אמרי בינה/דיני נדרים/טו
|
< הקודם · הבא > |
המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה (ש"ע סי' רכ"א ס"ב) וכתב הש"ך (ס"ק ז') ואפילו היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחלו כ"כ המחבר ח"מ (סי' קכ"ח) וכוונתו דלמה שהעלה הש"ך שם דיכול הפורע לזכות במשכון ולומר קים לי כהפוסקים דפורע חובו חייב ואף באין בע"ח דוחק כשיש בידו המשכון יכול לומר קים לי ובבע"ח דוחק מהני תפיסה א"כ לדידיה לא משכחת הדין דיהיה יכול להחזיר המשכון להלוה כיון דמן הדין יכול לתפוס מהנהו במה דמחזיר לו ואף אם פורע לבע"ח ע"ד מתנה שלא יהיה לו לחזור ולתבוע מן הלוה י"ל דאסור אף דל"ה רק כמבריח ארי מ"מ כיון דאם פורע בסתם בבע"ח דוחק הוי לדעת הש"ך ספיקא דדינא אם חייב לו לשלם הוי שוב ספק לגבי איסור וספיקא לחומרא דדלמא בבע"ח דוחק לא מיפטר ול"ה כמבריח ארי ואף דאין מוציאין ממנו ממון מ"מ כיון דהוי ספק איסור להנותו בזה דדלמא בבע"ח דוחק ל"ה כמבריח ארי והוי כמהנהו. ובפרט כיון דמהני תפיס' אם פורע בסתם שלא לשם מתנה שוב אסור לפרוע לשם מתנה דבקל יכול אדם לתפוס כמבואר בכ"מ ומ"ע (פרק כ') מעדות לענין עדים זוממין שרצו לחייבו שיהני תפיסה חייבין דבקל היה יכול לתפוס וא"כ מהנהו אם פורע בשבילו אדעתא שלא יחזור לו:
ולכאורה יש להבין אף לדעת המחבר למ"ש תוס' ורא"ש כתובות (דף ק"ח) דפורע חובו רק גרמא בעלמא הוא וכתבו ולא דמי לעושה לו שום מלאכה דאסור אע"ג דלא מצי קאי תבע מיניה דהתם מדידיה לדידיה קא מתהני ואין אחר באמצע עי"ש א"כ להמבואר בדברי ריטב"א קידושין (דף י"ט) דמפרש שם דמדר' יוסי בר' יהודא מוכח דקטן אית ליה זכיה לזכות בממון דאמה עבריה מתקדש' בהחזרת המשכון ואם ל"ל זכיה איך מקודשת הרי אין לה יד לזכות במשכון שהרי בע"ח קונה משכון אף בשעת הלואה ואלו יש ביד ראובן משכון של שמעון ומת שמעון אינו יכול למחלו לבניו כשהם קטנים אעפ"י שמחזירו להם לא זכו דכיון דקני ליה כשותף הוא בו וצריך בר זכיה לזכות בהקנאתו עי"ש וכן מבואר בדבריו ובחידושי ר"ן גיטין (דף ל"ו) דבע"ח דקונה משכון שמעינן המוחל מלוה שיש עליה משכון ל"מ דמחילה בדבר שגופו קנוי עי"ש א"כ בפורע חוב שיש לו עליו משכון צריך שיזכה בהמשכון או ע"י הכסף פרעון או במשיכתו וממילא כשאחר פורע החוב ע"כ דנקנה לו להלוה ע"י כסף שקבל ומדין עבד כנעני כמו הילך מנה ושדך יהיה קנוי לפלוני דמהני א"כ הוי כבא מידו לידו דבר חדש דע"י הכסף שנותן זה להבע"ח נקנה לו להמודר המשכון ואמאי שרי במודר הנאה ועיין נימוקי יוסף נדרים (דף ל"ד) וז"ל ומשמע דחנן אפילו בחוב גמור קאמר שדוחקו לפרוע ומעתה הא דקאמר בירושלמי לטעמא דחנן משום דיכול למימר מפיסא הוינא ליה ומחיל לי אפילו משכונו שבידו לישנא בעלמא נקט אלא טעמא דמלתא כיון שלא נתן לו כלום אלא שגרם לו להיות פטור משעבודו ומעצמו עשה אין עליו חיוב של כלום וכדאמרינן דאברוחי ארי בעלמא כי הרואה ארי שמוכן לבא לעדרו ש"ח ואפילו הוא רעב מאד והבריחו פטור חבירו ממנו וא"ד לאבידה דנוטלין עליו שכר דהתם כבר יצאת האבדה חוץ מרשותו של זה והוא מחזירו לו משא"כ בזה דאף דאמרינן בע"ח קונה משכון ברשותו דלוה קאים ודידיה חשיב כל היכא דאיתי' אבל מחזיר אבידה דומה לארי שהיה כבר אוכל בהמות חבירו שהוא חייב לשלם לו שכרו וז"ב הריטב"א ז"ל עכ"ל וקשה הא איפכא שמענו דאבידה כל היכא דאיתי דידיה הוא וברשותו הוא כמבוא' ש"מ ב"מ ר"פ המפקיד בהא דקאמר רבא נעשה כאומר לכשתגנוב וז"ל ודוקא בגניבה אמרינן הכי אבל באבדה כל היכי דאיתא מצי מקני לה בשעת תשלומין דוקא מקנה לה עכ"ל הרי דברשותו הוא ובמשכון הוא להיפך דהוי אינו ברשותו לענין מכירה והקדש מה שהוא כנגד חובו לכ"ע הוי אינו ברשותו ומה שהוא יתר מכדי חובו יש מחלוקת הפוסקים בזה כמובא יו"ד (סי' רכ"א) ובש"ך ח"מ (סי' רי"א) ובפרט לדברי ריטב"א בעצמו דצריך הקנאה בהחזרה להלוה א"כ כשפודה אמאי הוי מבריח ארי כיון דל"ה ברשותך ואמאי לא יתחייב לשלם כיון דע"י שפרע נקנה לו המשכון מחדש וצ"ע ועיין מ"ש לעיל באו"ח דיני יו"ט (סי' כ"א אות י"ג):
וראיתי ברדב"ז (סי' תקס"ז) שהעלה להסוברים דבכל חוב יכול לפרוע הה"ד דיכול למחול לו החוב שחייב לו שהוא הארי ומבריח עצמו מנכסי חבירו ואף המשכן יכול להחזיר לו דלא מידי יהיב השתא אלא דידיה מהדיר ליה ושייך נמי טעמא דירושלמי דאמר הוא מפייסינא לך עי"ש וקשה שם שייך לומר דהוי מפייסינא להמלוה וממנו מותר ליהנות א"כ לא עשה לו רק כמבריח ארי אבל בחובו שמוחל ומחזיר לו משכנו כיצד שייך לומר הוי מפייסינא לך אם אסור עליו הנאתו ואף במחילת החוב לבד בלא משכון מוכח ג"כ דאסור מהא דמחזיר לו אבידתו ומקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש וכתב הר"ן אם אין מחזיר רוצה לקבל השכר יתנו מודר להקדש שאלו היה מוחל לו מדיר נמצא מהנה. הרי דאסור למחול לו חובו ושם עדיף דמוחל טרם שנתחייב לו דמשמע אף אם מגלי דעתו שרוצה להחזיר אבידה ואינו רוצה שיתחייב לו בעל האבידה בשכרו בכ"ז אסור כיון דמקום שנוטלין עליה שכר הוא דהמחזיר בטל מן הסלע הוי כמו שמהנהו בידים אף דמידעם דנפשיה קמהדר לו מ"מ כיון שמותיר השכר לו ורוצה לעשות בחינם אסור להנותו ק"ו בחוב שחייב לו מכבר דאינו רשאי למחול לו והרדב"ז בעצמו (ח"ג סי' תרט"ז) כתב דמותר לדבר עליו לשלטון ואם הוא מקום שנוטלין שכר על הדבור אסור לדבר עליו אם מדבר שיגיע לו תועלת עי"ש והכלל דאם הפעולה הוא רגיל לעשות בשכר אסור מכ"ש למחול לו חובו ואף דהתועלת הוא רק גורם לסלק החוב ולפרוע חובו רשאי מ"מ למחול חובו גרע וק"ו אם יש לו משכון דאסור להחזירו ועיין תוס' כתובות הנ"ל שכתבו דפורע חובו ל"ה אלא גרמא ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע"ג דל"מ תבע ליה מיניה דהתם מדידיה לדידיה קא מתהני אבל הכא גרמא בעלמא הוא הרי דעיקר ההיתר הוא משום דמתהני ע"י באמצעות אחר אבל מדידיה לדידיה בלא אפסק אחר אסור וה"ט דמקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש כיון דגורם לו הנאה מדידיה לדידיה וא"כ כ"ש שאסור למחול לו החוב שכבר נתחייב לשלם לו ול"ש לומר מפייסינא לך כיון דזה אסור לו. ועי"ש במהרש"א דכתב ע"ד תוס' דכתבו אע"ג דל"מ תבע מיניה מ"ש מיורד לתוך שדה ש"ח שלא ברשות דחייב לשלם וכ' לפרש בנודר ממעשי ידי אשתו דנאסר במלאכתה אע"ג דל"מ תבעת אף בלא נדר והוי דומה לפורע חובו עי"ש ובפנ"י כתב דביורד לתוך שדה חבירו לא חייב אלא משום דהשבח בעין משא"כ בנודר סתמא קתני דאסור לעשות לו מלאכה משמע אף במה שאין השבח בעין דלא מצי תבע ליה אפ"ה אסור ודבריו מוקשים דהא בכל דבר שאחד עושה לחבירו דבר שנהנה בו חייב לשלם כמבואר ח"מ (סי' רס"ד) עכ"פ ודאי כנרא' דלמחול לו חוב אסור ודלא כרדב"ז. שוב ראיתי במל"מ (פ"ח) ממלוה לענין רבית שכתב כן דאף פורע חובו ש"ח הוי רק כמבריח ארי מ"מ למחול בלי אמצעי אסור:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |