מראה הפנים/ברכות/ג/א

מראה הפנים ברכות ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי שמתו מוטל לפניו. הכא לא גריס בנוסחי המשנה מן התפלה דל"צ דאתיא במכ"ש וכן ל"צ לומר מכל מצות האמורות בתורה והכי משמע שהיה גי' התוס' בגמרא כדגרסי בד"ה אלו ואלו וכו' ומה שכתוב בספרים ד"ה פטור מק"ש וכו' ה"ג מק"ש ומן התפלה ט"ס הוא וכצ"ל ה"ג פטור מק"ש ומן התפילין וכן נראה מדבתחילה הביאו טעמא דדרשא דהכא ימי חייו וכו' ואח"כ כתבו ה"ג וכו' כלומר לטעמא דירושלמי אמתני' א"כ לא גריס הירושלמי ומן התפילה דמה שייכא מיעוטא דתפלה מקרא דלמען תזכור וגו' אלא דבק"ו הוא דאתיא ומן התפילין דנקט משום דשייכא לק"ש כדאמרי' כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר וכדאמרי' הכא לקמן בגין דתני דא תני דא משום דשייכי להדדי והא דדייק הכא אם ביום השני אינו נותן תפילין וכו' ה"ה דהוה מצי למידק אליבא דר"א דהכא אם ביום הראשון אינו נותן תפילין וכו' אלא לרבותא קאמר דהא לר' יהושע אפי' בשני אינו נותן תפילין והרשב"א ז"ל בחדושיו כתב וז"ל הא דקתני פטור מן התפילין איכא למידק מאי אריא מוטל לפניו אפי' יום ראשון כדאמרי' פ' ואלו מגלחין ומסתברא דתפילין אגב ק"ש ותפלה נקט להו ובירושלמי בעו לה ופריקו בה פרוקא אחרינא עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאם הגי' היה לפניו כמו שהיא לפנינו אלא בגין דתני דא וכו' היינו האי פרוקא ולית לה פתרי אחרינא:

ביום הראשון אינו נותן תפילין וכו'. פלוגתא דר"א ור' יהושע בברייתא גרסינן בחילוף בבבלי בפ' ואלו מגלחין דגריס התם אבל בג' ימים הראשונים אסור להניח תפילין מג' ואילך וג' בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר"א ר' יהושע אומר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות חולץ אמר עולא הלכה כר"א בחליצה והלכה כרבי יהושע בהנחה איבעיא להו בשני לעולא חולץ או אינו חולץ ת"ש אמר עולא חולץ ומניח אפי' מאה פעמים. והשתא לא תקשי לעולא דלמה לי' למנקט הלכה כר"א כלל לימא הלכה כר' יהושע בהנחה דבהא לחוד סגי דמשמע אבל לא בחליצה וכדדייק הש"ס הכא ואין כיני נימא הלכה כר"א וכדפרישית דסגי בהא לחוד דלעולא ל"ק האי קושיא דהא איהו ס"ל דבשני מניח וחולץ אם באו פנים חדשות ואילו לא קאמר אלא הלכה כר' יהושע בהנחה ותו לא ה"א דאפי' בשני אינו חולץ להכי קאמר הלכה כר"א בחליצה כלומר כדקאמר ר"א בחליצה לדידיה דס"ל דמשלישי ואילך הוא דמניח ואינו חולץ ובחליצה דשלישי ואילך הוא דהלכתא כוותי' והאי גופא הוא דקמיבעיא ליה התם לעולא אי דייקינן הכי מלישנא יתירא דקאמר הלכה כר"א בחליצה או לא ופשיט ליה דהכי ס"ל לעולא בהדיא דבשני מניח וחולץ. ובהאי סברא דעולא איכא למימר דמלישניה דר"א ודר' יהושע הוא דדייק ליה הכי דלכאורה איכא למידק להא דקאמר שני ימים הראשונים אסור להניח משני ושני בכלל מותר האי כתרתי דסתרי אהדדי בלישניה והכי ה"ל למימר יום הראשון אסר משני ואילך ושני בכלל מותר וה"נ בלישנא דר"א איכא למידק הכי דהכי ה"ל למימר שני ימים אסור משלישי ואילך ושלישי בכלל מותר אלא דה"פ לכל חד וחד כדאית ליה דהא דקאמר ר"א שלשה ימים אסור היינו אם באו פנים חדשות קודם שהניח אז הוא אסור אף ביום הג' ולאחר שהלכו להם אז מניח ביום הג' ושוב אינו חולץ אף כשבאו פנים חדשות דכיון שהניח א"צ לחלוץ לר"א וזהו דקאמר אסור ומותר ביום הג' דתרווייהו איתנהו והא גופה קמ"ל בהאי לישנא וכן לר' יהושע ביום השני לענין הנחה דאם באו קודם שהניח אסור להניח לכתחילה עד שילכו וכשהלכו מותר להניח ובחליצה ס"ל לר' יהושע דלעולם חולץ אם באו פנים חדשות אפי' משני ואילך עד כל שבעה דסתמא קאמר ואם באו פנים חדשות חולץ וקאי אמשני ואילך ושני בכלל וקאמר עולא הלכה כר' יהושע בהנחה בשני והיינו אם לא באו פנים חדשות בתחילה ומדהכריע כר' יהושע בהנחה בשני והיינו כל זמן שלא באו פנים חדשות א"כ כשהניח ואח"כ באו חולץ הוא דבשני בפנים חדשות תליא מילתא והלכה כר"א בחליצה כלומר למאי דסבירא ליה לדידיה בחליצה דמשלישי ואילך אינו חולץ ואלו כר' יהושע בחליצה לא ס"ל דאיהו אפי' משני ואילך עד שבעה קאמר דחולץ ועולא ס"ל דוקא בשני הוא דחולץ כדאמרן. והתם קאמר למסקנא דרבא קאמר כיון שהניח שוב אינו חולץ:

תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו וכו'. ומשמע דהואיל דבעיא דלא איפשיטא היא כדדחי לה להאי הוכחה מהברייתא דפטור מתקיעת שופר דאיכא למימר דרוצה להחשיך הוא ולפיכך פטור דטרוד הוא ואין הטעם מפני כבודו של מת וא"כ ביש לו מי שיתעסק בשבילו אפשר דאם רוצה להחמיר על עצמו רשאי אבל קשה מהא דלקמן דקתני ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואחרים שבירכו אין עונה אחריהן אמן וכי מה ביטול מעסק צרכי המת הוא במה שיענה אמן אלא ודאי דטעמא הוי מפני כבודו של מת וכ"כ הרא"ש ז"ל להכריח מהא דלקמן דאין הטעם מפני שצריך לעסוק בצרכי המת. ובודאי הא לא הוה קשה מידי דהכא לדיחויא בעלמא הוא דקאמר הש"ס דמההיא דפטור מתקיעת שופר לא מצינן למיפשט מידי דאימא מפני שטרוד הוא אבל באמת ס"ל להש"ס דעיקר טעמא מפני כבודו של מת וא"כ לעולם אינו רשאי להחמיר עליו וכהאי ברייתא דלקמן דאינו עונה אמן ואי קשיא דאי הכי תפשוט ליה מהאי ברייתא דלקמן דאין הטעם אלא מפני כבודו של מת הא ליתא דאי בעית למיפשט הבעיא מהתם מצינן נמי למידחי דהאי דקתני אינו עונה אמן אינו מחויב לענות אמן הוא ומשום דבסיפא קתני בשבת מיסב ואוכל וכו' ועונה אחריהן אמן והיינו דמחוייב הוא לענות אמן דאין אנינות חלה עליו בשבת קתני נמי ברישא דבחול אינו מחוייב לענות אמן ולעולם אם רוצה לענות איכא למימר דהרשות בידו וכדעת רש"י ז"ל שפי' ואינו מברך אינו צריך לברך אלא דלפ"ז אי מפרשינן דבשבת מחוייב הוא א"כ בדינא דשבת הוי קשיא לן הך דלקמן דסותר להאי דהכא דמהך דהכא משמע דכשהוא צריך להחשיך חלה עליו אנינות בשבת וי"ט כדשמעינן מהאי דחיה דאוקי לה לההיא דתקיעת שופר ואלו לקמן משמע דאנינות אינה חלה עליו בשבת כלל דא"א לאוקמי להא דלקמן בשאינו צריך להחשיך או בשאין דעתו להחשיך דאם כן הוי משמע הא כשדעתו להחשיך לא יענה אמן ומאי טירדא איכא בעניית אמן לכשנחלק כן אלא על כרחך דהא דאמרינן דבשבת מחוייב לענות אמן דאין אנינות חלה עליו והדרא קושיא לדוכתה דהכא משמע דלפעמים אנינות חלה עליו ובהכי אפשר לכוין כוונת התוס' בריש פרקין ד"ה ואינו מברך וכו' ומייתו להא דהכא למה וכו' וקשיא סיפא וכו' ור' נתנאל היה אומר דאפשר לישבו דודאי אם דעתו להחשיך וכו' ומיהו האי טעמא לא שייך לטעמא דמשום כבודו ע"כ ולכאורה פשיטא הוא דלא שייך לחלק להאי טעמא ומאי ומיהו דקאמרי ועוד הא אנן השתא להך טעמא דמפני שטרוד הוא קיימינן אלא דשיעור דבריהם כך הוא ומיהו האי טעמא וכו' כלומר למאי דקאמר דאינו עונה אמן וא"כ אין כאן משום טרדא וע"כ דטעמא הוי מפני כבודו וא"כ קשיא רישא לסיפא בהך דינא דשבת ולא קאי האי תירוצא דר' נתנאל וכדאמרן. וכן משמע מדבריהם בפ' ואלו מגלחין דף כ"ג ע"ב ד"ה אין מברכין עליו וכו' דלאחר שכתבו בסברת הרא"ש דאין בעניית אמן משום ביטול עסק מצוה וכו' הקשו הך קושיא דמקשו הכא בדינא דשבת והניחו בצ"ע וע"ש ומיהו לקושטא דמילתא אין לפרש להא דלקמן דאין עונה אמן היינו לחיובא אבל אם רוצה להחמיר עליו הרשות בידו דהא קתני ואם בירך הוא אין עונין אחריו אמן ואם דהרשות בידו לברך אמאי לא יענו אמן אחריו וזהו טעמיה דהרא"ש דמדייק מהא דלקמן דאינו רשאי להחמיר עליו ובהאי דיוקא דהתוס' דמדייקי בדינא דשבת מרישא לסיפא תירץ הרא"ש לקמן שם בדבריו דלאו דסבירא ליה להירושלמי ברישא דאנינות נוהג בשבת אלא מייתי ראי' משבת דק"ו לי"ט וכו' עיין שם ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאם רצה להחמיר על עצמו רשאי כדכתב בפ"ד מהל' ק"ש בהלכה ז' כל מי שהוא פטור מק"ש אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא וכו' וזה קאי על כל הדינים שהביא לעיל מהפטורין וכ"כ הב"י בסי' ע' וע"א וכן הוא דעת ראבי"ה שהביא שם ולדעתי טעמו בדינא דמתני' שהיה מפרש דהואיל ברישא דהכא בעיא דלא איפשיטא הרשות בידו והך דלקמן היה מפרש דג"כ לענין רשות קאמר והא דאין אחרים עונין אחריו אמן משום דכיון דלאו בר חיובא הוא אינם צריכין לענות אחריו אמן והלכך היה מפרש להאי ברייתא בגמ' דילן ואינו מברך וכו' כדעת רש"י שא"צ לברך. ודעת הרא"ש והטור כבר נתבאר פירושו ודיוקיה מדהכא וכן קבע הב"י בש"ע י"ד סי' שע"א וי"א וכו' כדעת הרא"ש והטור שאינו רשאי להחמיר עליו ולזה הסכימו רוב האחרונים:

מאימתי כופין את המטות. ברייתא זו הובאה גם בבבלי פ' ואלו מגלחין דף כ"ז ויש לפרש טעמא דפלוגתייהו לפי הני לישני דפליגי הכא לקמן במשמעות הלשון דכופין דלמאן דמפרש לישנא דכפיפה ועל שם שהוא נכפף לעפר ס"ל כמ"ד משיסתום הגולל ונגמר סתימת הקבר בעפר אז הוא מתחיל האבילות ולהאי אית דמפקין דמפרשי לשון כפיה על שם שכפו והכריחו להוציאו מן העולם ס"ל כמ"ד משיצא המת מפתח החצר כלומר שנראה לעין כל שמוציאין אותו ומיד נוהג כפית המטה הנמשל לזה:

שיהא ניעור בלילה וכו'. נראה דאף לכאורה משמע דלא פליגי לדינא מידי מ"מ יש לומר דנ"מ לדינא בינייהו וזה אם בדיעבד יצא אם לא ישן על מטה כפויה דלמ"ד מתוך שהוא ישן על מטה כפויה וכו' א"כ זהו עיקר כוונת החיוב בכפיית המטה כדי שמתוך זה יבא לידי זכרון האבלות ולא יבא לכלל היסח הדעת לפ"ז אף בדיעבד לא יצא אם ישן ע"ג מטה הכפויה ואע"פ שיש לו שאר מטות כפויות וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אבל בהל' י"ז שכתב שם הפך כל מטותיו והוא היה ישן על גבי מטות האחרים וכו' או ע"ג קרקע לא יצא י"ח אלא ישן ע"ג המטה הכפויה ומפני שהחיוב הוא שמתוך כך יבא להיות ניעור ולזכרון האבל אבל למ"ד שאם ניעור מאליו יזכור ולא שהחיוב הוא כדי שיבא לידי כך א"כ אם קיים מצות כפיה בשאר המטות והוא לא ישן עליהם אלא על מטה המיוחדת שא"צ לכופה כמו דרגש או מטה של אחרים וכיוצא בזה או ע"ג הקרקע כבר יצא ידי חובתו ואינו מעכב כלום וזהו דעת הרא"ש ז"ל בפ' אלו מגלחין והביאו הכ"מ שם והאי דנקט האי מ"ד מפני מה ישן על מטה כפויה היינו משום דלכתחילה צריך הוא שישן על גבה ומיהו בדיעבד יוצא שהרי אם ניעור עכ"פ זוכר הוא האבלות מתוך שהוא רואה שאר כל המטות כפויות הן:

ואם בירך אין עונין וכו'. עיין לעיל בד"ה תני אם רצה להחמיר על עצמו מה שבארתי מזה:

אמר רשב"ג הואיל והתרתי וכו'. בבבלי ריש פרקין קאמר ר' יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו וה"ה דתלמוד תורה איכא בינייהו כדמשמע הכא חיי עולם לכ"ש. ומסקנת הפוסקים דאיך הל' כרבי שמעון בן גמליאל דדבר שבצנעא נוהג בשבת וכן ת"ת מקריא דבר שבצנעא:

עשרה כוסות וכו'. ברייתא זו הובאה בבבלי פרק קמא דכתובות דף ח' ע"ב קצת בנוסחא אחרת:

רבי יוסי הוה יתיב מתני וכו'. הובא זה גם בפ' אלו מציאות ובארתי שם דלפי מסקנת הבבלי פ"ק דע"ז דף י"ג דוקא בטומאה דרבנן כגון ארץ העמים וכיוצא בזה מותר וכדאמר נמי התם מעשה ביוסף הכהן וכו' כההיא דהכא לקמן אבל לא בטומאה דאורייתא. ומיהו האי דרבי יוסי לכאורה משמע דטומאה דאורייתא הוה דהא ועאל מיתנא קאמר ואפ"ה הוי מספקא ליה לענין הפסק מלימוד תורה ואפשר דמיירי נמי בטומאה דרבנן ולאו עאל מיתנא בהאי ביתא ממש אלא בבית המחובר להבית אשר ישב שם ולא הויא אלא טומאה דרבנן כמבואר בי"ד סי' שע"ב ומזה יש לדון בכהן היושב ושונה בבית שאין בו אלא טומאה דרבנן כה"ג אם מחויב הוא להפסיק ולצאת דהא מיהת מסקנת הפוסקים דמותר להטמאות בטומאה דרבנן כדי ללמוד תורה כדפסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל לפי מסקנת הש"ס הנזכר וא"כ אפשר בטומאה הנזכרת בסי' שע"ב אינו מחויב להפסיק ולצאת דהא ר' יוסי לא אמר כלום למאן דהוי יתיב ותני:

מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים. בפ"ז דנזיר בארתי דלכאורה קשה מאי קא מיבעיא ליה הלא משנה שלימה שנינו בפ' אלו מציאות אם היתה בבית הקברות אל יטמא לה דעשה דהשבת אבידה אינו דותה עשה ול"ת דטומאה דכתיב קדושים יהיו וכו' ומה זה הטעות שטעה מגבילה אף לפי דעתו שהיה חושב דנשיאת כפים מצות עשה ממש היא אפי' לענין דחיית הל"ת וכי לא ידע דטומאת כהנים אית בה עשה ול"ת ותרצתי שם דאפשר דספיקא דבעל הבעיא הוא בכה"ג שהכהן היה כבר בבית הכנסת ואחר כך באת טומאה לשם וכגוונא דעובדא דתלמידי דר' אבהו דלקמן והשתא מספקא ליה דילמא לא דמיא להאי מתני' דאלו מציאות דהתם אל ילך לבית הקברות קאמר להטמאות ולחזור אחר השבת האבידה אבל הכא קדם הוא להטומאה ופשיט ליה דאפ"ה מחויב לצאת הוא מפני חומר הטומאה וזהו טעות מגבילה דטעה בתרתי שחשב דנשיאת כפים עשה ממש הוא כשאר מצות עשה הדוחה את ל"ת והיה סבור דהכא לא הוי אלא ל"ת גרידא ואינו כן. וצריך שתדע דמה שאמרתי בענין עשה דנשיאת כפים אע"ג דמצות עשה גמורה היא ונמנית במנין המצות עשה כמו שמנה אותה הרמב"ם ז"ל במצות עשה כ"ו מ"מ לענין דחיית הל"ת ואף אם היתה טומאה ל"ת גרידא לא שייכא כמו שתאמר דמצות עשה בכ"ג ליקח בתולה וכי תעלה על דעתך דשייכא בה דחיית הל"ת כגון שיקח בתולה חללה הנולדה מן החללים וכיוצא בה לפי שזה ידוע מהכלל שנאמר בדחיית הל"ת כל מקום שאתה מוצא מצות עשה ומצות ל"ת אם יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו. יבא העשה ותדחה הל"ת והרי יכול לקיים שניהם יקח בתולה כשירה וה"נ כן הוא יקיים מצות עשה של נשיאת כפים במקום שא"צ לדחות הל"ת מפניה ולפיכך הוא דכעס ר' אחא על מגבילה אני אמרתי שעובר בעשה הוא אם מונע עצמו מנשיאת כפים אבל לענין דחיה לא אמרתי דלא שייכא כלל בנשיאת כפים וכיוצא ממצות עשה שאינו מוכרח לעבור הל"ת על ידה ואפי' בל"ת גרידא ומכ"ש גבי טומאה דאית בה עשה ול"ת. והאי עובדא דר' אבהו דמשמע שהוא ידע מהטומאה ואפי' כן לא אמר לתלמידיו לצאת שמא כר' יוסי דלעיל ס"ל או כמה שכתבתי שם אליבא דר' יוסי דאפשר דטומאה דרבנן היתה וע"ש:

הדא אמרה אפי' בטומאה שהיא מדבר תורה. אבל בבבלי מסיק בפרקין דף כ' דכל הני דוקא בטומאה מדבריהם אמרו ומת מצוה שאני דגלי לן קרא דולאחותו ועיין לקמן בפ"ט דכלאים בהלכה א' ד"ה הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים:

שרע בדיבורא. ראיתי בס' א' נקרא מעריך והוא איזה דפין על באור מלות הזרות ובתוכן הביא להא ופי' בדיבורא כמו בדברא כלומר כשיצא החוצה וראה מקום הקברות נתן אל לבו ונעשה מעונה וחלוש ושרע ונפל לארץ ואני תמה על זה ואיך הוא עשה לר' זעירא כא' מנמוכי רוח ורכי הלבב כל כך והוא בעצמו ר' זירא בש"ס דילן שעלה מבבל לא"י כדאמר הכא בכמה וכמה מקומות ר' זעירא כדסליק להכא והוא הנקרא קטונא חריך שקי על שהיה רגיל לנסות עצמו באש הבוערת כדאמרי' פ' השוכר את הפועלים ר' זירא כי סליק לארעא דישראל וכו' כל תלתין יומין הוה בדיק נפשי' שגר תנורא ויתיב בגוה וכו' וכעת יתפעל בראותו מקום הקברות אתמהא ועוד הרי ר"ז כהן היה כמבואר לקמן פ"ז ובפ"ח בהלכה ה' והיה צ"ל שזה היה כשראה לבית הקברות בעומדו חוצה וכל זה דוחק ובענין שפירשנו בדיבורא היינו כשהרים קולו בהספד ובדיבור מענינים כאלו התפעל בעצמו למען יעורר לב העם השומעים וכמאמרו להם והחי יתן אל לבו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף