חובת התלמידים/ו
|
< הקודם · הבא > |
ממחלת הישות.
|
דף זה נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך דף זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
הנה אף שלא נפרוט בקונטרסנו הזה כרוכלא את כל מחלות הנפש ותרופתן, מ"מ כמו שדברנו ממחלת העצלות וההתרפות, מפני שעיקרות הן, והמוכה בהן לא יוכל לפסוע אף פסיעה הראשונה על אדמת העבודה. כמו כן מוכרחים אנו לדבר בזה ממחלות הישות כי מחלה נואשה היא, והמוכה בה ח"ו עד שאול ירד. ולדאבוננו נתפשטה כעת הרבה בין אותם הנערים והבחורים החסרים דעת ולב אבן להם. כל נער וכל בחור כזה חושב א"ע ודעתו ליש בפני עצמו, הוא יודע איך להתנהג, הוא מבין מה טוב ומה רע לו ולנפשו. ויש לפעמים שהמלמד או האב אומר לו דבר ומדריכו, ונראה בעיני התלמיד שהוא מבין יותר, ובשביל זה הוא מביט על מלמדו כעל איש עריץ שבא לכפותו בכח לעשות דבר, רק מפני שהוא רוצה בכך, ולב התלמיד מתרחק ע"י זה מן רבו עד שכל דבריו, תורתו והדרכתו לא יועילו לו. ואם לא יחיש התלמיד בעצמו לגרש את מדה רעה זו מלבו, להשמידה לגמרי בקרבו עד בלתי השאיר לו שריד, ח"ו מרה תהי' אחריתו. אין שום דבר לקוות מנער כזה, ולא שום מעלה טובה תעלה בו, ואף הדברים טובים ומדות טובות הקבועות בלב כל איש ישראל, בו יתקלקלו, יתעקמו ויבאישו, וכולם יתהפכו בו לרע ח"ו. בדעתו יבין אך הפכיות, לאמר לרע טוב ולטוב רע, ובמדותיו ישמש לרע, מה שצריכים לאהוב ישנא ומהדברים שצריכים להתרחק יאהב ויתקרב. וגם עליו מקונן הנביא ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. דעת ישראל ומדות טובות קבועות בקרבו באשר הוא בחור ישראל, ואלקי ישראל קוה שיעשה ענבים, אבל ויעש באושים, הכל נתקלקל ולענבי רוש ואשכלות מרורות נתהפכו.
מין גאות היא זאת המחלה, וכבר חזו לנו קדושינו ז"ל מראש ואמרו, שבעיקבתא דמשיחא חוצפה יסגי. בדורות הקודמים הרגישו התלמידים הכנעה ובטול לפני הוריהם רבותיהם ומדריכיהם הטובים, הכירו בעצמם שקטנים הם בדעה קצרה ומעטה לעומת עבודה הגדולה אשר עליהם להדריך ולגדל א"ע לגדולי ישראל. וכאיש הבא אל התועה ביער בלילה להדריכו ולהוציאו מן חשכת יער האיום אל דרך ישוב בני אדם הי' רבם בעיניהם. אהבו אותו וברכוהו, וכל הגה אשר יצא מפיו קודש הי', בלעוהו ואל תוך נפשם ולבם הכניסוהו לא כן עתה שהנער מתגאה לאמר אני די לעצמי, דעתי טובה וישרה, עלי' אסמוך ובדרכי אלך.
שפטו נא אתם, אתם נערים ובחורים טובים, אשר את דברינו עד כה אל תוך תוכיותיכם התחלתם להכניס, ואשר כבר נוכחתם לדעת מהו בחור ישראל, איך ד' קשור בו מבלי להפרד והעול אשר עליו לגדל את עם קדשו. אמרו נא אתם, היש מכאוב כמכאובי המתגאים האלה ונגע כנגעתם. לכם בחורי ד' אין אנו צריכים להזהיר על מדה רעה זו, בטוחים אנו שדברי ד' איש אמו ואביו תיראו, ומורא רבך כמורא שמים, על לבבכם חרותים. יודעים אתם היטב שד' הוא המלמד אתכם תורה, וקול ד' בקול ודברי רבכם מתלבש, בשעה שמדבר אליכם דברי תורה, עבודה, אף דברי דרך ארץ ע"פ התורה. והמורא והשמחה, הפחד והאימה שהיו לישראל בשעה שעמדו על הר סיני ושמעו את קול ד' מלהבות אש, חלק מזה גם עתה לכם בשעה שאתם יושבים בישיבה, וכשאתם מזכירים א"ע שהחדר שבו אתם נמצאים עתה, מלא מלאכים ושרפים הוא, ומתוכם קול ד' יוצא, מתלבש בקול רבכם