קרבן העדה/נזיר/ט/ב

קרבן העדה נזיר ט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' נזיר שגילח. נזיר שהביא קרבנותיו וגילח עליהן את"כ נודע לו שנטמא בימי נזירותו:

אם טומאה ידועה. בשעה שעבר על הטומאה נודע לאדם שיש שם טומאה סותר וחוזר ומונה נזירות אחרת אע"פ שכבר גילח:

אם טומאת התהום. בגמ' מפרש איזה טומאת התהום:

אינו סותר. אע"פ שודאי טמא היה כיון שלא נודע אינו סותר דכך הלכה בנזיר:

אם עד שלא גילח. תגלחת טהרה אע"פ שכבר הביא קרבנותיו הואיל ונודע לו קודם הגילוח:

בין כך ובין כך. בין טומאה ידועה בין טומאת התהום סותר דכך גמירי טומאת התהום סותר אא"כ נודעה אחרי טהרתו כולה:

מתני' כיצד. דין טומאת התהום:

ירד לטבול במערה. שהיה טמא טומאת שרץ או טומאה אחרת כיוצא בה שאינה של מת וירד לטבול מטומאתו:

ונמצא. כזית מן המת צף על פני המים ספק נטמא בו או לא טמא ואם כודע לו טומאה זו אף אחר הגילוח טמא שזו היא טומאה ידועה שאפשר שיראוה אדם והא דנקט ירד לטבול רבותא קמ"ל אף ע"ג שהטובל מטומאתו נזהר מכל דבר המטמא אפ"ה לא אמרינן שאח"כ נפל או שהיה זהיר מליגע בה וטמא:

נמצא משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא אם נודע לו אחר שגלח טהור ואינו סותר דהיינו טומאת התהום שלא ידע בה אדם:

ירד להקר. ואפילו ירד להקר ולהצטנן ולא לטבול שעכשיו אינו זהיר מטומאה אפ"ה טהור אם לא היה טמא טומאת מת אבל אם ירד ליטהר מטומאת מת וטבל במערה שהיה המת משוקע שם והשלים נזירותו או טמא מת שטבל ואח"כ קיבל עליו נזירות והביא קרבנותיו וגילח ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטבילה שטבל קודם הנזירות טמא וסותר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור:

שרגלים לדבר. כלומר טעם ועיקר לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום שהיא טהורה בנזיר אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור ולא כשהיה בחזקת טמא:

גמ' מאן תנא. דמחלק בין קודם גילוח לאחר הגילוח:

ר"א היא. דאמר תגלחת מעכב הנזיר מלשתות ביין הלכך כל שלא גילח ה"ל כאלו הוא בתוך מלאת ואפילו טומאת התהום סותר:

ברם כרבנן. אבל לרבנן דאמרי אין התגלחת מעכב אלא משנזרק עליו אחד מן הדמים מותר ביין ה"נ אם נזרק עליו אחד מן הדמים ואח"כ נודע לו שנטמא בטומאת התהום אינו סותר דה"ל כלאחר מלאת:

וגילח הנזיר את ראש נזרו. מיתורא דהנזיר קדריש דהא ביה משתעי קרא אי נמי מיתורא דנזרו קדריש דהוה ליה למכתב וגלח את ראשו אלא לומר לך בגילוח תלה הנזירות כל זמן שלא גילח הרי זה נזיר ואסור ביין אי נמי הכי קאמר מדכתיב וגילח הנזיר את ראש נזרו ולקח את שער ראשו ונתן על האש שער דסיפא למה לי לומר לך דבשער נזרו תלוי ופי' זה נראה עיקר:

ה"ג השלים לנזירותו ולא הספיק להפריש קרבנותיו עד שנתוודע כו'. וה"פ פשיטא לן אם נתוודע לו טומאת התהום עד שלא הפריש קרבנותיו שסותר מיהו הא קמיבעיא לן אם נתוודע לי אחר שהפריש קרבנותיו קודם הגילוח מהו שיסתור:

אר"ז. לפני ר' מנא ולא מתני' מפורשת היא דקודם הגילוח סותר:

ולא הוא גילח כו'. ר' מנא השיב לו שאין לפשוט ממתני' דמתני' ר"א היא ולר"א ודאי יש לחלק בין קודם הגילוח ובין אחר הגילוח דסוב' גילוח מעכב והא דקמיבעיא לן לרבנן מי אמרי לחלק בטומאת התהום בין קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים לאחר שנזרק או דלמא לגבי טומאת התהום מודו דבגילוח תליא מילתא שכך ההלכה א"נ סיומא דשינוייא דר' מנא הוא וה"ק ולא מתני' היא כי היכי לר"א יש חילוק בין קודם גילוח [לאחר גילוח] ה"נ לרבנן יש לחלק בין קודם שנזרק עליו א' מן הדמים לאחר שנזרק אבל הפרשה לאו כלום:

ה"ג מה דרך בגלוי אף כל כו' וכ"ה בבבלי. וה"פ כתיב טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם בעינן שתהיה הטומאה דומיא דדרך מה דרך בגלוי אף טומאה בגלוי לאפוקי טומאת התהום א"נ הכי קאמר כתיב בדרך רחוקה לכם משמע שיהא הדרך גלוי לכם דרשי' האי לכם נמי אטמא לנפש דכתיב ברישא דקרא ובעינן שתהא הטומאה גלוי לכם:

ה"ג ציבור שנטמא בספק כו' וכ"ה בפסחים:

ופשיט ק"ו. שירצה הציץ לציבור בטומאת התהום:

שהורעתה כחו בטומאה ידועה. שאם נטמא היחיד בטומאה ידועה נדחה לפסח שני שאין טומאה הותרה אלא בציבור:

ייפיתה כחו בספק קבר התהום. שיהא הציץ מרצה:

ציבור שייפיתה כחו בטומאה ידוע'. דציבור עושין בטומאה:

ופריך קל שאתה מיקל ביחיד כו'. בין בפסח בין בנזיר איכא חומרא וקולא כדמפרש ואזיל נמצא לאו יפוי כח הוא וליכא למילף ציבור בק"ו:

ה"ג קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה לפסח שני את מחמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לפני זריקה ויעשה כמי שנתוודע לאחר זריקה בשביל שלא יאכל הבשר. וה"פ ביחיד אף שנתוודע לו לפני זריקה שהוא טמא הרי הוא כאלו נתוודע לו לאחר זריקה ופטור מפסח שני את מחמיר עליו בציבור שאם נטמא הציבור לפני זריקה אוכלין הבשר בטומאה כמפורש פרק כיצד צולין לרבנן ואם נאמר שהציץ מרצה עליהם ה"ל כאלו נתוודע להם לאחר זריקה ואסורים לאכול הבשר דלכולי עלמא אם נטמא הציבור לאחר הזריקה אל יאכלו הבשר בטומאה:

ה"ג קל שאתה מיקל בנזיר טהור שאם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כמי שנטמא לאחר זריקה שלא יביא קרבן טומאה את מחמיר בנזיר טמא כו' וכן הוא בפסחים. וה"פ נזיר טהור שנטמא לאחר זריקת קרבנותיו אינו כלום שכבר נסתלק ממנו תורת נזיר:

ה"ג את מחמיר בנזיר טמא שאם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כמי שנתוודע לו לאחר זריקה כו' וה"פ אם נתוודע לו לפני זריקת קרבנות טומאה שנטמא שנית אינו מביא אלא קרבן אחד על טומאות הרבה אם נתוודע לו לאחר זריקה צריך להביא קרבן על כל טומאה בפני עצמה. ויש לקיים הגירסא שלפנינו אלא שהש"ס קיצר בלשונו:

כהדא דתני. בברייתא שנזיר צריך להביא קרבן על כל טומאה והיינו בשנתוודע לו לאחר זריקה דלא תיקשי מתני' דכריתות דתנן ומביא קרבן אחד על טומאות הרבה:

עובד של פסח. כהן שנטמא בטומאת התהום והקריב הפסח ואחר כך נודע לו מי מרצה הציץ עליו כמו על הבעלים או לא:

ופשיט ק"ו. שהציץ מרצה על הכהן:

שהורעתה כחו בזקן ובחולה. שאין שוחטין את הפסח על זקן וחולה שאין יכולין לאכול ממנו כזית:

עובד שייפיתה כחו בזקן וחולה. דכהן זקן וחולה כשר לעבודה כדתני בבבלי ב"ק פ"ט:

ה"ג לא אם אמרת בבעלים שייפיתה כוחו בשאר כל הטומאות שבשנה וכן הוא בפסחים. שבכל השנה בעלים טמאים משלחין קרבנותיהם:

תאמר בעובד כו'. כהן טמא אסור בעבודה:

מאי כדון. הלכתא מאי:

ה"ג ר' נחמן בשם ר' מנא לכם בין לו בין לעובד שלו וכ"ה בפסחים וה"פ כתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם וקאי האי לכם גם אטומאה ומדכתיב ל' רבים שמעינן כל טומאה שאינה פוסלת בבעלים אף בעובד אינה פוסלת:

הוינן סברין מימר. סברוהו בני הישיבה למימר:

עליו. בנזיר כתיב כי ימות מת עליו משמע עליו לבדו חס רחמנא דהותרה לו טומאת התהום אבל לא על העובד א"כ חלוק הוא נזיר מעושי פסח:

מן מה דתני. בתר דשמעו הא דתניא הוא נזיר הוא עושי פסח כלומר חד דינא לשניהם:

הדא אמרה. זאת אומרת דין עובד דנזיר כדין העובד דפסח:

המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות. שהטומא' כפי מה שמצאוהו עכשיו מכוסה מכל אדם ואיכא למימר שמא גל אבנים או עפר או צרורות נפל עליו ולא הכיר בו אדם מעולם:

אבל אם נקבר במים כו'. אע"פ שאין כל אדם יכול לראותה המציץ או ע"י אבוקה מיהת יכול לראותה ולא גמירי הלכתא אלא בטומאה שהיא בתהום ומכוסה מעיני כל:

ה"ג כללו של דבר כל שאי את יכול לפנותו עושה קבר התהום וכל שאת יכול לפנותו אינו עושה קבר התהום:

כל שאת יכול לפנותו. כלומר עומד לפנותו:

ופריך וקש ותבן. סתמא אינו עומד לפנותו לימא ברייתא זו דלא כר"י:

דרי"א תבן וביטלו בטל. באהילות תנן טומאה שיש לה אהל חלל טפח אינה בוקעת ועולה למעלה מגג האהל אבל טומאה רצוצה שאין בינה ובין הגג שעליה חלל טפח כנגדה עד לרקיע טמא שבוקעת ועולה כך היא הלכה למשה מסיני הלכך בית שיש בו מת או כזית מן המת ומילאוה תבן או קש וביטלו בטל הויא רצוצה ובוקעת לא ביטלו הוי כמאן דפנייה ויש להטומאה חלל טפח ואלו הכא תניא תבן או קש סתמא אין עתיד לפנותו:

דברי הכל היא. לעולם ברייתא כ"ע היא ואפי' כר' יוסי:

מה דאר"י בשבללו בעפר. שנתן עפר על התבן הלכך אמרי' מסתמא היתה כוונתו שייעשה זבל ודעתו לפנותו אבל תבן המונח בשדה בלא עפר סתמא בטל:

יש תבן שהיא כעפר כו'. סתמא דש"ס קאמר אין צורך לאוקמי דר"י בשבללו בעפר אלא איכא לאוקמי בתבן שעתיד לפנותו וקמ"ל מ"מ אם ביטלו מבוטל וברייתא בתבן שאין עתיד לפנותו ל"א הש"ס מקשה אדר"ח דקאמר ר"י איירי בשבללו בעפר הא אמר ר"י יש תבן כו' ש"מ אף בסתם תבן סובר דאינו בטל:

הרי הוא. כסתם עפר שאין אנו יודעין אם דעתו לפנותו דאמרי' מסתמא ביטלה:

הרי הוא. כסתם תבן שאין ידוע אם דעתו לפנותו דאמרי' מסתמא לא ביטל:

חיפהו מחצלות. ע"ג התבן אמרינן מסתמא אין דעתו לפנותו לכך ביטל התבן:

ה"ג איתא חמי מילאוהו מחצלות לא בטיל כו'. הש"ס מקשה אר' ינאי בוא וראה אם מילא כל הבית במחצלות לא ביטל דלא גרע מתבן דסתמא לא מבטל ליה וכשכיסה המחצלת על התבן נאמר דביטל המחצלת והתבן:

מילאוהו חריות. מילא בית או חריץ בחריות של דקל:

צריכה. מיבעיא לן אי הוה כסתום או לא דמספקא ליה אי לתבן דמי וסתמי' לא בטל או לעפר דמיא וסתמי' בטל:

חריות. ענפי':

אפילו רוק. אפילו מילאוהו ברוק הפה הוה סתימה לשעתו:

ה"ג וחש לומר שמא א' בסוף העולם יודע וחזקת החי בחיי'. וה"פ קשיא ליה וניחוש שמא אחד בסוף העולם יודע בטומאה זו שמונחת כאן וכ"ת אמרינן מי שידע בטומאה זו מסתמא כבר מת דאינו כן דמוקמי' החי בחזקתו שעדיין חי וכדתנן בגיטין:

תיפת' שמצאו קמצוץ. מרגלותיו מונחים אצל ראשו שאלו אדם קברו היה מונח כדרכו:

אין לך. שהותר קבר התהום אלא לטומאת המת בלבד:

ה"ג הא נבלה לא ק"ו מה אם המת שמטמא באהל עושה קבר התהום נבלה שאינה מטמאה באהל אינו דין שתעשה קבר התהום. וה"פ אינו דין שהותרה בה טומאת התהום כגון שהכניס ידו בעפר ונגע וא"כ לאיזה דבר אמרו שאינו עושה קבר התהום אלא למת בלבד:

להוציא משכב ומושב. לאפוקי טומאת זיבה שלא הותרה בה טומאת התהום דחמירא ממת שעושה משכב ומושב:

גמ' עד כדון. לא תנן במתני' וטומאה צף על פי המערה טמא אלא במערה שהיא מקורה דהויא כמכוסה וטמא משום אהל אבל המערה שאינה מקורה כיון שהטומאה צפה איכא למיבעיא טהור או טמא:

ה"ג סבר בר פיקה ספק טומאה כו'. וה"פ סובר בר פיקה הא דתני טומאה צפה טהור אפי' במת תני' הלכך צריכין לאוקמי מתניתין במקורה דטמא משום אהל אפילו צף:

ה"ג אבל במת כעומד. וה"פ אין חילוק בין צף לעומד:

כהא דתניא כל הנזרקין ספיקן טהור. כגון שספק אם נגע בהן אדם וכלים בשעת זריקתן או לא טהור דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי:

חוץ מכזית מן המת. שזרק ע"ג אדם או טהרות ספק נגע או לא נגע:

והמאהילין שהן מטמאין מלמטן למעלן. כגון זב וזבה שמטמאין באבן מסמא וכן עליונו של זב מלמעלה כמלמטה אין לטהר משום טומאה צפה:

ופריך לית הדא פליגא. וכי לא קשיא מתני' לר' יאשיה:

ה"ג דרי"א טומאה טמונה בקרקעו של בית אין הנזיר מגלח. וה"פ מדר"י משמע לעולם אין הנזיר מגלח עליה ואלו במתני' תנן ליטהר מטומאת מת טמא:

כאן מן הצד. ר"י איירי שהטומאה מונחת מן הצד מסתבר טפי לומר שלא נגע הלכך אינו מגלח עליה ומתני' בשמונחת כנגדן:

ואפי' תימר. מתני' ור"י תרווייהו איירי במן הצד או כנגדן אפ"ה לא קשיין אהדדי דטמא דתנן במתני' היינו שסותר אבל מיהו אינו מגלח על טומאה זו תגלחת הטומאה כמו שמגלח אשאר טומאות דאינה אלא מדרבנן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף