מראה הפנים/מעשר שני/א/א

מראה הפנים מעשר שני א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשר שני אין מוכרין אותו. בבבלי פ"ב דקידושין דף נ"ד קאמר הלכה כר"מ במעשר דאמר התם המקדש במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קדש הואיל וסתם לן תנא כוותיה ומאי הוי דתנן כרם רבעי ב"ש אומרים וכו' וב"ה דאמרי כולו לגת כר"מ סבירא להו. הא דמהדר אסתמא אחרינא ולא קאמר בפשיטות מהאי סתמא דמתני' דאין מוכרין אותו משום דממון גבוה הוא וא"כ סתמא כר"מ וכך בעי למימר הכא בריש הסוגיא מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ וכו' טעמא הוא משום דלא קאי המסקנא בהסוגיא הכי דהק"ו דבעי למילף אליבא דר' יודה למאי דס"ד פריכא הוא ומוקי להמתני' כדברי הכל דאף ר' יהודה מודה דאין מוכרין אותו ומטעמא דקאמר ר' יוסי בשם ר' אחא כדי שיהא הכל זקוקין למחיצתו וכדפרישית בפנים והלכך מהדר נמי התם אסתמא אחרינא לאוכוחי דהלכה כר"מ משום דמהאי מתני' לא מוכחא דכר"מ הוא דאיכא למימר דאף ר' יהודה מודה במכר דאסור והר"ש שכתב כאן ומסיק מאן תנא אין מוכרין כר"מ ברם כר' יהודה וכו' ובאמת דהאי לאו מסקנא היא ולא קאי הך אוקימתא וכמבואר בהסוגיא ועיין עוד בדבור דלקמן מענין אוקמתא דמתני' אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. כתב הר"ב כגון שהזמינו לאכול עמו וכו' אבל לתת לו מתנה ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור ולמד זה מדברי הר"ש שהביא הא דלקמן בהסוגיא על האי סיפא דמתני' דקאמר מתני' דר"מ וכו' כלומר אפי' מ"ד מתנה כמכר בכה"ג שמזמן את חבירו שיאכל עמו מודה דשרי עכ"ל ויש לתמוה הרבה על פירושו זה בהסוגיא ומחמת כן לפרש המתני' בכה"ג דנהי דלדינא הזמנה לאו כמתנה ממש חשיבא דבהדיא תנינן הכי לקמן בריש פ"ג אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלים מ"מ לא המתני' מיתפרשא בכה"ג ולא הסוגיא דלקמן חדא דהיכי מצינו לפרש במתני' דבהזמינו מיירי הא נותנין זה לזה קתני והכי ה"ל למימר אבל נותן אותו מתנת חנם ועוד דנהי דנדחוק לפרש מתני' דהכא בכה"ג מה נעני אנן בפירושא דמתני' דריש פ"ג דקתני לא יאמר אדם לחבירו וכו' אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלים אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ואם דהכא נמי בהזמינו לאכול הוא וכדמציינין הר"ש והר"ב שם להאי פירושא שפירשו בריש מכילתין וזה קשה מאוד דהא כבר תני בהאי מתני' דהעלם שנאכלם וכו' מותר והיינו הזמנה לאכול ומאי האי דהדר תני אבל נותנין זה לזה וכו' וא"כ איננו סובל כלל וכלל לפרש בכה"ג להמתני'. וכן אין לפרש לכוונת הסוגיא דלקמן דבהזמינו לאכול קאמר חדא דמהיכן יצא לו לפרש להך ברייתא דמייתי עלה בענין הזמנה דהא לא קתני אלא היה אומר אדם לחבירו מה אכלת היום וכו' ולא מיירי כלל שאכל עמו אלא האמת הוא דלא בא לאתויי הך ברייתא אלא ללמוד מינה דמתוך שהיו נוהגין לכנות למעשר שני בשם מן ש"מ דדין מעשר שני הוא שמותר ליתנו במתנה ועוד דהא מסיים בתר הכי התיבון הרי מעשר בהמה וכו' ופריך נמי לר' מנא דלא אמר רבי כן וכו' והרי מעשר בהמה וכו' אלמא דבמתנה ממש בעי האי ש"ס לאוקמי להסיפא דמתני' דמותר במעשר שני כמו במעשר בהמה דבמכר אסור הוא אבל לא מצינו דאסרו ליתן אותו במתנה סוף דבר א"צ כאן לאריכות דברים דהרואה בכל הסוגיא כסדרה מאליו יבין דאין כוונת הסוגיא סובלת כלל לפרש להמתני' לענין מתנה דבהזמינו לאכול מיירי אלא דהעיקר בפי' הסוגיא ולכוונת דהאי ש"ס בפירוש המתני' כדפרישית בפנים בהסוגיא דלקמן הוא דלבתר דמסיק לעיל דרישא דאין מוכרין אתיא כדברי הכל ואפי' ר' יהודה מודה בה וכמוזכר בדבור דלעיל מהדר הוא לפירושא דהסיפא וקס"ד דדין היתר או איסור במתנה דמעשר שני תליא בדין קביעות דמעשרות ששנינו לעיל במס' מעשרות ובעי לאוקי לסיפא דמתני' דהכא כר"מ דאין המתנה כמכר לענין קביעות וה"ה לענין מע"ש דאף דהמכר אסור בו המתנה היא מותרת ודחי לה דהכא בד"ה אתיא דאיכא למימר דהכל מודין דהמתנה מותרת במע"ש ומייתי ראי' מהך ברייתא דלפיכך היו נוהגין לכנות למעשר שני בשם מן שניתן במתנה והדר קאמר דהא ממעשר בהמה מצינן למילף כן והכל במתנה ממש מיתפרשא ואין לנו להיכנס בפירצה דחוקה בענין פירושא דמתני' לדינא אלא דלדינא הוא כדלקמן ומיהו כוונת הסוגיא וסברא דהאי ש"ס מבואר הוא דסובר דהכל מודין דמכר אסור במעשר שני והמתנה מותרת אף במתנה ממש וזה מוכרח הוא להמעיין המבין ונותן לבו להבין כל הסוגיא ועל הסדר. הדרינן השתא לפרש להמתני' אליבא דדינא למאי דקי"ל כהש"ס דילן דכל מה שזכרנו בענין מתנה דמעשר שני אינו אלא לפי סברת האי ש"ס דמסיק דהמתנה מותרת בו אבל למאי דקאמר בש"ס דילן בקידושין דלבתר דמסיק הלכה כר"מ במעשר וכו' כמו שזכרתי בדבור דלעיל פריך וכר' יודה במעשר מי לא תנן והתנן הפודה מע"ש שלו וכו' בין שניתן לו במתנה מני אי ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה הא אמר מע"ש ממון גבוה הוא אלא לאו ר' יהודה לא לעולם ר"מ והב"ע כגון דיהיב ניהליה בטיבלא וכך הוא המסקנא וכ"פ הרמב"ם בפ"ג ממע"ש בהלכה י"ז שמביא בענין דין דמשנתינו וכן בכל מקום שהוזכר מתנה גבי מעשר שני היינו שנתן לו בעודו טבל וא"כ לענין דינא פליג הש"ס דילן אש"ס דהכא דסובר דמע"ש שהופרש אסור ליתנו במתנה למאי דאיפסקא הלכתא כר"מ דממון גבוה הוא והשתא איך נפרש להסיפא דמתני' דהכא דודאי בעודו בטבלו לא מצינן לפרש דהא דומיא דרישא ע"כ הוא וברישא דאין מוכרין בשהופרש מיירי א"נ בסיפא נמי הכי ובהזמינו נמי לא דלישנא נותנין זה. לזה קשיא ועוד קשה להאי פירושא כדלעיל. אבל האמת יורה דרכו דהך סיפא אבל נותנין זה לזה מתנת חנם לא מיתפרשא כלל וכלל בענין דין דמתנה דמעשר שני אלא אדלעיל אדין דחליפין קאי וכמו שמפורש בהתוספתא שהבאתי בפנים וזהו פירושא דסיפא דהמתני' בלי פקפוק וקמ"ל דאין אסור אלא לומר לו הילך יין ותן לי שמן אבל אם לא אמר לו ותן לי שמן מותר ליתן לו יין ויקבל ממנו שמן אם ירצה ליתן לו ואפי' אומר לו בשעת נתינת היין לפי שאין לי שמן מותר דאין זה חליפין וכך הם דברי הרמב"ם בדין דחליפין שם בהלכה י"ח וכמו דפרישית בפנים דלפי התוספתא אפי' הלה אומר לו הילך שמן שאין לי יין מותר ולא הוי כחליפין אלא דנותנין זה לזה מתנת חנם ומתנת חנם דכה"ג מותרת. והאי פירושא אף דמבואר הוא מהתוספתא מוכרח נמי מסברת הש"ס דילן בהא שהבאתי דלא בעי לפרש כשיטתא דהאי ש"ס דמתנה ממש מותרת במע"ש דאי הכי אדפריך ממתני' דפ"ד הפודה מע"ש וכו' ליפרך לי' ממתני' דהכא אלא ודאי פסיקא ליה להש"ס דילן דאדינא דחליפין קאי ותו לא מידי. ועיין עוד בדבור דלקמן מה דנ"מ לדינא בין שיטתא דהאי ש"ס לשיטתא דש"ס דילן:

מפני שכתוב בו קדושה. בבבלי קידושין פ"ב דף נ"ג קאמר מעיקרא דטעמא דאין מקדשין במעשר שני משום דכתיב בי' קדש לה' ולא לקדש בו האשה ופריך והרי תרומת מעשר וכו' דלא כתיב ביה לה' והרי חלה וכו' דלא כתיב ביה קדש והרי שביעית דכתיב בה יובל הוא קדש תהיה לכם ותנן המקדש בפירות שבועית מקודשת דלא כתיב בה לה' והרי תרומה דכתיב קדש ישראל לה' וכו' ומסיק מדכתיב גבי מע"ש לה' הוא כהוויתו יהא. והשתא לשיטתא דהאי תלמודא דקאמר טעמא דכתיב ביה קדושה א"כ בשביעית נמי איך מקדשין בה וזהו כדאמר ר' יוסי בהסוגיא ולעיל בפ"ח דשביעית זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית והיה צ"ל דר' יוסי פליג אהא דמדייק גם בהאי תלמודא בקידושין שם בהלכה ו' מעשה בחמש נשים וכו' ושל שביעית היתה דש"מ דמקדשין בפירות עבירה וכמו דדייק בבבלי שם לעיל דף נ"ב מהאי מתני' דהמקדש בפירות שביעית מקודשת וכבר כתבתי בחבורי בקדושין שם מזה דנהי דמצינן למימר דהאי דר' יוסי לא פליג אשיטת הבבלי דהתם לא מדייק אלא לענין דיעבד דאם קדשה בפירות שביעית מקודשת ור"י לכתחלה קאמר דאסור אבל למאי דמדייק התם בהאי תלמודא מקדשין בפירות עבירה הוי משמע דאפי' לכתחלה מקדשין וא"כ ר"י דהכא פליג אדהתם מיהו על כרחין צ"ל דהאי מקדשין דנקט התם לאו דוקא דהא לא מצינו לדייק מההיא מתני' דקידושין אלא לענין דיעבד כדתני התם ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות ודייקינן הא נכריות מקודשות ולא שמעינן מידי דאף לכתחלה מותר לקדש בפירות עבירה וכתבתי שם לדייק מכולא דמתני' כעין דדייק בבבלי התם ולפ"ז לא פליג ר' יוסי דהכא אדיוקא דהתם דר' יוסי לא קאמר אלא לכתחלה הוא דאסור ליקח אשה מדמי שביעית אבל בדיעבד ע"כ דמודה הוא דמקודשת דזה מוכרח ממתני' דהתם ולא פליג ר' יוסי אמורא אמתני' והשתא הכל ניחא גם בענין שינוי הדרשות דהבבלי דודאי כל היכא דכתיב ביה קדש לחוד שמעינן דלכתחלה אסור לקדש בו אבל לענין דיעבד גבי מעשר שני בלחוד הוא דאינה מקודשת משום דכתיב ביה נמי לה' הוא ובהוייתו יהא אף בדיעבד והכא דקתני אין מוכרין לכתחילה בטעמא דכתוב בו קדושה סגי ובאמת אף בדיעבד לאו כלום הוא כדתנינן לקמן גבי כסף מעשר אלא דבמעשר גופיה לא מחלקינן בין שוגג למזיד דכתיב ביה לה' הוא וכדהתם גבי קידושין. וכך הם דברי הרמב"ם בדינים הללו בפ"ה מהלכ' אישות דבפירות שביעית כתב מקודשת משמע בדיעבד דוקא ובמעשר נמי פסק כר"מ דאיפסקא הילכתא כוותיה ועיין לקמן ד"ה מעשר בהמה:

אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה משמע דהחמירה התורה בו בזה שכתוב בו ברכה ולקמן בפ"ד בהלכה ד' אמרו למה מערימין עליו למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה א"כ הברכה להקל עליו הוא דכתיבא ונראה דה"ט דהא דקאמר הכא מפני שכתוב בו ברכה היינו שתהא הברכה אצלו ולא ימשכן אותו בחובו והתם שאני דכשהמעשר הוא אצלו ופודה אותו רבתה התורה בו ברכה להתיר להיות פודה כשער הזול או להיות מערים על החומש דהרי מ"מ פודה המעשר עצמו שהוא בביתו וברשותו ועיין לקמן שם במה שנתבאר עוד מזה:

זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית. נתבאר בדבור דלעיל דדוקא לכתחלה קאמר ומודה הוא דבדיעבדמקודשת וכ"כ התוס' בקידושין דף נ"ב ד"ה המקדש בפירות שביעית לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכך נראה מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' אישות בהלכה ג' דלא כתב אלא המקדש בפירות שביעית מקודשת אבל לכתחלה לכ"ע אין מקדשין בהן כדקאמר הכא מה בין קונה אשה מה בין קונה שפחה והשתא שוין דיוקיה דהאי תלמודא ודיוקיה דהבבלי דהתם וכמבואר הכל לעיל:

הלכה כר' במעות וכרשב"ג בפירות. כ"פ הרמב"ם בסוף פ"ז מהלכ' מעשר שני ודברי הראב"ד שם בהשגות א"צ להאריך בהם דכך הם דברי הרמב"ם בעצמם יצא ידי שמים כלומר שצריך לצאת י"ש ויתפלל שימחול לו ובכסף מעשר שכתב יחזרו דמים למקומם ויעלו וכו' היינו שצריך לשלם מה שאכל ויעלו ויאכלו בירושלים:

הדא אמרה עבר ומשכן עבר והרהין קונסין אותו. וכ"פ הרמב"ם בפ"ג בהלכה י"ח בפשיטות כר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא שכתב שם עבר ומשכנו מוציאין אותו מידו וה"ה בהירהן דמאי שנא:

ולא שוקלין כנגדו מעות אפי' סלע של חולין וכו'. כדפרישית והוא מהתוספתא וכ"כ הרמב"ם שם בהלכה י"ט וכתב הטעם גזירה שמא לא יכוין ממנו משקלות וימצאו הפירות חסרין והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהן מע"ש אחר נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות מדמיו. זה הפירוש מכוון הוא למאי דאמר בפ' במה מדליקין דף כ"ב גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין כלומר דמחמת שלא יכוין המשקל גורם למע"ש האחר דמפיק ליה לחולין בפחות מדמיו דאלו לפירש"י דהתם כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן לישנא דמפיק אינו מדויק:

היה לו סלע של מע"ש וכו' מהו שישקול כנגדו וכו' האחין שחלקו וכו'. הני תרתי בעיות לא איפשיטו ופסק הרמב"ם בשתיהן לחומרא וטעמא מדחזינן דמחמיר בהני דיני דמתני' דאף בדיעבד קונסין אותו במשכן והירהן כדקאמר לעיל א"כ אזלינן בכולהו אינך לחומרא מיהת בלכתחלה דלא שייך בהו בדיעבד ודברי הראב"ד כאן בהשגה הרבה הן קשים ותמוהין דמאי האי דקאמר ואמרי' במסקנא וכו' אשכח תני מותר וכל הרואה אפי' בהשקפה ראשונה יראה דענין אחר הוא וכדפרישית בפנים והוא מהתוספתא שהבאתי במתני' ונתבאר הכל לעיל:

מתני' דר"מ וכו' כהדא דתני וכו'. כבר בארתי מזה לעיל בד"ה אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ע"ש ותמצא פירוש האמיתי לשיטתא דהאי תלמודא וכן פי' המשנה המוכרח לשיטתא דתלמודא דילן ולענין דינא וכמבואר שם מהתוספתא ובביאור האמיתי בס"ד:

מעשר בהמה אין מוכרין אותו וכו'. פירשתי המתני' בפנים לפי המסקנא דהש"ס דילן בריש פ"ה דבכורות ובפ"ק דב"ק ודתמורה בענין בכור בזמן הזה דבו דוקא אמרו דמוכרין אותו תמים חי וכך הם דברי הרמב"ם בפ"א מהלכ' בכורות בהלכה י"ז וי"ח לענין בכור ובפ"ו בהלכה ה"ו לענין מעשר בהמה. ובענין קידוש אשה בהם לא ביאר דבריו בהדיא אבל מובן הוא דעתו מדבריו דזה הכלל כל שאסור למכרו אסור לקדש בו דהוי כמכר וכדאמר הכא לעיל בהלכה א' וכבר בארתי לעיל מזה בד"ה מפני שכתוב בו קדושה דדעתו ז"ל דכל שאסור למכור אסור לקדש בו לכתחלה ונבאר כאן לדעתו לענין דיעבד דבפירות שביעית פסק דבדיעבד מקודשת כמוזכר לעיל וכמסקנת הש"ס בקידושין וכן הכא וכמבואר לעיל שם ובמע"ש פסק כר"מ דאינה מקודשת. וכאן במעשר בהמה ובבכור דלא ביאר בהדיא אלא דיני דמכירה אבל סמך עצמו על הכלל וא"כ לכתחלה ודאי אסור לקדש במעשר בהמה כדתנינן במתני' ואע"ג דבשאר קדשים קלים נראה דדעתו ז"ל לפסוק כר"י הגלילי דאמר מחיים ממון בעלים הוא וכדמוכח מדבריו בריש פ"ח מהלכ' נזקי ממון שכ' דדוקא קדשים שיש בהן משום מעילה אין בהן דין נזקין וכו' ובשלמים ובתודה שהזיקו גובה מבשרן וכו' וזהו כרבא דפ"ק דב"ק דף י"ג ודעתו כיש שפסקו שהביא הרא"ש שם דרבא גופיה חזר בו וס"ל הכי ולא כדעת התוס' דרבא אליבא דר"י הגלילי הוא דקאמר וכבר זכרתי מזה בחבורי פ"ק דב"ק בהלכה ב' ולענין קידושין בשאר קדשים קלים נראה ג"כ דדעתו כדעת הרשב"א שהבאתי בפ"ב דקידושין בהלכה ז' שכתב דדיוקא דהש"ס דמדייק התם מדקתני המקדש בחלקו וכו' למסקנא הוא ומילתא דפסיקתא ניחא ליה למיתני דהיינו לאחר שחיטה דבין כהנים בין הבעלים שוין בו משא"כ בחיים דהבעלים מקדשין בו וכר"י הגלילי דממונם הוא. ומזה ראי' לדעת יש שפסקו הנזכר דרבא אית ליה כר"י הגלילי ונקטינן כוותיה ולפיכך נמי לא כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכ' אישות אלא המקדש בחלקו וכו' וכדדייקינן מהמתני' דהתם. וכל זה הוא בשאר קדשים קלים אבל במעשר בהמה דגילתה לנו התורה דאסור למכרו בפ"ו אסור לקדש בו ומיהו לענין דיעבד לא נתבאר בהש"ס אלא שהרמב"ם מדעתו כתב ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי הכהנים שלא קנה לוקח וכו' וא"כ גם לענין קידושין כן שאף בדיעבד אינה מקודשת. וכן בגידיו ועצמיו שכתב שם בהלכה ח' מעשר בהמה שנשחט במומו מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו ולא אסרו למכור אלא בשרו בלבד וכו' וזה נלמד ממילתיה דרבא דמפרש הכי להברייתא בפ"ה דבכורות ד' ל"א ומדקתני בחלבו ש"מ בשנשחט במומו איירי וא"כ לענין קידושין נמי כן דמקדשין בגידיו ועצמיו וכו' מדקאמר הכא בהסוגיא אלא דמסתמא דהש"ס דהכא משמע דאף בנשחט תמים מקדשין בגידיו ועצמיו דאין זה אלא חלק המזבח ומיהו לענין דינא חדא הוא דהרי דהא דאין מוכרין מעשר בהמה שחוט אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא דוקא מחיים הוא דאסור דקרא דומיא דתמורה איירי כדקאמר התם דרבנן הוא דגזור ביה לאחר שחיטה וכו' דבר הנישום מחיים גזור רבנן דבר שאינו נישום מחיים לא גזור רבנן אלא מדקתני בברייתא ובחלבו ע"כ בבעל מום שנשחט איירי לפיכך כ' הרמב"ם כן שהעתיק נמי בחלבו כלישנא דהברייתא וכפירושא דרבא אבל באמת על דבר שאינו חלק המזבח לא גזרו ביה רבנן כלל בלאחר שחיטה אף בתמים ומוכרין ומקדשין בו וזה מבואר מדהתם ומדהכא בהסוגיא כנזכר. ובדין דבכור מבואר הוא השתא ממה שנזכר דהרמב"ם שפסק דדוקא בכור בזמן הזה הוא דמותר להכהן למכרו תמים חי וכדפרישית בפנים וזהו ממסקנת הש"ס בב"ק ובתמורה ואם מותר למכרו מקדשין בו ג"כ אפי' לכתחלה בזמן הזה לפי הכלל הנזכר וכדתנינן בהדיא במתני' דאיירי בהאי חלוקה בזמן הזה. וכבר זכרתי מזה בחבורי בפ"ק דב"ק בהלכה ב' ד"ה מ"ד שלמים כ"ש מעשר וכו' והבאתי שם דעת המסופקים בזה ודעת המחליטים דמקדשים בו. ושיש לתמוה על האחרונים שדחקו עצמן לפרש דברי הש"ע יו"ד סי' ט"ו ובאה"ע סי' כ"ח שלא יהיו כסותרין זא"ז ע"ש ולדינא נשמט מהם דברי הרמב"ם ודעתו דמבואר הוא להדיא מדבריו דכל שמותר למכרו מותר לקדש בו וכהאי כללא דהש"ס דהכא ומוסכם הוא כמבואר מכל מה שזכרנו כאן ובדבור דלעיל המתחיל מפני שכתוב בו קדושה ואין להאריך יותר:

אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זה וכו'. מבואר הוא דהך בעי' הוא למ"ד דמקדשין בו לאחר שחיטה ולדידן דקי"ל דשחוט אסור מדרבנן למכרו כמבואר א"כ לענין קידושין נמי איסורא מדרבנן מיהו איכא. ועיקר דין דהבעיא זו תליא במקדש האשה לאחר זמן על תנאי שיש בידו לקיימו וכמבואר בפ"ג דקידושין ואין כאן מקומו:

הגונב בהמת מעשר של חבירו וכו' אכלו מה שאכל אכל. ומשום דאם משלם לו מיחזי כמכר. והרמב"ם לא הזכיר דין זה כלל וטעמו כדאמרינן בכמה מקומות בהש"ס שלא יהא חוטא נשכר ולא עדיף מעשר בהמה משאר קדשים דהדין בהם דמתשלומי כפל הוא דפטור וכן במעשר שני כדכתב פ"ג מהלכ' מעשר שני בהלכה כ"ד הגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש. אבל קרן מיהת משלם ואין חילוק בין אכלו או לא ומטעמא דאמרן:

במקדש בחי ובראוי ליפול בו לאחר שחיטה. בפ"ב דקידושין שם כתבתי דהאי לא איתמר אלא לדיחויא בעלמא דאפ"ה איכא למימר דכאן וכאן בשה גרמיה. ובמקדש בחי איירי אבל להמתני' דקתני המקדש בחלקו א"כ לאחר שחיטה הוא דאיירי וכדדייק התם דבין בקדשים קלים קתני ולר' יוסי הגלילי מקדשין בהן מחיים ומזה כתבתי שם ליישב הא דכעס ר' יהודה ואמר וכי אשה בעזרה מנין ולא שני לנפשיה דילמא מחיים קאמר ובחלקו הראוי ליפול בו אלא מדסיים סומכוס ותני בין בקדשים קלים ש"מ בחלקו דלאחר שחיטה דוקא וא"כ קשה מקדשי קדשים אשה בעזרה מניין. ומ"ש שם לדייק ג"כ מדתני סתם קדשים קלים וא"כ בכור נמי בכלל ואם מחיים הא לכ"ע מקדשין בו היינו למ"ד דלא מוקי להמתני' בבכור בזמן הזה אבל לרב נחמן בפ"ק דב"ק ובתמורה דמוקי לה בזמן הזה וכדפרישית במתני' האי דיוקא לאו דיוקא הוא וע"ש:

תני אין מחללין אותו לא על המעות שהן בבבל וכו'. אחר שנתבאר בפנים פי' התוספתא כמו שהיא כתובה בלשונה והיינו הך דמייתי לה הכא וכדמפרש הש"ס וכדפרישית דהכל אל מקום אחד הולך דעיקרא דמילתא כך הוא דבעינן שיהו המעות יוצאות במקום שהבעלים עומדין ומחלל הפירות עליהן וכך הם ממש דברי הרמב"ם בפ"ד ממעשר שני בהלכה י"ד מי שהיה עומד בטבריא ויש לו מעות בבל בבבל אינו מחלל עליהן היו לו מעות ממטבע טבריא בבבל מחלל עליהן וכן כל כיוצא בזה ומבואר לפניך שהן כדברי התוספתא והש"ס דהכא ממש דמה שכתב וכן כל כיוצא בזה היינו שאם עומד הוא בבבל אינו יכול לחלל על מעות של טבריא שיש לו שם לפי שאינן יוצאות בבבל וכפי הכלל דנקטינן מהמתני' שאינו מחלל על המטבע שאינו יוצא באותו מקום שהוא עומד שם או שיאינו יוצא באותו זמן כמ"ש שם לעיל בהלכה י' והא דתנינן בברייתא שהובאה בבבלי פ' הגוזל קמא דף צ"ז ע"ב אין מחללין על המעות שאינן יוצאות וכו' וע"ש דמוכרח אינן יוצאות דקתני היינו שאינן יוצאות כלל באותו הזמן אבל אם יוצאות הן באיזה מקום אע"פ שאין יוצאות במקום שהבעלים עומדים שפיר מחללין עליהן כדדייק התם אהא דקתני של מלכים הראשונים אין מחללין עליהן הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין וכדפירש"י ז"ל דנפקי במדינה אחרת ודומיא דראשונים הוא בכך דאין יוצאות כאן במקומו של בעל הבית שנפסלו בכאן וא"כ הוה משמע דאין קפידא על מקום שהבעלים עומדין דאף דאינן יוצאות שם אם יוצאות במקום אחר מחללין הא לא קשיא דהא אוקימתא התם דבשאין המלכיות מקפידות זו על זו מיירי וא"כ הוי כיוצאות במקומן אבל היכא שהמלכיות מקפידות אין מחללין ובהכי מיירי הרמב"ם דסתמא דמילתא כך הוא שהמלכיות מקפידות זו על זו ומטבע היוצא במקום זה ובמדינה זו אינו יוצא במדינה אחרת כפי הערך שלו במקום שיוצא והיינו נמי הא דמסיים הרמב"ם שם בהלכה י' ומטבע מלכים ראשונים אם יוצא משמם פודין בו דאף דתני התם דבשל מלכים הראשונים אין מחללין היינו דווקא בסתמא שהאחרונים מקפידים על המטבע של הראשונים אבל אם יוצא משמם ואין האחרונים מקפידין מחללין ובהכי מיירי התוספתא שהבאתי לעיל בענין מטבע של מלכים הראשונים וכדקאמר הכא לעיל בענין של הראשונים נאמר אם היה יוצא ע"ג צורתו מחלל וכלומר שאין מקפידין על כך וכדפרישית לעיל ואתייא האי דתוספתא ודהכא כדהתם בענין זה ובענין מה שהשיג הראב"ד בהלכה י"ד על הדין שאנחנו עומדים כאן מי שהיה בטבריא וכו' וכתב מן הגמרא שלנו הכל בהיפך ואין קפידא על עמידתו וכו' לכאורה קושיא הוא למאי דגרסינן שם הברייתא דמייתי בענין הזה אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ושל בבל והן כאן של בבל והן בבבל מחללין ומוקי לה התם בשהמלכיות מקפידות זו על זו וטעמא דשל בבל והן בבבל מחללין משום דמיהת חזי דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים וזה באמת נראה בהפך מדברי הרמב"ם ועיין בכ"מ במה שהביא בשם הר"י קורקוס ז"ל שדחק עצמו לפרש הברייתא כמה שהובא שם עם האי דהכא וכתב דהאי והן אבעלים קאי וכו' ואינו סובל מילת והן לפי' הזה ויותר טוב היה לדחוק לפי פירש"י שפי' דהאי והן על המעות והבעלים קאי ולכוין לפ"ז לדעת הרמב"ם אבל לא נאריך בדוחקים והנכון בזה דלא סמיך הרמב"ם לקמן בהלכה ד' אחד שביעית ואחד מעשר שני מחליפין אותו וכו' ועל שאר בהמה והובאה וחכמים אומרים אין מחללין וכו' וא"כ על כרחך למאי דמפרש דטעמא דשל בבל והן בבבל מחללים משום דזבין בהו בהמה וכו' לא אתיא אלא כר"מ וכיון שכן נדחית כולא הברייתא מהילכתא דכר"מ הוא ולא סמכינן עלה דקי"ל כחכמים דר"מ וכמו שפסק הרמב"ם בזה שם לעיל בהלכה י' כחכמים דאין מחללין מעות מעשר על בהמה חיה ועוף חיין וכו' ואף דהראב"ד הרגיש בזה וכתב על זה בסוף דבריו ואע"פ שאין רשאי לעשות כן כיון דאי עבד חילל מעות היוצאות בו במקומן קרינן ביה. זהו לדעתו אבל אין דעת הרמב"ם כן בדין הזה שכך כתב שם לעיל ואם חלל לא קנה מעשור שמא יגדל מהם עדרים עדרים וכן דעת התוס' בסוכה דף מ' שהובאה האי תוספתא דלקמן דאפי' בדיעבד לרבנן אין מחללין וכ"כ התוס' בהגוזל במקומו שם דהקשו והתניא פ' האיש מקדש אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ותרצו דפלוגתא הוא בפ' לולב הגזול וכו' והא דקתני בסיפא מתחללין משום רבנן דאפי' בדיעבד אין מתחללין וכ"כ עוד בקידושין דף נ"ו דהך ברייתא דהגוזל כר"מ הוא דאתיא ולא כמה שרצו לתרץ עוד בהגוזל דשמעתין כר"ע לפי שא"א בענין אחר וכו' וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בזה ולפיכך פסק כנוסחא דהתוספתא. וכמבואר כאן דהכל עולה בקנה אחד ועלייהו הוא דסמיך:

יכול אם היו לו מעות בהר המלך וכו'. כך הובאה בהגוזל דף צ"ח אלא דגריס שם בכיסו שנפל לים הגדול אין מחללין ולא כנוסחת התוספתא שהבאתי בפנים דגריס שנפל לבור דהרי מהבור יכול הוא להוציא ואע"פ שצריך להוציא הוצאות על זה מה בכך הא מיהת ברשותו קרינן ביה וכדפשט לה הכא להבעיא דר' יונה נפל כיסו לבור וכו' אותן חמשים רבוא כמי שהן ברשותו וזה ברור דפשיטות הבעיא הוא כך ודלא כהר"ב שלמד מהר"ש ופי' בהמתני' כגון שנפל כיסו לים הגדול וכו' שהוא צריך לשכור וכו' דמה בכך הא מיהת היותר הם ברשותו ויכול לחלל עליהן אנא דסתם ים הגדול אינו יכול להוציא משם אף אם יתן כמה רבואות ובנפל לבור והוא יכול להוציאו בהא אמרינן דפודה בו. וכך הוא דעת הרמב"ם שכתב שם בהלכה י"א אינו פודה במעות שאינו ברשותו נפל כיסו לבור והוא יכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו וכלומר דאף שצריך לו הוצאות על זה מ"מ הרי הוא יכול להוציאו והרי הן ברשותו ונפל לים בדוקא הוא דאמרינן דאינו מחלל עליו. ומה שדקדק הר"י קורקס בדין דהלכה י"ד שהוזכר בדבור דלעיל מההיא דקסטרא והר המלך וכו' וא"כ אם הוא בטבריא והמעות בבבל אינם ברשותו פשוט הוא דהתם מיירי שאינו יכול להוציאן כלל דדומיא דנפל כיסו לים הגדול קתני ובתוספתא כ"י גריס הכי היו לו מעות טמונות בקצטרא וכו' כמו שהבאתי בפנים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף