הרי בשמים/א/קכו

סימן קכו

תשובה לרב א'.

ע"ד שאלתו בעובדא דאתא לקמי' בא' שהי' חייב לחבירו סך חמשים ריי"כ וכאשר נשה בו לפרוע לו אמר אין לי כי אם מאה כסף הונדערטער שלם לך והחליפו וקח חמשים ריי"כ לעצמך והחמשים השניים תחזיר לי וכאשר שר הלך להחליפו נאבד ממנו המאה כסף עלי דרך ובאו למשפט אם מחויב להחזיר להמלוה החמשים ריי"כ מביתו עכ"ש:

הנה אם נאבד ממנו בפשיעה הדבר פשוט דמחויב להחזיר לו החמשים ריי"כ ואף שכ' התוס' בב"ק ל"ו ע"ב גבי הא דמוקי שם הב"ע כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כש"ש לנזקין דדוקא לר"י נעשה ש"ש אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו לא נעשה ש"ש אלא מחלקו וע' ברא"ש שם דמוכח דעל חלק חבירו אפי' ש"ח לא הוי הא כבר כ' הפוסקים דל"א הכי רק התם דתפסו ניזק בע"כ של מזיק אבל היכא שבא הדבר אצלו מדעת בעלים אין הבעלים מתרצים למסור חפציהם ביד אחר בלתי שמירה וכי מסרו בידו אדעתא דהכי הוי שהוא ישמרם ואל"ה לא הי' נותנו בידו ע' במחנה אפרים ה' שומרים סי' ל"ו וע' בש"ך ח"מ סי' קע"ו ס"ק ט"ו ולפענ"ד בנ"ד יש לו דין שליח בחנם שכשנאבד ממנו אית בי' דין ש"ח ואי הוי בפשיעה חייב ואם לא הי' ע"י פשיעה פטור ואף דקיי"ל בח"מ סי' רצ"ב ס"ז במפקיד מעות אצל שולחני דהיכא דאין המעות חתומים או קשורים קשר משונה מותר להשתמש בהן ונעשה עליהן ש"ש וחייב בגנו"א ומבואר בש"ך שם ס"ק י"ב בשם המרדכי דבזמנינו שאין לנו שדות וכרמים כל עסקנו בריבית וקניית סחורה כ"ע דינם כשולחני וא"כ לכאורה הול"ל דה"נ יהי' עליו דין ש"ש אולם ז"א דהרי מבואר בב"י יו"ד סי' קס"ט דאפי' אם השליח הוא שולחני והמעות מותרין אין לו רשות להוציאם דדוקא בפקדון שמסרו בידו לזמן ידוע יש לו היתר תשמיש אבל שליח אין לו רשות להוציאם כיון שלא מסרם שישהא בידו שום זמן ע"ש וא"כ הה"נ אינו אלא כשליח שצוה עליו להחזיר לו תיכף החמשים ריי"כ שלו לא הי' לו היתר תשמיש ושפיר אין לו רק דין ש"ח ואף דכתב הש"ך בח"מ סי' קכ"א ס"ק ל"ה וז"ל בכאן וכן בכל הסי' שהוזכר שהשליח אומר שנאנסו ה"ה אפי' אומר שנגנבו או נאבדו אם הוא שליח בחנם ואינו חנוני או שולחני כו' כבר תמה עליו א"ז בנתה"מ דאשתמיטתי' דברי הב"י הנ"ל. ואין לדון ולומר דקודם שהחליף המ"כ כיון דתפיס לי' אחובי' דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי ש"ש כמו באומן ז"א דהא באומן קיי"ל דל"ה ש"ש רק היכא שא"ל בפירוש דתפיס לי' אאגרי' כגון דאמר הבא מעות וטול את שלך אבל בסתם ל"ה רק ש"ח כדמסקינן בב"מ פ"א ע"א ע' בתוס' שם והכי פסקינן בש"ע ח"מ סי' ש"ו ע"ש וא"כ הכא בנ"ד בסתמא ל"ה ש"ש מטעם זה. ואם כי הדבר פשוט בכ"ז אביא סייעתא לדברינו מדברי הש"ס שבועות מ"א ע"ב ההוא דא"ל לחברי' כ' פרעת לי פורען לי באפי בי תרי דתנו הלכתא אזל פרעי' בין דילי' לדילי' אתניסו הנך זוזי אתאי לקמי' דר"נ א"ל אין קבולי קבילתינהו מיני' דרך פקדון ואמינא ליהוי גבאי פקדון עד דמתרמי בי תרי דתנן הלכתא כו' ופירש"י וז"ל ניהוי פקדון בידי ואינו עליהן אלא שומר חנם שלא קבלתי' בתורת פרעון עכ"ל וקשה הרי עכ"פ אפי' לא קיבל המעות לשם פרעון מ"מ נימא בההוא הנאה דתפיס להו אחובי' דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי שומר שכר אלא ע"כ כיון דלא גילה דעתו בפירוש דתפיק להו אחובי' מסתמא לא אמרינן דהוי ש"ש אמנם אכתי קשיא לכאורה הרי איהו בודאי אית לי' היתר תשמיש כיון דהלוה באמת סבור דיהיב לי' לשם פרעון ואי מתרמי לי' עיסקא מי לא זבין א"כ יהי' עי"ז ש"ש אולם ג"ז נכון דהנה לכאורה צריך להבין למה לי' לרש"י ז"ל לפרש שאינו אלא שומר חנם הרי כיון דמיירי דאתניסו הנך זוזי ובאונסין אפי' אי הוי עליו דין ש"ש הי' פטור לכן נראה ליישב עפי"ד הסמ"ע בסי' רס"ז ס"ק ל"ח שכ' לדעת הרמב"ם דס"ל שומר אבידה הוי ש"ש הלכך כל היכא דאית לי' היתר תשמיש מעלינין לי' חד דרגא והוי שואל וחייב באונסין ורק בש"ח ע"י היתר תשמיש נעשה ש"ש ע"ש ולפי"ז יהי' הפי' בדברי רש"י ז"ל הכי דכיון דאינו עליהן אלא ש"ח לכן ע"י היתר התשמיש לא נעשה על המעות אלא ש"ש וכיון דש"ש פטור מאונסין לכן פטור הכא כיון דאתניסו הנך זוזי משא"כ אי הי' ש"ש הא הי' עליו ע"י היתר התשמיש דין שואל [ואף שכ' בסמ"ע סי' רצ"ב ס"ק ט"ז דדמי פקדון גרוע מדמי אבידה דבפקדון לא מהני היתר תשמיש אלא בעינן נשתמש כבר הלא כתב שם הטעם דשימוש בדמי הפקדון גרוע שמא יבא המפקיד פתאום ויתבע ע"ש והכא הא ל"ש האי טעמא דבאמת הלוה הא א"י לתובעו שיחזירם לו רק שאומר המלוה שתופסו בתורת פקדון עד דמתרמי בי תרי דתנו הלכתא א"כ דמי שפיר לדמי אבידה וסגי בהיתר תשמיש] והי' חייב גם באונסין. אמנם באמת בתוס' ב"מ כ"ט ע"א ובכ"ד דחו סברא זו דא"א לומר דבש"ש יהי' עליו ע"י היתר התשמיש דין שואל דאטו אם מוסיפין שכר לשומר יהי' לו דין שואל ע"ש ובאמת הש"ך שם ובסי' ע"ב ס"ק ל"א חולק על הסמ"ע בזה ודעתו דלעולם ל"ה ע"י היתר התשמיש רק ש"ש וע' ב"מ מ"ג בתוס' שם לענין אי המוכר מותר להשתמש במעות דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל דהקשו שם מההוא דפוסק על הגדיש ובמהרש"א שם הקשה דאכתי לר"ש איך יפרנס הא דפוסק על הגדיש אך י"ל לד' התוס' ע"ז ע"א דהיכא דליכא כספא משיכה קונה וה"ה להיפוך א"כ בפוסק על הגדיש דאין לו כעת מה למשוך גם ר"ל מודה דמעות קונות ומותר להשתמש במעות וע' בתוס' עירובין פ"א ע"ב דהמוכר הוי על הנך זוזי ש"ש משום דשרי להוציאם ע"ש] ע"כ נראה דהכא ל"ש דיהי' ש"ש מטעם היתר תשמיש כיון דבאמת לפי דבריו שאומר שלשם פקדון קבלי' הא הי' אסור להשתמש בהן אם אינו שולחני ושפיר כ' רש"י שטוען דאינו עליו אלא ש"ח והיינו לפי דבריו והא דאצטריך לי' לומר שאינו אלא ש"ח הרי גם אם הוא ש"ש פטור מאונסין י"ל עפי"ד התוס' ב"מ מ"ב ע"א ד"ה אמר שמואל כו' דמגניבת אונס לא מיפטר ש"ש אם לא בגניבת לסטים מזויין ע"ש וא"כ י"ל דאתניסו הנך זוזי שנגנבו באונס ולכך הוכרח לומר דל"ה אלא ש"ח דאי הי' ש"ש הי' חייב על גניבת אונס. עכ"פ בנ"ד לא הי' על השליח רק דין ש"ח ואי לא הי' בפשיעה פטור מלהחזיר החמשים ריי"כ רק שצריך לישבע שבועת השומרים המבואר בסי' רצ"ה ס"ב ולהיות שהדבר פשוט אין מהצורך להאריך עוד. ומדי התבוננתי בענינים האלה ראיתי להעיר בש"ס פסחים ל"א ע"א לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו כו' אלא הב"ע שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר"י דאר"י מנין לבע"ח שקונה משכון שנא' ולך תהי' צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לבע"ח שקונה משכון ת"ק סבר הנ"מ ישראל מישראל הוא דקרינא בי' ולך תהי' צדקה אבל ישראל מנכרי לא קני ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מנכרי לא כ"ש. והעירותי דהנה בתוס' בב"מ פ"ב ע"ב ד"ה אימור מביא שם דעת הקונטרס דמשכון שלא בשעת הלואתו קני אף לאונסין כמו שמובא בתוס' כאן בסוגי' ודחו אותו ומסקי דאינו אלא ש"ש וכ' וצריך לפרש מאיזה טעם יהי' ש"ש דאי חשיב קנין גמור אפי' באונסין יתחייב ואי לא חשיב קנין גמור לא יהי' אפי' ש"ש ותי' דבההוא הנאה שיכול לקדש בו את האשה כדא' בפ"ק דקידושין קידשה במשכון דאחרים מקודשת הוי עלי' ש"ש והקשו תו דלמה יחשב ש"ש בשביל כך והלא כך הי' יכול לקדש במעותיו ותי' דחליפין יכול לעשות במשכון מה שלא הי' יכול לעשות במעות דאין מטבע נעשה חליפין ע"ש והנה בב"מ נ"ח ע"א אמרינן השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו ופירש"י אם אירע בהן קלקול בשבת אין חייב לשלם ע"ש הרי דבש"ש באותן ימים שאין נוטל בהן שכר אינו ש"ש אז וא"כ קשה לכאורה כאן בישראל שהלוה לנכרי ע"ח דס"ל לר"מ דאחה"פ עובר משום דר' יצחק ולפי"ד דאינו קנין גמור רק שהוא ש"ש כיון דאית לי' הנאה שבמעותיו לא הי' יכול לעשות חליפין ובהמשכון יכול לעשות חליפין והלא בתוך ימי הפסח הוי החמץ איסור הנאה וקיי"ל בב"מ מ"ז ע"ב במנא דכשר למקניא בי' למעוטי איסורי הנאה דא"ה לא עבדי חליפין וא"כ אין לו השכר הזה בתוך ימי הפסח ואין אחריותו עליו כנ"ל וא"כ אין עליו בתוך ימי הפסח דין ש"ש ואמאי יהי' עובר עליו אחה"פ אפי' לר"מ דאית לי' דר' יצחק הא ל"ע בב"י כיון דלא הי' עליו בתוך ימי הפסח דין ש"ש והנה הא ל"ק דהרי בלא"ה חמץ הוי פירא ופירא לא עבדי חליפין ומאי הנאה אית לי' ע' בתוס' עירובין מ"ט ע"א ד"ה עירוב משום קנין וז"ל פירוש דבהאי פת מיקני רשות להדדי אע"ג דפירי ל"ע חליפין מ"מ קנו בתורת דמים] דנוכל לומר כשי' ר"ת בתוס' ב"מ מ"ו דבשוה בשוה גם פירי עבדי חליפין וע' בח"מ סי' ר"ג ס"א בהג"ה ובשלמא בשכיר חודש כיון דנותן לו שכר קצוב על משך חודש הוי כמה שכר שמקבל על כל החודש ולכך שפיר אמרינן דאחריות שבת עליו אבל ההיא שכר של הנאת קניית חליפין הוי כל יום שכרו בפ"ע שהרי עדיין לא הגיע להנאה זו ורק בכל יום אמרינן שהיום יוכל להיות לו ההנאה של קניית חליפין וא"כ הוי כשכיר יום שאינו חשוב ש"ש רק ביום שמקבל השכר וקשה שפיר כנ"ל והנה תלמידי החריף כמר שלום אורנישטיין שיחי' מפה"ק סטריא השיב עפי"ד בעל ערבי נחל בדרוש לפסח שחידש בהא דקיי"ל אין קונין חליפין באיסורי הנאה דהיינו משום דלאו מידי יהיב מ"מ היכי דלמקבל מותר בהנאה אף דלהנותן אסור בהנאה מיד שקיבל קנה זה שכנגדו את חליפיו הואיל והוי דמים למקבל וא"כ אפי' לפי"ד התוס' שחולקים על ר"ת לעיל ג' ע"א וסברי דאינו מועיל קנין חליפין בעכו"ם מ"מ ה"ד בעכו"ם מישראל אבל לא ישראל מעכו"ם ע' בש"ך ח"מ סי' קכ"ג סק"ל] וא"כ יש לו הנאה זו גם בפסח שיוכל לקנות דבר מעכו"ם בחליפין דהא לעכו"ם מותר בהנאה והיכי דלהמקבל מותר בהנאה הא מהני החליפין עכ"ד אולם אכתי אינו נכון דהא מבואר ברש"י ותוס' חולין ד' ע"ב דחליפי חמץ אסור למחליף מדרבנן ואפי' לשי' הפוסקים שהובא בא"ח סי' תמ"ג דמותר אף למחליף דחמץ אינו תופס דמיו מ"מ הא לכתחלה אסור לעשות קנין חליפין בחמץ דנהנה בהחמץ ואף דמשמע שם מדברי המג"א דהיכי דנותן לו החמץ קודם ואח"כ נותן העכו"ם חליפין שרי לכ"ע אפי' להאוסרין ביי"נ במשך היין ואח"כ נתן דמיו מ"מ בחמץ מודו דמותר בכה"ג ע"ש אולם ז"א דהא כל הטעם הוא דכיון דבכה"ג שמשך הגוי קודם החמץ הא א"צ הגוי לשלם לו דאינו שוה כלום כיון דא"ה הוא ומה שנותן לו הוא מתנה בעלמא ע"ש א"כ תו לאו חליפין הוא ולא נקנה לישראל החליפין עד שבא לידו וא"כ לא נהנה מידי וצריך לעיין בזה:

וע"ד שאלתו בנידן שראובן לוה משמעון סך מה על זמן קבוע ובתוך אותו הזמן נתחייב שמעון לראובן איזה סך בעד היזק שעשה לי אי יכול שמעון לומר לראובן הלא אתה חייב לי מההלואה שלוית ממני והפוכי מטרתא למ"ל א"ד יכול ראובן לומר לשמעון הלא הסך הזה עלי לשלם לזמן שקבעת לי ואתה שלם לי בעד ההיזק מיד. הנה שאילה דא שאילת ראשונים היא וכבר נשאל בכיוצא בזה הריב"ש בתשובותיו סי' ק"ט וכ' לפשוט זה מש"ס כתובות ק"י ע"א גבי שנים שהוציאו שט"ח זה על זה דפליגי התם בגמ' רב נחמן ורב ששת ר"נ אמר זה גובה וזה גובה ור"ש אמר הפוכי מטרתא למ"ל אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ומבואר התם דהיכא שלוה זה לעשר וזה לחמש אפי' ר"ש מודה דזה גובה וזה גובה כל א' בזמנו ואין מי שלא הגיע זמנו יכול לומר למי שהגיע זמנו אעכב חובך אצלי בעד חובי ע"ש ולפענ"ד נראה למיפשט עוד מש"ס ב"ק כ"א ע"א ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אגבי' ר"נ לאפדני' מיני' לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ההוא מעיקרא קרמנאי הוו דיירי בי' כו' והקשה באס"ז שם הלא היתומים צריכין לשלם לו יציאותיו ותי' דכיון שירד לקרקע של יתומים ובנאה מדעתו ואעפ"י שהיא עשוי' לבנות דעתו שלא יהא נפרע מהם עד שיגדלו ויהיו בני פירעון וחזרו היציאות עליהם בחוב וצריך זה לפרוע עתה שכירות כל האפדנא ע"ש וא"כ הה"נ בנ"ד מחויב שמעון לשלם לראובן בעד ההיזק מיד וחובו יגבה מראובן לכשיגיע זמנו דכשקבע לו זמן להלואתו הא א"י לתבוע קודם כמבואר במכות ג' ע"ב גבי המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו דאע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן בי' לא יגוש משום דעכשיו אם בא לנוגשו בלא שביעית א"י משום שהוא תוך זמנו ע"ש וכ"פ להלכה בש"ע ח"מ סי' ע"ג ס"ב ובאמת דין זה מפורש יוצא מדברי הש"ע ח"מ סי' פ"ה ס"ג כדברינו. הנלפענ"ד כתבתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף