לחם משנה/מאכלות אסורות/יג

לחם משנה ‏ מאכלות אסורות יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של עכו״ם וכו'. ברייתא פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס"א) אחד הלוקח ואחד השוכר וכו' וחכמים פליגי התם והך סיפא דאמר דבחצר אחרת אפילו שמפתח וחותם בידו אסור עד שיהא שומר יושב ומשמר ופסק רבינו דלא כחכמים מפני דבברייתא פרק אין מעמידין משמע דהתם אפי' לרבנן דבמפתח וחותם סגי. ומה שהצריך רבינו מפתח וחותם נראה לכאורה דפסק כרבנן באיסורין כדפרישית ולקמן אבאר בהלכות:

ב

יצא ולא סגר וכו' אסור בשתיה וכו'. כלומר אבל בהנאה מותר ואע"ג דלמטה כתב דלהתירו בהנאה בעינן יחוד קרן זוית היינו היכא דהפקיד בביתו של עכו"ם אבל הכא שהוא ביתו של ישראל אין לך יחוד קרן זוית גדול מזה:

ואם אמר לו אחוז לי מפתח זה וכו'. קשה דבהלכות מטמאי משכב פרק י"ב כתב המוסר מפתח ביתו לעם הארץ כל שבבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ע"כ, ולמה לא חילק שם בין אומר אחוז לי מפתח זה עד שאביא וכו' כמו שחילק כאן ואולי סמך שם על מה שכתב כאן. ובהשגות א"א זה שבוש שלא אמרו כך אלא כשהיין והבית של ישראל וכו'. כוונתו לומר דזה שלקח בית מהעכו"ם או שכר הרי יש לעכו"ם שייכות בבית כיון שהוא שלו אע"פ ששכרו ואפילו במוכרו יש לו קצת שייכות כדכתב הטור ורבינו אינו מחלק בכך. ולמה שתירץ הרב כסף משנה דסובר רבינו דאיירי דיש לעכו"ם שייכות בבית קשה דאם כן מאי סייעתא מביא מההיא דמוסר מפתחות לעם הארץ נימא דהתם הבית הוי של חבר ולכך העם הארץ נתפס כגנב על הכניסה אבל אם היה הבית של עם הארץ שהיה לו שייכות בה כמו הכא לעולם דטהרותיו טמאות ואולי יש לומר דמשמע ליה דמתניתין דטהרות סתמא מתניא ומשמע אפילו יש לעם הארץ חלק ושייכות בה. ומה שהכריח לדעת רבינו דאיירי בבית של עכו"ם דאי בבית של ישראל מאי אתא לאשמועינן אינו מוכרח דנוכל לומר דאשמעינן דלא נימא דשמירת המפתח הוי כשמירת הבית וה"ל כהודיעו שהוא מפליג דמימר אמר כיון דהימניה לישראל לא אתי לעיוני וכדפירש הר"ן קמ"ל:

ג

עכו״ם ששכר ישראל לדרוך לו יינו בטהרה וכו' אם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור וכו'. פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס"א) משנה המטהר יינו של עכו״ם ונותנו ברשותו ובבית הפתוח לרשות הרבים וכו' ובגמרא ברייתא המטהר יינו של עכו״ם ברשותו וישראל דר באותה החצר מותר והוא שמפתח וחותם בידו א״ל ר' יוחנן לתנא תני אע״פ שאין מפתח וחותם בידו ע״כ. וסובר רבינו דהדר באותה החצר בעינן תרתי חדא שיהא דר באותה חצר ב' שיהא יוצא ונכנס וטעמו חשוב דבראשונה אמר גבי בית הפתוח לרשות הרבים בעיר שכולה עכו״ם דביוצא ונכנס סגי ובודאי דפתוח לעיר שכולה עכו״ם לא מהני כלל והוי כאילו אינו פתוח וקאמרה מתני' דביוצא ונכנס סגי ובברייתא קאמרה דבעינן דר באותה חצר לכך מקיימינן תרתי דר ויוצא ונכנס אבל הר״א ז״ל בהשגות סבר דמתני' קאמרה חדא תקנתא וברייתא קאמרה אחריתי ובחדא מינייהו סגי. ויש להקשות על רבינו למה פירש דברייתא בעי דר עם יוצא ונכנס הא טפי עדיף סיפא דומיא דרישא וכי היכי דברישא דקאמרה אחד הלוקח ואחד השוכר וכו' וישראל דר וכו' ע״כ אותו דר הוא דאינו יוצא ונכנס דאי עם יוצא ונכנס אם כן היכי קאמר בגמרא דחכמים קאי אסיפא דקאמר בחצר אחרת מותר וקאמר דלא סגי מפתח וחותם אלא יושב ומשמר או עד שיבא וכו' דהיינו יוצא ונכנס ואם נאמר דברי רבי מאיר הוא עם יוצא ונכנס אם כן הא מחמיר טפי רבי מאיר מרבנן דלרבי מאיר לא סגי יוצא ונכנס אלא עם מפתח וחותם ולרבנן סגי ביוצא ונכנס ולישנא דרבנן לא משמע הכי אלא דמחמיר טפי אלא ע״כ אית לך למימר דלרבי מאיר דר או יוצא ונכנס סגי ואפילו מפתח וחותם ורבנן מחמירים דלא סגי מפתח וחותם אלא יוצא ונכנס ומה שלא הזכיר רבינו גבי לוקח בית דסגי ביוצא ונכנס סמך על מה שכתב למעלה המניח עכו״ם בחנותו אף על פי שיצא ונכנס וכו' וא״כ כיון דרישא ע״כ הוא דר בלא יוצא ונכנס נימא דסיפא נמי הוי הכי ומתני' תני תקנתא אחריתי. וי״ל דהוכרח לפרש כן מפני דר״י אמר לתנא תני אע״פ שאין מפתח וחותם בידו ומה שהוצרך לומר תני וכו' הוא משום דמתני' קשיתיה דקאמרה דביוצא ונכנס סגי ולא הזכיר מפתח וחותם כלל ואי אמרת דברייתא לא קאי על מתני' אלא תקנתא אחריתי קאמרה א״כ מי הכריחו לרבי יוחנן לשבש ברייתא נימא דמתני' דקאמרה אפילו בלא מפתח וחותם סגי הוא ביוצא ונכנס אבל הכא הוי בדר דלא עדיף מיוצא ונכנס ולכך בעי מפתח וחותם אלא ודאי דס״ל לר' יוחנן דברייתא קאמרה דצריך עוד תיקון אחר נוסף על דמתני' ולכך קשיא ליה על מתני' דלא הצריך שם למפתח וחותם וא״כ גם בברייתא נמי הוי הכי דברייתא איירי אם יוצא ונכנס. וא״ת כיון דדר דברייתא דקאמר פירוש לר״מ דר עם יוצא ונכנס היכי הוה ס״ד דחכמים קאי ארישא דסיפא דא״כ רבנן מקילי טפי דלרבי מאיר דר ויוצא ונכנס ולרבנן ביוצא ונכנס סגי דהיינו ממונה הבא לקיצין וכו'. וי״ל דהכי קאמר אילימא ארישא דסיפא ודר דקאמר רבי מאיר הוא דלא יוצא ונכנס זה אי אפשר דהא קאמר לתנא וכו' וא״כ אי אפשר לומר דדר דרבי מאיר הוא בלא יוצא ונכנס ועוד דפשיטא ליה לר' יוחנן דכי האי גוונא לקולא הוא. ובהשגות כתב על מ״ש ואע״פ שהפתח פתוח וכו' א״א זה שבוש שאין הבית צריך לכך ע״כ. כלומר השיג על רבינו שכתב שאע״פ שהפתח של הבית פתוח והעכו״ם דר בחצר ויש לחוש שנכנס שם וכן השומר שאינו יושב ומשמר אלא נכנס ויוצא דמשמע דבעינן דר ויוצא ונכנס שאין הדבר כן שאין צריך לכך כלומר שיהא יוצא ונכנס. וכן על מה שאמר ואע״פ שהמפתח וחותם ביד ישראל וכו' כתב א״א עד שיהא שם שומר יוצא ונכנס, כלומר דס״ל דביוצא ונכנס סגי וכבר ביארתי דעתו ודעת רבינו. וא״כ תימה על הרב כ״מ שכתב דאין זו השגה דכבר נתבאר בדברי רבינו דאדרבה בדברי רבינו נתבאר בהפך דתרתי בעינן דר ויוצא ונכנס:

ד

בין ברשות בעל היין וכו'. פסק כר"ש דאמר רשות עכו"ם אחת היא וכזעירא דאמר להחמיר וכבר ביאר הטעם הרב בית יוסף:

ה

היה יין זה טהור וכו'. משנה שם המטהר יינו של עכו"ם וכו'. ורש"י מפרש מתניתין בלא מפתח וחותם וכדכתב ליה התקבלתי והתוס' דחו פירושו ופירשו בלא התקבלתי ובמפתח וחותם ורבינו מפרש פירוש שלישי שהוא מתני' בלא מפתח וחותם ובלא התקבלתי. וא"ת מאי שנא דעכו"ם שנמצא עומד בצד הבור דאם יש לו מלוה על אותו יין אסור והיכא דלא כתב התקבלתי דמי להתם דהכי משמע בגמרא דמרעי ליה וכמו שהקשו התוס'. וי"ל לדעת רבינו דהתם דכיון דאינו ירא אלא מבעל הבית לבד מנסך דאמר מי יימר דאתי ואת"ל דאתי אמינא דנקיטנא ליה בחובי אבל הכא כיון שפתחו פתוח לר"ה ועוברים שם רבים אומר אם לא יראני זה יראני זה ולכך מירתת טפי:

ז

חצר החלוקה במסיפים וכו' אע"פ שיד העכו"ם מגעת וכו'. הרב כ"מ כתב רבינו מפרש דחלוקה במסיפים ברייתא דגגו של חבר זה בצד זה משום דאי לא מאי פריך לרב. וזה אינו כלום דאדרבה יותר קשה לרב דאע"ג דליכא מסיפס טהרותיו טהורות כ"ש דאיכא מסיפס אלא טעמו של רבינו שסובר דאפושי במחלוקת לא מפשינן וכיוצא דרב אפילו במסיפיס אמר דטהרותיו טמאות א"כ מסתייא דלר' יוחנן במסיפיס דוקא טהרותיו טהורות דאין סברא לומר דרבי יוחנן שרי אפילו שלא במסיפיס ולכך מוקי ברייתא אליביה ע"כ במסיפיס כי היכי דלא תיקשי לרבי יוחנן אבל קשה ממה שכתב בפרק י"ד מה' מטמאי משכב דהיו הגגות שוים טהרות טמאות מפני שעם הארץ יכול לפשוט ידו ואזיל דהא קי"ל כרבי יוחנן אלא דיש לומר דהתם איירי בלא מסיפס והכא לא שרי רבינו אלא במסיפס וכן ביאר שם רבינו לקמן באותו הפרק דכשיש מסיפס טהרותיו טהורות אבל מ"מ קשה דרישא דסבר שהיה גגו למעלה מגגו של עם הארץ דכתב שם רבינו הוי דומיא דסיפא שכתב דהוי בלא מסיפס דתרי בבי בחד גוונא מתני לה התם רבינו וכיון דרבינו מוקי בהאי דשרי בגגו שלו ושל חבירו שוים איירי במסיפס א"כ הא בגגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ ע"כ איירי במסיפס דהא טפי איכא למיסר בגגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ כדאיתא בגמרא טעמא דאית ליה לאשתמוטי מימר אמר וכו' ואם כן כיון דבשוים לא שרי אלא במסיפס א"כ כל שכן בגגו של חבירו למעלה משל עם הארץ דלא איירי אלא במסיפס וא"כ איך כתב שם רבינו דטהרותיו טהורות כיון דאיירי התם בלא מסיפס אפילו בחלוקה דזו למעלה מזו אסור וכל שכן הוא כדכתיבנא:

חצר החלוקה וכו'. בפרק השוכר (דף ע':) חצר שחלקה במסיפס כלומר מחיצה נמוכה אמר רב טהרותיו טמאות ועכו"ם אינו עושה יין נסך ור"י אמר אף טהרותיו טהורות ופסק רבינו כותיה והכי הלכתא לגבי ר' יוחנן והקשו על ר' יוחנן מברייתא דגגו של חבירו למעלה מגגו של עם הארץ וכו' ובלבד שלא תהא ידו מגעת ותירץ דהתם בדין הוא דבידו מגעת אסור משום דאית ליה לאישתמוטי מימר אמר אמצורי קא ממצרי כו' ורבינו פסק אפ"ה דאפילו במקום שידו מגעת וגגו למעלה מגגו טהרותיו טהורות משום דלא תירץ הכי ר' יוחנן אלא אליבא דרשב"ג ורבנן פליגי עליה וכן כתב הרב ב"י:

ח

מותר לישראל להפקיד וכו'. פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א) אמרו ה״ד חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם ואי לא דיקולא ומהדק הוי חותם בתוך חותם לא מהדק לא הוי חותם בתוך חותם ע״כ. ופירש״י ז״ל דיקולא ומהדק כפה סל על פי החבית וכו'. היינו שני חותמות מגופת החבית שדבוקה בחבית וכו' וסל כפוי עליה. ורבינו נראה שמפרש כך אגנא אפומא דחביתא וכו' כלומר כלי שאינו מהודק שהוא דרך שחותמים בו והוא שריקא ועוד חותם אחר שיעשו עליו הוי חותם בתוך חותם ופירוש וחתימא כלומר ועוד חותם אחר, דיקולא ומהדק כלומר כפה סל ומהדק וטח עליו מלמעלה ולא הוצרך בגמרא להזכיר משום דקאי עם השריקא שהזכיר קודם זה הוי חותם בתוך חותם ואי לא מהדק לא הוי חותם בתוך חותם ונתבארו דברי רבינו היכי הזכיר בדבריו אגנא אפומא דחביתא כפי הפירוש הזה:

ט

ואם הפקיד וכו'. שם אמר ר' יוחנן משום ר"י בן בתירא וכו' המפקיד יינו אצל עכו"ם וכו' (עיין בכ"מ). ולכאורה נראה דרבינו פסק כרבנן וא"א דפסק כר"א מתלתא טעמי. חדא דהוא ז"ל כתב דבעינן מפתח וחותם ולר' אליעזר במפתח או חותם סגי, ותו דהוא פסק דהמפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתיה והא אוקמוה בגמרא כרבנן דבעינן מפתח וחותם דלר"א מותר אפילו בשתיה, ותו דהוא כתב למעלה בפי"ב גבי עכו"ם שהיה מעביר וכו' דאם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויגוף ותיגוב וכו' והא ודאי דלא כרבי אליעזר דלדידיה לא חיישינן לזיופא בחותם אחד דהיינו סתימת החביות ובגמרא (דף ס"ט:) וכי מאחר דקי"ל כותיה דרשב"ג דלא חייש לשתומא והלכתא כותיה דר"א דלא חייש לזיופא האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בידא דעכו"ם ותירצו משום שייכא כלומר דלר"א ליכא למיחש לזיופא כזיופא דשתומא דיפתח ויגוב וכו' וא"כ ודאי דפסק דלא כר' אליעזר ואע"ג דבגמרא פסק רב הלכה כר"א ובפרק השוכר אמרו וכי מאחר דקי"ל וכו' והלכה כותיה מ"מ י"ל לדעת רבינו שדחה כל אלו משום דשם פ' אין מעמידין אמר איכא דאמרי אמר ר"א הכל משתמר חותם בתוך חותם וכו' ור' יוחנן אמר כו' ותרוייהו כרבנן וכיון דאוקי לר' יוחנן ור"א בתרווייהו [כרבנן] משמע דהכי קי"ל ועוד דרב אמר שם דחבי"ת אסור בחותם אחד וכן שמואל מודה דאסרינן בחותם אחד על כן דחה רבינו מ"ש בגמרא הלכה כר"א זה נראה בדעתו ז"ל. אבל ראיתי להר"ן ז"ל שכתב פ' אין מעמידין שהגירסא הנכונה היא מפתח וחותם כלומר דגרסינן בברייתא אחד הלוקח וכו' ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר וחכמים אוסרין ופליגי דר"א חשיב מפתח וחותם שני חותמות אבל רבנן לא חשיב להו מפתח וחותם משום דחיישינן לזיופא דמפתח ובכי הא אתי שפיר מ"ש רב חבי"ת אסור בחותם אחד דלא פליג אמאי דקאמר הלכה כר"א דר' אליעזר הכי ס"ל דלא סגי בחותם אחד אלא בעינן מפתח וחותם וכתב הר"ן ז"ל שכן נוטין דברי הרמב"ם ז"ל כלומר שכתב ויהיה המפתח וחותם ואינו חושש שמא יזייף המפתח כלומר דרבנן אמרי הכא דחיישינן לזיופא דמפתח לית לן הכי אלא כר"א דלא חייש לזיופא דמפתח. וי"ל לפי זה דמ"ש בגמרא האידנא אמאי לא מותבינן חמרא בידא דעכו"ם כלומר במפתח וחותם כיון דקי"ל כר"א דלא חיישינן לזיופא דמפתח לא חיישינן לשתומא דמגופא דקי"ל כר"ש דלא חייש לשתומא אם כן אמאי לא מותבינן במפתח וחותם ותירצו משום שייכא אבל ודאי בלא מפתח חיישינן לזיופא דחותם אחד ולכך כתב רבינו למעלה כדי שיפתח ויגוף ותיגב דאפילו לר' אליעזר חיישינן להכי היכא דליכא מפתח. ומה שפסק רבינו דיין המופקד אצל עכו"ם אסור בשתיה בחותם אחד אע"ג דהך אוקמוה בגמ' כרבנן נראה דרבינו מפרש דכשאמר בגמרא לא קשיא הא ר"א הא רבנן הדר ממאי דשני מעיקרא כגון שייחד לו קרן זוית אלא השתא מוקי תרוייהו במפתח וחותם וברייתא דמתיר אפילו בשתיה הוא כר"א דשרי אפילו במפתח וחותם וברייתא דקאמר אסור בשתיה ומותר בהנאה כרבנן דאסרי במפתח וחותם ופסק רבינו דלא כרבנן. וא"ת א"כ איך למד רבינו דבחותם אחד היכא דייחד לו קרן זוית דאסור בשתיה ומותר בהנאה כיון דלבסוף נייד מהך אוקימתא. וי"ל דאע"ג דנייד מהך אוקימתא מ"מ הדין דין אמת דהא בגמרא קאמרה ליה מעיקרא הך דינא לכ"ע ולא הוכחש זה הדין כלל אלא הניד מהך אוקימתא מכח קושיא אחרינא ולכך הדין דין אמת. וא"ת לכולהו פירושי כשהקשו בגמרא אי הכי בשתיה נמי לישתרי וכו' דמשמע דה"ק אי אמרת בשלמא מעיקרא הוה אוקימנא ברייתא דמתיר בשתייה בייחד וברייתא דלעיל בלא ייחד אבל השתא דמוקמת ברייתא דלעיל בייחד קשיא דמ"מ השתא לוקמה ברייתא דלעיל בחותם אחד וברייתא אחרת בשני חותמות. וי"ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה חילוק דחותם אחד ושני חותמות דלא ידע פלוגתא דר"א ורבנן עד שהמתרץ חידש לו והמתרץ בא להעמיד הברייתות תרווייהו בחד גוונא:

והוא שייחד לו קרן זוית וכו'. בהשגות א"א זה שבוש אלא או שייחד לו קרן זוית והמפתח בידו ע"כ. נראה שהר"א ז"ל מפרש מה שאמרו בגמ' (דף ל"א) כגון שייחד וכו' כלומר והיינו דחותם אחד שעשה המפתח וה"ה בלא ייחד קרן זוית ומפתח אם עשה חותם אחד סגי אבל רבינו מפרש דייחד לו קרן זוית הוא מלבד חותם אחד דבגמרא כי פריך מעיקרא ודאי דמשמע ליה דהמפקיד הוא בחותם אחד דסתם מפקיד חביותיו סתומות והיינו חותם אחד ויש קצת סיוע לרבינו דאי כדברי הר"א ז"ל דבחותם אחד סגי מה תירצו בגמרא הא ר"א הא רבנן נימא דע"כ לא קאמר ר"א אלא בשוכר בית או בלוקח ולהכי סגי בחותם אחד אבל המפקיד אצל עכו"ם לא סגי בחותם אחד בשלמא לרבינו אתי שפיר דכיון דייחד קרן זוית הוי ודאי כשוכר בית כיון שכבר ייחד לו קרן זוית הוי כאילו זה ביתו:

י

יין מבושל והשכר וכו'. בפ' אין מעמידין (דף נ"ט) אמר רב אשי וכו' יין מבושל שלנו ביד עכו״ם אין צריך חותם בתוך חותם ושם (דף ל"ט) אמר רב חבי״ת אסור בחותם אחד חמפ״ג מותר בחותם אחד, פירוש חמפ״ג חילתית מורייס פת גבינה, ופירש רבינו טעם אלו כמו שפירש הרשב״א ז״ל הביאו הטור דכל דבר שאם הוחלף יש בו איסור תורה כמו בשר דאם הוחלף הוי בשר נבלה וכן דג שאם הוחלף הוא כדג טמא אז ודאי צריך שני חותמות אבל דבר שאם הוחלף אין בו אלא איסור דרבנן כגון גבינה שאם הוחלפה בגבינה של עכו״ם אינה אסורה מה״ת אלא מדרבנן וכן חלב שאם הוחלף אין בו איסור מה״ת שודאי כולו טמא אי אפשר שהרי אמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה:) דטהור חיור טמא ירוק וליכא למיחש אלא לתערובת ומדאורייתא בטיל אלא דרבנן החמירו וכן יין אם הוחלף לא חיישינן שיחליפנו אלא בסתם יינם שהוא אסור מדרבנן לבד וכן חומץ אם יחליפנו יחליף אותו בחומץ של עכו״ם שתחילתו יין שאין בו איסור אלא מדרבנן שהוא סתם יינם אבל ביין ממש אע״ג דאם יגע בו אין בו איסור אלא מדרבנן דמגע עכו״ם ביין שלנו אינו אסור אלא מדרבנן מ״מ חיישינן דחיישינן שמא נגע וינסכנו דליכא טרחא כולי האי וקרוב הדבר לעשותו אבל אחלופי דאיכא טירחא יתירא לא חיישינן בחותם אחד אלא דאם הוחלף איסורו איסור תורה ולכך יין מבושל שאין חשש אם יגע בו כלל ואין חשש אלא איחלופי לכך לא חיישינן משום דטירחא יתירא כי האי לא חיישינן בדבר שאיסורו מדרבנן וז״א וכל שאיסורו מד״ס כו' כלומר דבר שאם הוחלף ויש בו איסור מד״ס אבל דבר שאם יגע בו נאסר אפילו אין איסורו אלא מד״ס חיישינן ובזה מתורץ דברי רבינו למה אנו חוששים שמא יגע ביין דמגע עכו״ם ביין אין איסורו אלא מדרבנן והוא מבואר במה שכתבתי:

יב

אבל המפקיד יין וכו'. כבר הקשה הרב"י דמה השמיענו רבינו ואמר הדבר דנראה לו ברייתא היא דביד גר תושב אין מפקידין ושם תירץ ע"ש:

יג

יש דברים שאין בהם וכו'. בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ח:) אמרו יין שמזגו עכו״ם אסור משום לך לך אמרין וכו' וסבור רבינו שאע״פ שאמרו אסור אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד מותר כיון דתלי טעמא משום לך לך אמרין וכו' ושם אמרו גבי מוליך ענבים לגת דטעמא משום לך לך וכו' דבדיעבד מותר משמע דכל מאי דנאסר משום האי טעמא שרי בדיעבד:

יד

וכן מותר שיריח העכו״ם וכו'. בפ' השוכר (דף ס"ו:) האי בת תיהא עכו״ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו״ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר וכו' דריחא לאו מילתא היא והלכתא כוותיה לגבי דאביי וגבי בשר שמן שצלו עם בשר נבילה בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) רב אסר ולוי שרי וכתבו התוס' דשם יש לפסוק כמאן דאסר ואע״ג דקי״ל כרבא שאני הכא דריח היין מזיק לו לגוף ורבינו בהלכות אלו פ' תשיעי פסק כההיא דרב דאסר גבי פת שאפאה עם הצלי וא״כ קשה איך כתב כאן שמפני שאין הריח הזה יש בו ממש שרי הא אפילו שאין בו ממש אסור אם לא היה מזיק לגוף דע״כ סבירא ליה כחילוק התוס' כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. וי״ל דהכי קאמר אם היה בו ממש אע״ג שהיה מזיק אסור אבל השתא שאין בו ממש מותר. א״נ י״ל דריחא דהתם סבירא ליה לרבינו דהוי יש בו ממש משום דהוי ריחא דפטומא כמו שכתבו שם ההגהות בשם ר״ת:

טו

כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנייה וכו'. לכאורה נראה דרבינו תולה איסור השכר בתפיסת הדמים מפני שדמיו אסורים לכך אסור שכ״כ כבר ביארנו וכו' לפיכך עכו״ם ששכר את ישראל לעשות ביין עמו שכרו אסור. וקשה על זה דהא בגמ' ר״פ השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ס"ב) דחו זה דאמרו אלא הואיל ותופס דמיו וכו' והרי שביעית וכו' ומסיק דקנס הוא ולאו משום האי טעמא. ונראה דפי' רבינו כך הוא מפני שהחמירו בסתם יינם שאסור דמיו כדמי יין נסך לכך אסרו אף שכרו ותפס לשון הגמ' שאמר מי אמרינן כיון דאיסוריה חמור כיין נסך שכרו נמי אסור וכו' ופשיט בגמרא כרב חסדא לאיסורא ולכך תפס לשון זה ואמר דכיון דאיסוריה חמור כיי״נ דאפילו הדמים אסורים דמדאיבעיא לן בגמ' דשכרו אסור משמע דבדמים פשיטא ליה דאסורין ביי״נ לכך החמירו אף בשכרו:

טז

הרי זה ישרוף וכו'. שם בגמרא ההוא גברא דאגר ארבא לסתם יינם יהבו ליה חיטי באגריה אמר ליה זיל קלינהו וקברינהו בקברי. והקשו שם וליקלינהו וליבדרינהו ותירצו דילמא מזבלי בהו ע"כ. והקשו בתוס' גבי הא דקאמר מזבלי בהו וא"ת ומה בכך הא פסקינן לעיל כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ותירצו דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקין עליו דאמרו אף הוא נעשה זבל. ועל רבינו יש לתמוה דהוא פסק בהלכות עכו"ם פרק שמיני כיצד מאבד עכו"ם שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח וכיון דהוא פסק שם דעבדינן לכתחלה כר' יוסי דשוחק וזורה לרוח למה כתב כאן שיקבור אותן בזורה לרוח סגי. עוד הקשה שם הרב ב"י בהלכות ע"ז (סי' קמ"ו) קושיא חזקה והוא דכיון דרבינו פסק כרב יוסף דבע"ז דלא ממאיס בעינן שחיקה ולא יטיל לים בעיניה וכמו שכתב הרב המגיד למה בים המלח החליף השחיקה בשריפה. ונראה לי לתרץ תירוץ השוה לשניהם דרבינו קשיא ליה היכי קאמר בגמרא דילמא מזבלי בהו הא פסקינן כר' יוסי דזה וזה גורם מותר לכך מתרץ הוא ז"ל דאפילו ר' יוסי ודאי דמודה דהיכא דמזבלי ודאי דאסור וכמו שכתבו שם דאסור לעשותה לכתחלה אפילו לרבי יוסי אלא דר' יוסי כיון דהוא ספק אם יזבל לכך מתיר דכיון דהוי ספק דאפי' יזבל מותר ולכך לא חייש אבל היכא דודאי מזבלי מודה ר' יוסי ולכך היכא דהוא שריף ודאי מזבלי דאינשי טעו ואמרו אפילו דהיא ע"ז הרי נעשה אפר ומותר לזבל ולכך כיון דטעו אינשי ודאי דמזבלי ולכך בעי קבורה ולא סגי זרייה לרוח אבל בשוחק סגי זורה לרוח דלא מזבלי בהו דאמרי אינשי דילמא ע"ז הוא ואסור לזבל כיון דאינו נעשה אפר ולכך ודאי שרי בזורה לרוח אבל בהטלה לים המלח דליכא למיחש לזבל אפילו שריפה סגי דלא הוי כמו זרייה לרוח דבעינן שחיקה ולא מהני שריפה דאינשי טעו כדפרישנא ובים המלח אפילו שריפה סגי לכך כתב רבינו או שורף ומטיל לים המלח כלומר דאפילו שריפה סגי:

יח

השוכר את הפועל וכו'. שם (דף ס"ה) הקשו אמתניתין דקאמר שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' ואע"ג דלא אמר ליה לעתותי ערב ורמינהי השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר (לי) חבית של יין נסך ממקום למקום וכו' ותירץ רבא הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות והא דאמר ליה העבר חבית חבית בפרוטה ע"כ. וא"ת אמאי לא כתב רבינו דלעתותי ערב אפילו מאה חביות במאה פרוטות מותר. וי"ל דרבינו מפרש דלעתותי ערב אחר שהשלים קבלנותו אמר לו כך ולכך נראה לו לרבינו שאין זה שום חידוש ולא אמרה הברייתא לעתותי ערב אלא לאשמועינן דיוקא דאי לא לעתותי ערב אסור:

ונמצא אחת מהן כו'. ובהשגות א"א ומאחר דקי"ל כר"א וכו' אמאי כולן אסורות וכו'. ויש לתרץ דשאני הכא דכולי אגרא יהיב ליה בהאי חדא וכן תירץ הטור בשם הרמב"ן ז"ל:

כא

ישראל שהיה נושה בעכו"ם וכו'. פ' השוכר (דף ס"ד) ושם אמרו דירושת הגר שאני שמא יחזור לקלקולו:

כג

ישראל שמכר וכו'. עיין בבית יוסף (סימן קל"ב) כי שם ביאר כל זה יפה. ובהשגות א"א הא נמי דלא כהלכתא שהלכה כר' אליעזר וכרשב"ג. והסוגיא בפרק השוכר (דף ע"א) כך היא רב אשי הביא ראיה דמשיכה דעכו"ם אינה קונה מדאמר רב להנהו סבויתא וכו' ודחו ליה אי דקא כייל וכו' לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דעכו"ם והקשו סוף סוף כי מטי לאוירא כו' שמע מינה ניצוק חיבור לא אי דנקיט וכו' ורבינו מאחר שפסק דניצוק הוי חיבור לא הוצרך לומר עכבת יין בפומא דכזונתא הוי דכיון דניצוק הוי חיבור הרי נאסר מה שלמעלה קודם שקנאו העכו"ם דלא אמרו דקאי עכבת יין וכו' אלא לדחות דברי מי שאמר ניצוק הוי חיבור וכן אע"פ שפסק רבינו לקמן פרק ט"ז דבסתם יינם הלכה כרשב"ג דיין ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ ס"ל לרבינו בניצוק חיבור מחמרינן טפי דאפילו הוי ניצוק לסתם יינם אסור בהנאה וכמו שכתב הטור ז"ל בשם וי"א ויש לו הכרח מן המשנה (דף ע"ב) דאמר נטל את המשפך וכו' אם יש בו עכבת יין אסור. ופירשו בגמרא דהך עכבת יין מתסרא בניצוק והאי אסור בהנאה קאמר דאי בשתיה בלאו עכבת יין אסור וכמו שכתב הר"ן לכך הוצרך לומר דניצוק הוי אפילו לסתם יינם אסור בהנאה ולדעתו יש להחמיר יותר בניצוק מבתערובת וטעמו של דבר דכשהטיפה נופלת במקום היין אין די לה לאסור כל היין שהרי היא שם כמו מבוטלת בכל היין אבל הניצוק אין לו כח לבטל אותה הטיפה של יין ומכל מקום מה שלמעלה נאסר מפני שהניצוק מחברו נמצא דהוא מחברו לענין האיסור אבל אינו חיבור לענין הביטול כיון שאינו שם. זהו טעם קצת לסברת רבינו. והר"א ז"ל בהשגות סבור דלא עדיף ניצוק מתערובת יין ביין ומ"ש בגמרא ש"מ ניצוק הוי חיבור רוצה לומר ודלא כר"ש כמו שאמר לקמן ודלא כר"ש ואינו ר"ל ואתי אפילו כר"ש כמו שהוא פירושו לדעת רבינו ומפני כן השיג עליו דזה הוא דלא כהלכתא דאנן קיימא לן כר"ש. וכן למעלה בפרק י"ב גבי המערה לכלי של עכו"ם וכו' השיג עליו ואני אומר בשתיה משום דסבר דניצוק לסתם יינם לא עדיף מחיבור דהלכה כר"ש וכבר נתבאר דעת רבינו:

כה

הנותן דינר לחנוני וכו'. בפרק השוכר (דף ס"ג) אמר אומר אדם לחביריו ולפועליו וכו' ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך ובגמרא אוקמוה כגון שהקדים לו דינר ורב אשי מוקי לה כגון שנושא ונותן ביד ולא פליגי כדכתב הרשב"א ז"ל ולא הזכיר רבינו נשא ונתן דכל שכן הוא דאסיר בהקדים לו דינר ופירש רבינו אינו חושש משום שביעית כלומר שמאכילו לפועל דמי שביעית וכן פירשו התוספות. ורש"י ז"ל פירש שהפועל מוסר דמים לחנוני עם הארץ ואין מוסרין לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ולדברי רבינו דמפרש כפירוש התוספות קשה למה הזכיר חנוני עם הארץ שכתב כגון שנתן דינר לחנוני ישראל עם הארץ דאפילו הוא חבר אין האיסור אלא מפני הבעל הבית שמאכילו שביעית ולא משום שמוסר הדמים לעם הארץ ונראה דהזכיר עם הארץ משום אם אכל הפועל דבר שאינו מעושר שהזכיר אחר כך דאם אין החנוני עם הארץ אין מאכילו דבר שאינו מעושר:

כז

מלך שהיה מחלק וכו'. זה פירוש למה שנאמר הפס עלי מנת המלך והראב"ד ז"ל פירש בהשגות כפירוש רש"י:

כח

עכו"ם שנגע וכו' שכיון שנתכוין וכו'. הקשה הרב בית יוסף ז"ל לשאר הפוסקים דסוברים דאפילו לא נתכוון העכו"ם מותר למשקל מיניה דמים אם כן למה מדד עד שלא פסק אסורים הדמים. וי"ל דהכא ברשות הישראלי נוגע ואינו דומה להיזק כוונה מדעת הישראלי דאז ודאי אינו אלא דמי ההיזק וברור הוא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף