שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/יג
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה י"ג
מטה עוזך ישלח ה' מציון לובש צדקה כשריון, גבר מזוין בהלכות מצוין אבהן ובר אוריון האלוף מהר"ר נפתלי צבי כהן לאל עליון יסתרהו ה' בסתר כנפיו בעוז חביון:
על אשר בא מכ"ת בשאלה אזור מעור האדם אי שרי לכהן לחגור אותו או לא הנה לפי שאלת מכ"ת דנראה ליה דלישראל ודאי שרי אלא שמסתפק אי שרי לכהן או לא הרי משנה שלימה היא בחולין פרק העור והרוטב דף קכ"ב אלו שעורותיהן כבשרן פירש רש"י שעורותיהן מטמאין כבשרן עור האדם ועור חזיר של ישוב וכו' ועור חטוטרת של גמל וכו' וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורה חוץ מעור האדם ע"כ הרי מבואר במתני' בהדיא דעור האדם מטמא אפילו כשהיא עבודה אלא דמסיק התם בגמרא לחד לישנא דכשאינה עבודה מטמא מדאורייתא, וכשהיא עבודה אינה מטמא אלא מדרבנן משום גזירה שמא יעשה ממנה שטיחין וכן פסק הרמב"ם פ"ג מהלכות טומאת מת שכתב וז"ל עור האדם כבשרו ואם עבדו כל צרכו או הילך בו כדי עבודה הרי זה טהור מן התורה אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר המת גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבוד עורות האדם וישתמשו בהן עכ"ל הרי מבואר בהדיא שעור האדם אסור לכהן ואפילו עיבדו אסור מכל מקום מדרבנן:
אלא שלפי זה כיון שעור האדם שעבדו אינו אסור אלא מדרבנן היה אפשר לומר לפי מה שנראה משאלת מכ"ת שהכהן צריך לאזור ההוא לרפואה מותר הכהן לחגור בו וראיה לזה מהא דאיתא בברייתא פרק קמא דע"ז דף י"ג הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות וכו' וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם ואם היה כהן מטמא בחוץ לארץ לדון ולערער עמהם וכשם שמטמא בחוץ לארץ כך מטמא בבית הקברות וכו' ומסיק בית הקברות היינו בית הפרס דרבנן וכו', האי מבואר שהתירו לטמאות בטומאת דרבנן כדי להציל הממון כל שכן שיש להתיר לרפואה שהוא להציל הנפש אם אינו אלא טומאה דרבנן:
והגם כי מילתא דפשיטא הוא שיש טפי להתיר לרפואה ממה שיש להתיר להציל ממון מכל מקום לרווחא דמילתא יש להביא ראיה לזה מאיסורי הנאה שכתבו הפוסקים הביאה הרב בהג"ה ש"ע מי"ד סי' קנ"ה דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה וכו' הרי מבואר שאפילו בדבר שאיסורו הוא איסור הנאה בין הנאת גוף בין הנאת ממון התירו אם הוא לרפואה דטפי יש להתיר לרפואה משיש להתיר בשביל הצלת ממון מכל שכן דבר איסור שהתירו משום ממון כגון טומאה דרבנן שהתירו משום ממון לא כל שכן שיש להתיר אם הוא לרפואה:
כלל הדברים שלפי שאלת מכ"ת דהיה נראה ליה דלישראל ודאי שרי ולא בא בשאלה אלא אי שרי לכהן היה אפשר לומר דאסור לכהן לחגור אותו אם לא שצריך אותו לרפואה דאז שרי לכהן לחגור אותו:
אבל לקושטא דמילתא נראה לי לומר דאפילו לישראל אסור לחגור אותו והיינו משום דמת אפילו גוי אסור בהנאה ועור המת כבשרו*, דהכי משמע ממה שכתבו התוספות התם בחולין דף קכ"ב בד"ה עורות אביו ואמו שטיחין וכו' וז"ל ואף על גב דמת אסור בהנאה ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין וכו' מ"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהיה טמא אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא וכו' עכ"ל הרי כתבו בפשיטות דעור האדם אסור בהנאה:
[הגה לבן המחבר וכך הם דברי הב"י בש"ע סי' שמ"ט דפסק דמת גוי אסור בהנאה ודבריו תמוהי' המה דהרי מבואר ומוכח מתוספות בבא קמא דף י' בד"ה דכתבו בפשיטו' דמת גוי מותר בהנא' ולכך צריך לשור ולא אדם וע"ש וראיה לדבריה' מגמרא סנהדרין פרק כ"ג גבי דוד שקידש למיכל בק' ערלת פלשתי' ומסיק שם דהוי קדושין דחזי לשונרא והוי שוה פרוטה והרי הפלשתים הרוגי גוים היו כמבואר בקרא ויך את הפלשתים וגו' לפ"ז מתי גוים מותר בהנא' אף כי דהרשב"א בתשובותיו סי' שס"ה השיב לשואלו ומסיק לאיסורה, אפי' מת גוי יעיין שם אבל לעניות דעתי לא כתב אלא שדחה בזה דברי השואל:]
[[[שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/השמטות|מהשמטות]]: אבל בלימוד הישיבה העליתי מתוך התוס' שם במסכת בבא קמא דף י' בדבור המתחיל שהשור חייב בו פסולי המוקדשין וכו' נמי מוכח דמת גוי אסור בהנאה ומה שאמרו התוספות ובלאו הכי לא קשיא מידי דמאי דפרישית לעיל וכו' דההיא שריא בהנאה הכי פירושו דהתוספות מפרשי' סוף דף ט' בד"ה מה שאין כן בבור וכו' על קושיא למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מעליו ולא על אדם ויש לומר דאיצטרך שור ולא אדם לעבד שנפל בתוכו או גוי הקנוי לישראל וצריך לומר טעם מאיזה טעם דצריך לימוד בפני עצמו לגוי ועבד הרי נמי אדם הוא אלא דהוה אמינא לפי שעבד וגוי הקנוי לו הוא ממונו ולחייב עליהם לכך צריך שור ולא עבד וגוי לפי זה אי לאו שור ולא אדם היה ה"א דישראל וגוי אינם שוים דעל ישראל פטור ועל גוי הקנוי שהוא ממונו חייב לפי זה צריך לומר דמותר בהנאה מת גוי הקנוי לו מכח שהוא חייב לשלם לכך צריך לשור, ולא אדם דשווים המה גוי וישראל ולפי קושית התוספות בד"ה שהשור וכו' דלא לכתוב שור ולא אדם באותו הוה אמינא ישראל וגוי אינם שוים ומותר בהנאה ובאמת נלמד שם שם דאסור בהנאה לכך מפרשי ובלאו הכי לא קשיא דלא ליכתב שור ולא אדם למאי דפרישית וכו' דהיה ה"א דשריא בהנאה אך מכח שור ולא אדם מוכח דאסור בהנאה:]
וכן הוא בהדיא בתוספות בסנהדרין פרק נגמר הדין ריש דף מ"ח בדבור המתחיל משמשין ממשמשין גמרינן וכו' שכתבו וז"ל וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרינן בהעור והרוטב דבר תורה עור אדם טהור ומפני מה אמרו טמא מפני שלא יעשה אדם בעורות אביו ואמו שטיחין אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומפרש ר"ת דאף על גב דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירי להו לאינשי טומאה מאיסורא וכו' עכ"ל:
הרי מבואר בהדיא דעור האדם אסור בהנאה מדאורייתא אלא שבנדה פרק דם הנדה דף נ"ה כתבו התוספות בד"ה שמא יעשה שטיחין כו' לחד שינוייא דעור האדם אינו אסור בהנאה שכתבו וז"ל וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרינן שם שם מעגלה ערופה וי"ל דטומאה חמירי להו טפי וכו' ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה וכו' הרי כתבו בשינוייא בתרא דאין העור אסור בהנאה אבל מכל מקום טפי יש לסמוך אשינוייא קמא כיון שכתבו עוד בתרי דוכתין בחולין ובסנהדרין כשינוייא קמא דעור האדם אסור בהנאה ממה שיש לסמוך אשינוייא בתרא דאינו אסור בהנאה:
ועוד אפילו אם תמצא לומר דהתוספות בפרק דם הנדה נראה להו עיקר שינוייא בתרא וס"ל דאינו אסור בהנאה מכל מקום כיון דר"ת כתב בהדיא בסנהדרין פרק נגמר הדין שאסור בהנאה וכן בפרק העור והרוטב הרי יש חילוק בין בעלי התוספות איכא מאן דאוסר ואיכא מאן דשרי ודאי דאזלינן לחומרא ואסור בהנא' כיון דהוא איסור דאורייתא:
וכן משמע לי נמי מלשון הרמב"ם דעור האדם אסור בהנאה מהא דכתב בפ' י"ד מהלכות אבל וז"ל המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו וכו' עכ"ל הרי דקדק וכתב אסור בהנאה כולו חוץ משערו, משמע דהעור נמי אסור דאם לא כן הל"ל חוץ מעורו ומשערו:
ועוד זיל בתר טעמא שכתב חוץ משערו מפני שאינו גופו, ועורו הוה גופו, לכך נראה דעור האדם אסור מדרבנן:
ועוד נראה לי דהאי שינויא בתרא דכתבו התוס' בפרק דם הנדה דאין עור אדם אסור בהנאה שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה כלל, ואע"פ דהשגתי קצרה להבין דבריהם ומכל שכן להשיג עליהם מכל מקום כיון דר"ת כתב בהדיא דעורהאדם אסור בהנאה הרי אני רשאי לומר כדי ליישב דברי ר"ת דאותו ראיה דמייתי התוספות בדם הנדה דאינו אסור בהנאה לאו ראיה הוא שכתבו התם וז"ל ועוד דנראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה וכו' עכ"ל, פירו' דבריהם כך הוא דהא דמת אסור בהנאה ילפינן מעגלה ערופה שם שם, ועגלה ערופה גופא לא נפקא אלא משום דכתיב בה כפרה כקדשים, ובקדשים העור מותר לאחר זריקה ואין העור בכלל בשר הוא הדין נמי בעגלה ערופה ובמת אין העור בכלל בשר, זהו כוונת התוס' בשינוייא דא, אבל לקושטא דמילתא לאו מלתא הוא דבריש פרק קמא דכריתות דף ו' דרשינן וערפו שם שם תהא קבורתו הרי נפקא עגלה ערופה מגופא דקרא מדכתיב וערפו שם, והא דיליף בפרק ב' דע"ז מדכתיב בה כפרה כקדשים כבר הקשו קושיא זאת שם בתוס' בד"ה כפרה כתיב בה וכו', ומתרצים ועבדי צריכותא דערפו שם איצטרך דלא תהא מותרת לאחר עריפותה, וכפרה איצטרך דתהא כקדשים דאיתסר אף מחיים יעויין שם:
וא"כ כיון דעיקר ילפותא דעגלה ערופה מגופא דקרא הוא מדכתיב וערפו שם ודרשינן שם תהא קבורתו ולא ילפינן מן לשון כפרה דסלקא דעתך למימר דאינו אסור עד לאחר מיתה כמו שכתבו התוספת התם, ודאי דהוי עור בכלל בשר ואסור בהנאה כבשר המת עצמו כשינוייא קמא דתו' פ' דם הנדה וכמו שכתבו נמי בפשיטות בחולין ובסנהדרין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |