צל"ח/ברכות/מו/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עד היכן ברכת הזימון עיין פירש"י ולדבריו יש לדקדק למה תלה שאלתו בזימון. והי' לו לשאול מהיכן מתחיל ברכת המזון. ר"נ אמר מברוך אתה. ור"ש אמר מנודה לך. ולכן נראה דודאי מודה רש"י שהיחיד לר' ששת אי אפשר להתחיל מנודה לך שהרי או אינו סמוכה לחבירתה וצריך להתחיל בברוך ברוך אתה וכו' שהנחלת וכו' וכן משמע בח"ר שהקשה על פירש"י שהי' לברכת הארץ להתחיל בברוך אף בשלשה לפי שלפעמים אינה סמוכה ולא הקשה היא גופא האיך יצא היחיד שלא לפתוח בברוך אלא ודאי שבאמת צריך לפתוח בברוך לפירוש רש"י ולכן לא הי' יכול לומר מהיכן ברכת המזון מנודה לך שהרי אז אינו מתחיל בנוסח נודה לך. ודע שהרמב"ם בלי ספק שמפרש כפירוש רש"י וכבר הביא מנין הברכות ליחיד. בפ"ב מהל' ברכות. ומנין הברכות לשלשה בפ"ה אבל לא הביא כלל בחבורו שיכולים לחלק ברכת המזון לשנים ושלשה בני אדם שיברך כל אחד ברכה אחת לפי שאין דרכו להביא דבר שלא נזכר בגמרא. ואם הי' מפרש כפירוש התוס' והרי"ף א"כ דין זה מפורש בגמרא ולמה השמיטו הרמב"ם. אלא ודאי שמפרש כפירוש רש"י וכיון שמפרש הנך ברייתות כפירוש רש"י. א"כ על כרחך מפרש גם פלוגתא דר"נ ור"ש כפירוש רש"י שהרי על פלוגתייהו מביא הנך ברייתות וקאמר לימא כתנאי ולפי זה הי' לו לפסוק כר"ש שהלכה במותו באיסורי והרי חזינן שהרמב"ם פסק בפ"ב שהיחיד מברך ברכת הזן. והיינו דלא כרב ששת לפירוש רש"י וגם אין לומר שהרמב"ם מפרש כפירוש התוס' בפלוגתא דר"נ ורב ששתי,. והנך ברייתות מפרש כפירוש שדחה הרא"ש דג"כ קיימי לענין הפסקה. דאם ה' הרמב"ם מפרש פלוגתא שהר"נ ור"ש כפירוש התוס' הי' לו להרמב"ם לבאר בפ"ה הל' י"ג כשמביא דין דיצא אחד מהם לשוק שקוראין לו. הי' לו לבאר שצריך לשמוע עד אחר ברכת הזן כרב ששת. ואף אם לא הי' פוסק כר' ששת אלא כר' נחמן הי' לו לבאר שא"צ להמתין רק עד אחר נברך כיון שהוזכר פלוגתא בזה בגמרא בשלמא אם מפרש כפירוש רש"י א"כ לא נזכר בגמרא כלל עד היכן צריך לשמוע והיינו שמן הסתם סתמו כפירושו עד נברך. ולא הוצרך גם הרמב"ם להזכירו אבל אם הי' מפרש כתוס' הי' לו להזכירו ולכן נלע"ד דהרמב"ם מפרש פלוגתא דר"נ ור"ש כרש"י אבל פסק כר"נ דלא כר"ש ואף דהלכתא כר"ש באיסורא סובר הרמב"ם כיון דר"ש הוכרח לאוקמי הך ברייתא דשלש וארבע דסוברת הטוב והמטיב דאורייתא. והוא דלא כהלכתא לכן נקטינן כר"נ דמוקי שתי הברייתות כהלכה. ועוד נלע"ד דכל הני אמוראי רב יוסף ור' יצחק בר"ש בר מרתא ורנב"י שאמרו תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כולם באו לדחות דברי ר' ששת שאי אפשר לומר דברייתא סוברת שהיא דאורייתא. וא"כ כיון דר"ש ודאי אי אפשר להיות ככ"ע ור"נ מוקי שתי ברייתות לפי דעתו לכן הלכה כר"נ ועוד נלע"ד טעם דהלכה כר"נ בזה ולא כר"ש ממה דאמרו לעיל דף מ"ה ע"ב יהודה בר מרימר ומר בר ר"א ורב אדא וכו' חילוק ברכות עדיף וכו' ואי ס"ד כר"ש א"כ הפסידו ברכת הזן. ובודאי ריבוי ברכות עדיף מחילוק ברכות. ואף דעכ"פ הפסידו נברך לא אכפת להו בזה. דנברך אינו ברכה שאין בו לא שם ולא מלכות וכמו שכתבו התוס' בסוף ד"ה עד היכן וכו' אבל להפסיד ברכת הזן שהיא ברכה גמורה בשביל חילוק ברכות ודאי שלא היו טועים בזה אלא ודאי דהנך תלתא אמוראי כוותי' דר"כ ס"ל ואף שבגוף הדבר דחילוק ברכות עדיף לית הלכתא כוותייהן מ"מ בהא שסוברים כר"נ סמכינן עלייהו לדחות דברי ר' ששת:
שם דתני חדא ברכת המזון שנים ושלשה. ומזה הקשו התוס' על פירש"י דשנים ושלשה לשון זכר לא שייךאברכות שהוא לשון נקיבה ורש"י באמת גרס שתים ושלש וכן באידך ברייתא שלש וארבע הכל לשון נקיבה ולכאורה יש להוכיח כגירסת רש"י דהא יש לדקדק מנ"ל דהני ברייתות בפלוגתא דהני אמוראי פליגי ודלמא ברייתא דתני ב' וג' הכונה ברכת הזימון פעמים בשנים ופעמים בשלשה. ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל בדף מ"ה ע"ב דלמסקנא שהטעם שהשנים אין מזמנין הוא משום מצוה לחלק דחילוק ברכות עדיף. וכתבתי דשוב שפיר יש לחלק בין שניהם סופרים ובין אחד בור ואחד סופר דהם שפיר אם רצו מזמנין א"כ קאמר בה"מ שנים היינו באחד מהם בור ושלשה בכולם סופרים וכן אידך ברייתא שלשה וארבע היינו אם רוצים לומר נברך הוא בשלשה ואם רוצים לומר ברכו הוא בארבעה כדלקמן דף מ"ט ע"ב במשנה ובשלמא לגרסת רש"י דגרסינן שתים וכו' הכל לשון נקיבה א"כ על כרחך על הברכות קאי אבל לגרסת התוספת קשה ונראה דאי אפשר לפרש כן דא"כ הוי לי' למתני ברכת הזימון שנים וכו' ומדתני ברכת המזון א"כ על כל ברכת המזון קאי לא על הזימון לחוד:
שם הכא בברכת פועלים עסקינן. ויש לדקדק בשלמא לפירש"י ניחא דהיא גופא קמ"ל דפועלים סגי להו בשתי ברכות אבל לפירוש התוס' דלא נחית כלל לאשמועינן מנין הברכות אלא עקר החידוש שיכולים לחלק כל ברכה בפ"ע קשה למה נקט התנא פועלים כלל דמהי תיתי לחלק בזה בין פועלים לשאר בני אדם וכי היכי דשאר בני אדם מתחלקים לארבעה למספר ברכות שלהם ה"כ פועלים לשלשה כמספר ברכות שלהם ולמימר דאגב אורחא קמ"ל דפועלים יש להם ברכה אחת פחות משאר בני אדם הוא דוחק כיון דלא נחית האי תנא כלל לארויי במה ברכות יש בבהמ"ז והנלע"ד היא לפי דקמ"ל כאן שאין לחלק ברכה אחת לחצאין ועיין בתוס' בד"ה ולמ"ד וכו' והי' מקום לומר שבברכת פועלים שכוללים שתי ברכות בברכה אחת דהיינו ברכת ירושלים עם ברכת הארץ יהיו הפועלים רשאים לחלק ברכה זו לשני בני אדם שהרי יש בה שני ענינים אלוקים וגם אצל שאר בני אדם הם שתי ברכות קמ"ל דאפ"ה אינן רשאים לחלק כיון שאין בברכת פועלים חתימה לבל א' בפני עצמו צריך אדם אחד לאמרה כולה:
שם ומ"ד שלש וארבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא אהטור בסוף סימן ר' כתב אחי הר"ר יחיאל שאלתי לא"א הרא"ש לפירוש הר"י שפירש שהיחיד המפסיק לשנים שמתחיל בנודה לך א"כ שלשה שהפסיקו לשבעה איך יזמנו הם והשיבני יחזרו לראש כדין זימון כי לא נצטרפו אלא לאלקינו ומיד שאמר נברך לאלקינו היו השלשה רשאים לאכול אבל אחד המפסיק לשנים צריך להמתין עד סוף ברכת הזן וכתב הבית יוסף ואפילו לפי מ"ש התוס' והרא"ש דטעמא דרב ששת לאו משים דחשיב ברכת הזן זימון אלא משום דנברך אינו ברכה מסתבר' שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת שיהי' ניכר שמזמנין עליו איכא למימר דשאני הכא דכיון שמזכיר השם נברך אלקינו חשיב שפיר ברכה והלכך אינו צריך להפסק יותר עכ"ל הבית יוסף ואומר אני דלפי זה קשה למה הוצרך כאן לומר לרב ששת מ"ד שלש וארבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא נימא דשלש היינו בשלשה וארבע היינו בעשרה שאז גם נברך אשיב ברכה שמזכיר השם והם ארבע ברכות ונראה משום דא"כ תקשה איך לא חשיב ברכת המזון דיחיד כלל והוא היותר שכיח והוה לי' למימר ברכת המזון שתים שלש וארבע אבל איפכא לא קשיא עכשיו דמשני דהטוב והמטיב דאורייתא למה לא חשיב חמש דהיינו בעשרה דעשרה לא שכיחו ואמנם לפירוש התוס' דשנים ושלשה וארבעה היינו הכל בגברי ולא שייך למתני ביחיד כלל הדק"ל וצ"ע:
רש"י ד"ה מוקים לה וכו' וכשהם שלשה מוסיפים נברך הרי שלש הא דלא פירש רש"י דשלשה הינו בסתם בני אדם שאינן פועלים משום דא"כ מאי קמ"ל ואי להשמיענו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כבר שמענו ממה דקאמר שתים מכלל דהטוב לאו דאורייתא. כדמסיק רב יוסף תדע דהטוב ומטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה ובשלמא מה שכתבתי בסמוך בדברי הגמרא דלהכי לא מוקי ארבעה בזימון של עשרה משים דא"כ הוה קשיא מדוע לא החשיב גם שתים שפיר כתבתי שודאי זהו רבותא גדולה שיחיד יעקור ברכת הזן אבל כאן כיון דנקט דפועלים מברכים שתים ממילא ידעינן ששאר בני אדם מברכין שלש לכן פירש רש"י שלשה מיירי ג"כ בפועלים שמוסיפים לברך והיא גופא קמ"ל דגם פועלים חייבים בזימון כשהם שלשה דלא לימא כשם שהקילו להם לכלול שתי ברכות כאחת הקילו ג"כ שלא לחייבם בזימון קמ"ל שחייבים:
תוס' ד"ה לא סבר לה מר וכו' עיין מהרש"א הגירסא בשם מרדכי ישן והקשה המהרש"א מי הכריחו לכך ליישב לישנא דרב הונא ולישנא דר"י אהדדי דלכאורה משמע בשמעתין דפליגי וכו' ולענ"ד נראה דאי אפשר לומר דפליגי דאי הוה פליגי איד אמר לו ר"ז לא סבר לא מר להא דר"ה וכו' והרי אפילו רב ור"י הלכה כר"י ק"ו נגד רב הונא שהוא תלמידו של רב ואפילו אם נימא דר"ז לא שמע עדיין הא דר' יוחנן דאמר אורח מברך אכתי הי' לר"א להשיב לו אנא כר"י ס"ל אלא ודאי דלא פליגי כלל ותרוייהו איתנוהי ולכן לא אש ר"א להשיבו כלל:
ד"ה עד היכן וכו' ועוד הכי קיי"ל כר"ש באיסורי וכו' הנה להקשות על רש"י לא הוצרכו ללמוד מן הכלל דהלכה כר"ש באיסורי דהרי לפי מה שפירש רש"י לקמן ע"ב בד"ה להיכן הוא חוזר דקאי על דברי ר"ש הללו והרי בהדי' מסיק לקמן והלכתא למקום שפסק וא"כ על כרחך כר"ש קיי"ל אלא שהתוס' רצו כאן לומר דאפילו אם כפרש לקמן להיכן הוא חוזר כפירוש התוס' שם אפ"ה אי אפשר לפרש כאן פלוגתא דר"ש ור"נ כפירוש רש"י דהרי הלכתא כר"ש באיסורי ובכל דוכתא נקט שלש ברכות:
ד"ה ולמאן דאמר וכו' אבל נקט שנים לרבותא וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה רבותא יש בשנים והלא כבר ידענו שנים בק"ו משלשה ונלע"ד דקמ"ל דאם שנים יודעים לברך כל ברכת המזון דהיינו שיש אחד שיודע שתי ברכות ושנים הנשארים אחד מהם יודע ברכה אחת משתים הללו והשלישי יודע ברכה השלישית אסור להם לחלק לשלשה כיון דאפשר בשנים והה"ד אם אחד יודע לברך כל ברכת המזון שאסור להם לחלק אפילו לשנים אלא דנקט שנים לרבותא דלא מבעיא אם יש אחד שיודע כל הברכות פשיטא שאסור לחלק אלא אפילו על כרחן צריכין לחלק ואי אפשר להם לברך ברכת המזון בתיקנו לא תימא כיון שעל כרחן צריכין לחלק שוב לא איכפת לן בין שנים לשלשה קמ"ל דכל היכי דאפשר בשנים אסור לחלק לשלשה וא"כ נקט שנים לרבותא לאסור שלשה ונקט שלשה לרבותא דהיכי דאי אפשר בשנים ששום אחד מהם אינו יודע רק ברכה אחת מותרים לחלק אפילו לשלשה וכל זה בברייתא דשנים ושלשה אבל בברייתא דשלשה וארבעה לא הוצרך לומר שנים דבכל צד אתי בק"ו דלענין שיהי' מותר לחלק לשנים אתי בק"ו משלשה ולענין שיהי' אסור לחלק לשלשה כל שאפשר בשנים הוא ק"ו משלשה וארבעה שאם היכא דאפשר בשלשה אסור לחלק לארבעה ק"ו היכי דאפשר בשנים שאסור לחלק לשלשה ואפילו אם נימא דלא אתי בק"ו אכתי עכ"פ לא עדיף מיני' ובהה"ד אתי ולכן לא הוצרך לומר בההיא ברייתא שנים ומתורץ קושיית הרשב"א בחידושיו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |