למדה תורה דרך ארץ שאין תשמיש ביום אלא בלילה, וכן הוא אומר (אסתר ד׳) בערב היא באה ובבקר היא שבה[מ"ח]. (שם)
יגעריכה
הלהן תשברנה. וכי מאחר שאמרה כי זקנתי מהיות לאיש [מהו עוד הלהן תשברנה, אלא הכי קאמרה], אלו גם הייתי הלילה לאיש ואלו גם ילדתי בנים – הלהן תשברנה, הלהן תעגנה, וכי יכולות אתן לישב עגונות עד אשר יגדלו[מ"ט]. (שם)
הלהן תעגנה. [מהו לשון תעגנה – לשון עכוב הוא, כמו דתנינן המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת העוגן][נ]. (ב"ב ע"ג א׳)
אל בנתי וגו׳. אל בנותי – אללי בנותי[נ"א], כי מר לי מכם – בשבילכם, כי יצאה בי ובבני ובבעלי יד ה׳[נ"ב]. (שם)
יד ה׳. א"ר לוי, כל מקום שנאמר יד ה׳ מכת דבר הוא, ובנין אב שבכולם (פ׳ וארא) הנה יד ה׳ הויה במקנך[נ"ג]. (מ"ר)
ידעריכה
ותשנה קולן. ותשנה חסר אלף כתיב, תשש כחן שהן מהלכות ובוכות[נ"ד]. (שם)
ותבכינה עוד. דרש רבא, בזכות ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים, שנאמר (שמואל ב כ״א:כ״ב) ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת[נ"ה]. (סוטה מ"ב ב׳)
ותשק ערפה. כל נשיקה היא של תפלות, אבל נשיקה זו אינה של תפלות[נ"ו]. (מ"ר)
ותשק ערפה וגו׳. כתיב ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, וכתיב (שמואל ב כ״א:כ״ב) ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו בידי דוד, א"ר יצחק, אמר הקב"ה, יבאו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה[נ"ז]. (סוטה מ"ב ב׳)
טועריכה
אל עמה וגו׳. אל עמה ואל אלהיה – כיון ששבה אל עמה שבה אל אלהיה[נ"ח]. (מ"ר)
טזעריכה
אל תפגעי בי. מהו אל תפגעי בי. אמרה לה, לא תחטא עלי, לא תסבין פגעיך ממני[נ"ט]. (שם)
לעזבך לשוב מאחריך. אמרה לה, מכל מקום דעתי להתגייר, מוטב על ידך ולא ע"י אחרת[ס]. (מ"ר)
אל אשר תלכי וגו׳. כיון ששמעה נעמי החלטתה להתגייר התחילה לסדר לה הלכות גרים אמרה לה, בתי, אין דרבן של בנות ישראל ללכת לבתי טיאטראות ולבתי קרקסאות של עובדי כוכבים, אמרה לה אל אשר תלכי אלך[ס"א]. (שם)
אל אשר תלכי וגו׳. אמרה לה, אסור לן תחום שבת אמרה לה אל אשר תלכי אלך[ס"ב]. (יבמות מ"ז ב׳)
ובאשר תליני אלין. אמרה לה, אסור לן יחוד, אמרה לה ובאשר תליני אלין[ס"ג]. (שם שם)
ובאשר תליני אלין. אמרה לה, בתי, אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה, אמרה לה, ובאשר תליני אלין[ס"ד]. (מ"ר)
עמך עמי וגו׳. אמרה, מפקדינן אתרי"ג מצות, אמרה לה עמך עמי, שוב אמרה לה אסור לן עבודת כוכבים אמרה ואלהיך אלהי[ס"ה]. (יבמות מ"ז ב׳)
עמך עמי וגו'. עמך עמי אלו עונשין ואזהרות[ס"ו], ואלהיך אלהי אלו שאר מצות, דבר אחר עמך עמי לבטל עבודת כוכבים שלי[ס"ז], ואלהיך אלהי – לשלם שכר פעולתי[ס"ח]. (מ"ר)
יזעריכה
באשר תמותי וגו׳. פרשה לה ארבע מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק, השיבה לה באשר תמותי אמות, פרשה לה שני קברים המתוקנים לב"ד אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין, השיבה לה ושם אקבר[ס"ט]. (מ"ר)
כה יעשה וגו׳. אמרה לה, בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלי בעוה"ז אבל לעתיד לבא – כי המות יפריד ביני ובינך[ע]. (שם)
יחעריכה
ותחדל לדבר אליה. ת"ר, גר שבא להתגייר בזה"ז[ע"א], אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר, וכי אי אתה יודע שישראל בזה"ז דוויים סחופים ויסורים באים עליהם, ומודיעין אותו עונשן של מצות[ע"ב], אבל אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו[ע"ג], שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה[ע"ד]. (יבמות מ"ז ב׳)
יטעריכה
ותלכנה שתיהם. א"ר יהודה ב"ר סימון, בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקב"ה, שכיון שנתנה רות דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי [הדא הוא דכתיב ותלכנה שתיהם][ע"ה]. (מ"ר)
ותהם כל העיר עליהן. וכי אפשר כן שתהום כל העיר על העלובה הזאת, אלא אותו היום מתה אשתו של בועז והלכו כולם לגמול חסד עמה, ובאותה שעה נכנסה רות עם נעמי, ונמצא זו יוצאת וזו נכנסת[ע"ו]. (ירושלמי כתובות פ"א ה"א)
הזאת נעמי. תניא, ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחו"ל, שנאמר ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי, מאי הזאת נעמי, אמרו, חזיתם נעמי שיצאה מארץ לחו"ל מה עלתה לה[ע"ז]. (ב"ב צ"א א׳)
הזאת נעמי. מאי הזאת נעמי – וכי זו היא שמעשיה נאים ונעימים[ע"ח]. (מ"ר)
כעריכה
כי המר וגו׳. אמר בר קפרא, משל לפרה סוררה שהעמידוה בעלה לשוק למוכרה, אמר, חרשנית היא ועושה תלמים יפה, אמרו ליה, אם כן הוא, אלו המכות הניכרין בה למה, כך אמרה נעמי, קראנה לי מרה, ולמה – כי המר שדי לי מאד[ע"ט]. (שם)
כאעריכה
מלאה הלכתי. מלאה בבנים ובבנות, דבר אחר מלאה – מעוברת[פ]. (שם)
וה׳ ענה בי. מהו ענה בי – מדת הדין ענה בי, כמש"נ (פ׳ משפטים) אם ענה תענה, דבר אחר וה׳ ענה בי – העיד עלי, כמש"נ (פ׳ שופטים) שקר ענה באחיו[פ"א], דבר אחר וה׳ ענה בי – כל עניניו לא היו אלא בי[פ"ב]. (מ"ר)
כבעריכה
השבה משדי מואב. [מהו השבה][פ"ג], אלא זו היא ששבה משדי מואב תחלה[פ"ד]. (ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג)
קציר שערים. א"ר שמואל בר נחמני, כל מקום שנאמר קציר שעורים – בקציר העומר הכתוב מדבר[פ"ה]. (מ"ר)
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ כתבו המפרשים בטעם הוראה זו בלשון ויהי בימי, משום דכיון דמייחס הכתוב את הזמן לאנשים, אשר באמת אין הזמן שלהם, אלא הוה ליה לייחס המאורע למספר שנים ידועים וכמש"כ כזה כ"פ בתורה ובנביאים, אך מכיון דבאותו הזמן היתה עת צרה, ומאת הקב"ה לא תצאנה הרעות, כי הכל בסבת מעשה בני אדם, לכן יחסו הזמן לאנשים אשר הם אשמים בתוצאת הסבות, וכן הכא בא הרעב בסבות שונות שגרמו אנשים כפי שיתבאר בדרשות הבאות. ובזה א"ש מסקנת הגמ' שם אלא אמר רב אשי כל ויהי כו' ויהי בימי וכו' ע"ש.
- ↑ נראה דהלשון מרמים להקב"ה לאו דוקא הוא, אלא ר"ל שהיו מרמים להשופטים שהיו מוכיחים אותם בעבודת ה', והיו מראים עצמם לפניהם כעובדי ה' ובסתר עבדו לעבודת כוכבים, ועל שענין הרמאות היה בעבודת ה' נקט לשון קצר שהיו מרמים להקב"ה. גם י"ל דדריש רמיה מלשון רמה בים (שמות ט"ו) ונפש רמיה היא העוזבת את הדרך הישרה ללכת בדרכים עקלקלות גם כאן השליכו את ה' [עדה"כ ואותי השלכת אחרי גוך (מ"א י"ד ט')] ודבר קדשו לעבוד עבודה זרה. וטעם יחס העונש ברעבון לעון זה הוא ע"ד הכתוב (עמוס ח') לא רעב ללחם וגו' כי אם לשמוע דבר ה', ומכיון שהם לא שמעו בקול הנביאים לשמוע דבר ה' לפיכך נענשו ברעבון.
- ↑ כדכתיב ולא געלתים לכלותם, וכן דרשו על הפסוק דפ' האזינו חצי אכלה בם, חצי כלים והם אינם כלים.
- ↑ כדכתיב כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם. וצ"ע ממה שכתוב בתוכחה (פ' תבא) והשיבך ה' מצרים וגו', וצ"ל דשאני הכא, דכל עיקר הכונה לא לאבדם רק לצרפן ולזככן, כמבואר בהמשך דרשה זו הריני מיסרן ומצרפן ברעבון, ולכן אי אפשר כאן להשיבם מצרימה, דשם ישתקעו בטומאה מבלי השב עוד, ואין זה תכלית הנרצה כאן, משא"כ התם בענין התוכחה הוי ענין ההשבה מעין השלכה בגדר היאוש.
- ↑ כמבואר בפסחים פ"ז ב' שנשבע הקב"ה על זה לאבות ולשבטים.
- ↑ נראה שלפי דרשה זו הוי הפירוש שפוט השופטים, היינו בשעה שאמר הקב"ה לשפט את השופטים ודורם, היתה תוצאת משפטם להביא רעב בארץ, וכמבואר בהדרשה, ודיוק הדרשה הזאת והדרשות הסמוכות הוא מדלא כתיב בימי השופטים וכתיב שפוט השופטים לכן דרשו מה שדרשו.
- ↑ ר"ל שגם השופטים עצמם היו מקולקלים במעשיהם, וכשהיה מוכיח לאחד על עונו, היה להנשפט פתחון פה להוכיחו גם הוא, וממילא נתקלקלו מעשה הדור כולם, אחרי כי לא היו עוד מוכיחים שיתקבלו דבריהם, וזהו מה שאמר בדרשה הבאה אוי לדור ששפטו את שופטיהם וששופטיו צריכים להשפט. והמשל מקיסם וקורה י"ל דהשופט אמר לו שמקור פרנסתו אינו נקי מגזל וכדומה שהמוסר הזה נוגע להאנשים העוסקים בעניני העולם ואמר להם השופט כי אי נקיון שלהם הוא רק כקיסם ר"ל מעט פסולת [וע' סנהדרין ז' ב' דרב אשי הוי מכניף וכו' כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא] והנשפט היה אומר לו טול קורה וכו' ר"ל כי הלא אתה הוא עין העדה ואתה הוא המדריך את הדור כעינים לאדם ובכל זאת יש קורה ר"ל עון גדול בין עיניך ר"ל נכשלת בעונות גדולות ואיך תוכל להיות עין העדה ושופט להדור. וענין המשל מתערובת הכסף והמשקה י"ל דמכוין למה שאמרו בדרשה דלעיל שהיו מרמים להשופטים שהיו מראים עצמם לפניהם כעובדי ה' ובסתר עבדו לעבודה זרה. והנה לפי"ז היו החיצוניות נאים ככסף וטהורים כמשקה נקי, אך הפנימיות היו סיגים ומהולים במים, והיה אומר לו השופט, כספך, היינו חיצוניותך, היה לסיגים, והשיב לו גם הוא במאמר כזה סבאך, היינו יינך היא חכמת התורה מהול במים, שאינה תורה תמימה בלי מגרעת – רק צפונה בחכמתם מרמה ותרמית.
ואמנם כל עיקר דרשה זו בהכרח צ"ל דהוא ע"ד הרוב, אבל בודאי היו בין השופטים גם צדיקים, והראיה, שהרי בסמוך דריש שהיו אז שופטים ברק ודבורה, וכן אמרינן בגמ' (ב"ב צ"א א') דהשופט אבצן הנזכר בס' שופטים הוא בועז, והם הלא היו צדיקים גמורים. - ↑ דרשה זו היא מעין דרשה הקודמת בשנוי לשון וענין קצת, וע' מש"כ שם.
- ↑ הלשון שפוט השופטים משמע ליה שהיו שני שופטים שופטים ביחד, ולכן דריש שהם ברק ודבורה שמצינו שהשתתפו במלחמה ובשירה, וקרוב לומר שהשתתפו גם במשפט. וריב"ל ס"ל דהשופטים היו שמגר ואהוד, והיינו בסוף ימיו של אהוד שפט גם שמגר כמש"כ (שופטים ס"פ ג') ואחריו שמגר בן ענת וגו' ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת דמשמע שבחיי אהוד שפט שמגר. וצ"ל דבין לרב ובין לריב"ל משמע להו דהיו אז אלו השופטים משום שבחייהם כתיב שהוסיפו ישראל לעשות הרע בעיני ה' ולא כן היה בשאר שופטים, ועל כי כאן כתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ דמבואר שזה בא על חטא הדור, לכן דרשו שהיו אז אלה השופטים. והנה אע"פ דמבואר בדרשה דלעיל דגם השופטים עצמם היו מקולקלים אז, ואלו החשובים כאן היו צדיקים גמורים, אך כבר כתבנו לעיל סוף אות ז' דשם נאמר רק על הרוב ובדרך כלל, אבל בפרט היו יוצאים מן הכלל.
ומה דלא ניחא ליה לריב"ל בדעתי' דרב דברק ודבורה היו, י"ל פשוט דס"ל דאשה פסולה לדון, ולכן לא שייך שהיתה שופטת ביחד עם ברק, ואע"פ דכתיב בה והיא שופטה את ישראל, פירושו כמש"כ תוס' בנדה נ' א' שהיתה רק מלמדת הדינים ולא ששפטה, ורב ס"ל דאשה כשרה לדון, והלשון והיא שופטה כפשטי', וענין מחלוקת דין זה מבואר בנדה שם ובתוס'.
והנה במ"ר כאן איתא עוד דעה שלישית דג' שופטים היו, [דשפוט אחד השופטים שנים הרי שלשה] ברק, דבורה ויעל אשת חבר הקיני, אבל מכיון דשני החכמים שהבאנו קיימא בחדא שיטתא דשנים היו לכן קבענו כדעתם, וגם בכלל קשה דעת אותו הדורש איפה נמצא רמז דיעל היתה שופטת, [ואולי משום שכתוב בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות (שופטים ה' ו') משמע קצת שגם יעל היתה שופטת] וצ"ע. - ↑ ור"ל שם איירי שהלכו לירושלים ייחס הכתוב אפילו את ממונם, משא"כ הכא שיצאו מא"י לא ייחס הכתוב יציאתו בפרט אלא כתב רק בערך המוכרח לכתוב לתכלית ספור הענין.
- ↑ ר"ל שאמר המלך לאביתר הכהן שילך לעיר ענתות על שדהו, וידוע דכהנים אין להם שדות [ושדה מגרש שלהם אין מכונה שדה סתם], אלא דעיר מכונה גם בשם שדה. ומה שראה לדרוש כן כאן, הוא משום דקשה ליה הלשון לגור בשדי מואב, איך אפשר לגור בשדה, ולכן דריש שהכונה בעיר מואב.
- ↑ דייק יתור הלשון הוא, ודריש שבא לרמז למה נענש הוא תחלה, והא קיי"ל בקללה מתחילין מן הקטן, אלא מפני שהוא היה העיקר במעשה היציאה מא"י לחו"ל, ואחריו נגררו בני ביתו, ולולא יצא הוא לא היו יוצאין גם הם. ובכ"ז לא נענשו רק אלימלך ובניו ונעמי לא נענשה מפני שהיתה נעימה במעשי' כדלקמן בדרשה הבאה.
- ↑ שהיה משבט יהודה וממשפחת נחשון בן עמינדב נשיא השבט, ולכן היה סבור שממנו ומזרעו יצאו מלכים.
- ↑ כפי הנראה דריש גם המעלה נאים משם נעמי ובחלוף אות עי"ן באל"ף מפני שהן ממוצא אחד.
- ↑ מדייק מדלא כתיב שם האחד מחלון ושם האחד כליון, אלא ושם שני בניו מחלון וכליון, ודריש שכל אחד מהם ראוי להקרא בשני השמות, וזה הוא מפני ששניהם נמחו וכלו מן העולם, כלומר, שמתו בלא בנים, וע"ע בדרשה הבאה.
- ↑ ע"י שנשאו נשים מואביות ונתישבו שם.
- ↑ על שיצאו מא"י, והעונש של שריפה הוא מדה כנגד מדה ע"פ המדרש רות רבה פרשה ב' שדרשו השם שרף ששרפו את התורה וכו' ללמדך שכל מי שבטל מן התורה דבר אחד כאילו שרפה עכ"ל המדרש וא"כ הוי שפיר עונש שרפה מדה כנגד מדה, וע' מהרש"א שם והפי' הזה לענ"ד יותר מורווח. ודעת חד מ"ד בגמרא דעיקר שמם היה יואש ושרף, והשמות מחלון וכליון הם כנויין, מחלון – שעשו עצמן חולין ע"י נשואי נשים נכריות, וכליון – שנתחייבו כליה למקום [וע' בדרשה הקודמת], אבל בגמרא הביאו ראיה לדעה ראשונה, ולכן העתקנו אותה.
- ↑ ר"ל שנתגדלו בפלטין [בהיכלות] חשובים, ודריש מלשון אפריון (שה"ש ג' ט') והוא בנין מלכים. ומאשר כי יש שמובן השם הזה בכתבי הקודש הוא איש משבט אפרים, כמו האפרתי אתה (שופטים י״ב:ה׳), לכן השתדלו לבארו כאן [שהיו משבט יהודה] בהוראות אחרות, ועי' באות הבא.
- ↑ כלומר חשובים ומכובדים, וכמו שדרשו כזה באלקנה (ש"א א'), והוא מלשון חז"ל אפריון נמטיה (ב"מ קי"ט א') שפירושו חן וכבוד. ויתכן דשני הדורשים לא ראו לפרש בפשיטות אפרתים מעיר אפרת, יען דבעיקר שם המקום בית לחם יהודה כבר ייחס הכתוב לאביהם לאלימלך, ואם גם זה מורה ליחס המקום הו"ל להכתוב לקבעו ביחס מקומו של אלימלך. ולכן דרשו שמשמיע בזה יחס עצמם.
- ↑ דייק יתור הלשון ויהיו שם, ודריש דפעם אחת באו לשם ולא היו [לא נתיישבו] שם, אלא חזרו ובאו פעם שניה והיו שם, וסמיך על הדרשה דלעיל פסוק א' דכל מקום שנאמר שדה הוא עיר. ועיין בעירובין כ"א ב' דיושבי כרכים יש בהם גזל ועריות, וצריך באור דהא כאן מבואר [דעיירות שהן קטנות מכרכים] הן פרוצים בעריות ולא הכרכים, וכן קשה מה שאמר באו לכרכים ומצאום מדוחקים במים, והלא מבואר בגמרא ע"ז י"ב דבכרכים מצויין יותר מים, וכבר עמדו ע"ז מפרשי המדרש, ולכן קרוב לומר דט"ס במדרש, וצ"ל ואח"כ באו לכפרים, וניחא הענין, שבכפרים מעוטה הפריצית, כמ"ש בשבת פ' א' כי תניא ההיא בעירניות, ופירש"י בנות כפרים אין צריכות צניעות כל כך, לפי שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם, עכ"ל. וע' חדושי הרד"ל על המאמר הזה.
- ↑ וכתב הרד"ל דאפשר דדרש וילך מבית לחם יהודה שהלך כדי שלא יתן מביתו לחם ליהודה. ויש לרמז זה בפסקי הטעמים שהמלה לחם היא דבוקה בטעם להמלה יהודה ולא להמלה מבית כמו בפסוק ג' ובכ"מ בית לחם.
- ↑ במ"ר הלשון מי מחסרו אלא אשתו, והפונה מי מרגיש החסרון רק אשתו, והלשון שהוספנו במוסגר הוא כדי להסביר הענין ביותר.
- ↑ דריש דאע"פ שנשתיירו לאחר מות אלימלך בג' נפשות, בכ"ז נחשבו כולם טפלים לגבי דידי', אע"פ שבמספר הוא רק אחד, וזה הוא מפני שהוא אדון הבית ואבי המשפחה. והמשל לזה משירי מנחות הוא מפני דעיקר המנחה הוא הקומץ שאותו מקטירין, וכנגד הנותר הוא שיעור קטן מאד ובכ"ז נקרא הוא עיקר המנחה והנשאר ממנו הוא רק טפל לו, וזה מטעם שכתבנו מפני שהוא היסוד והעיקר.
- ↑ שם בשמואל ב' כתיב הרפה אשר בילידי הרפה, והיא היא ערפה שבכאן, כדדרשינן בסמוך פסוק י"ד שנגזר עליה שיפלו בניה ביד בני רות שדבקה בשכינה, ושם נפלו ביד דוד.
- ↑ שהפקירה עצמה כבהמה אף פנים כנגד עורף, ועיין באות הסמוך.
- ↑ כחטין כתושין. ונראה דסמיך על המבואר במ"ר לקמן פסוק י"ד ותשאנה קולן ותבכינה, כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתעללו בה מאה בני אדם, יעו"ש, וזה מסמיך כאן לדרוש בשמה כדרך חז"ל לדרוש שמות וכמו למעלה בריש פסוק ב'. וע"ד הפשט י"ל בשנוי השמות הרפה ערפה משום דאותיות אהח"ע דרכן להתחלף זב"ז, וכיוצא בזה הרבה במקרא, כנודע.
- ↑ ר"ל שעזבה ונפרדה ממנה כמבואר בסמוך פסוק י"ד, ונראה דהדורש הזה ס"ל כמ"ד בסוטה מ"ב ב' דעיקר שמה הרפה [כמובא בדרשה הקודמת], ולכן דריש למה קראוה כאן בשם ערפה, וע' מש"כ בדרשה הקודמת.
- ↑ דריש רות, שם הפעל משרש רוה והיה צריך לבא רוות ונתקצר לרות וזהו שאמרו שריווהו וכו', ואולי דרשו גם רעות (בחסרון העי"ן, כמו בתה (ישעיה ה' ו') תמורת בעתה וממי יהודה (שם מ"ח א') תמורת וממעי יהודה, ובלשון רבנן מברא תמורת מעברא זירא תמורת זעירא) במובן תרועה והיינו שירות ותשבחות.
- ↑ ר"ל שקבלה עליה כל דברי חמותה שאיימה עליה בדבר הגירות, כפי שיבא בהמשך הפרשה. ודריש רות מלשון ראות ג"כ בחסרון אל"ף. ויש להעיר שדרשו כאן ובדרשה הקודמת השם רות ברמזים דקים ולמה לא דרשו ע"ד רמז ע"פ ענינה בפרשה זו שנתגיירה שנתוסף לה בזה מספר מצות על שבע מצות בני נח שהיו לה מקודם במספר תר"ו, כמספר שם רות לתשלום תרי"ג. אמנם א"ל משום דמ"ע שהזמ"ג נשים פטורות וא"כ אין כאן מספר תרי"ג לזאת לא דרשו חז"ל זה הרמז.
- ↑ ר"ל כך דרך המקרא לרמז מספר שאינו מצומצם בכ"ף הכנוי.
- ↑ דריש מן גם שניהם, כי מלבד אבידת ממונם מתו גם הם, וממילא מבואר שמתחלה מתו קניניהם ואח"כ הם. ואבידת קניניהם מובן מהמשך הענין לקמן, וריקם השיבני ה', וכבאה לשם הלכה ללקוט בשדה (כדרך העניים) להיות לה לאכלה ולחמותה.
- ↑ ר"ל לעומת השיור הקודם אחרי מות בעלה שנקראה ג"כ בשם שיור, כלומר טפלה בחיים בלא אישה, עם כ"ז עוד היתה דרושה לתכלית חיי הבנים, ומכיון שמתו גם הם נשארה שְֹיָרֵי שיריים שאין בהם צורך כלל, וע' מש"כ לעיל בפסוק ג' אות כ"ג.
- ↑ קשה ליה יתור הלשון בשדה מואב, דפשיטא הוא, דהא היתה שם, והול"ל סתם כי שמעה, אי כי שמעה שם, ולכן מפרש כי בשדה מואב הם העיירות במואב וכמו ערי השדה (שמואל א כ״ז:ה׳). ומה שאמרו ששמעה מרוכלים ולא מעוברים ושבים סתם, הוא ע"פ מ"ש בב"ק פ"ב א' אחת מתקנות עזרא שיהיו רוכלין מחזירים בעיירות, (מפני תקנת הנשים), וכתבו המפרשים דבשנות רעבון לא היו מחזירים, מפני שע"פ רוב סחורתם הם תכשיטין ותפנוקין ואז אין קונים להם, ומכיון שעבר הרעב החלו הרוכלים לסבב בעיירות ושמעה מהם, וי"ל עוד דהלשון שמעה שבכאן הוא מענין בינה, כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף, ור"ל מזה גופא שסבבו הרוכלים עם תכשיטין וסחורות ענוגות הבינה כי פקד ה' את עמו בלחם.
- ↑ כונת הקושיא וכי לא יצאה וכו' דלאיזה נ"מ הוא מזכיר את יציאתה מן המקום, שהרי כיון דהעיקר מה שצריך לדעת לענין הספור שהלכו לשוב אל ארץ יהודה הוי ליה להכתוב להתחיל מענין זה, וכשם שאין לנו נ"מ ביציאת כמה גמלים וחמורים כלומר [מנהגים בגמלים וחמורים] כך אין נ"מ ביציאתן הן אלא בהליכתן למקום שהלכו, ומשני דאשמעינן דהיציאה עצמה עושה רושם על המקום שממנה יצאו וכדמפרש.
- ↑ הדיוק הוא מיתור מלת בדרך, ובא לאשמעינן דבכל העת עד בואם לא"י היו הולכים בדרך ולא סרו אל אחת הערים להנפש שם גם לא ביו"ט, ונסמך על הדרשה בסמוך פסוק כ"ב שבאו לבית לחם ביום קציר העומר שהוא ט"ז בניסן, וא"כ הלכו ביו"ט, וטעם הדבר שהלכו ביו"ט י"ל מפרי שהיתה חביבה עליהן הכניסה לא"י לכן מהרו בהליכתן שחשבו שהוא מותר אפילו ביו"ט, ויתכן שכונו לתקן בזה חטא יציאת בעליהן מא"י לחו"ל.
- ↑ ע"ד סמך דריש שמפני דוחקם הלכו יחף, ומדייק ודריש יתור לשון בדרך שלא היה הפסק בין הליכתן להדרך. או דמדייק ע"פ מה שדרשו [במ"ר] ביעקב דכתיב ביה וישא יעקב רגליו וילך וגו', שהלך בזריזות ובקלות רגלים, אבל הלשון ותלכנה בדרך משמע ליה שהלכו בכבדות עיפים ויגעים, וזה הוא מפני שהלכו יחפות [מפני עניים], ויחפות הרגלים ענוי הוא כמו דקיי"ל ביוהכ"פ שאסור בנעילת הסנדל משום דכתיב ביה תענו את נפשותיכם.
- ↑ סמך אסוף ענין הפרשה שמבואר שנשאו ונתנו בענין גירותן, ודריש יתור הלשון בדרך וכמו שדרשו בילקוט שמואל ב' ט"ז על הפסוק וילך דוד ואנשיו בדרך, מה תלמוד לומר בדרך, וכי באויר העולם היה להם לילך, יעו"ש. וע"ד רמז דריש בדרך על התורה כמש"כ והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו בריש קדושין ב' ב' תורה אקרי דרך.
- ↑ ר"ל להכי כתיב לבית אמה, לרמז שנסתה נעמי להניאן מלהתגייר אלא ישובו לאומותיהן, כמו דקיי"ל בענין זה וכפי שיתבאר בסמוך. ואמנם בכלל צריך באור דיוק הלשון ולמה לא לבית אביה, והלא מצינו ברבקה (פ' חיי) ותרץ הנערה ותגד לבית אמה, ופירש"י, דרך הנשים להיות להן בית לשבת בו למלאכתן ואין הבת מגדת אלא לאמה, עכ"ל, וא"כ הלא אל נכון כתיב כאן הלשון לבית אמה. וצ"ל דשאני התם בעת שהשנים וחיי המשפחה כתקונם והבת אצל אבותיה אז רגיל הכתוב לייחס קרבת הבת ביותר להאם, מפני שכן דרכה, כמבואר, משא"כ היכי דאיירי בשנוי מקום מרשות הבעל לרשות האבות, אז בודאי צריך לתפוס השם שהוא היסודי והעקרי בחיי הבית וראש המשפחה, והוא האב, וא"כ אחרי דכאן איירי בענין שנוי רשות כזה הול"ל לבית אביה.
ועוד יש לפרש כונת הקושיא ולמה לא לבית אביה ע"פ מ"ש במשנה ב"ב צ"ח ב' המקבל מקום מחבירו על מנת לעשות בית אלמנות לבתו, ופירש רשב"ם, שמת בעלה וחוזרת אל בית אביה וכו'. ולפי"ז מכוון הדיוק ולמה לא לבית אביה, אחרי דכן הנהוג שיעשה האב בית מיוחד לבתו במקרה כזה. - ↑ יעש הוא מלשון תפלה, ויעשה הוא לשון ודאית לשון ברכה שבודאי כן יהיה [רד"ל] ולכן הכתיב יעשה להורות כי לבד התפלה שבקשה נעמי מהקב"ה שיעשה עמהן חסד עוד הביעה להן את תקותה כי בודאי יעשה הקב"ה עמהן חסד תמורת החסד שעשו הן.
- ↑ דהלשון עם המתים משמע דהחסיר היה בעת שהיו מתים והיינו מה שנוגע למתים תכריכין ועניני קבורה, אבל אם היתה כונתה על חסד שעשו עמהם בחיים הו"ל לומר עם בעליכן.
- ↑ דכך משמע שמקודם היה החסד עם המתים ואח"כ עמה, ואיזה חסד היה יכולות לעשות עמה אחרי מות בעליהון, דהא תיכף יצאו ממקומם, לכן דריש שויתרו לה כתובתיהון שהיתה ערבה בהן.
- ↑ דמדאמרה יתן ה' לכם ולא פרשה מה יתן, [דמה שאמרה ומצאנה מנוחה היא ברכה אחרת, דעל כזה לא יונח הלשון לכם, אלא יתן ה' ומצאנה מנוחה], לכן דרשו שכוונה על הברכות של שלמה וכתיב בו ויתן ה' חכמה לשלמה, וצ"ל כמו שכתבו המפרשים שקבלה היתה ביד אבימלך ונעמי שמלכות בית דוד עתידה לצאת ממואביה, והתפללה שתהיינה הן המקורים לזה.
- ↑ ר"ל ברכה אותן שלא תהיינה להן צרות בבית בעליהן, יען דבאופן כזה לא תהיינה להם מנוחה. או י"ל הכונה שמרמז המדרש שנזרקה מפיה כעין נבואה שרק אחת מהן תמצא מנוחה, והיא רות בבית בועז, משא"כ ערפה באמת לא מצאה מנוחה, וכמבואר במדרש בסמוך שבהפרדה מנעמי התעללו בה וכו'.
- ↑ דלעיל בהשבה (פסוק ח') אמרה אשה לבית אמה וכאן בברכת המנוחה אמרה בית אישה, ש"מ דעיקר המנוחה של אשה הוא בבית בעלה. וזולת זה אחרי דכבר היו טרודים ועייפים מסבת הרעבון והדרך וממצבן בכלל היה לה לברכן שתמצאנה מנוחה תיכף, אלא ודאי שאין האשה מוצאת קורת רוח דהיינו מנוחה אלא בבית בעלה.
- ↑ ענין יבום שזכרה נעמי הוא רק שם מושאל ליבום של תורה, יען דמן התורה אין יבום אלא באחים מן האב ואלימלך הלא כבר מת, אלא כונתה דאפילו אם ירצו לקיים ענין הקמת שם אף באופן כזה, כי אז ג"כ אין שייך זה באחיו שלא היה בעולמו דאין זה דרכי נועם כמש"כ התוס' ביבמות י"ז ב', ועי' בנמוקי רמב"ן פ' וישב בפרשת יהודה ותמר, בענין יבום הנזכר שם.
- ↑ בפסוק ח', י"א, ובפסוק שלפנינו.
- ↑ דאחרי שדחוהו ג' פעמים ובכ"ז מחזיק בדעתו להתגייר הוי חזקה דכן יעמוד לעולם בדעתו זאת ולכן אין דוחין אותו עוד ומקבלין אותו, ולפלא כי לא הביאו זה לענין דינא בסוגיא דאיירי בענין זה ביבמות מ"ז ב' ובפוסקים.
- ↑ ועיין בנדה י"ז א' בא ענין זה מטעם הסברא שאם ישמש ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך, ור"ל שאסור לעשות דבר שאפשר לגרום שנאה, והנה אע"פ דבגמרא שם אמרו בענין זה אסור אפ"ה אמר כאן רק שלמדה תורה דרך ארץ להורות שלבד האיסור יש בזה גם משום ד"א וכבוד הבריות ג"כ, ובזה יתבאר מה שמביא מאחשורוש, והיינו דאפילו אחשורוש התנהג כן, ומבואר דיש בזה ד"א וכבוד.
- ↑ טעם כלל הדרשה כפי הנראה דקשה ליה המשך הלשון הלהן תשברנה דאחרי שאומרת בהחלט כי זקנתי מהיות לאיש ולהוליד בנים מה שייך עוד שתשברנה ותעגנה על מה ועל מי תוחילנה, לכן מפרש דהלשון וגם ילדתי בנים הוא ענין בפני עצמו, כלומר דלו אפילו ילדתי בנים עד עתה הלא הם קטנים עוד והלהן תשברנה וגו'. וכפי הנראה אל זה כיון רש"י בפירושו לפסוק זה שכתב וגם ילדתי בנים או אפילו כבר ילדתי בנים.
- ↑ שכן דרך הספינות שכשצריך להעמידן ולעכבן משליכין עונן [ברזל] אל תחתית הים והוא קשור בחבל ובזה הוא מעכב את הספינה מלכת.
- ↑ יתבאר ע"פ מש"כ בעלי שמושו הלשון החילוק בין לשון לא ובין לשון אל, דהלשון לא יונח על דבר החלטי שאין גם להרהר בזה, משא"כ הלשון אל יונת על דבר שאין שלילתו בהחלט רק דרך רצון ובקשה, וא"כ אחרי שנעמי ע"פ הסברא הנ"ל דברה אתן כעל דבר שאי אפשר כלל שתתלוונה אליה הול"ל לא בנותי, ולא אל, ולכן דריש דהוא מלשון אללי, וכאומר אוי לי בנותי כי מר לי מכם, וכדמפרש.
- ↑ ר"ל בשביל שנשאו בני אתכן, שלא מן הדין. וי"ל כי דריש בי ובבני ובבעלי מלשון יצאה המורה על תנועה והפרזה גדולה, כמו יצאו ברכוש גדול, ופרצים תצאנה (עמוס ד'), ולהב מפיו יצא (איוב מ"א), וכדומה. ויתכן שהיתה כונתה במאמר זה להוסיף עוד טעם לפרודן מעליה ולא לחכות על בניה, יען דכיון דכבר נענשה בגלל החתון עמהן איך זה תוכל לשנות הדבר.
- ↑ משום דשם יד יונח על משפט מלשון הכתוב (פ' האזינו) ותאחז במשפט ידי, וכונה בזה שהיה בה מכת דבר ממית בני משפחתה.
- ↑ וזה הוא ע"ד הדרש, וע"ד הפשט יתבאר הלשון ותשנה חסר א' משום דבאותיות אהו"י נוהג חסרון כנודע בכ"מ במקרא, וכמו מרשית השנה (פ' עקב) תחת מראשית, ולעמשא תמרו (שמואל ב י״ט:י״ד) תחת תאמרו, הרשון אדם תולד (איוב ט״ו:ז׳) תחת הראשון, ועוד הרבה.
- ↑ נסמך על הדרשה דלעיל בפסוק ד' דערפה היינו הרפה, יעו"ש, וארבעת אלה הם סף ומדון וגלית וישבי, כמבואר בס' שמואל ב' כ"א, ומה שתפס מספר ארבעה הוא משום דכתיב ותבכינה עוד, משמע שתי בכיות ומעוט דבים שנים, ומכל עין יצא דמע אחד ובשתי בכיות – שני דמעות.
- ↑ ענין השם תפלות בלשון רבנן הוא דבר שאין בו ממש, או דבר עבירה וכמ"ש בירושלמי תענית פ"ד גבי מרגלים אתם בכיתם לפני בכיה של תפלות הוי עתידין אתם לבכות בכיה של ממש בכה תבכה בלילה, וכן כל הנשיקות הן של תפלות, אם לעשות חנף לרעהו, או הנשיקה הבאה מתאות בשרים מלבד נשיקה של פרישת שני רעים איש מאחיו, כמו הכא, וכן (שמואל א י׳:א׳) ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו לכבדהו בעיני העם ולחבבו, וכן נשיקת קרובים זה לזה בקרבת משפחה כשיפגשו זא"ז כמו יעקב לרחל, ונשיקת אהרן למשה, מלבד שאחים היו, עוד עברו עליהם ימים רבים שלא ראו איש את אחיו.
- ↑ ועיין לעיל בפסוק ד' דהרפה שבשם היא ערפה שבכאן.
- ↑ יתכן דמדייק יתור הלשון ואל אלהיה, דהא לא נזכר בכל המשך דבריהן בזה מענין אלהות, וכן מנא ידעה נעמי מה בלב ערפה ולכן דריש דמכיון ששבה אל עמה ממילא תשוב אל אלהיה, והוא ע"ד הכתוב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, והכונה כי אף אם עתה לא שבה מפורש אל אלהיה אך שבותה אל עמה תגרום גם שבותה אל אלהיה.
- ↑ ר"ל לא תשאי חטא עלי ולא תענשי על אשר תסב את לבי מלהתגייר, ובטעם הדיוק מלשון אל תפגעי בי י"ל דעל הרוב יונח הלשון פגע, לפי פשוטו, על מכשול וצרה, או על פגישה, כמו כי עת ופגע יקרה את כולם (קהלת ט׳:י״א), פגע רע (מלכים א ה׳:י״ח) ויפגע בו וימת (שם ב' כ"ה), וכן פגעת את שש (ישעיהו ס״ד:ד׳) ופגעת חבל נביאים (שמואל א י׳:ה׳) וכדומה, ולפי"ז כאן לענין היה יותר מכוון אם אמרה אל תפצרי בי, ולכן דרשו מענין פגע ונזק כמבואר.
- ↑ דייק יתור לשון מאחריך, ודריש שאמרה שגם אם אשוב תהיה ההשבה רק מאחריך אבל לא מאחרי ה', והיינו שמכל מקום, כלומר בכל אופן אתגייר.
- ↑ יתכן דראתה נעמי לצורך להזהירה על פרט זה משום דמבואר בילקוט ריש רות דרות היתה בת בנו של עגלון מלך מואב, וא"כ היתה רגילה בתענוגים כאלה, והיה דרוש להתרותה על זה.
- ↑ ובדרשה הסמוכה עמך עמי וגו' דריש שאמרה לה מפקדינן אתרי"ג מצות, וא"כ הלא גם תחומין בכלל, ולמה פרטה לה את זה, ואולי הכונה על תחומין ב' אלפים דהוא דרבנן, אך באמת י"ל דמ"ש מפקדינן אתרי"ג לא פרטה אותם בפרט כי אם בכלל שתקבל עליה עול מצות, ורק איזו מצות מצאה לנכון לפרוט לה מאיזה טעם שהוא, ומהם מצות תחומין אולי מפני שלא ניכר בה כל מלאכה ולכן נקל לעבור עליה, וכן איסור יחוד בדרשה הבאה, וכן איסור עבודת כוכבים בסמוך, אולי מפני שקשה להם לעובדי כוכבים לפרוש ממנה וכמבואר במ"ר פ' אחרי פרשה כ"ב יעו"ש, וכן חיוב מזוזה בסמוך, שקרוב לומר דהוא כדי שתהיה יראת ה' עליה תמיד.
- ↑ עיין מש"כ באות הקודם.
- ↑ עיין מש"כ לעיל אות ס"ב.
- ↑ ומהרש"א הקשה הלא גם ב"נ מצווין על עבודת כוכבים, וברי"ף הקשה עוד דהא בכלל תרי"ג מצות הוא, ויהיה לפי"ז מכאן ראיה להפוסקים דב"נ אינו מצווה על השיתוף, ומיושב שתי הקושיות, והוא מפני שהזהירה אותה על השיתוף, ומיושב בזה ג"כ דלכאורה י"ל מאי אמרה לה אסר לן עבודת כוכבים הלא עיקר ההתגיירות שלהגר הוא שלא לעבוד עבודת כוכבים ומכיון שבאתה להתגייר פשיטא שלא תעבוד עבודת כוכבים אכן אם אמרינן שהזהירה אותה על השיתוף א"ש. ולהפוסקים דב"נ מצווה על השיתוף צ"ל בטעם פרט אזהרה זו כמש"כ לעיל אות ס"ב.
- ↑ עיין מש"כ בסמוך פסוק י"ח אות ע"ב.
- ↑ יתכן הכונה משום דמצינו במקרא שהיו מן האומות כאלה שעם יראתם את ה' בכ"ז נטו אחרי עבודת כוכבים כמש"כ במ"ב י"ז מ"א ויהיו הגוים האלה יראים את ה' וגו' ואת פסיליהם היו עובדים, ובזה בטלה רות את עבודת כוכבים שלה כולה, ולפי מ"ש אות ס"ה שהזהירה אותה על השיתוף א"ש גם כאן והוא שקבלה עליה לבטל עבודת כוכבים שלה היינו שלא לעבוד אפי' בשיתוף דאל"כ מאי רבותא.
- ↑ בזה הביעה אמונתה בשכר ועונש.
- ↑ קבלה עליה להיות נדונה בד' מיתות ב"ד אם תתחייב ולהיות נקברת בין הרשעים בבזיון אם תתחייב, ועיין סנהדרין מ"ו ב', ותקננו הלשון במ"ר ע"פ הגמ' דיבמות מ"ז ב'.
- ↑ לכאורה צ"ע דהא הלשון כי המות יפריד ביני וגו' הוא מדברי רות ואיך זה דרשוהו כמו שאמרתו נעמי, וצ"ל דפסקינן לקרא דעד ושם אקבר אמרה רות ומכה יעשה לי וגו' אמרה נעמי וכמו שאחז"ל (שבת ס"ג ב') עה"פ שמח בחור בילדותך וגו' דע"כ דברי יצה"ר מכאן ואילך דברי יצ"ט – אך במדרש לק"ט הגי' כל מה שאוכל לסגל מצות בעוה"ז אסגל וכו', והוא כמשמעות הכתוב באמת שרות אמרה לנעמי כל המאמר.
אך צ"ע מה הכריחו עכ"פ להדורש להוציא לשון זה מפשטיה שהוא מדברי רות, וגם לגי' מדרש לקח טוב למה דרשו דרות אמרה אסגל וכו', ולמה לא אמרי' כפשטיה – וצ"ל משום דקשה לומר שרות תאמר כה יעשה לי ה' וכה יוסיף כאשר רק המות תפרידן, והלא עד הנה היתה עמוסה רק בצרות ותלאות, ממיתת בעלה וחמיה וממצוק הרעב וגלות הדרך, וא"כ לא שייך לומר שכיונה אשר אם תדביק בה בנעמי עד המות אז יעשה ויוסיף לה ה' כאשר עד הנה, והלא זה דברי פורענות, ואם כונתה שאם תשוב ממנה אז ייסרנה ה' כאשר עד כה, הלא היה צריך לה לומר אם לא יפריד המות, ולכן הוציאום להדברים מפשטן ולדרוש כמו שדרשו, כן הוא הפי' לפי דעת המפרשים. אמנם יתכן לפרש את הכתוב עפ"י דעת המדרש כפשוטו, וחסרון דברים יש כאן וכן צ"ל אמרה לה בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקה סגלי בעוה"ז, אבל לעתיד לבא לקבל שכרן, [השיבה לה כה יעשה ה' וכה יוסיף], כלומר הנני נכונה לעשות רצון ה' גם המצות אשר צוה גם אם יוסיף עליהן כהנה ככל אשר תלמדיני אַתְּ ואסור למשמעתך בכל ימי צבאי, כי רק המות יפריד בינינו. - ↑ במקומות שהותר עפ"י המלכות.
- ↑ לא נתבאר בגמ' המקור לזה, וי"ל דסמכו על המבואר במ"ר לעיל פ' ט"ז דבמה שהשיבה רות עמך עמי היתה זו תשובה על עונשין ואזהרות שהודיעה נעמי, ומפרשי עונשין ואזהרות – של מצות, וזה הוא מפני שאין עונשין אלא א"כ מזהירין.
- ↑ יותר מדאי עד שיסור מחפצו, ועיין באות הבא.
- ↑ ועי' לעיל בפ' י"ב בדרשה שבנה בנותי דג' פעמים דוחין את הגר ואם הטריח יותר מזה מקבלין אותו, ולפלא כי בגמ' לא נתפרש דבר זה, וזה הוא פרט ועיקר גדול בענין זה, יען כי בלא"ה מי יוכל לכוין הגבול מההתאמצות והדקדוקים, וצ"ע.
- ↑ ר"ל השוה אותה הכתוב לנעמי באמונה ויראת ה', וטעם הדרשה לא נתבאר, וי"ל עפ"י המבואר בכ"מ בגמ' וברייתות דכל מקום שנאמר שני מורה על השתוות הפרטים זל"ז, יען משום דאם לא באה מלה זו לדרשה ל"ל לכתוב שני תיפוק ליה דמעוט רבים שנים, וכה דרשינן ביומא ס"ב ב' שני השעירים (פ' אחרי) מה ת"ל שני שיהיו שוים בקומה ובמראה וכו', וכן בפ' מצורע ולקח למטהר שתי צפרים שתהיינה שוות, ובקדושין ס"ח א' כי תהיינה לאיש שתי נשים – שתהיינה שוות מעם אחד, ובתו"כ פ' אמור לחם תנופה שתים שתהיינה שוות, ובמ"ר פרשה ויצא וללבן שתי בנות שהיו שוות בעתידותיהן, והרבה כהנה, ואף הכא מיותר המלה שתיהן ודריש שהיו שוות באמונתן וצדקתן.
גם י"ל בטעם הדרשה מלשון כי מתאמצת היא ללכת אתה, והוא ע"פ מ"ש בסנהדרין ל"ו ב' עה"פ דפ' יתרו ונשאו אתך – בדומין לך, לאפוקי פסולי משפחה, ובע"ז ו' א' עה"פ דפ' נח להחיות אתך – בדומין לך – לאפוקי טרפה, והכא דריש אתה בדומה לה – בצדק ובאמונה. - ↑ ר"ל והיתה זה בהשגחה שזו [אשתו של בועז] יוצאת מביתו של בועז ורות נכנסת וכבסמוך. וניחא גם זה שכל העיר המה, מפני שבמקרה היו כל בני העיר אז בקבוץ אחד לתכלית הלוית אשתו של בועז, וע' בבבלי ב"ב צ"א א' בא ענין אגדה זו בלשון אחר קצת, ומסיים שם עוד בענין הלשון זו יוצאת וזו נכנסת, והיינו דאמרי אינשי, עד דלא שכיב שיכבא קיימי מני ביתי', ר"ל עוד טרם שמת המת כבר עומד מזומן זה הממונה על ביתו, וכמו הכא מכוונת היתה ביאת רות בשעת מיתת אשת בועז, והוא ע"ד שדרשו בפ' וזרח השמש ובא השמש.
- ↑ עיין מש"כ באות הבא בבאור השאלה הזאת נעמי, ויתכן דדריש הזאת כמו בחי"ת במקום הה"א, מפני כי שניהם מתחלפים שבאים ממוצא אחד מהגרון, וכמ"ש בירושלמי שבת פ"ז ה"ב לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לחי"ת, ובתו"ת פ' קדושים בפ' קודש הלולים הבאנו כמה דוגמאות לזה, ודריש הזאת בנוטריקון חזו את נעמי, וע' במהרש"א.
ומה שהקדים בעל המאמר הזה שגדולי הדור ופרנסים היו לכאורה מיותר לענין, אבל י"ל שכיון למ"ש בילקוט ריש רות אלימלך מגדולי המדינה ומפרנסי הדור היה וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי עמד וברח לו מהם, ע"כ, ומבואר לפי"ז שגדול עונו בכפלים, דבשביל עצמו לא יצא, שהיה די לו לאכול, אלא שברח מפני העניים, וזו היתה מסבת גדולת ערכו במדינה, ולכן נענש קשה על זה. - ↑ יש לפרש כונת השאלה מאי הזאת נעמי שלא סיימו האומרות מה תתפלאנה, ולכן דריש שבמלת נעמי לבד כלולה כונת השאלה, כדמפרש וכי זו היא שמעשיה נאים ונעימים, תסבול כל כך צרות ותלאות, ודריש נעמי בעי"ן וגם באל"ף [מפני שהם ממוצא אחד] ומשורש נאה, וכדמפרש, והוא ע"ד השאלה וכי זו תורה וזו שכרה, והשיבה להן נעמי, כי מצדקת עליה את הדין, יען כי ה' מצא עונה ולא כאשר תערכו אתן את מעשי כן הוא, וי"ל שכונה לעונה ע"פ המבואר בילקוט ריש רות בסבת צאתם מארץ לחו"ל מפני דכשבאו שני רעבון אמר אלימלך עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם, ויתכן שנעמי לא מיחתה לו בזה, והיה ניחא לה יציאה זו, ואל זה רמזה כאן להצדיק דין שמים.
- ↑ ר"ל לא תוכלו לקרוא לי נעמי, משום דא"כ הוא למה הוכיתי כל כך.
- ↑ מפרש המלה מלאה כפשוטה ומלשון כעצמים בבטן המלאה.
- ↑ ר"ל שלח בי פגעי הזמן עד שהם ניכרים עלי, והם מעידים על עונותי. ואע"פ דבעלמא קיי"ל דשם הויה מורה על מדת הרחמים [וכמש"כ ה' ה' אל רחום], וכאן דריש בשם זה שליטת מדת הדין, צ"ל דכונתה להפריז רוע מזלה, דאפילו מדת הרחמים נהפכה לה למדת הדין.
- ↑ יתכן דרומז להדרשה שבתו"כ פ' אחרי (י"ז י') ונתתי פני, מהו ונתתי פני – פונה אני מכל עסקי ועוסק בה.
- ↑ יתכן דמדייק דלשון השבה לא שייך רק בנעמי ששבה למקומה, משא"כ ברות היה צ"ל העוזבת שדי מואב.
- ↑ דריש ברמז שהיא היתה הראשונה ששבה ממואב לדת ישראל, ועמה נתחדשה הלכה מואבי ולא מואבית, וכפי שיבא בפרקים הבאים, ודריש השבה כאן במובן המוסרי עזבה, כמו ושב מחטאתו (יחזקאל ל"ג).
- ↑ יתכן דגם להדורש הזה קשה קושיית הירושלמי שבדרשה דלעיל פסוק י"ט ותהם כל העיר, וכי אפשר שתהם כל העיר על העלובה הזאת, כלומר איכה כך נקרה שכל בני העיר ראוה תיכף בכניסתה לעיר, יעו"ש. ועל זה דריש כאן דאותו היום קציר העומר היה, והיה הנהוג שהלכו כל בני העיר לראות בקצירת העומר, [וע' לעיל במ"ר על הפסוק ותלכנה שתיהן הדרש דר"ש בר סימון] ואז נכנסה נעמי וראו אותה כולן, ומה שנכנסו לפי"ז ביו"ט [של פסח] עיין מש"כ לעיל בפ' ז' בדרשה ותלכנה בדרך. ומהר"ם אלשיך פי' דרשב"נ הורה לנו דכשבאת היה קציר עומר ושהתה עד סוף קציר חטים שהוא משך שלשה חדשים ורשב"נ לשיטתיה דאמר לקמן פסוק כ"א מתחלת קציר שעורים עד כלות קציר חטים שלשה חדשים והם ימי הבחנה כדין גירות כנודע.