שדי חמד/כללים/ח/מא
|
< הקודם · הבא > |
כלל מא חרם דהוא מדאוריתא היינו עיקר החרם אבל דיני המוחרם והמנודה אינם אלא מדרבנן ואזלינן בספקו לקולא כן כתב הרב מוהראנ"ח בח"ב סי' ד"ן ושכן כתב הריב"ש וייחס לזה דעת הר"ן ושכן דעת גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א בתשובה והוקשה לו מדברי התוס' במ"ק ד' ט"ו ד"ה לא אשארא גבי מאי דאיבעיא לן מנודה מהו בנעילת הסנדל שהקשו דתיפשוט מדר' אליעזר בסוף פרק הזהב דחלץ מנעליו ותירצו דשמא מחמיר על עצמו היה אי נמי מספקא ליה כי היכי דמספקא לן דלפי תירוץ שני משמע שדעת התוס' דאף הדינים הנהוגים הוא מדאוריתא דאם לא כן כיון דמספקא ליה הוה ליה למיזל לקולא וכתב שכונתם גם בתירוץ שני דר' אליעזר מחמיר על עצמו היה אלא דלתירוץ ראשון היה מחמיר על עצמו רק מצד חומרא בעלמא אף דהוה פשיטא ליה דשרי אבל לתירוץ שני היה מחמיר על עצמו משום דמספקא ליה אף שמשורת הדין כי מספקא ליה כיון דהוא דרבנן מותר כדין כל ספק בדרבנן אלא שהיה מחמיר על עצמו ושוב כתב דהתוס' בריש פרק ואלו מגלחין גבי מנודה מהו שינהוג נידוי ברגל (בד' י"ד ע"ב ד"ה מהו) כתבו ואם תאמר והא ליכא אלא עשה וכו' גם בסי' ס"ב (בד"ה אבל הרשב"א) כתב בכונת התוס' כמו שכתב בסי' ד"ן שגם לתירוץ שני ר' אליעזר מחמיר על עצמו היה ושם בהגהה הביא דברי התוס' שבדף י"ד ע"ב הנ"ל ולפי הנראה כונתו להוכיח מדבריהם דהוא מן התורה ועיין לקמן במערכת הנו"ן אות כ"ו:
ומכל מקום דעת הרמב"ן בתורת האדם שהביא שם בסי' ד"ן וסי' ע"ה היא דגם הדינים הנהוגים הם מדאוריתא וכתב על דבריו דלא קימא לן אלא כדעת הפוסקים הנ"ל והכרעת גדולי האחרונים וייחס לזה דעת הרב מוהר"מ פאדווא בתשובה עיש"ב ורבני האחרונים הנז"ל באות מ' ומכללם מרן החבי"ב שהבינו בדעת הרב מוהרמ"פ דגוף החרם דרבנן הא גרמא להו שלא ראו דברי מי שגדול הרב מוהראנ"ח הנ"ל והרב מטה אהרן ד' ר"ח ע"ב הביא דברי הרב מוהראנ"ח שבסי' ע"ה שכתב לחלק בין עיקר החרם לדיניו וכתב על דבריו ולא ידעתי אמאי לא הכריח חילוק זה מהריב"ש (בסי' שצ"ה) דשם ביאר כל הצורך עי"ש ובמחילת כ"ת גם אנכי לא ידעתי מאי קשיא ליה דהלא הרב מוהראנ"ח מאי דנחית לחילוק זה הוא על פי תשובות הריב"ש דנראות כסותרות ולכן לחלק יצא בין עיקר החרם לדיניו אלא דמתחלה הבין הרב מדברי הריב"ש סי' שצ"ה דמה שכתב שהוא מדרבנן היינו משום דעיקר וגוף הדבר מדרבנן והדר ביה וקאמר דמה שכתב בסי' שצ"ה דהוי דרבנן הוא על הדינים הנהוגים כן מתבאר מדבריו בתשובות שתים זו סי' ד"ן וסי' ע"ה הנ"ל ולא זכיתי להבין מאי קשיא ליה גם מה שכתב שם סוף ע"ג דבדברים שהמנודה חייב כולי עלמא מודו שאינם אלא דרבנן אין הלשון מדוקדק ואחר שעינו ראה בדברי הרב מוהראנ"ח שכתב בשם גדול אדונינו הרמב"ן בתורת האדם דהוא מדאוריתא לא היה לו לכתוב כן אלא דלא נקיטינן כוותיה בזה וכדכתב הרב מוהראנ"ח (ובס' דבר אליהו להגאבד"ק טארלא בסי' ד"ן בד"ה ועל ספק ה"ד וכו' ראיתי שכתב בזה הלשון נראה לי דעיקר נידוי דאוריתא רק דברים שהמנודין צריכים לעשות הם מדרבנן וכן כתב הרשב"ץ בח"ב סי' ע"ב דנידוי הוא דבר תורה והביא כן משם הרמב"ן בתורת האדם עכ"ל ואין אצלי שו"ת הרשב"ץ לעיין בדב"ק שאם הרשב"ץ נמשך אחר סברת הרמב"ן אם כן גם הדברים שהמנודה נוהג בהם הם מן התורה כמו שביאר הרב מוהראנ"ח בדעת הרמב"ן ואולי לא נקיט הרשב"ץ כהרמב"ן אלא בעיקר נידוי וחרם ועל כל פנים דעת רבני האחרונים לדינא הוא דדיני מנודה ומוחרם הם מדרבנן) גם ראיתי להריטב"א בחידושיו למועד קטן הובאו דבריו בשו"ת די השיב יו"ד סי' י"ג שכתב דדעת הגאונים בהנהו בעיי דמנודה למפשט לקולא ובהכרח לומר דסברי בדינים הנהוגים מיהא הוו מדרבנן וחידושי הריטב"א הנ"ל אין אצלי לראות אם הזכיר סברת הרמב"ן בזה ועיין בענין זה להרבנים אדרת אליהו שבס' שני המאורות הגדולים סי' ד' ד' כ"ג יד שאול סי' ר"ח ס"ק י"ד ורכ"ח ס"ק ל"ו ובשואל ומשיב ח"א סי' פ' ושם בח"ג סי' י"ב בן אברהם בשו"ת יו"ד סי' ז' ד' כ"ג ואילך בית שלמה הנדפס מקרוב בשו"ת יו"ד סי' ד' ד' ח' ע"א והלאה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |