מראה הפנים/עירובין/י/ג

מראה הפנים עירובין י ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הקורא בספר על האיסקופה. כמו שפרשתי בפנים כך הן דברי הרמב"ם ז"ל בדין זה כמ"ש בפט"ו מהלכות שבת בהלכה כ"א הקורא בספר בכרמלית ונתגלגל מקצת הספר לר"ה וכו'. וגרסי' בבבלי דף צ"ז וצ"ח האי איסקופה ה"ד וכו' ואיכא תרי אוקימתות רבה אמר באסקופה הנדרסת עסקינן ולעולם רה"י הוא ומשום בזיון כתבי הקדש שרו רבנן ואיתיבי' אביי מהברייתא דמחלק בין נתגלגל תוך ד' אמות וכו' ואי משום בזיון אפי' חוץ לד' אמות נמי אלא אמר אביי באיסקופה כרמלית עסקינן וחוץ לד' אמות דאי נפל ומייתי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן א"ה תוך ד' אמות נגזור דלמא מעייל מר"ה לרה"י וכו' באיסקופה ארוכה דאדהכי והכי מידכר. ואב"א לעולם באסקופה שאינה ארוכה וסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ומנח לה על האסקופה. וליחוש דילמא מעיין בהו בר"ה ועייל להו בהדיא לרה"י הא מני בן עזאי הוא דאמר מהלך כעומד דמי. ולכאורה קשיא דאי כבן עזאי הא לא קי"ל כוותיה ומתני' דלאו כהלכתא היא אליבא דאביי וכ"כ בעל המאור ז"ל וסיעתיה ואי באסקופה ארוכה הי' לו להרמב"ם לבאר כן ומפרשיו לא הרגישו בזה. והנה בחידושי שיטות שבת ועירובין שלי בביאורי לכל הלכה זו עם הפירושים והשיטות ובעמדי ע"ז ראיתי לבעל הט"ז שהקשה כן לדעת הרמב"ם בסי' שנ"ב והניח בצ"ע ובארתי שמה דהמדקדק בהסוגיא בכל האופנים ועניינים הנוגעים בה יראה דדברי הרמב"ם נכונים המה ולא הביא כאן אלא מההכרח מתוכן הדברים ובקצרה להנוגע מענין הזה שהרי איכא למיקשי ולמידק טובא על הסוגיא דפריך אי הכי תוך ד' אמות נמי נגזור דילמא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד דפשיטא ליה לדמות חששא דילמא מעייל מרשות לרשות לחששא דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים והא אנן חזינן לסוגיין דבעלמא דלדילמא אתי לאתויי חיישי' ולדילמא מפיק או מעייל מרשות לרשות לא חיישי' כדמוכרח מכמה מקומות בהאי גזירה דרבה בשופר ובלולב ובמגילה דקאמר גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ולא קאמר שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים וכמה שתירצו התוס' בכמה מקומות דחששא מרשות לרשות ליכא למיחש דמינכרא מילתא וא"כ מאי פריך אי הכי דילמא להא לא חיישינן דמינכרא מילתא טפי ואתי למידכר ודלמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים שפיר הוא דחיישי'. ואפי' לדעת הרמב"ם בזה שכתב בפ"ב מהלכות שופר בה"ז שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים או יוציאנו מרשות לרשות וא"כ לשיטה זו חששא דתרווייהו כי הדדי נינהו והש"ס דנקט שמא יעבירנו חדא מינייהו נקט וכדפי' רש"י ז"ל בריש פ"ד דסוכה אכתי איכא למידק הכא על דפריך בפשיטות דילמא מעיין בהו ברשות הרבים ועייל להו בהדיא לרשות היחיד הא ודאי לבתר דמעיין בהו תו לא טריד בהו ואמאי ליחוש דילמא מעייל להו לרשות היחיד דאיכא היכרא ולא דמי להאי דשופר ודכוותיה דשאני התם דאכתי טריד בטירדא דמצוה שמוליכו למי שיתקע לו ולצאת י"ח ומש"ה איכא למיחש אף במקום דאיכא היכרא אבל הכא תו לא טריד בטרדא דמצוה. ודמיא להא דאמרינן בפ' ר"א דמילה דף קל"ז גבי שני תינוקות דכל היכא דלא טריד היום במצוה שמוטל עליו לעשות חמירא מהיכא דטריד במצוה שמוטל עליו לעשות היום. עיין פרש"י שם ד"ה דלא ניתנה שבת לדחות וכו' והתם לענין חיובא ופטורא ודכוותה נימא אנן הכא לענין חששא דחיובא ועוד דהא לאוקימתא קמייתא באסקופה ארוכה אמרי' אדהכי והכי מידכר ומכל שכן היכא דאיכא היכרא דמחיצות דנימא דמידכר ולא עייל להו בהדיא לרשות היחיד ואיהו תו לא טריד במצוה כדאמרן וע"כ אין לתרץ זה בשום אופן אחר כי היכי דלא ליקשו הסוגיות אהדדי אלא כך דאשכחן דאביי ורבא פליגי בחומרא דהוצאה לרבא לא גזרינן גזירה לגזירה אף בהוצאה ולאביי בהוצאה מחמרינן וגזרי' אפילו גזירה לגזירה כדלקמן דף צ"ט גבי בכרמלית מאי וכו' וכדכתבו התוס' בפ"ק דשבת דף י"א דלאביי אף דבעלמא מודה דלא גזרינן גזירה לגזירה כדאמר בריש ביצה ובהוצאה דוקא היא דמחמיר. והשתא נימא אנן דכשם שהוא מחמיר בהוצאה לענין גזירה לגזירה אף דבעלמא לא ס"ל הכי ה"ה נמי דלדידיה איכא להחמיר ולמיחש בהוצאה אפי' בגוונא דמינכרא מילתא ובחדא גזירה כי הכא דילמא נפיל ומעייל להדיא מר"ה לרה"י ולא עוד אלא ק"ו היא ומה בגזירה לגזירה מחמיר הוא בהוצאה מרשות לרשות פשיטא דלדידיה איכא למיחש בחדא גזירה מרשות לרשות. וזכינו נמי מזה דע"כ רבה דלדידיה מוכרח הוא לחלק בין חששא שמא יעבירנו ובין חששא מרשות לרשות איהו כרבא ס"ל דלא מחמרינן בהוצאה טפי מבעלמא וכל היכא דמינכרא מילתא לא חיישי' כלל. ובהכי ניחא נמי דפריך השתא אי הכי וכו' ולא פריך אברייתא גופה דמחלק בין תוך ד' לבין חוץ לד' תוך ד' נמי דילמא מעייל מר"ה לרה"י אלא משום דמצינן למימר דתנא דברייתא ס"ל כסברא דרבה ודרבא בעלמא דלא חיישי' מרשות לרשות הואיל דמינכרא מילתא ולאביי שפיר הוא דפריך דלדידיה דמחמיר בהוצאה כל כך מכ"ש דבחדא גזירה איכא למיחש דילמא מעייל להדיא ולדידיה הוא דאיצטריך הני שינויי באסקופה ארוכה או כאוקימתא כבן עזאי. והשתא ממילא מובן הוא דעת הרמב"ם שלא רצה לדרוך בדרך השיטות הסוברים לפסוק כרבה דהכא ובאסקופה הנדרסת. וטעמי' דתפס לדרך האמת להברייתא דמה דסתים לן המתני' גלי לן הברייתא דמחלקינן בין תוך ד' לחוץ לד' וא"כ ע"כ דאתינן לאוקימתא דאביי דבאסקופה כרמלית עסקינן אבל לא בגוונא דמסיק אליביה דלדידיה הוא דקשיא א"ה וכו' ולדידן דקי"ל כרבא בעלמא דלא מחמרי' בהוצאה טפי לק"מ ולא צריכין להני שינויי דחיקי ודלא כהלכתא וכדאמרן. ומה מאיד צדקו דבריו גם בזה שכתב וכן אם נתגלגל לרה"י גוללו אצלו וכתב ע"ז הה"מ ודבר פשוט הוא שהרי אין לחוש בשום צד ברה"י לחיוב חטאת עכ"ל ואם כ"כ פשוט הוא לא ניתן ליכתוב ולא עוד אלא שאינו פשוט כ"כ דכמו דקאמר בהסוגיא דילמא מעייל מר"ה לרה"י ה"נ איכא למיחש דילמא מפיק מרה"י לר"ה אם לא שנאמר שאין דרך להוציא לחוץ כ"א להכניס ולהניח וא"כ יהי' דברי הרמב"ם בזה ללא צורך כלל. ולמאי שנתבאר ניחא דהוא ז"ל מלמדנו דכשם שאם נתגלגל לרה"י ליכא למיחש שמא יוציאנו לר"ה ה"נ לא חיישי' דלמא מעייל לרה"י דכל מרשות לרשות מינכרא מילתא ואתי למידכר ולפיכך תוך ד"א גוללו אצלו. עד כאן מתוכן הדברים אשר כתבתי שם לדעת הרמב"ם ז"ל. והנה תראה עין בעין דגם מסוגיא דהכא סייעתא גדולה להאי אוקימתא דבאסקופה כרמלית עסקינן דהא דתיק דגמרא וקאמר תיפתר שהיה יושב וקורא בו וכו' ומכח דקשיא ליה היאך הוציא הספר שדרכו להיות בבית להאסקופה וכמבואר בפנים ולא בעי הש"ס לאוקי כדס"ד דהבעייא באסקופה מותרת שהיא רה"י ומתורץ הקושיא והויא נמי כאוקימתא דרבה דהתם אלא משום דאכתי הוה קשיא לן מהברייתא כדאותיב אביי והלכך דחיק ומוקי לה באסקופה אסורה והיינו כרמלית וביושב וקורא מבעוד יום א"נ בשכח והוציא וכל כך למה אלא כדי לחזק לדינא דברייתא וכמבואר. ואחר כל הדברים האלה אומר אני שיש לתמוה על הרב הב"י שלא הביא כלל לדעת הרמב"ם בש"ע ואפי' לי"א ולא עוד אלא שכתב ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקיטינן. ומאין לנו שהרי"ף הסכים לדעת הרא"ש אם ממה שהעתיק המשנה כצורתה ולא כתב האוקימתות אם מזה הי' צריך לשנות הדין בכמה וכמה פרקים ממסכת זאת שברוב המקומות ממש לא העתיק אלא המשנה ודקדק בעל המאור עליו וכתב והרי"ף לא פירש כלום כמו בכאן או לא זכר מחילוקי דינים הנאמרו בגמ' כלום וכהנה וכהנה תמצא בהרבה מקומות וביחיד במכילתין והישוב לזה לדעת הרי"ף דרך כלל הוא שלא רצה להאריך במילי דלא שכיחי כל כך:

תיפתר שהיה יושב וקורא וכו'. עיין במה שנתבאר בדבור דלעיל בסייעתא דשמיא:

דר' יהודה הוא דאמר אסור להשתמש בעשרה טפחים. האי ש"ס לשיטתיה אזיל דמפרש לר' יהודה דהאי ברייתא כדס"ד דהבבלי פ' הזורק דף צ"ח דסבירא ליה קלועה כמי שהונחה דמיא ומחייב משום אויר עשרה והלכך דחיק וקאמר לית כאן רבי יהודה אלא רבי מאיר אבל התם מסיק דמחייב אחת ומוקי לה דאמר כדנפקת לה לרשות הרבים תניח ואם כן איכא לחלק בין התם להא דהכא כדכתבו התוספות בפרקין דף צ"ח ע"ב ד"ה אלא כולה רבי יהודה היא וכו' וע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף