בית מאיר/אורח חיים/שסט

בית מאיר ‏ אורח חיים שסט

הנותן מעות לנחתום רש"י ז"ל פירש ודר עמו בחצר והריטב"א משיגו ממה דקי"ל בח"מ שהיכי שהמוכר דר עם הלוקח בחצר אחד מעות קונה ולא חיישינן לשמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' וגם א"י מה הכריח לרש"י ז"ל לפרש הכי:

שם ואפילו עירב החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה עמהם. כתב המ"א לפי שלא נתכוין ליתן לו מתנת חנם וכו' ואמת שכן נמי לשון הטור ומשמע מיני' הא אילו ידעינן שכיון לזכות לו במתנת חנם שפיר הי' עירוב וקשה לשיטת הרא"ש וטור שכתבו להלן שאם זיכה לו ע"י אחר או שקנה במעה וכו' קנה עירוב א"כ ע"כ ההוא בבא דרישא איירי בשלא זיכה ע"י אחר ולא קנה משל אחרים וא"כ הא אף אילו כיון במתנת חנם במה יזכה העירוב הא המעות לא קנה ואיך אפשר לזכות לאחר במתנה בשל עצמו ע"י עצמו כמבואר סי' שס"ו סעי' ט' ותו קשה מה זה שכתב אבל אם אמר עירב לי קנה וזה ע"כ נמי איירי בלא זיכה ע"י אחר ולא קנה וא"כ במה הוא קונה העירוב ובהטור כתב אבל אם אמר ערב לי קנה שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שא"א להיות לו עירוב אלא א"כ יזכה לו כמו לאחרים וא"י מה תיקן בזה הא האחרים גופייהו כשקונים הככר ממנו לערב בו ע"כ או שמשכו בעצמם או שמזכה להם ע"י אחרים או שקנו בק"ס וא"כ ממ"נ אם הי' הזכוי ע"י אחר מ"ש איהו מהאחרינא ואף אם אמר זכה לי ליקני נמי לשיטתם ואם בק"ס או במשיכה מה יהני משיכה וקנין דידהו לזה:

ובע"כ לדחוק מאוד דודאי האחרים קנו או במשיכה או בזכוי ע"י אחר ואילו איהו כיון בהמשכתו שאילו המושכים או זה הזוכה יזכו נמי לזה הנותן המעה שפיר הוי לזה נמי זכוי ע"י אחר אבל מן הסתם כשאמר זכה לי אינו מכוין החנוני להקנות לזה ע"י המושכים או הזוכה לכולן בכלל אא"כ אמר ערב לי שאז הוי כאילו אמר שיזכה לו כמו להאחרים אבל אם זיכה לו לבד ע"י אחר אז נמי קנה אף כי אמר זכה לי:

אמנם לשון הרמב"ם לענ"ד מתוקן יותר הרבה כי ז"ל אבל אם נתן לחנוני ואמר לו זכה לי במעה זו אינו עירב ואם אמר לו ערב לי ה"ז לוקח ומערב עליו וע"ש בהה"מ ונשמע נמי מיני' כפרש"י דאם אמר זכה לי אף זה לא יוכל לעשות ליקנות לו ממקום אחר ולערבו בו כיון שלא עשאו שליח לדבר זה ואני תמה איך לא הביא כלל הש"ע דעתו וצ"ע סימן שע סעיף ג' ה' חביות וכו' אין צריכים ליתן בעירוב אלא ב' הפנימים פירש הב"ח דהיינו כשהמחיצות מגיעים לתקרה שאז כל אחד מהב' פנימיים צריך לערב אבל באין מגיעות הם כמשותפים ודי בעירוב של אחד וכדכתב הב"י גבי ה' שאוכלים במקום אחד שאינו חלוק במחיצות חשיבו כולם כאנשי בית אחד שאין אוסרים זה על זה וה"ה לגבי החצר אחד מהן נותן סירב ודי וזה הפשוט אמנם הט"ז פה ובסק"ט פירש דב' הפנימיים מדאין להם אלא פתח אחד שניהם נותנים עירוב אחד בשותפות ובזה האריך להשיג הב"ח ואין בידי לפרשו דמה זה שכתב שני הפנימיות נותנים עירוב אחד דממ"נ אם כ"א נותן פת הרי כבר שניהם נתנו עירוב ואם אחד נותן מפתו שוב אין לשני חלק בו וכבר מבואר בהסוגי' בלישנא דר' יונתן דאפילו החיצון צריך ליתן פת הרי דשניהן צריכים ליתן פת. לכן העיקר כהב"ח וכדבריו מבואר להדיא בהר"י נתיב י"ב חלק ט"ו. שם הג"ה או שאין עוברים זה על זה רק כל אחד יש לו פתח פתוח לבית שער שלפניהם והבית שער פתוח לחצר וכתב המ"א ומ"ט וכו' וא"י מה חידשו בזה ופשיטא דצריכים לערב מפני רשות הבית שער גופי' שהוא הרשות המשותף והבתים רשות כל יחיד דאטו חצר דוקא אמרו והרי ז"ל הרמב"ם ריש ה"ע לפיכך תיקן שכל רה"י שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בהרשות לעצמו וישאר ממנה מקום ברשות כולן שוין בו כגון חצר לבתים שנחשב אותו מקום שיד כולן שוה בו כאילו הוא רה"ר ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד ר"ה ע"ש:

והנה תורף דברי הג"ה זו נובעים מן הב"י שכתב בם לפרש לשון הסמ"ק שמביא והוא בלשון זה פסק ר"י על הבחורים והמלמדים בחדרים לבדם וכו' והשר מקוצי הי' מצריך תפיסת יד או עירוב בלא ברכה וצ"ע אי מצריך אפילו בפתח אחד לר"ה ור"ל דרק פתוחי' זה לזה דהא משמע דלא מהני פתח אחד כי אם לא חשובים החיצונה בית שער (ור"ל ובית שער גופי' אין לו היתרון אלא שדירתו אינה חשובה בית דירה לאסור החצר ולהכי אין צריך ליתן פת לערב החצר אבל מ"מ הפנימיים אסורים להשתמש עם הבית שער מדהוא מכל מקום רשות של אחר עד שיערבו) וכן נהגו בבירה גדולה שמשכירים בני אדם הרבה כל אחד ואחד בחדר לבדו ואין כי אם פתח אחד לר"ה אפ"ה נהגו לערב כלומר נמי מש"ה נהגו לערב להתיר הטלטול מחדר לחדר וכ"ת א"כ איך אמר סוף פרק הדר בעשרה בתים זה לפנים מזה פנימית נותנין את עירובן ודי הא מה מהני להפנימית אף לטלטל בהחצר אחרי שמ"מ הם אסורים בהחיצוניות ומכיון שאין להם דרך להחצר אלא על החיצוניות הרי ממילא אף החצר אסור להם זה ל"ק דלא איירי מזה אך איירי בשאין הפנימיים משגיחים לא בטלטול בתי החיצונים ולא בהחצר ולא דברו אלא שאין החיצונים אוסרים על יתר הבתים שבחצר שלזה אין צריך ליתן אלא הפנימים ואדרבה לזה מדויק לשון רש"י שם שכתב כולן נעשין בית שער לו ואינן אוסרין על בני חצר אלא הפנימי לבד כדאמרן והדר שם אינו אוסר הלכך כשבאין שאר הדיורין הפתוחים לחצר לערב את חצרן פנימי נותן את פת והשאר אינן צריכים ולמה לא כתב הלכך כשבאין לערב חצרן עם האחרים פנימי נותן ולמה דייק כשבאין שאר הדיורין א"ו משמע כדכתבתי דלהפנימי' לא מהני עירוב זה:

אמנם ראיתי להריטב"א שם דף פ"ה כתב ויש מקשים על דברי רש"י מדאמרינן בשלהי פרק הדר י' בתים אינו נותן את ערובו אלא הפנימי בלבד ואידך הוי להו כבית שער שאינן אוסרי' וע"י עירוב הפנימי משתמשין בשאר הבתים דאלמא כשם שאין בית שער אוסר כך אינו אסור להם ולא קשיא הוא כלל דשאני התם שנתנו כולם בעירובן של פנימי כיון שהם לו כבית שער ובודאי לדברי הריטב"א פירושו בהסמ"ק סתור אבל קשיא לי שלתירוצו דמפני שהם אך בית שער להפנימי' חשוב נתינת העירוב דפנימי כאילו גם הם נתנו א"כ מה צורך כלל לרש"י להביא המתני' דוהדר שם אינו אוסר הא זה לבד אינו מספיק אלא מפני שחשוב כאילו גם הם נתנו עירובן ולימא בקיצור שמההוא טעמא אין צריכים ליתן א"ו כדקתני מלשון רש"י כן הבינו הסמ"ק ופירושי לענ"ד הוא עיקר כל כמה שלא ימצא סתירה בהסמ"ק גופי' שאינו בידי ודו"ק וזה דלא כדברי הא"ע שכתב בסי' שמ"ו סעי' ג' באמצע הדבור אחר לשון הרוקח שמביא ור"ל דלא תקשה מ"ש בית שער דקי"ל דיכולין לטלטל מחצר אחרת אל תוך בית השער על כן מתרץ דבית שער לא חזי לדירה כלל וליתא דאין זה כלל כונת הרוקח כדנראה מהריטב"א נמי דאין סברה לחלק בזה ודו"ק:

(סעיף הנ"ל) אם המחיצות מגיעות לתקרה וכו' אבל אם נתנו העירוב בזה הטרקלין אין צריכים ליתן עירוב כלל וכו' וכן אם אין דיורין אחרים בחצר אינם צריכים לעירוב כל זה הוא שטת תוס' והרא"ש וטור דלא כהרמב"ם כדמבואר בב"י ובשטת תוס' זו ראיתי שערורי' כי הנה בתוס' לא נאמר אלא שאם העירוב בא אצלם אין צריכין ליתן כלום להעירוב והטור מוסיף לבאר וכתב וכן אם אין דיורין אחרים בחצר אינם צריכים עירוב וברבינו ירוחם דף צ"ג ע"ב מבואר איפכא דז"ל אבל מחיצות מגיעות לתקרה אפילו רעועה צריך עירוב לכל חבורה וכמו כן צריכים עירוב ביניהם אם ירצו החבורות לטלטל מזו לזו ודוקא כשמוליכין עירובן למקום אחר אבל אם היה העירוב בא אצלן עירוב אחד לכולן סגי עכ"ל ועיין בהסוגי' ודו"ק היטב כי על שני השטות תמוה לי לשטת הטור קשה דא"כ דאף במגיעות לתקרה אינם צריכים עירוב בינייהו א"כ הרי הם ממש כחמשה שגבו עירובן ומ"ש דיודו ב"ה בזה שאם נתנו עירובן במקום אחר שצריכים עירוב לכל אחד ומ"ש באינם מגיעות דנחלקו משום דהוי כה' שגבו ואי משום שהמחיצות מגיעות לתקרה הא בה' שגבו נחלקו במחיצות ביתם ממש ומ"מ אחד מוליך ע"י כולם ואין לומר מפני שבאמת לא עירבו אלא שבכף הדמיון הוא דהוי כערבו להכי מודו ב"ה אף דס"ל דאין צריכים עירוב בינייהו מ"מ כשמוליכין עירובן צריך עירוב לכל אחד א"כ מנ"ל להש"ס דהברייתא דה' שגבו דלא כב"ש הא י"ל דלב"ש אף במחיצות שאינם מגיעות אף דס"ל דאין צריכין עירוב בינייהו מ"מ ס"ל מדלא הוי ה' שגבו ממש אלא בדמיון כי מוליכין עירובן צריכים עירוב לכל אחד כדס"ל לב"ה במחיצות המגיעות ולעולם הברייתא כב"ש נמי אתיא גם אין לדחוק דלהכי דייק הטור וכתב וכן אם אין דיורין עמהם בחצר אין צריכים לערב ולא כתב נמי דאפילו יש דיורין בחצר רשאין לטלטל תוך הטרקלין בלא עירוב משום דאינו סובר בזה כסברת תוס' בד"ה כמאן אלא דגם בטרקלין יש הבדל בין יש דיורין לאין דיורין בהחצר וכשהמחיצות אין מגיעין אפילו ביש דיורין בחצר א"צ לערב בינייהו ולא אמרינן בהו מגו וזה ההבדל שבין מגיעות לתקרה שמודים ב"ה כשמוליכין עירובן שצריכים עירוב לכל אחד ומ"מ אם עירובן בא אצלם אין צריכין עירוב והוי ממש כבנים הנוטלים פרס שבסעיף ה' משא"כ באין מגיעות דאף ביש דיורין ס"ל דלא אמרינן מגו והוי ממש כה' שעירבו ולהכי אפילו מוליכין עירובן אין צריכין אלא עירוב אחד דמלבד שזה דוחק רב שלא יפסק כסברת תוס' הפשיטא להו שאין לחלק כלל בטרקלין בין יש דיורין בחצר ללא אף גם הדרא הקושי' לדוכתה מנ"ל לש"ס דהברייתא דלא כב"ש דילמא בה' שגבו מודו והא דמצרכו באין מגיעות עירוב לכל אחד היינו רק שבזה מחולקים עם ב"ה וס"ל דאף במחיצות שאין מגיעים ויש דיורן בחצר אמרינן מגו כדס"ל לב"ה במגיעין ובאין דיורין עמהם בחצר הוא דטרקלין מחבר ושרי בלא עירוב ולהכי מודו כי עירובן בא אצלן דאין צריכים עירוב ודו"ק:

ולשיטת רבינו ירוחם נהי דהנ"ל ל"ק דכיון דס"ל דבמחיצות המגיעות צריכים עירוב בינייהו שפיר דלא הוי כחמשה שגבו את עירובן ולכן מודו ב"ה דצריכים עירוב לכל חד. מ"מ איפכא קשיא מה הדמיון שמדמו תוס' דלהכי במחיצות המגיעות לב"ה כי עירובן בא אצלן א"צ עירוב כמו לב"ש באין מגיעין הא טעמייהו דב"ש היינו משום דבמחיצות שאין מגיעות נמי ס"ל דהטרקלין מחברן וכדכתב רש"י ז"ל דאי לב"ש רשויות חלוקות הן כי עירוב בא אצלן מה הוי ואי לשטת ר"י במחיצות המגיעות מה מועיל שעירובן בא אצלם הא לא עירבו (ואין להקשות על דברי רש"י הא חזינן בדין דסעיף ה' באחין הנוטלים פרס ואיכא דיורין בחצר דאמרינן מגו דהנהו אסרו והזקיקו לערב הני נמי אסרי איש על אחיו הרי אף בביתם מבית לבית אסורים והכי מבואר בהרמב"ם הנ"ל להדיא ומ"מ אף ביש דיורין והעירוב בא אצלן אין צריכים עירוב ולא אמרינן כי עירוב בא אצלן מה הוי די"ל דוקא שם דאין איסורן בא אלא מכח מגו דהנהו אוסרין ולולא כן הוי מעורבין שפיר מהני כי בא אצלם משא"כ הכא דאף בלא מגו אי נימא דאין הטרקלי' מחברם והוי מחולקים שפיר לא מהני אף כי עירובן בא אצלם] ואף אי נימא דתוס' לא ס"ל חילוק זה דרש"י וסוברים באמת דאף גבי טרקלין לא תליא זה בזה ולהכי לב"ה אף במחיצות המגיעות דאסורות בטלטול ביניה' מ"מ כי עירובן בא אצלם אין צריכין עירוב א"כ הדר קשיא מנ"ל להסוגיא דהברייתא דלא כב"ש דילמא כב"ש נמי אתיא ובאמת לא ס"ל דהטרקלין מחברן וצריכי עירוב בינייהו ומ"מ ס"ל באין מגיעות דאם העירוב בא אצלם אין צריכים לערב כמו דס"ל לב"ה במחיצות המגיעים לשטת תוס' אליבא דרבינו ירוחם א"ו דברי רש"י מוכרחים דממה שמודו כי עירובן בא אצלם דעירוב אחד לכולן מזה נשמע דס"ל דטרקלין מחברן ושפיר הוי כה' שגבו עירובן ומ"מ ס"ל דכשמוליכין עירובן צריך עירוב לכל אחד והוי הברייתא דלא כוותיה והדר הקושיא לדוכתא דמה הדמיון לב"ה במגיעות לתקרה לב"ש באין מגיעות וצ"ע ולשטת הרמב"ם הכל ניחא ולק"מ. ומן התימא מהב"י ז"ל שאין מביאו אפילו לדעת י"א ודו"ק:

(להנ"ל בהג"ה) אם מקצתן עשו וכו' לשעה זו היה אצלי בשאלה ספר עצי אלמוגין ומצאתי שכתב אך מדברי תוס' דף ע"ב סוף ד"ה כמאן משמע דמספקא להו וכו' וצ"ע קצת על הב"י ורמ"א ולא דק דתוס' קאי על אין להם פתח בחצר אלא יוצאין דרך טרקלין דבזה י"ל דמודו ב"ה דלא עדיף חיבור טרקלין זה מפני שאינם חלוקים במחיצות גמורות מן חבור חצר לאחים הנוטלים פרס דתרווייהו אינם מעורבים ממש אלא בדמיון ה' שגבו הוי מפני שאין צריכין לערב בינייהו וכמו באחים אם שרוים אחרים בחיבור חצרם אמרינן מגו דהנהו אסרו הנהו נמי אסרי אהדדי ה"ה בטרקלין מפני שאלו הדרים בחדרים ועליות יש להם דרך בהטרקלין הרי הם אוסרים הטרקלין המשותף והמחבר החיבור עלייהו שאם רוצים לטלטל בהטרקלין שלפני כל החדרי' אסורי' עד שיערבו ומגו דהנהו אוסרי' אוסרי' נמי אהדדי משא"כ בגוונא דהש"ע שאותן החלוקים במחיצות גמורים אין להם דרך על הטרקלין אלא נמי פתח פתוח להם ממחיצתם לר"ה נמצא היקף הטרקלין המחבר אלו שאינם מגיעין לתקרה הוא בשלימות ואין אוסר עליהם הטרקלין מה מגו שייך באלו כמו דלא שייך לתוס' מגו במה ששרוים בחצר חוץ לטרקלין ואדרבה מן הרשב"א נמי מוכח כדעת תוס' ודו"ק:

סעיף ח' המתארח כו' והוא והם מותרים בין בביתם בין בביתו עיין ט"ז וא"כ מה שמעיד המהרש"ל מק"ק לובלין ע"כ שאז עדיין לא נתפשט הוראות הריטב"א מצד לב ב"ד מתנה עליהם והנה דין זה דאורח אינו אסור התה"ד ז"ל למדן מדין דסי' ש"פ סעיף א' ובספר א"ע משיגו מדברי תוס' וכן המהרי"ק סי' ס"ו. ועל ראיות תה"ד כתב וליכא לאקשויי על מהרי"ק מסי' ש"פ דמבואר בש"ע דאורח אינו אוסר וכו' והא דאמר דהוי כאורח לגבייהו פירש כאינש דעלמא שיש לו מקום פיתא דילי' בחצר אחר לכן אף אי משתמש ולן כאן אינו אוסר והאמת שמדין ביטול רשות חצרו לבד אפשר לדחויי כדכתב אבל ממה דמבואר נמי בסי' ש"פ סעיף ב' דאם ביטל להם גם רשות ביתו מותרים כולם אף הוא להוציא מכל הבתים להחצר מפני שאינן אלא כאורח מבואר ודאי דלא כמהרי"ק דהא מ"מ נשאר בביתו ודר שם בפיתא ולינה ומ"מ שרי כולם להוציא אף מביתו לחצר וש"מ שנידן אך כאורח ששובת בפיתא ולינה ודע שממה שנאמר הכא סעיף ב' לפי שנעשו כולם כאורחין אין להביא ראיה לדעת תה"ד די"ל שם שאני כדפרש"י אם יש שם תפיסת יד לב"ה שיש לב"ה מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע אינו אוסר עליו דכל רשותא דחצר דידיה היא כאילו דר עמו בבית ור"ל שע"י התפיסת יד נחשב הב"ה כאילו דר שם נמי נמצא דאלו השובתים שם הם כדרים עמו בביתו ממש דזה פשיטא שאינו אוסר כדבאמת לשון הטור אינו אלא שחשובים כולם כאילן דרים עמו:

אמנם לשון הרמב"ם שכתב כבש"ע לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו משמע ודאי כדעת תה"ד דאילו למשמעות טעם רש"י דהוי כאילו דרים עמו בביתו מאי אריא אורחים כדמבואר סעיף ד' דאפילו בתושבים כל שאוכלים בבית אחד אין צריכים עירוב וכן מבואר להדיא בהרמב"ם פ"ד מה"ע הלכה י"ב מסיים אבל האורח אינו אוסר לעולם כמו שבארנו ור"ל בפ"ב סוף ה"א והועתק בטור וש"ע ס"ס שע"א והנה הא"ע מביא נמי סייעתא לדעת מהרי"ק מלשון התוס' דף ס"ט והמעיין שם יראה דאדרבה משמעותם כדעת תה"ד שהרי כתבו ואור"י דלא דמי להכא דהתם איירי כגון הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו ור"ל לאפוקי הכא שהוא דר בקבע ומ"מ יהא נידן כאורח זה אין ללמוד כלל מהתם. והרי אינם מעלים נכרי בלשונם ומשמעותם דכל לאכסנאות שרי ואפי' הרא"ש שכתב דהתם איירי בנכרי וכו' מ"מ הרי לא כתב כדכתב הא"ע לחלק בין גוי שאך משום שלא ילמד אומר לאפוקי ישראל שמדינא אוסר אלא כתב נמי בלשון תוס' ממש דאך להכי אינו דומה דשם בא לדור לשם אכסנאות ולא לקבוע ומשמע נמי מיניה דאילו בבא לדור לשם אכסנאות ולא לקבוע ישראל וגוי שוים שלא לאסור בפחות מל' ואף שהירושלמי איירי בנכרי י"ל דברגיל לבא הוא דיש חילוק להיפוך דגוי אוסר מיד משום דעיקר טעמו שלא ילמד וזה שייך אף בבא לשם אכסנאות כיון שרגיל משא"כ ישראל דדינו מצד קניות רשות כל שלא שהה ל' ואינו רוצה לקבוע אינו קונה רשות ואינו אוסר לכן לענ"ד מכל דברי הא"ע איני רואה מקום להחמיר נגד הש"ע שאף שראה דברי המהרי"ק ומביאם בהב"י מ"מ קבע ההלכה כתה"ד:

ואולם המ"א בסי' שצ"א מביא דברי המרדכי שדחק הב"י בסי' שפ"ב והתה"ד וכתב ונ"ל שהדין עמו דהרי החצר מיוחד לבעה"ב והבית מיוחד לאורח דשכירות ליומא ממכר הוא וא"כ מוציא מרשות לרשות אבל הבעה"ב מותר להוציא דאין לאורח חלק בהחצר עד ל' יום. וכמה תמוהים דבריו דאם שכירות ליומא ממכר הוא למה לא יהא לו נמי חלק בחצר ומקודם כתב נמי לעיין במהרי"ק סי' מ"ו והוא סותר דעתו וסברתו שהרי המהרי"ק כתב שאף האורח אוסר על בעה"ב ומה שתלה עצמו בדברי המרדכי כבר עמד עליהם הא"ע בסי' שס"ו שאין מדבריו שום ראיה דאינם אלא פי' רש"י לדברי ר"מ ומפני שלשונו קצר ומגומגם קצת אבארנו כפי דעתי והוא דרש"י לשיטתי' שבב"י סי' שע"ו בשמו דאף דקים לן דירה בלא בעלים לא שמי' דירה היינו לאסור החצר על בעה"ב אבל מ"מ מפני שהיא של אדם שלא עירב עמהם כולי עלמא אסור להוציא מדירה זו לרשות אחר וע"ש בהסוגיא ריש פרק הדר דאיתא גופא חצרו של נכרי וכו' עד המסקנא ועיין בפרש"י ודו"ק:

ולשטת תוס' דס"ל דמיד שאמרינן דירה בלא בעלים ל"ש דירה אף גוף רשותו המיוחד לו הוי כבלא בעלים ומותר לכל עולם יש לתמוה בדעתי' דר"מ דסובר היכא דליתא לגוי אוסר ישראל הדר על כל ישראל להוציא מביתו של הגוי הא כי ליתא לגוי מודה דדירה בלא בעלים לא שמיה דירה מפני שאין חשובה דירתו אלא שלא ילמד וכי ליתא לא אסר א"ו דההוא דינא דדירה בלא בעלים ל"ש דירה אינו פועל אלא שלא לאסור החצר אבל ביתו המיוחד לו מ"מ אסור לכ"ע וא"כ שפיר דדוקא כל זמן שאין ישראל דר שם כל רשותם חשוב דיר בהמה ומותר אף לטלטל מבית גוי של זה לשל זה משא"כ כשישראל דר שם משום כשישראל דר שם משום הגזירה שלא ילמד נעשה הגוי כישראל לענין זה שיהיה לו רשות ומה אמרת כי ליתי' בביתו לו יהא שהוא כישראל הא מ"מ דירה בלא בעלים ל"ש דירה זה אינו פועל כ"א שלא לאסור החצר משא"כ רשות עצמו הא עדיין אסור ואך בזה הוא דקיל מישראל דאילו ישראל מפני שדירתן מצד עצמו שמיה דירה גזר כי ליתי' אטו כי איתי' משא"כ גוי הואיל ועיקר דירתו אינו אלא משום שלא ילמד כי ליתי' לא גזר אטו כי איתי' והונח על הדין דדירה בלא בעלים ל"ש דירה דהיינו שלא יאסר ביתו על הישראל משום רשות חצירו אבל ביתו נשאר אסור על כל ישראל כדין דירה בלא בעלים וא"כ אין ענינו כלל לדין אורח כי באמת אף הישראל הדר בהחצר אסור להוציא מבית הגוי משום דיש לו עכ"פ בעלים משא"כ היכי שכל החצר וכל הבתים שרו לבעה"ב דומיא דנדון תה"ד לדידן דלגבי ישראל כל בתי הגוים חשובים כדיר או בנדון דהכא שכל החצר מעורב אלא אך ע"י האורח יבא האיסור מצד קניות רשות מה"ת ללמדו משם ובאמת צ"ע אף על התה"ד מה ס"ד דדינו מבואר בהמרדכי לאיסור:

ואדרבה לענ"ד מן המרדכי גופיה יש להוכיח דלא כהמהרי"ק אלא כדעת תה"ד (וכן יש לדייק מהרשב"א וריטב"א שבסי' שס"ח וסי' שס"ו בב"י שלא חשו אלא לשמא יתוספו דיורין ולמה לא חשו יותר למלתא דשכיח שיבאו אורחים לשבות בשבת א"ו דבזה אין לחוש) דהנה הא"ע בסימן שס"ו הנ"ל מוכרח לידחק לפי' זה שהוא הברור בכונת רש"י וכתב וה"ה לכל ישראל אסור להכניס לביתו של גוי כמבואר ברש"י שלפנינו שלא הזכיר אורח אלא דהמרדכי נקיט אורח דישראל אחר מה בעי בביתו של גוי ומלבד שהוא דוחק רב אף גם מה שמסיים אבל אותו ישראל מותר להוציא מביתו לחצר דאין ישראל האורח אוסר עליו הוא למותר דת"ל מטעם שהוא דירה בלא בעלים וכן בפרק כיצד משתתפין מביא המרדכי נמי פי' רש"י דריש הדר וכתב ואם יש ישראל אחר אוסר פי' הישראל אוסר על ביתו של גוי כלומר לאורח המתארח בביתו של גוי הרי להדיא שבדיוק גדול כתב כלומר פי' זה דאיירי דוקא במתארח ולכן הנלענ"ד שרוצה ליישב בזה דקשה מזה על דעת תוס' שבסי' שע"ו הנ"ל:

דהנה כבר איתא בהריטב"א דף פ"ה ועוד הביאו ראיה לשטת רש"י מדאמרינן פרק הדר דלר"מ אע"ג דגוי כי ליתי' אינו אוסר ביתו אסור להוציא ולהכניס וגם זו אינה ראיה דההוא אליבא דר"מ דס"ל דדירה בלא בעלים שמיה דירה אלא דבגוי הקילו היכי דליתא מפני שהיא כדיר שלא יאסור וביתו אסור דסוף סוף דירה הוא ואנן דקיי"ל כר' יוסי ור"ש דדירה בלא בעלים ל"ש דירה כשם שאינו אוסר כך אינה אסורה בין בגוי בין בישראל עכ"ל ולענ"ד א"י לפרשו דמה קאמר דזה אליבא דר"מ דס"ל דירה בלא בעלים שמיה דירה הא אדרבה מבואר בהסוגיא לעולם קסבר דירה בלא בעלים ל"ש דירה רק בישראל להכי סובר דשמי' דירה משום דגזר כי ליתא אטו כי איתא משא"כ בגוי היכי דלא אתא ביומא הניחו בדינו דל"ש דירה וכדבארתי לעיל והרי מ"מ ביתו אסור וש"מ ברור כרש"י ז"ל. ואף אי נימא דמפרש דכי ליתא לא אסר כלומר לא גזר כלל על דירתו דתיהוי דירה אלא נשאר דיר בהמה א"כ מה קאמר וביתו אסור דסוף סוף דירה היא מה בכך שדירה היא הא כי ליתא דירת ביתו גופו דיר הוא ונשאר דיר כמעולם ומה ענין להכא מה דאנן קיי"ל כר"י ור"ש הא לא מיפלגי עם ר"מ אלא בהגזירת דלגבי ישראל ר"מ גזר כי ליתא אטו כי איתא ואינהו לא גזרו ובגוי במקום קרוב דר"מ גזר אטו שמא יבא ואינהו אף בישראל לא גזרו שמא יבא אבל בעיקר הדין דדירה בלא בעלים ל"ש דירה הא אינו מחולק כלל ובודאי היא קושיא עצומה על שטת תוס' לכן המרדכי או דסובר כשטת תוס' ומוסיף זה לבאר בפרש"י כדי ליישב זה או דלא נחית כלל לפלוגתא זו דרש"י ותוס' כדחזינן שאינו מביאה בשום מקום וסובר לפשוט דעת תו' לכן מוסיף זה הכלומר דאיירי בישראל המתארח שם בפיתא ולינה וא"כ נהי דלר"מ כי ליתא לא אמר ואף שישראל דר שם והוי דירתו כשל ישראל הא מ"מ הוי דירה בלא בעלים ומותר לכל ישראל לשטת תוס' להוציא אף מביתו לחצר היינו כל זמן שהיא בלא בעלים משא"כ כשישראל מתארח שם ברשות הגוי שוב הוי דירה בבעלים נמי שהרי כבר היתה רשות מיוחד להגוי ע"י שישראל א' דר בו ואי משום שהוא אינו אלא אורח אורח לא מקרי אלא דומיא מי שביטל אף רשות ביתו ונמצא הוא שובת בפיתא ולינה ברשות שאינו שלו משא"כ זה ששובת בבית שהרשות מיוחד לגוי והוא נותן לו רשותו זה בבית זה לא מקרי אורח שהרי בבית זה בלא ישראל זה ששובת בו לא היה לשום אדם רשות בו משא"כ החצר אינו אוסר דלגבי החצר שעכ"פ רשות ישראל שולט בו לגבו מקרי הישראל ששובת בהבית אורח ואינו אוסר החצר עליו וכל זה אך לר"מ משא"כ רשב"ג שסובר כל שאין שני ישראל שוכנים בהחצר אין חילוק רשות ואפילו ביתו של הגוי אינו עליו שם רשות המיוחד להגוי נמצא אף הישראל השובת בתוכו שבא מכח הגוי לא עדיף מהגוי גופיה ואין רשותו חלוק ואורח אינו קונה רשות ולכן אף הוא מותר להוציא להחצר:

נמצא אף כי באמת לדידן שפסקינן כר"ג ויפה כתב הב"י בש"ע סי' שצ"א ודלא כהמ"א שהרי זה גופא במה שנחלקו ר"מ ור"ג בהברייתא לפי' המרדכי מ"מ זה נמי נשמע שדין דהכא אף מהמרדכי נשמע דמותר מדמסיים אבל אותו ישראל מותר להוציא מביתו לחצר דאין ישראל האורח אוסר עליו ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף