מראה הפנים/ברכות/ה/ג

מראה הפנים ברכות ה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אבל ביחיד תחנונים הן. התוס' ריש דף ל"ד הביאו לזה ומציינין על האומר מודים מודים וכך היה נראה מסידור דברי הש"ס ויותר היה נראה לפרש דעל קן צפור וכו' קאי ומשמע דהכי מסקו לדינא והרמב"ם בפ"ט מהלכות תפלה בה"ד שהביא לישנא דהמתני' לא חילק כלום:

לא שיערו חכמים בך. משמע דהכי אמרו דלגברא דכוותך לא שיערו ולא אמרו כך לפי שאין לחשוד למי שמוחזק בכשרות ובחסידות ובבבלי פ' תפילת השחר דף כ"ט אמרו בהאי עובדא שאני שמואל הקטן דאיהו תיקנה ואפשר לפרש להא דהכא נמי כעין זה לא שיערו חכמים בך לפי שאתה בעצמך תקנת לאותה ברכה וא"כ אדם אחר אע"פ שהוא מוחזק בחסידות לא מיהו למאי דמסיק התם לטעמא דלא אסקוהו משום דאתחיל בה וזה לא כדנראה מדהכא דקאמר ואשגר מכניע זדים משמע שהשמיט לכל הברכה. ושמא דהאי בסופה דקאמר לדלעיל היא דשייכא ואשגר מכניע זדים בסופה והואי כדהתם בהאי מילתא ובהא דגריס הכא בהאי ברייתא חוץ ממי שלא אמר מחיה המתים וכו' והטור בסי' קכ"ו מביא לזה. ונראה דדעתו דלאו דוקא אמרו בש"ס דילן ברכת המינין אלא דה"ה לאלו כדמפרש שם ולא פליג אש"ס דהכא בזה. ודעת הר"י הביאו הב"י שם לחלק בין ברכת המינין לאלו וזה כריב"ל דהתם דקאמר חוץ מברכת המינין:

ואילין תחנוניא צריכא. בפרק הנזכר שם ע"ב פליגי בה תרתי לישני אליבא דרב נחמן בר יצחק בהאי דעקר את רגליו וכו' ללישנא קמא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה וללישנא בתרא תרתי בעינן רגיל לומר תחנונים ולא עקר את רגליו ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא לחומרא. ודין דטעה ולא הזכיר של ר"ח דקאמר התם וכן אם ספק הזכיר או לא דקאמר הכא חדא דינא אית להו וכ"כ הרשב"א ז"ל:

היה קורא בתורה ונשתתק וכו'. דין זה הביא הרי"ף ז"ל בפ' בני העיר וכפי' הר"ן ז"ל שם וכן פירש רבינו יונה ז"ל כאן בפרקין וכן פי' הרא"ש ז"ל והסכימו כולם להלכה שיברך בתחלה ובסוף וכמבואר בטור סי' קי"ו. והרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות תפלה בהל' ו' כתב קרא ונשתתק יעמוד אחר תחתיו ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק ומברך בסוף. וכתב הכ"מ דנראה מדעתו ז"ל שפסק שלא יברך בתחלה וכ"כ בב"י שם ופירש לפי דעת הרמב"ם להאי דהכא בדוחק גדול ע"ש וכך הביא בש"ע שם ולהרמב"ם וכו' ולא היה דעתו לקבוע להלכה כהרמב"ם שכן הביאו לדעת שניה וכדרכו ז"ל בש"ע שדיעה הראשונה להלכה היא ואומר אני שאם נאמר שדעת הרמב"ם כך וכפי פירושו בב"י כל מה שאתה רוצה לפרש אליביה להאי סוגיא דהכא והיה דוחק שאין הדעת סובלתו. ויותר טוב לנו לומר שט"ס נפל בהעתקת דבריו והיה צ"ל ומברך בתחלה ובסוף מלפרש כ"כ דוחקים לדעתו. אבל האמת יורה דרכו וכד נחתינן לעיין היטב הדק בדעתו ז"ל יתבאר לן דלא פסק הרמב"ם ז"ל כהאי דהכא ומפני שלשיטתו האי סוגיא דלא כהלכתא היא ועיין מזה ועוד מדין אחר כיוצא בו לקמן בד"ה בטיטיי אישתתק ושם תראה ותמצא ביאור לשני דינים לדעתו ובטעם ברור ונכון לפני כל מודה על האמת בס"ד:

ובינוניתן יפה. והתם בפרקין דף ל"ד גריס מיעוטן יפה. והיינו הך דמיעוטן לאו דוקא הוא דהא התם נמי קאמר פעם ראשונה יסרב וכו' כדקאמר הכא והיינו דרך מיצוע ובינוני:

בטיטיי אישתתק באופנייה. התוס' שם ד"ה מהיכן הוא מתחיל מביאין לזה וכן הרא"ש ז"ל בפרקין. ונראה דלשיטתם הוא דאיכא נפקא מינה בזה במה שפסקו גבי ק"ש דבגברא דחויא או איזה אונס כיוצא בו אם הפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש ולא שנא ק"ש ולא שנא תפלה ולא שנא שאר מילי הכי הוא לדינא לדעתם וכן הוא דעת הראב"ד הביאו הרשב"א ז"ל בפ"ב ובפ"ג והיכא דליכא אונס וגברא לאו דחויא הוא דינא הוא בכולהו שאפי' שהא אינו חוזר לראש ולפ"ז איכא למימר דכמו דלענין הפסקה ושהייה דיינין שאר הברכות כמו ק"ש ותפלה ה"ה נמי לענין אם טעה בברכה דק"ש שאוזר לראש הברכה והויא להו לדעתם קצת סייעתא מהא דהכא דקאמר מכיון דעניתן קדושתא וכו' דטעמא שמכיון שענו קדושה הוי כמו שהוא תחלת ברכה הא לאו הכי שעדיין לא היו עונין קדושה היה צריך זה שעובר תחתיו להתחיל מתחילת הברכה שטעה בה והיינו לראש דברכת ק"ש שהדין כך כמו באמצעיות דתפלה דמדמינן להו לענין שהייה והפסקה וכן להאי דינא דטעה וכדאמרן. וכל זה להני פוסקים שזכרנו. אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא סילקו בדין שהייה והפסקה בין גברא דחויא או לא וכן לא בין היכא דאיכא אונס או לא אלא דגבי ק"ש לעולם אפי' שהא כדי לגמור את כולה יתחיל ממקום שפסק וא"כ מכ"ש גבי ברכות דק"ש והשתא נמי לדידהו לענין דין דטעה א"צ להתחיל מתחילה אלא ממקום שפסק הראשון ואין נ"מ כלל בהאי דהכא וכן דעת הגאון ז"ל הביאו הרשב"א שם שאין חילוק כלל בדין דשהייה ובכל מילי מתחיל ממקום שפסק אלא לגבי תפלה דעת הרי"ף והרמב"ם שאם שהא כדי לגמור את כולה צריך שיחזור לראש כמבואר בב"י סי' ס"ה וסי' ק"ד ובארתי מזה לעיל בפ"ב בהלכה א' ד"ה הלכה כר' מונא וכו' ובמילתא בטעמא לדעתם ז"ל והשתא לפי הנראה בהשקפה זו שיש לדמות האי דינא דהכא לדין שהא בברכת ק"ש היה אפשר לומר דהיינו טעמיה דהרמב"ם שהשמיט להא דהכא משום דדעתו ז"ל דגם בהאי דינא אין להשוות ק"ש וברכותיה לדין דתפלה כמו דלשיטתו אינם שוין הן בדינא דשהייה שאין צריך להתחיל אלא ממקום שפסק והנה זה לשונו דהב"י בסוף סי' נ"ט אחר שהביא להאי דהכא בשם הר"ר יונה והרא"ש ז"ל כתב ואיני יודע למה השמיט הרמב"ם ז"ל ומצאתי בתשובה להרשב"א שכתב ההיא דאישתתק באופנייא לא משגחינן בה אי אתיא דלא כגמרין עכ"ל ואפשר שזה היה טעמו של הרמב"ם דאם איתא דהוה סבירא ליה לגמרא דידן הכי לא הוה שתיק מיניה ולענין מעשה הרוצה לסמוך על הירושלמי כיון שכתבוהו הנך רבוותא אין מוחין בידו עכ"ל הב"י וכן קבע בש"ע שם העתקתי דבריו ז"ל מפני שהרואה יראה שכוונת דעתו באמרו הרוצה לסמוך על הירושלמי היינו שלא יחזור לראש הברכה אחר שענו הצבור קדושה ומשמע שאם אירע כה"ג לפני קדושה היה צריך השני להתחיל מראש הברכה וכ"כ בהג"הה בש"ע והנה כאשר עיינתי בגוף התשובה של הרשב"א והיא בסי' ל"ה מצאתי ראיתי מתוך דבריו ז"ל שם להבין תוכן דעת הרמב"ם להיכן היה נוטה בדין זה ובדין היה קורא בתורה ונשתתק וז"ל שם בסוף התשובה וההיא דאישתתק באופניא נמי לא משגחינן בה אי אתיא דלא כגמרין ותו דההיא אפשר לפירושי כדפרשת לה את דאכא לאיפלוגי בין טעה לנשתתק דהא שני מברכה שפסק הראשון הוא מתחיל וברכות על הסדר נאמרו דמה לי חד מה לי תרי ואע"פ שנראה באמת לכאורה שבירושלמי מדמה לה לטעה וכדאקשי עלה והתני מתחילת הברכה שטעה זה אמר לון מכיון דעניתון קדושה כמי שהוא תחלת ברכה עכ"ל הרשב"א שם למדנו מדבריו ז"ל שיש לחלק בין טעה לבין נשתתק דבנשתתק אמרינן מה לי חד מה לי תרי מכיון שהברכות על סדר נאמרו ומעתה אין אנו צריכין לכל מה שאמרנו לעיל בענין דמיון דטעה לדינא דשהה אלא האמת הוא כך שהרמב"ם תפס סברא הנכונה זו לחלק בין טעה לבין נשתתק וא"כ נשתתק היינו שהה ואמרינן מה לי חד מה לי תרי שהרי הכל נאמרו על הסדר והשתא לשיטתו שפסק בשהה ואפי' כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק גבי ק"ש מכ"ש בברכת ק"ש כן וא"כ בנשתתק דהיינו הפסיק בשהייה כשיעבור אחר תחתיו א"צ להתחיל אלא ממקום שפסק הראשון יהיה במקום שיהיה בין לפני עניית קדושה בין לאחר עניית קדושה דהא לא דמי קרית שמע וברכותיה לדין דתפלה בהפסיק ישהה לפי שיטתו ז"ל כאשר נתבאר וכן לא דמי כלל דין דנשתתק לדין דטעה ואפי' אם היה בתפלה מכח סברת הרשב"א שזכרנו וא"כ לא היה דעת הרמב"ם ז"ל כלל לפסוק כהאי דהכא בענין דמדמה דין דנשתתק לדין דטעה ועוד דשאני ק"ש וברכותיה מדין דברכות דתפלה לפי שיטתו והשתא למאי דפסק הב"י בק"ש בסי' ס"ה וכן קבע בש"ע שאם הפסיק בין בשתיקה בין בדבור וחזר וגמרה אפי' שהה כדי לגמור את כולה יצא ואפי' היה ההפסק מחמת אונס וזה כדעת הרמב"ם וכן להרי"ף בזה כנזכר א"כ גם בנשתתק יש לנו לומר כן וזה ברור הוא לדעת הרמב"ם דכל היכא שאירע הפסק ושהייה א"צ השני להתחיל אלא ממקום שפסק הראשון והיינו בק"ש וברכותיה ובכל מילי מלבד בתפלה ומעתה גם בדין דהיה קורא בתורה ונשתתק נמי דינא הכי ואף שהרי"ף הביא להא דהכא במגילה כנזכר לעיל בד"ה היה קורא בתורה וכו' מ"מ לדעת הרמב"ם מבואר נגלה הוא שאין דעתו לפסוק כהאי דהכא גם בדין זה שלא החמירו בהפסק שהייה כי אם בתפלה בלבד לפי שטתו אבל בק"ש וברכותיה וכן בברכת התורה אם הפסיק ושהה בקריאתה או שנשתתק ועמד אחר תחתיו אף שבענין ההתחלה נכון הוא להחמיר שיתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא יהא אלא כקורא בתורה מ"מ לענין הברכה א"צ לחזור ולברך ברכה ראשונה ולא עוד אלא דהוי ברכה לבטלה אם בירך השני מה שכבר בירך הראשון והרי עיקר הקריאה נקראת על הסדר דמה לי חד מה לי תרי זהו דעתו של הרמב"ם גם בדין זה ולפיכך פסק בענין התחלת הקריאה כהאי דהכא שיתחיל ממקום שהתחיל הראשון דמה בכך ועוד דיותר שבח הוא להתורה כי היכי דלא נשוה קריאתה כפיסקי פיסקי אבל לענין הברכה לא פסק כהאי דהכא מטעם שנתבאר וכן לא כהטעם שאמרו בענין ההתחלה אלא טעמו כדאמרן ואינו מברך אלא בסוף דחדא קריאה היא. הרי נתבאר דעתו וטעמו של הרמב"ם באלו שני הדינים דנשתתק על נכון ועל קו האמת בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף