הרי בשמים/ב/נו

סימן נו

לק"ק קינהעניטש.

יום ג' י' למב"י תרנ"ד לפ"ק סטר.

ישפות ה' שלום לכבוד ידידי הרב האברך החריף ושנון ומורה גם הוא יורה. קולע אל השערה מוה' דוד רייז נ"י.

מכתבך הגיעני וחשתי להפיק רצונך ושאלתך להשיב לך על אתר בדבר שבא מכתב מאיש א' מקונשטאנטינא יליד עירך איך שזה שנות מספר קידש אשה אחת שהיא נשואה עתה לאיש א' בקהלתכם והיא מילידי ראהטין וקידשה בהיותה עמו בקונשט: בעוד היתה בתולה ואיש לא ידעה בחופה וקידושין כדמו"י ודרו ביחד כששה חדשים ואח"ז נשבתה לבית נכרי וגם היתה בבית זונות זמן רב ואח"ז הלכה משם ועקבותיה לא נודעו וכותב שיש לו עדים על כל זה ושיוכלו לשאול אצל הרב מ' ליב קנעפיר שהוא רב בשם שיודע את כל המאורע ושלח תמונתה הנקרא פאטאגראף. ובאמת נראה בעליל שהוא תמונתה ממש. וכאשר שאלו את פי האשה ע"ז כיחשה מתחלה ואמרה שמעולם לא היתה שם. וכאשר ענו כחשה בפני' אחר איזה שעות הודית שבאמת היתה שם וגם הגידה שהיתה בבית זונות ועשתה מה שלבה חפץ אבל לא נתקדשה לשום ב"א ושם האיש הכותב מוזר ממנה ומתנצלת א"ע היות שהיתה שנואה שמה מאיזה טעם ויוכל להיות שהוא השונא ושם לה עלילות דברים משנאתו אותה. זהו תוכן המעשה:

הנה מבין טורי מכתבך ראיתי שיצאת לדון בזה מכח קלא מה שלא נזכר מזה בהשאלה. והנה אם נודע הענין רק לשנים או שלשה אנשים לא חשיב קול כמ"ש בתוס' כתובות ט"ז: ד"ה וזו ובעינין שיהי' גלוי ומפורסם לכל בני העיר. ואפי' אי הי' קול ממש אין לחוש לקול הזה מאחר דקיי"ל בגיטין פ"ח: כר"א דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ומבואר ברמ"א סי' מ"ו ס"ח דאפי' אם יצא הקול קודם הנישואין רק שלא הוחזק בב"ד עד אח"כ אין חוששין לו ואף דכ' בב"ש סי' מ"ב ס"ק ט"ו בענין קול שלא הוחזק בב"ד דלמעשה הדבר מסור לחקירת הדיינים בכ"ז זהו דוקא בקול שקודם קידושין אבל לא אם כבר נתקדשה לאחר והא דמצינו בקידושין נ"ב. גבי ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב ר"ח וקא משער לי' אי אית בי' שו"פ כו' אמרה לי' אמי' והא ההוא יומא דקדשה הוי בי' שו"פ א"ל לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא כו' א"ל רבנן לר"ח הא איכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא הוי בי' שו"פ ופי' התוס' שיצא הקול דאיכא עדים באידית ופליגי התם אביי ורבא אר"ח דמדמי לה להא דר"ח דקא' עדים בצד אסתן ותיאסר דאם הקילו בשבוי' ניקל בא"א וא"כ הא התם יצא הקול לאחר שכבר נתקדשה לאחר ואפ"ה חיישי לה י"ל דהתם כיון דהא ידעינן בודאי שקידשה הראשון רק דא"י אם הי' אז שו"פ בזה שפיר חיישינן לקלא דאיכא עדים שיודעין שהי' שו"פ בשעת הקידושין אבל היכי דלא ידעינן מקידושין כלל בודאי ל"ח לקלא דבתר קידושין וכה"ג מחלק בתשו' הריב"ש סי' קכ"ג ע"ש ובפרט דבנ"ד אין לחוש להך קול כיון שהוא רק מחמת האיש הזה שכתב המכתב לקהלתכם וכיון שהוא אינו נאמן ל"מ גם הקול היוצא מחמתו דהוי קול ושוברו עמו וכמ"ש באס"ז כתובות כ"ה. לענין קלא דב"ג וב"ח דאי הגדת העדים ל"מ אינו מועיל גם הקול דאתי מחמתייהו ע"ש:

ומה שכתבת דבנ"ד יש להאמין להאיש הזה שאומר שקידשה מאחר דאינו נוגע בדבר משום שיודע שהיא אסורה עליו אחרי שהיתה בבית זונות לא כן שמענו מדברי הש"ס קידושין ס"ג: דקא' התם דאפי' נתקדשה בודאי ע"י אבי' וא"י למי נתקדשה ובא א' ואמר אני קידשתיה וכנסה ובא אחר ואמר אני קידשתי' לא כל הימנו לאוסרה עליו ע"ש ואף דגם התם אסורה לו משום סוטה אחר שכנסה זה וג"כ אינו נוגע אפ"ה א"נ. אמנם מה שיש לעורר בזה בנ"ד דאיפשר דהא דקיי"ל דא"נ הוא רק היכי שאמר קידשתיך בפני פו"פ והלכו להם למדה"י כדמוקי בגמרא דף ס"ה. אבל אם אמר קידשתי' בפני פו"פ שהם במקום קרוב ורוצה לברר ביום או יומים אנו צריכין לחוש לדבריו ולהפרישה מבעלה על יום או יומים כפי דברת העד. ונראה דזהו דקא' בגמ' הנ"ל כנסה ובא אחר ואמר אני קידשתי' לא כל הימנו לאוסרה עליו שלכאורה שפת יתר הוא דהיל"ל סתם אינו נאמן ותו לא וי"ל דבמכוון נקט ההוא לישנא להורות דרק לאוסרה עליו לגמרי אינו נאמן כגון שאמר שהעדים שקדשה בפניהם מתו או הלכו להם למדה"י והיא מכחשת דע"א בהכחשה לגבי איסור לאו כלום הוא משא"כ היכי שאומר שרוצה לברר מיד אנו צריכין למיחש לדבריו דבכה"ג מהני באיסורין אפי' ע"א בהכחשה ומהני נמי לגבי קידושין דאף דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון בכ"ז הרי בממון נמי מועיל ע"א לענין חיוב שבועה ה"ה דמועיל בדבר שבערוה היכי שאומר שרוצה לברר מיד כענין שמצינו בפירש"י בקידושין ס"ה. בטעמא דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין משום דע"א חשיב לחייב שבועה בד"מ הלכך בערוה נמי חשיב לחוש לקידושין שנעשו בפניו. וה"ה כשבא א' ואמר שקידשה בפני ב' ואומר שרוצה לברר מהני אפי' בהכחשה דהרי בב"י וד"מ וסמ"ע בח"מ סי' ל' מובא בשם מהרי"ק דגם לענין ממון מהני כל שאומר שרוצה לברר. ומה שנתקשה בש"ך שם ס"ק י"ג דבקידושין ס"ו: דקא' דשלח ואחוי מהימן הוא רק לענין איסורא ולא לגבי ממון לפענ"ד י"ל דנהי דלענין ממון ל"מ אפי' במילתא דעבידא לגלויי ול"מ ג"כ לענין דבר שבערוה כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' קנ"ה דאף דבאיסורין מהני מדעל"ג מ"מ בדבר ערוה ל"מ כמו דל"מ בד"מ משום דילפינן דבר דבר מממון ע"ש וכ"ה באמת ד' הרמב"ם בה' גירושין פי"ב הט"ו וספי"ג וכמו שהאריך בכ"מ שם. והרי כמה מרבוותא העלו דהא דעא"נ בעגונה הוא משום מדעל"ג ובכ"ז ל"מ אלא בעגונה דאקילו בה רבנן ולא בשאר דבר ערוה וכן במה שנוגע לענין ממון גם בעגונה ל"מ כמבואר ברמב"ם פ"י מה' נחלות דאף דמתירין אותה לינשא עפ"י ע"א מ"מ אין היורשין יורדין לנחלה עפ"י עדות זו ע"ש ועתשו' נוב"י מהד"ק חאה"ע סי' כ"ז זהו דוקא בדבר שיכול להתברר אבל אינו ודאי שיתברר אבל אם העד מבקש שרוצה לברר עדותו בכה"ג מהני אפי' בממון דומיא דכ' בתשו' הריב"ש הנ"ל שיש מדעל"ג שמועיל אפי' בממון כמו שטרי פרסאה דמקרינין לנכרים ומגבינין בי' כדא' בגיטין י"ט. והיינו משום דברור הוא שיתגלה הדבר ע"י אנשים אחרים בקרוב ע"ש א"כ מכ"ש היכי דהעד אומר שרוצה לברר הדבר תיכף בודאי מהימן אפי' לענין ממון ולפיכך היכי שהוא ע"א מחייב שבועה בכה"ג וכן הסכים לדינא באו"ת שם. ומעתה נראה שמה שכ' הרמ"א באה"ע סי' מ"ב דאפי' לד' הסוברים כמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין היינו כששניהם מודים אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש ואף דבד"מ הא דע"א קם לשבועה הלא הוא בהכחשת הבע"ד והיל"ל דגם בקידושין מהני אפי' כשא' מכחיש י"ל דבדבר שבערוה. כשא' מהבע"ד מכחיש הוי כע"א המוכחש מעד אחר בד"מ דבחד לגבי חד הא אינו קם לשבועה וה"ה דל"מ בדשב"ע אפי' בהכחשת הבע"ד כיון דבשאר איסורין הוי גם הבע"ד בגדר עד ולפיכך הוי לענין קידושי ע"א הכחשת הבע"ד כמו הכחשת עד אחר דל"מ גם לענין שבועה. ולפי"ז נראה דהיכי דהעד המעיד על הקידושין אומר אברר הדבר במשך איזה ימים שהיו קידושין לפני עדים פו"פ צריכין לחוש לדבריו אפי' הוא בהכחשה כיון דבכה"ג הרי מהני גם לענין ממון כנ"ל ולכן צריכין לחוש בכה"ג גם לענין קידושין וע"כ אמרו בדיוק בגמרא הנ"ל לא כל הימנו לאוסרה עליו היינו איסור מוחלט היכי שאינו אומר שרוצה לברר כגון שאומר שקידשה לפני עדים שהלכו להם למדה"י משא"כ היכי שאומר שרוצה לברר ביום או יומים שפיר אנו צריכין לחוש לדבריו להפרישה מבעלה על יום או יומים למען יברר הדבר:

ובדרך אגב ראיתי בשו"ת נוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' ע"ה שהקשה ע"ד הסמ"ק ומרדכי שפוסקים דהמקדש בע"א חוששין לקידושין מדברי הש"ס קידושין מ"ג. איתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי ר"ש אמרי אין שליח נעשה עד כו' מיתיבי אמר לשלשה צאו וקדשו לי האשה אחד שליח ושנים עדים דברי ב"ש ובה"א כולן שלוחין הן ואין שליח נעשה עד עד כאן ל"פ אלא בשלשה אבל בשנים ד"ה לא כו' וקשה דאי ס"ד דקידושין מועילין בע"א א"כ גם בשנים פליגי דלב"ש אחד שליח והשני עד ולב"ה שניהם שלוחים ואין שליח נעשה עד ע"ש שמוכיח הנוב"י מכח קושיא זו דאין הלכה כסמ"ק ומרדכי הנ"ל. ולפענ"ד איפשר לומר בישוב קושיא זו ע"ד הפלפול עפ"מ שי"ל בטעם הפלוגתא אי חוששין בקידושין ע"א דמ"ד דחוששין לקידושין אף דאין דשב"ע פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון בכ"ז זהו רק באתחזק איסורא כמ"ש הר"ן בקידושין פ' האומר דבעינן תרווייהו דבר שבערוה ואתחזק איסורא וכ"ה במהרי"ק שורש ע"ב ובתשו' מיימוני ה' אישות סי' ג' ועב"ש סי' ד' סק"ז ובנובי"ק חאה"ע סי' נ"ד נ"ה. והכי מוכחא באמת פשטא דסוגי' ריש גיטין. וא"כ הרי נודע מ"ש הר"ן בתשו' לענין מקוה דחזקה העשוי' להשתנות ל"ה חזקה ועפנ"י ר"פ כל הגט וא"כ הרי כתב המהרי"ט בשניות חח"מ סוסי' כ' דחזקת פנוי' דאינו שינוי בגוף חזקה קלילא היא והוי' חזקה העשוי' להשתנות דעבידא להתקדש וע' מלחמות פ"ק דכתובות וי"ל שזהו טעמו של התוס' כתובות ע"ה: שכ' דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל נגד חזקת הגוף (ועפמ"ג יו"ד סי' ס"ט בשפ"ד ס"ק י"א דמשמע מדבריו דאפי' חזקה העשוי' להשתנות ע"י מעשה ל"ה חזקה ועפמ"ג א"ח בא"א סי' י"א י"ג ובכ"ז חזקת הגוף הוי' חזקה אלימתא דלא נעשה שינוי בגוף כל דלא ידעינן שנבעלה וענובי"ק חיו"ד סי' ו' ובתשו' בר"א חיו"ד סי' מ"ז] ולפי"ז י"ל דלכך מהני בקידושין ע"א כיון דל"ה נגד חזקה משום דעשוי' להשתנות והא דמצינו בכ"ד דמוקמינן אחזקת פנוי' הוא דוקא היכי דליכא עד המעיד היפך זה משא"כ בדאיכא ע"א המעיד כנגדה שפיר מהני ובמק"א הבאתי סמוכין לזה מד' התוס' גיטין ב': ד"ה ע"א שהקשו כיון דשמעינין מוספרה לה דע"א נאמן באיסורין א"כ נימא דגם באתחז"א יהי' נאמן ותי' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ולכאורה משמע דגם היכי דלא הפסיקה בטהרה ליכא חזקת טומאה והוא נגד המוחש ולא כן שמענו מד' הש"ס והראשונים ומבואר בד' רש"י נדה כ"ט. ד"ה והכי אשמעינין דכ"ז שלא הפסיקה בטהרה הרי היא בחזקת טומאה והכי מבואר בפוסקים דבימי ספירה הרי היא בחזקת טומאה לענין ספק עתשו' נובי"ק חיו"ד סי' ס"ד וקרא דוספרה לה הא קאי בספירת ז"ל ואמינא לבאר סברת התוס' הלזו דהיא חזקה העשוי' להשתנות דהו"ל חזקה גרועה כנ"ל וכ"כ בתשו' זכרון יוסף סי' ט' דחזקה העשוי' להשתנות הו"ל חזקה גרועה ובדאיכא חזקה אחרת כנגדה החזקה השני' עדיפא ע"ש וי"ל דה"ה דע"א נאמן נגד חזקה העשוי' להשתנות ושפיר כ' התוס' דלא מוכח מוספרה לה דעא"נ גם בדאיכא חזקה טובה משא"כ לענין ספק מקרי שפיר חזקת טומאה בימי ספירה. ועכ"פ שמעינין דעד המעיד נגד חזקה העשוי' להשתנות מהני ולכך מועיל ע"א בקידושין והוי שפיר דומיא דממון דהא דבעינין שני עדים הוא רק להוציא מחזקת ממון אבל היכי דליכא חז"מ באמת סגי בע"א ולהכי ע"א קם לשבועה כיון דל"ה להוציא מחזקת ממון דאף שיוכל להיות שישלם ולא ירצה לישבע אבל לע"ע אין אנו דנין להוציא ממון מחזקת בעליו והוא מכוון עם סברת רש"י הנ"ל דלהכי חוששין בע"א משום דע"א חשיב לחייב שבועה בד"מ כיון דל"ה כנגד חזקה וה"ה בקידושין ליכא חזקה גמורה כיון דחזקת פנוי' עשוי' להשתנות שכל פנוי' עומדת להתקדש כנ"ל משא"כ חזקת א"א שפיר הוי' חזקה גמורה כיון דסתם אשה לאו לגירושין עומדת כדא' ריש זבחים ואידך מ"ד ס"ל דמהני ג"כ חזקה העשוי' להשתנות ולכך המקדש בע"א א"ח לקידושין. ולפי"ז הרי בתשו' מהרי"ט בראשונה סי' י"א כ' דמקור הדבר דחזקה העשוי' להשתנות ל"ה חזקה נובע מסוגיית הש"ס דריש נדה דקא' התם מ"ט דשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן קסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהרה עומדת והא כי אמר העמד דבר על חזקתו היכי דל"ל ריעותא מגופי' אבל איתתא כיון דמגופה קחזיא ל"א אוקמ' אחזקתה ופירש"י כיון דמועדה ועלולה לכך אין לה חזקת טהרה הרי דס"ל להלל דחזקה העשוי' להשתנות ל"ה חזקה ולפי"ז מיושב שפיר קושיית הנוב"י הנ"ל דל"ה איפשר לב"ש וב"ה לאיפלוגי באמר לשנים צאו וקדשו לי האשה דיסברו ב"ש אחד שליח ואחד עד דהרי כל טעמא דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין הוא משום דס"ל דחזקת פנוי' ל"ה חזקה דעשוי' להשתנות והרי שמאי ס"ל בנדה דגם חזקה העשוי' להשתנות מהני [עתוס' שבת ק"ל: ד"ה דר"א שמותי הוא] וע"כ אין לחוש לדידהו לקידושי ע"א ודוק:

נחזור לדברינו שהוכחנו למעלה דהיכי שהעד שאומר שנתקדשה אומר שרוצה לברר הדבר במשך יום או יומים צריכין לחוש לדבריו להפרישה על זמן הלז. הן אמת שמבואר בב"ש סי' מ"ב הנ"ל בשם תשו' הרמ"א דאם הוציא קול שקידש אותה ואומר שיש לו עדים ויצאו מעיר ולא הרחיקו מותרת ולא חיישינן לדבריו אפי' אומר שיבאו היום או מחר אפי' אם אומר פו"פ הם עדיו ואפי' היא משודכת שלו לא משגחינין בדבריו וכ"כ בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סוסי' ה' דאפי' ידעינין בודאי שיש עדים שרוצים לילך ולהעיד שנתקדשה בכ"ז כל זמן שלא העידו אין לנו לחוש פן כשיעידו לא יכונו עדותן ע"ש אמנם הא נראה דזהו רק להפרישה מבעלה אין חוששין לדבריו כדי שלא תתגנה על בעלה כנראה מדברי רש"י בגיטין פ"ט: שזהו הטעם דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן וי"ל דל"מ לענין זה אפי' כשרוצה לברר. ויש להטעים הענין עפמ"ש המנ"י בקונטרס הספיקות ס"ק מ"ה דכל היכי דאיכא פסידא ל"א היכי דאיכא לברורי מבררינין וי"ל דמה שתתגנה על בעלה הוי כאיכא פסידא ואין מחויבין להפרישה אבל עכ"פ משום חומרת א"א מוטל על הבי"ד שבעירו לחקור אחר דבר זה אצל הבי"ד שבקונשט: למען הרים מכשול מישראל. והרי בכנה"ג אהע"ז סי' מ"ו בהגה"ט אות ל"ג מביא ד' תשו' רש"ך סי' ק"ה שכ' דביצא קול שיש עדים במדה"י שנתקדשה חיישינן אפי' לקלא דבתר נשואין ע"ש ונהי דלא פסקינין כוותי' בכ"ז החיוב רמיא על הבי"ד להוציא הדבר לאור ובפרט בנ"ד שהאשה הזאת נתפסת בשקרה שאמרה מעיקרא שלא היתה כלל בקונשט א"כ הוחזקה כפרנית והר"ז דומה למ"ש בח"מ סי' ע"ג בשטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחד בטל הנאמנות דאמרינן כיון דהוחזק כפרן בדבר א' אפי' לזה שלא הוחזק כפרן איתרע נאמנותו ע"ש וביותר מה שהאשה בעצמה הודית שהיתה בבית זונות כו' וקרוב הדבר להאמין לדברי הכותב שהיא מקודשת לו:

ובדבר מה שהקשית בד' הב"ש סי' ל"ז ס"ק מ"ו בהא דהאומר קידשתי את בתי וא"י למי קידשתיה ובאו שנים וכ"א אמר אני קידשתיה שניהם נותנים גט. והקשה הב"ש כיון דאחד מהם בודאי משקר וחזינן דאינו מירתת ניחוש שמא שניהם לא מירתתי ומשקרי ונתקדשה לאחר ולמה היא מותרת לכ"א אחרי ששניהם נותנין גט ותי' דכששניהם נותנים גט אמרינן אין אדם חוטא ולא לו כיון שאינו כונס ובודאי א' מהם יודע דהב' קידש אותה ולא תבא לידי חטא כי השני נמי מגרש וע"ז הקשית דהרי הר"ן הקשה באמת בקידושין שם האיך מהימן לרב ליתן גט ולר"א אף לכנוס הרי אין דשב"ע פחות מב' ותי' דהא דאין דשב"ע פחות מב' הוא רק כשבא להוציא מחזקת א"א והכא אינו בא רק לברר החזקה שהיא קידש אותה והכא הא ליכא הסברא דמברר החזקה וכיון דא' מהם בודאי אומר שקר א"כ הדר קשה דהרי אין דשב"ע פחות מב'. הנה לא ידענא מקום לקושיא זו דמאי חזקת א"א איכא כאן הרי לדברי שניהם אחר שנתגרשה מהם היא מותרת והר"ז דומה להא דכ' באה"ע סי' י"ז ס"ט בא' אומר מת וא' אומר נהרג כיון שלדברי שניהם אינו קיים ה"ז מותרת לינשא ע"ש וע' נובי"ק סי' מ"ו. וזהו רק לאחר שמגרשין אותה שניהם או שמגרשה אחד וא' כונס משא"כ קודם שנתגרשה אפי' מאחד מהם שפיר הוי' בחזקת א"א שעל כן כ' בחלקת מחוקק שם ס"ק מ"ב דאפי' אם יש אחד שמעיד שנתקדשה לאחד ל"מ דאין דשב"ע פחות משנים ע"ש. ומה שהקשית בדברי הר"ן הנ"ל שכתב דהא דאין עא"נ בדבר שבערוה הוא רק באתחזק איסורא דסותר א"ע למ"ש בגיטין פ' התקבל דאפי' אינו נגד חזקה ג"כ אמרינן אין דשב"ע פחות מב' כבר קדמך בקושיא זו בספר בית מאיר על אה"ע סי' ל"ז סכ"א ע"ש. ובזה הנני הדור"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף