עץ יוסף על במדבר רבה/י

עץ יוסף על במדבר רבה י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על במדבר רבה - פרשה י

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  כב  כג  כד  

א  [עריכה]

שנשתוקק. שחשק וחפץ ברצונו המוחלט. ודרש שוקיו לשון משתוקק (מת"כ):

ומנין שכן הוא אומר. פי' מנין שכך אמר הכתוב בשום מקום. ומשיב שנאמר ויכולו השמים וגו' ויכל אלהים ואין ויכל (כצ"ל) אלא לשון תאוה. משום דליכא לפרש ויכל כמשמעו שכלה מלאכתו ביום השביעי דא"כ הוא סותר לקרא דוישבות ביום השביעי. ומ"ש ואין ויכולו אלא לשון תאוה הוא ט"ס. משום דויכולו השמים פירושו כמשמעו. אלא צ"ל ואין ויכל אלא לשון תאוה. ובכל כתב דתרגום ירושלמי ויכל וחמיד. וזהו שתקנו לנו מסדרי התפלות חמדת ימים אותו קראת:

ג' אמהות. ארץ ושמים והים הנזכרים בפסוק זה בס' וישמע יתרו (והמרשים פסו' כי ששת לבראשית טעה. כי הכוונה לפרשת יתרו) ואמהות ר"ל עיקר ושרש הכל (מת"כ). ועיין מה שמגיה הידי משה. אבל לי נראה שהני ששה תיבות הרי שלשה אמהות שמהם נברא הכל. צריכין להיות אחר ההשכל וידוע אותי קודם מראהו כלבנון. והמעין יבחר:

וסור מרע בינה. היינו בינה היינו תבונה ואין צריך לפרטו שמי שיש בו תבונה הוא סר מרע (מת"כ):

זה שכר בעל תשובה. שהוא נקרא סר מרע והיא בינה כד"א ולבבו יבין ושב ורפ"א וכמ"ש רפ"ב דמגילה:

ובלבד בתוהא על הרשע. צ"ל על הראשונות (א"א) וכ"ה בשהש"ר. ועיין בירוש' פ"ק דפיאה. ור"ל שלא יהיה כטובל ואוחז שרץ בידו. כי יש בעל תשובה שמתחיל לעשות טוב אבל אינו שב על העוברות:

הא כיצד. כלו' כ"כ גדלה מעלת התשובה עד שאפי' בשעה אחת קונה לו חיי עוה"ב אף שהיה רשע גמור כל ימיו. וזהו מרוב חסדי ה'. ויש לך חיך מתוק מזה להתנהג בחסד ככה:

מונה אותן לו זכיות. כתב בר"ח שער התשובה שאין ספק שזה דוקא כששב מאהבה:

בזמן שהן קציעות. פי' בזמן שמקוטעין ומופסקים מלעשות עוד להבא. וכמו תוהא על הראשונות. או פי' בזמן שהן קציעות כשעושין קציעות כותשין במכתשת ועושין אותם כמין ככרות ואז ריחן נודף (מת"כ). והכוונה שמהיות שממשפט התשובה שתהיה באותו זמן של החטא. ור"ל שיהיה להבעל תשובה כחו עתה ככחו אז לעשות העבירה. והוא מתגבר על יצרו ומשבר כחותיו ותאוותיו. ומתרחק מן העבירה. זה נקרא שב לאמתו ומחמת אהבת המקום. אבל אם שב מפני שבטל ממנו התאוה. קשה מאד שהתשובה ההיא תקובל אם לא ברוב החסד מאת המקום יתב'. ומ"מ לא נעשה לו זכיות מהעבירות שעבר:

בג' מקומות כו' לכו נא ונוכחה כו'. משום דנוכחה שמע להוכיחם בחטאתם שיברר אותם בפניהם. ותכלית זה להפרע מהם. דאל"כ מאי טעמיה. והדר קאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ונמצא שמוותר על הראשונות כשעכשיו יאבו וישמעו. וכן גבי שמעו הרים את ריב ה' דבתר הכי אמר עמי מה עשיתי לך וכו' דאין בזה תוכחה אלא התנצלות ה' שלא הרע להם ושהטיבם וראוי להחזיק לו טובה. וכן גבי וריב לה' עם יהודה דכתיב בתריה בבטן עקב את אחיו כו' ומאי טעמיה לריב על זה. להכי דריש דאין ה"נ שהתוכחה היתה להפרע. ומפני ששמחו העכו"ם בה. הפכה לטובה (יפ"ת):

ושמעו כו'. וצ"ל שהתוכחה היתה מפורסמת לכל (יפ"ת):

אמרו זו התוכחה. בתמיה וכי זו היא התוכחה שאמר להוכיח אותם:

מתפוגגה. פי' הערוך משתעשע:

שקיבלה. לשון מריבה:

חמתיה כו'. ראתה את הדיין שדן באור ובזפת וברצועות. כל אחד ואחד לפי דינו. אמרה אי ישפוט הדיין לבני באלו המשפטים יהרוג הוא אותו:

דחלת. יראה לומר לדיין חטא בנה:

כד גמר כו'. כשגמר הדיין משפטו אמר לה מה זה עשה לך בנך. אמרה לו כשהיה בבטני היה בועט ודורס ברגליו בי:

א"ל זו סורחנא כו'. פי' בתמיה וכי זה סרחון וחטא:

חלק לו כבוד. סיפיה דקרא ובאונו שרה את האלהים (מת"כ). והכוונה שהקב"ה חלק כבוד ליעקב שנתן בו כח להאבק עם המלאך ולהיותו שר כנגדו. וזה האות הראה לו הקב"ה כי בניו יהיו חלק ה' לבדו שלא ישלטו בהם כוכב ומלאך כל זמן שיעשו רצון הקב"ה ולא יחתו מאותות השמים:

נפשם יצאה מהם. ר"ל שהיו קרובים למות. הה"ד אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו. הרי שלא מתו אלא שהיו קרובים למות. ומ"ש נפשי יצאה בדברו פי' קרוב ליציאת הנפש. וז"ש הדבור להקב"ה ושלחתני אצל מתים ר"ל שנחשבים כמתים מצד חלישותם. חזר הקב"ה והמתיק כו':

קול ה' בכח כו'. דבמתן תורה מיירי המזמור ההוא כדאי' במכילתא:

לתשים. פי' לתשושי כח ולזקנים:

מנבל עצמו. ר"ל שעושה דבר מגונה נגד טבעו. על כן ניתן לו שכרו שכפה עצמו לעשות נגד הטבע:

אתמהא. בתמיה. וכי ראוי לתת שכר על דבר שהוא להנאתו וטובתו. הרי שאין לך חיך מתוק מזה:

כל מעשים של ישראל כו'. וכדאי' בתנחומא סדר שלח שלא הניח הקב"ה דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל יצא לחרוש כו':

כי תשא את ראש כו'. שנותנים כופר נפשם. ונמנים דוקא מבן עשרים ולמעלה והלוים מבן חדש:

להיות לי הרי כו'. כלו' וזשה"כ להיות לי שנא' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי לומר הרי אתם שלי שתהיו בכל דבר מובדלים לשמי (מת"כ):

שהוא מרבה לי רעים. חברים שיכנסו תחת כנפי השכינה:

וחוזר ובורר. שמא ימצא עוד טובים. אבל הבורר הרע מן היפה אינו חוזר ובורר שלא חש אם ימצא עוד רעים. וכן כאן הקב"ה בורר וחוזר ובורר הצדיקים מהם שנכנסו תחת כנפי השכינה. וז"ל הילקוט סוף פ' קדושים א"ר ברכיה בשם ר' אבהו אילו אמר ואבדיל העמים מכם לא היה תקומה לעכו"ם. אלא ואבדיל אתכם כזה שהוא בורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר. אבל כשהוא בורר הרע מתוך היפה שוב אינו בורר ע"כ:

מצפה לעכו"ם. ר"ל שה' יתב' בורר רק היפות מן הרעות עד שאפי' העכום שהם הרעים הגמורים מצפה גם עליהם אולי ישובו:

לפי שהם עמודי עולם. שהוא היסוד והעיקר המעמיד לכל העולם שהן שש סדרי משנה שמעמידים העולם שנברא בששה ימים:

אם לא בריתי. היינו בהתורה שניתנה בברית. יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. או כך פי' אם לא בריתי יומם ולילה פי' אם לא התורה שנא' ובה והגית בו יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:

מה העמודים הללו יש להם קפליות. כי סמיכות הפרשיות לא דבר ריק הוא שהעולם מתקיים על זה כמו על העמודים כדמפרש:

קופליות. פי' כתר ונזר רחב לקבל עליו הבנין. וקיפלוס לשון חוזר (מת"כ). והיפ"ת כתב בלשון יון קורין לראש קייפלי"ש:

ובסיסיות. רגל מצוייר יפה:

ומתחבר בחבריה בנטיעותיו. כלו' עושה עמו בנטיעותיו:

עתידין לתלות בקדקדי ראשיהן כו'. עיין ביפ"ת שמפרש טעם העונש הזה על העון הזה:

והוא אומר לא אשם אני חייב. מתהלך באשמיו כולי עלמא אמרין ייזיל כו'. כצ"ל (א"א). ור"ל מדכתיב מתהלך באשמיו ולא כתיב בחטאתיו או בעונותיו כאורחיה דקרא משמע ליה דמיירי בשפחה חרופה שמביא אשם עליה. וה"ק קרא אך אלהים ימחץ ראש של אותו שמתהלך בבטחון אשמיו שיביא אשם. ומשום דהל"ל מהלך באשמיו. לכן אמרו שאתא ג"כ לרמוז שעמיה חובוי. ר"ל שלא נתכפר לו אותו אשמה ותמיד עמיה חובוי:

ולאשתך אין אתה ממתין. קמפרש דלא תאכלו על הדם אזהרה נמי על הנדה. ופי' לא תאכלו כנוי לתשמיש דהאי לאו שבכללות הוא ומרבי' מיניה כמה מילי (יפ"ת):

שתמצה. לשון מיץ אפים:

מי קיים מצות הדם כו'. מייתי להא הכא להוכיח שפירוש לא תאכלו על הדם קודם מצוי הדם. ודאשכחן לשאול שקיים מצוה זו כלו' שהזהיר העם שהיו עוברים על זה כמ"ש הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם. שמעינן פי' דל"א תאכלו על הדם על כרחך קודם מצוי הדם (יפ"ת). ואגב דמייתי ענין שאול מפרש הכא ושחטתם בזה. וכן מפרש ויבן שאול מזבח דכתיב התם:

הרי ארביסר אצבעות. והיינו כשיעור ב' צוארי בהמה. ואע"ג דאי שחיט בהולכה והובאה אפי' בסכין כל שהוא סגי. אך זמנין דשחטי בהולכה או הובאה לחוד. לכן בעי שיהיה הסכין מלא צואר חוץ לצואר כדאי' בפרק השוחט:

כסדר הזה. כלו' בסכין כזה. ואע"ג דלהפריש מלאכול על הדם נתעורר. איידי דאזהרינהו מהא הזהירם נמי בשיעור הסכין משום דרסה (יפ"ת):

שנא' והיה ביום מלחמת כו'. ואע"ג דזה היה קודם י"ל דהקב"ה ידע שיעשה זאת הקדים לו החסד:

מי המציאה לו. שהרי מתחלה קאמר ולא נמצא ואח"כ ותמצא:

רבנן אמרי כו'. דעת רבנן דכיון דעם אלהים עשה היום הזה שבנה מזבח לה' כדלקמן נעשה לו נס זה ע"י הקב"ה. אבל דעת ר' יצחק כיון דהחרב הוי לשפוך בו דם לא היה זה ע"י הקב"ה אלא ע"י מלאך שאין שמו יתב' נקרא על הרעה (יפ"ת):

נח וכו'. ואע"ג דאדם נמי הקריב שור שקרניו קדמו לפרסותיו כדאי' בפ"ק דעכו"ם לא חשיב הכא אלא המפורש בקרא. והבל אע"פ שהקריב מבכורות צאנו לא מצינו שבנה מזבח (יפ"מ):

החל במלכים. כלו' הוא היה ראשון למלכים שבנה מזבח. ובשבחו דבר הכתוב שלא עזב את ה' במלכותו ובגדולתו והיה ראשון למלכים שנזהרו בעבודת ה'. ועיין מ"ש בויק"ר פ' כ"ה ובשהש"ר פ"ה סי' י"ד:

לפי שנתן נפשו על הדבר של שחיטה. בשמואל רבתי ליתא הני תיבות של שחיטה. נוכל לפרש שם ע"פ מה שהביא הרד"ק שם מדרש אותו החל לבנות שהוא נתן בעצמו אבן הראשונה ע"ש. וז"ש לפי שנתן נפשו לדבר שבנפשו ובעצמו עסק בבנינו לכן העלה עליו הכתוב כו'. אבל יותר נראה ששם פירושו כמו שמפורש כאן לפי שנתן נפשו על הדבר של שחיטה שהוא צורך מזבח לפיכך כו':

בענין נזיר. פי' סמוך לפרשת נזיר. או אפשר שצ"ל כענין נזיר (מת"כ). כלו' הברכות היו כענין נזיר שאינו משתכר. ויותר נראה שצ"ל לכך כתיב כה תברכו אחר ענין נזיר:

הרבה יין עושה. כלו' שמא מתוך יין באתה לידי קלקול ולכן אין הגנאי כל כך ותן תודה כדי שלא ימחה השם הקדוש בחנם:

ב  [עריכה]

ומלתם את כו' ושמתם כו'. ר"ל שיהיה הלב דבוק רק בה' ולא תחשוב בדברים גופנים המטמטמים הלב. וכן העינים לא יביטו בתאוות המרחקות את האדם מה':

ע"ש וישח אדם. כי ע"י זה נעשה שפל במעלתו שגרע מכל ונענש יותר מכולם:

אף היא. הוא לשון הכתוב אף היא כחתף תארוב. ודרש מלשון אף וכעס:

רזי לי רזי לי וגו'. ור"ל וסיפיה דקרא אוי לי בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו. ופרש"י חמש בגידות הללו כנגד בבל ומדי ופרס יון ואדום שישתעבדו בישראל. ועל עכו"ם הכתוב מדבר מדכתיב בתריה וחפרה הלבנה וגו' ותרגם יונתן ויבהתון דפלחין לסיהרא כו'. או אפשר שמפרש רזי לי ע"ד דכתיב (צפניה ב יא) כי רזה את כל אלהי הארץ. ופרש"י התיש כחם כלו' יבטל אותם וישבית אמונתם:

אלו כללות. דרש ובוגדים כאילו הטובות בוגדים באדם מלבא עליהם. רק יוסיף עליהם רעה אחר רעה:

ששה פעמים למי. למי אוי למי אבוי וגו' כתיב ששה פעמים:

ואחר אשור. שהגלה את עשרת השבטים:

בבל. הוא נבוכדנצר מלך בבל שהגלה יהודה ובנימן:

אשר אני קצפתי מעט. פי' אני קצפתי מעט על ישראל נגד מה שהרעו הם לישראל בגלות והם עזרו לרעה. להרע להם יותר מדאי:

המאחרים על היין לשתותה. פי' המאחרים בנשף ויועצין עצות על ישראל שנקראו יין. לשתותה פי' לשתות יגיעם:

שלא יכבידו עול קשה. דרש אל תרא ראיה להרע כמד"א אל תראוני וגו' שפירשו חז"ל אל תבזוני כד"א כי ראו בארון ה':

נתקללה ע"י הנחש ז' קללות. אפשר דצ"ל עשרה קללות כדאי' בבמדבר פ"ה סי' ה' ע"ש. ואפשר כיון שאמר קללות מן הכתוב לכן קאמר ז' שמן הכתוב לא משמע רק ז'. ועיין בעירובין דף ק':

ראשית תבואתה. וגו' כל אוכליו יאשמו וגו':

לשממה תהיה. וגו' מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי. ע"ז אמר זה הגזל כו':

כמות. כאילו הרגם:

זרות מהופכות. וצרות כדלקמן. והא"א מגיה שצ"ל צרות במקום זרות:

כגון זבורא ועקרבא. ופי' הר"ת בפ"ק דחגיגה רפואת נשיכה זו קשה לזו דאמרן בפ"ב דעכו"ם קרירא לעקרבא חמימי לזיבורא וחילופא סכנתא. הלכך היכא שנושכות שניהם נעשות צרות זו לזו ואין לו תקנה:

כמד"א ההפך עלי בלהות. מביא ראיה דמה דכתיב לבך ידבר תהפוכות הוא כאילו כתיב בלהות כדכתיב ההפך עלי בלהות:

כשוכב בלב ים. כלו' תקבלו העונשים כמו שקבלו הקודמים פרעה וסיסרא:

כנגד עשרה דברים שגזרו על ישראל. שגזר פרעה על ישראל כדאי' בתנחומא ובתד"א שגזר עליהם עשרה גזירות. וכנגד כל גזירה וגזירה נפרע מהם הקב"ה מדה כנגד מדה. הביאוה בפייט של פסח:

את בני ישראל בחזקה. ודרשו בויק"ר פ"ז סי' ו' מהו בחזקה בחירופין וגידופין. וז"ש מה היה סופו לפי שהיה מחרפם ומגדפם בנחיצה. ואפשר שצ"ל בלחיצה:

שמסרו ביד אשה. לבושת לו ולחרפה שגבור כמוהו (וכדאי' בילקוט שכבש העולם בכחו. ולא היה כרך שלא הפיל חומתה בקולו. ואפי' חיה שבשדה כיון שהיה נותן עליה קולו לא היתה זזה ממקומה) יפול ביד אשה:

חיבל חבל כתיב זה. כצ"ל. ור"ל שקרינן חבל. ולכן דרשינן מקודם אלו בניו כד"א וחבל את מעשה ידיך. והשתא קאמר חבל כתיב לכן דרשינן על המן שנתלה בחבל:

תרי סרסורי. סירסור הוא אמצעי בין המוכר והקונה. וכן עינא וליבא. לפי שחוש הראות רואה דבר האסור תיכף הלב מתאוה לרעה כאילו הם סרסורים לפתות את נפש האדם לעשות זאת. ולכן המה העקרים שמבקש ה' מהם שידבקו בדרכיו יתב' ויראו ויחשבו רק בה':

רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה. ע"ד הציור. כמו שהבור הרחב למטה וצרה למעלה קשה לצאת מתוכה. ולמטה הוא מתהפך לכל צד לסבול העונש בה. כן הגיהנם המוכן לנפש החוטאת רחבה למטה שיש בה די לרוב לקבל עונש. וצר למעלה לצאת ממנה:

ואף הסיתך. היסורין הסיתך והדיחך:

מפי צר רחב. וז"ל הילקוט מפי צר זה גיהנם שפיה צר. ושמא תאמר כשם שפיה צר כך כולה צר ת"ל רחב. וכה"א (ישעיה ל) העמיק הרחיב:

לא תהנה האף ממך. כי המדה"ד המכלה ומעניש עושה מעשהו בחשק גדול נמרץ לענוש אנשיו כאילו נהנה ממנו מאד. ודרש תנאף תהנה אף:

כחתף תארב. כחתף פי' פתאום:

לצבות בטן. דרשו חז"ל בסוטה שמדבר בבטן וירך של בועל:

זה אב אוי. דרש אבוי לשתי תיבות אב אוי. וה"ק למי אב אוי פי' למי הקללה של לנפיל ירך. וקרי לירך אב אוי שהוא הסיבה והמקור שממנו בא האוי עליו כדמפרש שהירך הוא עושה העבירה. וקאמר שכל אלו למי כו' לנואף ששלח מדנים בין איש לאשתו. והדר קאמר למי שיח למי עוד הם באות שיח ודיבור הקללות הנ"ל היינו האוי זו לצבות בטן. והאבוי זה אב אוי היינו לנפיל ירך. וקאמר שהם באות למי פצעים חנם זו האשה הזונה כדמפרש:

בלי שום פצע מבעלה. כלו' נודדת מאהבת בעלה חנם לאהבת אחר:

שמשקת את הנואף יין. למען הגבר תאותו:

זו שבועת האלה. שמוכרח להרבות בשיחה ולהשביעה:

על עסקיה נפצעת חנם. פי' על עסקה שהסתירה עצמה נפצעת לפעמים חנם. שאף שאם היא טהורה מ"מ בזיונה דביזתה הכהן זה אינה חוזרת:

אם נקרעו נקרעו. ואינו חושש. ואם נפרמו אינו חושש. פרימה גדולה מקריעה שנקרעה לקרעים הרבה (רש"י):

מן דשמע הן אית כו'. ששומע היכן יין טוב למכור הולך אחריו. ודייק מלשון לחקור שחוקר ודורש היכן היין טוב:

אל תרא יין כי יתאדם הזהירה כו'. משום דאי כפשוטו ה"ל להזכיר מתועלת היין מה שהוא זן ומשמח ומחכים ומרפא. לכן פי' כי יתאוה דם. ודרש יתאדם לשתי מלות פי' שמחמת שכרות יתאוה לעשות עבירה שיתחייב עליה מיתה. ולדבר אחר יתאוה לדם נדה ולדם זיבה. דהשתא הוי כי יתאדם נתינת טעם אל ההמנע משתיית יין:

לדם נדה כו'. שע"י השכרות יהיה להוט אחר הזנות ולא יחוש לנדה וזיבה:

לשון נקי דברה תורה. ובויק"ר מסיים כדכתיב (משלי א יד) כיס אחד יהיה לכולנו ע"ש ביאורו:

סוף שאשתו כו'. ופי' יתהלך במישרים שיתהלך בדרכו ולא ימנענו דבר מכשול:

סוף שמטמא את הטהור כו'. ופי' יתהלך במישרים שכל הדרכים ישרים אצלו בעיניו אע"פ שטועה בהוראתו:

לשתות יין. כמ"ד אותו אילן ענבים היה וכדלעיל סי' ה' וש"נ:

נתקלל בנו שלישו של עולם. שלאחר המבול לא נשתייר העולם אלא לפני נח ושלשה בניו נמצא ירש כל אחד מבניו שליש העולם:

וכן היה מאררו. כצ"ל. פי' נח כשהיה מאררו היה קורא אותו כנען לפי שהיה אבי כנען וכתיב כנען בידו מאזני מרמה (מת"כ):

בין מתים לחיים. בויק"ר גרס בין מיתה לחיים. ופי' לשון מפריש הוא משום שהאדם חי מצד הנפש ומת מצד הגוף. וכשיוצא הנפש מן הגוף הויא הפרשה בין מות לחיים:

כך מפריש היין כו'. פי' כך הפריש היין של עץ הדעת את האדם מדרכי חיים לדרכי מות שנגזר עליו ועל דורותיו מיתה:

לדרכי מות עיניך יראו זרות לפי שהיין. כצ"ל (רד"ל):

גורם לו לעכו"ם כו' שהוא בא על א"א כו' שיעשה את המצות זרות. חשב ג' דברים אחד בענין אמונה. הב' במדות כי ירדוף אחרי תאותו. והג' במעשה לסור ח"ו ממצות התורה:

שנסתרס. כן דרשו חז"ל בפסוק וירא חם וגו':

ממה שעברו כו'. כלו' ממי שקדם לו ולא למד דעת:

מה אירע כו'. כלו' מה שכתוב בתורה שיארע לסוטה. ופי' בל חליתי שלא קיהה ולא הרגיש כמד"א ואין חולה מכם עלי:

ג  [עריכה]

זה שבט יהודה כו'. שעיקר מלכותם בציון ובירושלים:

אלו עשרת השבטים שיושבים לבטח בסבסטי. פי' מוסף הערוך וז"ל הורדס המלך בנה עיר שומרון החרבה ויקרא לה סבסטי לכבוד קיסר אבגוסטוס אשר היונים קוראים לו סווסטוס:

הבאים משני שמות שם ועבר. ובויק"ר פ"ה סי' ג' גרס שהם באים משני ראשי הגוים משם ועבר. והכוונה שפי' נקובי מגזירת אשר נקבו בשמות. ור"ל שהם נקובים ומפורשים ביחוסם שהם מזרע שם ועבר שהיו ראשי הגוים שכל אחד היה בזמנו ראש בעולם בחכמה ובחשיבות. ולפי שבאים ישראל מיחוס גדול לא היה להם להתעסק בתפלות לומר מי חכם כזה או גבור כזה. אלא היה להם להזכיר הצדיקים הקודמים ולילך בדרכיהם. ועתה בחרו להם ישראל ג"כ דרך זה. וזשה"כ ובאו להם בית ישראל ור"ל שעם היותם משובחים ביחוס ממש של צדיקים ותמיד הלכו בדרכיהם. עתה באו ג"כ להתעסק בדברים כאלו שאומרים ישראל להם כי גם ביניהם היו חכמים ועשירים:

קטיספון. בב"ר פ' ל"ח ארך ואכד וכלנה. הדס ונציבין וקטספון. ומפרש המדרש שמות ארצות אלו להודיענו שלותם. שעם היות אלו הטובות שבארצות האומות. מ"מ של ישראל היו יותר טובות מדקאמר הטובות מן הממלכות האלה:

זו חמת אנטוכיא. תרגום ירוש' חמת אנטוכיא. מהר ההר תתאו לבא חמת אנטוכיא. ואת החמתי וית אנטוכיא:

תלוליא דפלסטיני. תרגום ערי מבצר קרסין תלולין. וכתב המוסף הערוך בלשון יוני נקרא פלשת פלסטיני. וצידון נקרא פניקיא עכ"ל. וכן כתב הא"א:

זה יום של גלות. כי הוא יום הרעה שהנביאים היו מתנבאים עליהם:

הגשתם עצמכם כו'. שתקרבון עצמיכם לשבת בגלות. ופי' המנדים ליום רע לפ"ז יהיה מענין נע ונד כלו' שמניעין עצמם ללכת בגלות ומגישים עצמם לשבת בגלות:

ערסין דפיל. מטות של עצמות פיל:

בעבירות. בש"ז של נשי חבריהם כדמסיק והולך:

מיומם. לפי הענין הוא יום טוב ושמחה של ליצנות; ועיין בשוח"ט מזמור י"ח:

היה מעביר כו'. דאל"כ מצאן למה לי. לימא כרים ועגלי מרבק:

היה מעביר כל המרעה. ליקח השמן שבכולם:

כשם שהיה דוד משורר. ר"ל שאמרו כי טוב לאדם שישמח ויגיל בתוף וכנור שהרי דוד לא היה משורר אלא ע"י כלי הניגון. ולא ידעו כי דוד לא היה עושה לשמחת לבו רק להודות לה' ושתנוח עליו רוה"ק ע"י זה על דרך ויהי כנגן המנגן וגו':

הדא הוא דכתיב. הני תיבות מיותר. ועיין בויק"ר פ"ה:

קלוריא. יין קרוש ונעשה כקלורית וע"י כן אפשר לזורקו מיד ליד ולא ישפך. והיינו במזרקי לשון זריקה:

בכוסות קטנים. דמדכתיב מזרקי לשון רבים משמע שהיו שותים פעמים רבות. וזה להיות הכוסות קטנים שהכוסות גדולים ישבעו בשתיה אחת:

זרבוביות. פיות הרבה שיוכלו כמה בני אדם לשתות מהם (יפ"ת). והמוסף הערוך כתב זרבובית פי' מרזבים והאותיות הפוכות. וכן לדעת רבים פי' הפסוק בעת יזרבו נצמתו מים הנגרים במרזב:

מפתגיתא. בויק"ר גרס מפתגתא ופירושו שם מקום. וקאמר שעל שם יינו שהיה משובח מפתה את הגוף לזנות שהיה משמח הלב טפי. לכן נקרא פתוגתא:

מפלוגתא. שם מקום. ונקרא כך שעל יינה נתפתו וגלו:

אנפיקנון. שמן זית שלא הביא שליש:

שמשיר את השער. וכן איתא בפסחים דף מ"ג אנפקינון שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין בו שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והערוך כתב וז"ל ואני למדתי מפי רבי מצליח ז"ל שמשחיר את השער:

אנטכנון. לא מצאתי פירושו:

ואחר כל השבח הזה. פי' ע"י רוב שלוותם לא נתנו לב לתקן שבר יוסף דהיינו גופי העבירות שהיו בהם ע"ד ורם לבבך וגו':

ד  [עריכה]

נשא בתיה בת. תיבת בתיה מיותר. ועיין מ"ש בויק"ר:

צהלת. שמחה:

הוא דאמר מתלא כו'. זהו שאומרים המשל כולו מחנפים למלך:

להחריב. כי אחרי שהמלך ככה. העם ימשכו אחריו:

כי על אפי ועל חמתי. היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני. ופי' כי בימי שלמה שבנה את העיר ואת הבית החלו לחטוא. והיינו באותו הלילה שנשא בת פרעה:

מיני זמר. כלי שיר (רש"י):

לפני עכו"ם פלונית. ולא מיחה בה (רש"י):

פרס. יריעה פרוסה ושטוחה. ובמדרש משלי גרס פרוכת:

מבהיקות. מאירות:

מפני שהיה ישן. והמפתחות מבית המקדש היו מנוחים תחת ראשו כדאי' בויק"ר:

הה"ד משא אשר יסרתו אמו. פרשת תוכחה שהוכיחתו אמו:

שכפפתו אמו על העמוד. להלקותו. יסרתו לשון מלקות. ומפני שהיתה רואה שהוא בעל הנאה היתה מוכיחתו (רש"י):

הכל יודעים כו' עכשיו יאמרו כו'. והיינו מה ברי למה תגרום לרנן אחריך שאתה ברי ולא בן אביך כלו' שאתה רשע מחמתי (רש"י):

כל נשים של בית כו'. כלו' מעי גרמו לך להיותך בעל צורה ובעל כח שדחקתי ונכנסתי שתשמיש יפה ללבנו ולזרזו כדאמרי' ג' חדשים אחרונים יפה לאשה ויפה לולד. ואיך לא נזדרזת (רש"י):

והגון לנביאות. דרש בר לשון נבואה שהנבואה נקרא בר כמו שאמר מה לתבן את הבר (מהרש"א):

הזהר בדברים הללו כו'. וה"ק ודרכיך תשמור מאותן מעשים שמסבבין למחות מלכין:

מי שכל רזי עולם גלוים לו כו'. וה"ק קרא אל לרוזנים לומר איה שכר. לא נאה להם לומר כן. או דרשו אי מלשון אין כלו' לרוזנים ראוי לומר אין שכר שלא ישתוהו:

שכל רזי עולם גלוים לו. פי' מי שכל רזים והסודות גלוים לו וראוי להיותן סודות אצלו שלא לגלותן לאחרים ישתה יין וישתכר ויגלה הסודות כמ"ש בפרק אחד דיני ממונות נכנס יין יצא סוד (רש"י ורש"א):

דברי תורה החקוקים. שאינה דת אנושית כי אם חקוקה מלמעלה ועומדת תמיד במצותיה ואזהרותיה כדבר החקוק העומד בלי יתבטל לעולם:

הדין נמסר למלכי ב"ד. כי היה כחם מוכשר לזה:

לא נברא יין בעוה"ז אלא לשלם כו'. משום דאמרי' לעיל שהרבה קלקולים באין מן היין. וכן אמרי' בכמה דוכתי ועל כן היה ראוי שלא לבראו כלל. אי לא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים:

לשלם שכר לרשעים. שמתעדנין בו בעוה"ז ומקבלין בו שכר מקצת מצות שעשו בעוה"ז:

ולנחם אבלים. להפיג צערו מעט. וכן הרוגי בית דין שיטרוף דעתן ולא ירגישו כל כך בצער:

תנו שכר לאובד. היינו רשע שנטרד והולך לו:

למרי נפש. לאבלים לפכוחי דערייהו:

כדי שתטרוף דעתו עליו. בפרק נגמר הדין קאמר שנותנין בתוכו קורט של לבונה כדי שתטרוף דעתו:

ישתה וישכח רישו על האובד יאמר. שתחלה כתב הפסוק תנו שכר לאובד וגו' ואח"כ כתיב ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד. וס"ל שהפסוק השני הוא פירוש על פסוק הראשון וה"ק קרא שזה שאמרתי לך ויין למרי נפש הוא כדי שעמלו לא יזכר עוד. וכך צ"ל ועמלו על מרי הנפש הוא אומר. ור"ל דזה דכתיב בפסוק ב' ועמלו לא יזכר עוד על מרי נפשו הוא אומר. שלכן נותנים יין למרי נפש כדי שלא יזכור עוד עמלו אלו בניו כדמסיק:

עמלינו אלו הבנים. שהאדם יש לו עמל הרבה עד שיגדלם:

שאם אין טוענים כו'. פי' שאם הם עצמם אינם טוענים וגם אין שם מי שטוען זכותם בשבילם. שב"ד עצמן טוענים בשבילם כל הטענות שאבי היורש או הלוקח היו יכולים לטעון. ולמדוהו חז"ל בב"ב מפסוק זה פתח פיך לאלם. ואח"כ דרשו דוקא על היתומים (מת"כ):

חלופי אביהם. במקומם ותחתם כי קיום העולם במה שדור הולך ודור בא. והמה תחת אביהם:

אשר אין חליפות למו. דרש חליפות לשון חליפין ממלא מקומו (רש"י). והיינו כדאמר ר' חנינא זה שאינו מניח לו בן שיהיה ממלא מקומו לקיים מצות בוראו להעמיד עולם הנצחי דלעתיד. משא"כ הנקבה שעיקר בריאתה לקיים המין בעוה"ז עולם העובר ואינה חייבת ברוב המצות:

שלא תעשה שתלמדם טענות כו'. כלו' שתפתח פיך לאלם. אבל עכ"ז תשפוט אמת שלא תלמדם טענות. והרד"ל כתב שצ"ל פתח פיך שפט צדק שלא תטה דין עני ואביון כמד"א לא תטה כו':

שהם דינם. של העניים שהקב"ה זיכה אותם להם:

מן הגזלן. המעכב חלקם שלא ליתן להם:

זו היתה התורה שמיסרתו לשלמה. שבאה התגלות הנבואה וההתעוררת מהתורה העליונה להוכיחו על זה. והיא הנקראת אם המגדלת בניה. כי הם מגודלים בכל טוב ע"י שמירת התורה:

כמד"ת נשקו בר. וכדאי' בשוח"ט מזמור ב' רב אמר נשקו בר של תורה שנא' (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי עד שלא תזדקף עליכם מדה"ד ותאבדו דרכה של תורה:

ועל אזהרה הכתובה בתורה ולא תתחתן כו'. ר"ל זהו שאמרתי לך מה ברי אלו צוואות ואזהרות איזה אזהרות אני אומר. אלו אזהרות הכתובה בתורה ולא תתחתן כו' שעל אלו אזהרות התורה מייסרתו לשלמה על שעבר עליהם:

חנניה בן ר' יהושע אומר על שם לא תתחתן בם. כצ"ל. וכן הוא בירוש' פ"ב דסנהדרין ובשהש"ר פ"א סי' י'. והכוונה דס"ל לר' חנניה דהא דכתיב לא תבואו בהם היינו בחתנות. וחטא שלמה היה שעבר על לא תתחתן. וס"ל דלא תתחתן כשהן דרך אישות. ואי איתיה בכל האומות כר' שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירים. עבר בכל הנשים דקאמר קרא בת פרעה מואביות עמוניות אדומיות צדקניות חתיות. ואי ליתא בכל האומות אלא בשבעה עממין. עבר בלא תתחתן בחתיות מיהת:

רשב"י אומר לאהבה ממש לזנות. ס"ל דלא עבר שלמה על דאורייתא כי לא לקחן דרך אישות. דבכה"ג ליתא חתנות ולא חטא בזה אלא משום דמיגניא מילתא לשלם כמוהו. וכ"ש שהיה הדבר ידוע לכל ואיכא חלול ה'. ומה שאמר הכתוב מגוים אשר אמר ה' לא תבואו בהם. ה"ק דאפי' מן הגרועים שבהם שנאסרו בחתנות דבק שלמה לאהבה ר"ל לזנות:

ר' יוסי בר חלפתא אומר להאהיבן לגיירן. כצ"ל. וכן הוא בירוש' ובשה"ש רבה. ור"ל שהוא פליג על תרויהון וס"ל שגיירן כהלכה קודם שנשאן. וליכא איסור חתנות. דס"ל דדוקא אם לא נתגיירו הוי איסור בחתנותן. ומה שנחשב לו לחטא היינו משום שלא היו ממתגיירות לשם שמים כמ"ש הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה:

על אשת איש. ופירושו מה בר בטני שכתבתי בתורתי העונש בצביית בטן על זה וא"כ אתה מסוג זה:

וצבתה בטנה וגו' לצבות בטן. וכמו שדרשו לעיל פ"ט וצבתה בטנה וגו' הוא בטנה וירכה של הנואפת. ולצבות בטן וגו' הוא בטן וירך של הנואף:

שלא לשתות. וא"כ היה לך להיות בר נדרי להזיר מן היין:

חילך של תורה. שמהראוי שיתעסק בכחו וחילו רק בתורה ולא להחלישה בתאוות גופניות. או פירושו חילך של תורה אחרי שהתורה צותה שלא ירבה בודאי מצותה חזקה ותקופה מאד מבלי לסור ממנה:

הה"ד ודרכיך כמה דתימא כי השחית כל בשר את דרכו וגו'. כצ"ל. ואפי' לפי הגי' שלפנינו קאי אכמה דתימא כו' על תיבת ודרכיך לומר שודרכיך הוא זנות אשת איש שכמו דרכו הכתוב שם הוא זנות כן ודרכיך שכתוב כאן היא זנות:

למחות מלכין למחות ד"ת. כצ"ל:

וכתב האלות האלה וגו'. ומחה אל מי המרים:

ידידיה. ככתוב בספר שמואל ב' י"ב:

אגור יקא למואל איתיאל. כולן בספר משלי סי' ל':

אוותינניה. בשהש"ר גרס איותנטיה. ופי' בלשון יון מלכות ושררה (ערוך) ופירושו העיקר והטובים שבהם הם אלו השלשה:

שאגר. שאסף:

שהוא מתמלא ומתפנה בשעתו. כצ"ל. וכ"ה בקהלת ושה"ש רבה. ופי' ומתפנה ונשפך. וכך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו:

שגם. שדיבר:

שאמר אתי אל ואוכל. דרש איתיאל לשתי תיבות איתי אל. ואל הוא לשון כח כמו ואת אילי הארץ לקח כלו' יש לאל ידי להרבות נשים וסוסים וכסף וזהב ואוכל עמוד שלא אחטא:

וישנה דין כל בני עוני הנואף כו'. מפרש עוני לשון זנות כמד"א וישכב אותה ויענה. ור"ל שישנה דין כל בני הכשרים של המעונה הזונה שבניה הכשרים שיש לה מבעלה ראוים לירש כל הירושה של בעלה. ולדבר אחר מפרש כל בני עוני הממזרים שיטלו ירושה שלא כדין:

זה נח. פי' בער אנכי יותר מאיש נח. כי ראיתי מה שאירע לו מזה. ועכ"ז לא למדתי ממנו:

שע"י יין נתקלל. הא"א גורס נתקלקל. אבל הגי' שלפנינו ג"כ ניחא שכיון שנתקלל זרעו ה"ל כאילו נתקלל הוא:

ולא בינת אדם לי זה אדה"ר כו'. פי' שלא היה לי הבינה להבין מאדה"ר שלא לשתות יין:

כי טוב העץ למאכל. וגו' וכי תאוה הוא לעינים וכתיב אל תרא יין כי יתאדם ויפה למראה עינים:

עשה רושם. שלא על היין לבד התורה מרמזת כי אם גם מה שימשך ממנה שלכך נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר:

יזיר עצמו מן היין שלא יקלקלתו בזנות הוי ודעת קדושים אדע. כצ"ל שתיבת ולא דכתיב ברישא דקרא ולא למדתי חכמה קאי על ודעת קדושים אדע כאילו כתיב ולא דעת קדושים אדע:

ה  [עריכה]

אלו הנודרים. עצמם בנזיר:

איש בעון אחיו. דאי כפשוטו הל"ל איש באיש. אע"כ ה"ק קרא וכשלו איש בעבור עון אחיו. אם היה בידו למחות ולא מיחה לו כדאי' במסכת שבועות דף ל"ט:

ויהי אינו אלא לשון צרה. שכשתחלק תיבת ויהי לשתי תיבות וי הי שתיהם לשון צרה (יפ"ת). ועי' בב"ר פרשה מ"א וריש רות וריש אסתר רבה:

ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' וחרבו שלופה בידו. (כדאי' במגילה דף י' ע"ב ופרש"י שציערו המלאך על ביטול תורה ותמיד של בין הערבים):

(שם ו') ויהי ה' את יהושע (שם ז') וימעלו בני ישראל מעל בחרם. כצ"ל:

לפיכך צריך לפרש שהיה ממשפחת הדני. מזה נראה שס"ל שהיה צרעה ואשתאול אחת ליהודה. וגם היה צרעה ואשתאול אחת לדן. ולפיכך צריך הכתוב לפרש שאותו צרעה שהיה מנוח בה היתה ממשפחת הדני. אבל רש"י והרד"ק כתבו שזה דכתיב בדן ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול. ר"ל הגבול מנחלתם הלך לצרעה ומשם לאשתאול. אבל הן עצמן היו מנחלת יהודה:

דן ידין עמו. ועל שמשון נאמרה נבואה זו כדאי' בב"ר פ' כח:

הרשעים קודמין לשמן כו'. והכוונה הרשע אינו מקפיד על פעולותיו שיעשו לו שם בארץ לשם ה' אלא הוא רואה על החומר מקודם. וזהו הן קודמין לשמן. אבל הצדיק רואה את הנולד אם רק כתר שם טוב יעלה על ג' כתרות. ולכן אינו מקפיד על הנאת גופני. והיפ"ע כתב הצדיקים שמן קודם לפי שידוע טוב מעשיהם קודם בואם לעולם והעליונים שמחים בהם כמ"ש בתנחומא ס' קדושים עד שלא בראתי עולמי היו מה"ש מקלסים להקב"ה בישראל ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל. אבל לא כן ברשעים:

שבע בן בכרי שמו. קשה הא שם כתיב ג"כ ושמו שבע בן בכרי:

אפורדוכוס. פי' הערוך מלובן ביותר שיהיה משונה עד אשר רואיו ושומעיו יתמהו עליו. ובשם רש"י מצאתי שני לדוכוס התובע ענינים של הבריות ומלבן את הדין ועושה דין בין אדם לחבירו. וכלו' שאין לבן שם העצמי כי שמו קמואל או בלעם כדאי' במדרשים. אלא ע"י שהיה מלובן בעורו מאד או מלבן את הדין כינו אותו בשם לבן. ורבי ברכיה אמר שהיה מלובן ברשע כלו' שהיה רשעו ברורו ועל שם זה נקרא לבן. ומ"מ למה שאין זה שם העצמי כגלית ונבל נשתנה לכתוב תחילה ושמו. לפי ששם אחר קדם לו לשם לבן והוא השם שנקרא כשנולד (יפ"ת):

ושם משנהו אביה רבנן אמרי מה זה רשע. דרשו זה מדכתיב משנהו משמע שהיה שוה לו מה זה רשע אף זה רשע. ומ"מ כתיב שמו קודם. ותירץ ר' יודן שנשתנו למעשה הטוב. ור"ל מצד עצמם היו טובים ומחוכמים בחכמה רק חטאתם גרם להם רעתם. והראיה כששבו מיד זכו לרוה"ק מצד גודל חכמתם. ומפרש ומשנהו ג"כ ששב כראשון:

ולכך נקרא שמו ושני. בד"ה א' סי' ו':

פתואל זה שמואל. הנביא:

שפיתה להקב"ה בתפלתו. והפיתוי הוא דכתיב ויקבצו המצפתה וגו' ויאמרו חטאנו ליי וזה היה הפתוי שאמר כלום אתה מבקש מן האדם הזה לאלא שיאמר חטאתי שנא' הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי. והרי אומרים חטאנו. כמו שמצינו בילקוט עמוס:

מלמד שזכה ברוך כו'. לכאורה נראה דצ"ל מלמד שזכה שריה בן נריה. ועיין מ"ש לעיל פ"ח סי' י'. ולפי הגי' שלפנינו צ"ל דס"ל המדרש דשריה בן נריה בן מחסיה הוא ברוך בן נריה. וקראו שריה ע"ש שררה של מנוחת רוה"ק:

ולא היה מנוח עקר. כלו' והאמת שמנוח לא היה עקר וכדמפרש:

לשום שלום בינה לבין בעלה. וכדאי' לעיל שהיה מחלוקת ביניהם ממי מניעת ההריון:

שהיא פונה במלאך. פי' שהשיגה היותו מלאך ופונה בו בכוונה. ומה שאמרה לבעלה איש האלהים בא אלי ומראהו וגו'. הוא משום ענוה יתירה דהיה בה שלא רצתה ליטול לה כתר נבואה (כלי יקר):

ואין צלל אלא מלאך. יתכן לפי שהמלאך אין לו תמונה גשמית קיימת כי אם במראה לבד על כן מכונה דוגמת הצל שאינו גוף ממש:

לפי שהיתה צדקת. לא קאמר שהיתה צדקת יותר מבעלה. דגם הוא היה צדיק כמותה וכמו שאמרו לעיל סי' י"ד שנא' ושמו מנוח. שאע"פ שלחד מ"ד עם הארץ היה. מ"מ היה שלם במדות. אלא משום שקשה למה לא בא המלאך אצלו כמו בלוט לכן מתרץ לפי שהיתה צדקת והיתה ראויה לראות מלאך. וכדי להשתיק המחלוקת שהיה בינה ובין בעלה בא המלאך אצלה ואמר לה הנה נא את עקרה ולא בעליך לכן לא תתקוטט עמו. ולא היה יאות שיאמר זה לבעלה:

הזהירה שלא תשתה כו'. דרש השמרי לשון משמרת כלו' שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר גזירה שלא לשתות יין ושכר עצמו:

לשתות יין הנזיר לכך אסרן. תיבת הנזיר מיותר:

מכאן שהיתה שכבת זרע כו'. דבתחלה אמר והריח שפירושו לעתיד יראה מזה שלא הרתה עדיין. ואיך יאמר אח"כ הנך הרה בלשון הווה שמשמע שכבר הרה היא. לכך אמרו שהיה תוך ג' ימים של קליטת הזרע. ובתחלת דבורו אמר לה והרית תקבל הריון. ואחר דברו זה נקלט הזרע ואמר לה הנך הרה:

אלא מן התער. שהוא משחית השער לגמרי לא במספרים:

ולא תשחית וגו'. וילפינן פאת פאת לגז"ש מן ופאת זקנם לא יגלחו כמו שפי' רש"י בפ' אמר:

יהיה הולך אחר עיניו. כלו' אוהב נשים. וכמו שאחז"ל שמשון הלך אחר עיניו שנא' כי היא ישרה בעיני:

בבטן ידעתיך. שהכינו מן הבטן בנזירות שע"י שנזר אלהיו על ראשו יהיה ה' עמו ויהופך תכונתו לטוב מתחלת תולדתו:

בו תהיה חלה נבואתו של יעקב. בו תהיה שורה ומתקיים נבואת יעקב שאמר דן ידין עמו וגו' יהי דן נחש נוקם עלי דרך כן היה שמשון נוקם ומתנקם על פלשתים וגו' לישועתך קויתי ה':

מכאן שלא היתה שורה כו'. לקחה אות וסימן שהוא איש אלהים כלו' נביא ממה שהיה מראהו כמלאך כלו' בעל מראה. ש"מ שלא היתה השכינה שורה אלא על בעל מראה:

שלא רצתה לגלות לו קלקולה. וגם לא אמרה לו מה שא"ל המלאך והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. משום שהיתה יראה לגלות פן יודע הדבר ויהרגוה והיא הרה. או בצאתו מרחם אמו. וזהו דכתיב ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר שר"ל שאמרה לו רק מה שראוי לומר לו אבל מאמר את עקרה ומאמר והוא יחל להושיע את ישראל. שאין ראוי לומר לו לא אמרה לו:

לעתר. הוא עץ ארוך ובראשו שני עוקצין פור"ך בלע"ז כן פרש"י בפ"ק דסוטה:

שלא לפסול דבריו הראשונים. כי לא היה רוצה לומר שהחסרון היה תלוי בה מפני דרכי שלום. ויהי' מוכרח לשנות ולפסול דבריו (ידי משה):

כי לחבבה. שידע מעלתה שלה נתראה ולא לו:

הצדיקים במהירות. כי הם צועדים תמיד אל השלימות במהירות בלי עצלתים:

אינו אומר היום. שמשמעותו שראייה ראשונה היתה ג"כ היום. אלא ביום משמע ביום ההוא של אתמול (מת"כ):

מבררים על מעשיהם. הכוונה שזה שהתפלל מנוח שיבא המלאך אליו ולא האמינה לדבריה הא מנוח בודאי ידע תום מעשיה וצדקתה שלא תדבר כזב. אך שדרך הצדיקים לברר על מעשיהם וכמו שמסיק בסמוך:

מה יהיה משפט הנער מנזירות שיצטרך הנער. כצ"ל:

תשמר על חומץ יין כו'. ר"ל במלת תשמר מרומז שלא תשתה חומץ יין כו'. כמו שדרשו לעיל סי' ט"ז ועתה השמרי נא הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים שאלו אינן אלא משמרת ליין כו':

וכל טומאה אל תאכל כמדת וענבים לחים כו'. שמפרש וכל טומאה כל הדברים האסורים לנזיר כדלעיל סי' ט"ז ואל תאכלי כל טמא אין טמא אלא אסור שהתורה הזהירה לנזיר שלא לאכול כלום. והיינו ענבים לחים ויבשים לא יאכל:

עצורים היינו כו'. כלו' שלכן אמר בלשון עצירה לעוררו על הטובה שעשה עמם שעד הנה היו עצורים ונרווחו:

אין דרך נביאי ה'. השיב לו כדמיונו שהוא נביא ולא מלאך. לזה אמר אם תוכל לעצרני כדמיונך שאני בן אדם. אבל לא אוכל בלחמך כי אינני חפץ בשכר. רק עיקר העולה להודות לה' ע"ז:

ואין מזבח בלא קרבן. כצ"ל. או שכך פירושו ואין מזבח הוא עיקר. אלא הקרבן הוא העיקר:

מראהו כמלאך ה' נורא מאד היתה סבורה כו'. הכוונה כמו שכתבתי לעיל סי' ט"ו שהיא הכירה שהוא מלאך אלא שלא רצתה להתפאר לפני בעלה שזכתה לנבואה ולא הוא אמרה אל בעלה איש האלהים בא אלי. וכדי שיבין מעצמו שהיה מלאך סיימה בדבריה ומראהו כמראה מלאך האלהים וגו'. ולכן היתה סבורה שהכיר בו מנוח שהוא מלאך כו'. לכן העיד הכתוב עליו שלא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא לכך היה מזמנו לאכול כו':

ולמה אכלו המלאכים שבאו כו'. ס"ל כדעת התד"א ויאכלו שאכלו ממש. ולפי הב"ר שאמר שהיו נראים כאוכלים קאמר הטעם על שלא היו נראים כאן ג"כ כאוכלים:

ולא נראו הדבר שקבלו. כצ"ל:

שם שמו המלאך פלאי. שם שמו פלאי ע"ש כי יפליא וכדמפרש:

לפי השליחות. כי השם הוא רק לפי הפעולה. ואין להם פעולה קיימת שיהיה קריאת השם בתמידות ככה. ואף שיש מלאכים קיימים בשמם מיכאל גבריאל וכדומה. כאן היה מהמלאכים הנראים רק לשעתם:

ו  [עריכה]

איני עשו אלא יעקב. דייק זה מדלא קאמר אני עשו. אלא אני (רש"י):

ז  [עריכה]

ואין הגוים נוזרים נזירות. שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרים לשתות יין ואין מביאים קרבנות נזירות עליהם:

לרבות את העבדים. שיש להם נזירות:

לעשות הנשים כאנשים. שהנשים יש להם נזירות:

וזו ששנינו. נזיר ריש פ"ט:

שהוא כופה את עבדו. עבד שנדר בנזיר רבו כופהו לשתות יין בעל כרחו. אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה. וכיון שנדרה ושמע ולא הפר לה שוב אינו יכול להפר (רש"י):

שהוא מפר נדרי אשתו וכו'. שאם היפר נדר אשתו ואח"כ רוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו. ואם כפה עבדו לעבור על נדרו ואח"כ רוצה בקיומו חייב העבד לקיימו (קה"ע):

הפר לאשתו הפר עולמית. שאפי' נתארמלה או נתגרשה אינה משלמת נזירותה כיון שהפר לה הבעל בעוד שהיתה תחתיו. אבל בעבדים אינו כן שכיון שיצא לחרות משלים לנזירותו שקיבל עליו ומתחיל ומונה כבתחילה. ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר (רש"י):

הפר לעבדו. לאו דוקא אלא כלו' מיחה:

עבר מכנגד פניו. שברח מפניו של רבו:

ר"מ אומר לא ישתה. דקנסינן ליה לעבדיה דליהוי ליה צער דליהדר גבי רביה. דאי קאי ליה גביה כפי ליה למשתי חמרא:

ורבי יוסי אמר ישתה. קסבר כיון דמיהדר הדר לרביה ישתה חמרא בכל מקום דאיתי' כי היכי דלא ליכחיש ולא להוי פסידא לרביה. ולדברי הכל בתר תקנתיה דרביה אזלינן:

מי שיודע להפלות. דהיינו קטן בן י"ב שנה ויום אחד שהוא מופלא סמוך לאיש. מופלא יודע לפרש לשם מי נדר. סמוך לאיש שהוא סמוך לבא לכלל גדול דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא ב' שערות. והיינו כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד. וכל שנת י"ג בודקין אותו אם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדרו נדר והקדשו הקדש:

ד"א כי יפליא כשיפריש. היינו שיאמר בהדיא הריני נזיר. ולא שיתלה נזירותו בדבר אחר. היינו אם אמר הריני נזיר אם זה פלוני. אינו נזיר. כרבי טרפון בנזיר דף ל"ב ע"ב:

לנדור פרט למהרהר בלב. שהרהר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא (ז"ר). והרד"ל מגיה בחנם שצ"ל כי יפליא לנדור כשיפרוש פרט למהרהר בלב:

שומע אני אף בנזירות כן. פי' שאם נדר בנזירות יום אחד לא יהא נזיר אלא יום אחד. וכן אם נדר מן התגלחת לא יהא נזיר אלא מן התגלחת:

לכך נאמרה פרשה זו. לחלק דין נזירות מדין נדרים דבנזירות אפי' לא אמר אלא הריני נזיר שעה אחת הרי זה נזיר שלשים יום דקי"ל אין נזירות פחות משלשים יום. וכן אם אמר הריני נזיר מן התגלחת הרי זה נזיר ואסור בכולם כדאי' בגמרא. ויליף לה מדכתיב מיין ושכר יזיר אפי' לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם (ז"א):

מה בנדרים עבר על בל יחל ובל תאחר. אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל. ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר (ר"ן):

אף בנזירות כיוצא בהן. ובנדרים דף ג' ע"ב פריך בל יחל דנזירות היכי משכחת לה ה"א כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר. אכל קם ליה בבל יאכל. שתה קם ליה בבל ישתה. ותירץ רבא לעבור עליו בשנים. עוד פריך שם בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוי ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל. ותירץ רבא כגון דאמר לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הוי ליה נזיר דילמא מיית. וצריך לקבל עליו מיד הנזירות דילמא מיית. ואי משהה ליה קם ליה בבל תאחר ע"ש:

ומה בנדרים האב מפר נדרי בתו כו'. כדכתיב בסדר מטות:

אף בנזירות כיוצא בהן. שהאב והבעל יכולין להפר בנזירות. ואע"ג דנזירות עינוי נפש הוא ופשיטא דמצי מיפר. סד"א כיון דבדבור אחד נאסרו ביין ובתגלחת ובטומאה. וטומאה לאו ענוי נפש הוא סד"א דלא מצי מפר קמ"ל (ז"ר וז"א):

האומר הריני נזיק נזיח פזיח ה"ז נזיר. כן מצאתי הנוסחא בדפוס מאהליב. ונוסחא זו עיקרית. ובגמרא אי' אית דאמרי לשון שבדו להן חכמים הן. ואית דאמרי דהני כנוים לשון נכרים הם אי משום דכי מחקת לרגל דקו"ף דנזיק. ודופן דח' דנזיח. וגגו דפ' דפזיח ודופן ח' שבו משוית ליה נזיר (רש"י בגמרא):

יכול שיזיר את אחרים. מדכתיב להזיר פועל יוצא משמע שהוא מזיר אחרים שאם אומר פלוני יהא נזיר יהיה נזיר (ז"ר):

ואינו מזיר את אחרים. לא כמו נדר שיכול להדיר אחרים שלא יהנו ממנו:

שאדם קובע עליו נזירות בתוך גזירותיו. שאם אמר הריני נזיר היום וחזר ואמר הריני נזיר היום צריך למנות ב' נזירות של שלשים שלשים יום דסתם נזירות שלשים יום. ואי לאו קרא הא כיון דכבר הוי נזיר לא חייל תו נזירות עליה. בא קרא דנזיר להזיר למימר כשקיבל להיות נזיר אפשר לו להזיר עוד (ר"ן והרא"ש):

להזיר לשם שמעון כו'. פי' מדכתיב להזיר לה' דרשינן שמצוה להנזיר לשם שמים וכהאי עובדא דשמעון הצדיק:

לא אכלתי אשם נזיר. ר"ל אשם נזיר טמא (גמרא) דאילו נזיר טהור אינו מביא אשם אלא חטאת:

קווצותיו. פי' שערות הראש הדבוקים יחד:

תלים. לשון תלוים:

את הניאוב. הוא שם הכלי. בירוש' פ"ק דנדרים גרס השאוב:

וראיתי את הבוביא שלי. פי' וראיתי בצורה שלי שבמים וראיתי שהוא נאה:

ופחז יצרי פי' מיהר יצרי. להתגבר עלי ובקש להביאני לידי מעשים רעים להעבירני מן העולם הבא לילך אחר מראה עיני:

ולגלחם לשמים. פי' שאקבל עלי נזירות ותהיה תגלחת לשם שמים (הרא"ש):

והרכנתי את ראשי. פי' ר"ש אמר זה נטיתי לו את ראשי ונשקתיו כו':

אמר הכתוב להזיר לה'. שנזירותיו לשם שמים:

א"ת מפני שנזיר חוטא הוא וכי לא אכל שמעון הצדיק. כצ"ל ומה דביני וביני צריכין למחוק. ופי' חוטא הוא היינו שטמא עצמו ור"ל א"ת שמפני זה לא אכל משם שגנאי לאכול דבר שבא על חטא ולהכי לא אכל אשם נזיר משם שבא על שטימא עצמו אף שהוא לפעמים בשוגג. א"כ קשה וכי לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב כו'. ועיין ביפ"מ:

סופן לתהות. ר"ל כשהן מיטמאין וסתרו להנהו יומי ובעו למימני יומא דנזירות אחר. וריבה עליהן ימי נזירות מתחרטין בעצמן שנדרו. וכיון דמתחרטין לא הוי נזירות לשם שמים ונמצא מביאין חולין בעזרה. משום הכי לא אכל. אבל בנזיר טהור ליכא למיחש דמתחרט דכיון דלא נטמא ולא רבו עליו ימי טומאה ודאי לא מתחרט דאי לאו דאמיד בנפשיה קודם שנדר דיכול לעמוד בו לא היה נודר ולא מתחרט כל היכי דלא נטמא. ואה"נ דלא הוה אכל כל קרבנות נזיר טמא דמייתי אחר שמנה נזירות טהרה. דכיון דנתחרט בטומאתן הוי כאילו נעקר נדרו ואף קרבנות דסוף נזירות הן כחולין בעזרה. אלא נקט אשם דפסיקא ליה לפי שאין נזיר טהור מביא אשם (יפ"מ):

כשוחט חולין בעזרה. שאסורין בהנאה. אבל חולין בעזרה ממש לא הוי. שכל זמן שלא התירן חכם נזירותן קיימת וקרבנותיהן חובה עליהן. אלא כעין חולין שמתוך שאין כוונותיהם רצויה אף קרבנותיהם אינן רצוים. אבל זה שבא מן הדרום אנו רואים שלא נעשה מתוך הקפדה אלא מתוך מתון וישוב הדעת ופיו ולבו שוים. אנן סהדי שלא יתחרט כיון שהוא צדיק גמור:

ח  [עריכה]

הארץ באשרי. האושר האמתי שלה אם מלכה היה עוסק בחכמה וכל המון נמשכים ונגררים אחריו והוא הוא החירות האמתי שאינם עבדים לתאותם המדומה. וזהו עיקר החירות (אשה"נ):

אל תקרי חרות כו'. כי מהראוי יאמר חרות בלוחות. לכך אמר אל תקרי חרות אלא חירות על הלוחות כלו' על דבר הלוחות. שבזכות תורת הלוחות אם היו בלי מכשול העגל היה חירות (אלשיך):

שאין לך ב"ח כו'. לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו. ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו (רש"י):

בגבורה ש"ת. כי הם מתגברין על יצרם ואינם נכנעים לתאותם כהמשתכר ביינו שנכנע רק לדמיונותיו:

הוא באשרי. כי סופו להיות מאושר וחזק בזה ובבא. אבל אחרית היין היא אוי כי תביא רעה בחארית. והענין כי המשתכר בטבעו הוא חזק בדעתו לא יחת מפני כל. אבל כל גבורתו הוא מאין כי סופו להכשל. ולא כן המתחזק בבטחון אמתי ע"י התורה (אשה"נ):

ואתה תחזה מכל העם. אנשי חיל וגו' ושפטו את העם וגו':

זלין. פי' זוללין:

הלופר. ארכוליפרין פי' בערוך שר הטבחים שהורג חייבי מיתות:

אלא יין ביין. ממסך קא דריש שני נסיכים. דאם לא כן לחקור מסך מיבעי ליה (מת"כ):

כי שם חלקת מחוקק ספון. פי' כי שם בארץ סיחון ועוג חלקת מחוקק ספון היתה אותה החלקה שהמחוקק קבור בה שהוא משה (ופי' ספורנו):

ככימה ועקרב. הם שמות מזלות וכשזה עולה זה שוקע:

מה עקרב מכה בעוקצו. שספרו הטבעים שבעקרב (שקאר פיאן) יש לו זנב ארוך ובעוקצו נמצא קוץ אחד כפוף אשר ידקור בו ואצלו מפוח קטן מלא מיץ ארסי והיה בדקרו יזרוק המיץ ההוא לתוך הפצע כו'. וגם העקרב הגדול (קראקאדיל) הוא מכה בזנבו הארוך וממית (הרש"ש):

ונותנת בהם טעם. לעדן אותם לפי שטבעו קר והוא מקרר ומלחלח הפירות שלא יתיבשו וירקבו. ועי' בב"ר פ"י סי' ז':

בשתי כליות. הוא כפי מאמרם הכליות יועצות. ולהיות שב' כליות הם מימין ומשמאל. והמה בכחות מתחלפות לכן נחשב לב'. הנה התחלת הרעיון לנטות לאיזה דבר היא מהכליות. והלב הוא המחשב בדבר אם לעשות אם להניח. והפה גומר. ובידיעת החמכה ג"כ הפה גומר הידיעה. כי כל זמן שהוא מחשב בלבו היא עודנה ידיעה כללית. והפה הוא מוציא הדבר אל ההתגלות ועל ידי השכרות נאבד ממנו מעט מעט אלו הד' (אשה"נ):

בטוחות. סתומות מלשון כי טח מראות עיניהם:

ובסתום חכמה תודיעני. ופרש"י ובלב שהוא סתום הודעתני חכמה:

נשתעממו. לשון שגעון ושעמום:

עגום. לשון גמום כלו' נכרת (מת"כ):

הה"ד מיין ושכר יזיר מפני השכרות. כצ"ל ותיבת וחומץ מיותר (א"א):

הוו מתונים בדין. שאל יבהל כמו מתון מתון במס' ברכות דף כ' וכמ"ש בסנהדרין דף ז' ע"ב דכתיב לא תעלה במפעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים:

והעמידו תלמידים הרבה. אשמעינן דמלמדין תורה לכל אדם ואין צריכין לבדוק אחריו כמ"ש ב"ש סוף פ"ב דמס' אדר"נ. ולשון ברטנורא לאפוקי מן ר"ג דאמר כל שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. אי נמי שאם העמיד תלמידים בילדותו יעמיד תלמידים בזקנותו כמ"ש ביבמות ס"ב ע"ב:

ועשו סייג לתורה. עשו משמרת למשמרת כדי שלא יבא לידי איסור של תורה:

יכול יחבקנה. פי' שבכתוב נאמר לא תקרב לגלות ערותה יכול יחבקנה:

ת"ל לא תקרב. משמע שום קריבת דעת:

על המטה ת"ל לא תקרב. המדרש למד כולה מלא תקרב דאף שלא ישן עמה בבגדים על המטה משום דקסבר דעכ"פ קורבא מיהא איתא ועיין בשבת דף י"ג וצ"ע:

כל ימים שהיא דוה תהא בנדתה. דמדלא כתיב והדוה בזיבתה אלא בנדתה שהוא לשון נדוי וריחוק כמו המנודה שהוא מרוחק מבני האדם כן היא לא תתקשט ותהיה מרוחקת מבעלה:

כל המנבלת עצמה כו'. כדעת הזקנים הראשונים שאמרו בשבת דף ס"ד שלא תכחול ולא תתתקשט ואפשר דאף דאמר להו ר"ע א"כ אתה מגנה אותה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה כו' מ"מ מה דאפשר לה למעט בקשוט תמעט:

ואפילו עם אחותו. דאמר רב אסי בקידושין דף פ"א ע"ב מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו אפי' בקביעות. מ"מ מפני טענת הבריות לא יתייחד עמה אפילו לפי שעה. משום שאין הכל מכירין בקרובים ואתי לאחשודי. אך מה שכתב כאן ועם חמותו הוא טעות הדפוס שבה לא שייכא כלל מפני טענת הבריות דהא בה איכא איסור יחוד דאורייתא ואפשר שצריך להיות במקום חמותו אמו:

כאן נאמר אצל שאר בשרו לא תקרבו. כדכתיב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. וכאן ר"ל בנדה כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ושינה התורה בלשונה וכתב בזה לא תקרבו ובזה לא תקרב לרמז על הלימודים הנ"ל. היינו מלא תקרב ילפינן לדבר המביא לדבר עבירה לא תקרב היינו בנדה חיבוק ונישוק ולישן עמה בבגדיה על המטה ומלא תקרבו ילפינן הרחק מן הכיעור היינו להתייחד בפונדק עם אחותו ובתו. ומן הדומה לכיעור היינו שלא יספר אפילו עם אשתו בשוק שהוא רק דומה לכיעור שמא יטעו ויסברו שאינה אשתו:

שמא יביאך. החטא הקל לידי עבירה חמורה. ור"ל שמלבד העונש שיהיה לו מחמת שהוא עובר עבירה קלה. עוד יקבל עונש על מה שיבא מחמת זה לידי עבירה חמורה:

הוי רץ למצוה קלה כו'. שמלבד שיקבל שכר על מה שעושה המצוה קלה עוד יהיה לו שכר על מה שיבא מחמת זה למצוה חמורה:

שלישו של עולם. שנח היה לו שלשה בנים והם ירשו כל העולם אחר המבול. וכיון שנתקלל אחד הרי נתקלל שלישו של עולם:

לעכו"ם. שהיא דרכי המות האמתי באין חיים מאומה:

וכן הוא אומר וכל משרת. חוזר על מה שאמר למעלה שיעשה אדם סייג למעשיו (מת"כ):

לך לך אמרין לנזירא סחור כו'. דאמרינן ליה לנזיר שילך לו מן הכרם וירחיק עצמו ממנו בתכלית הריחוק דאפילו סחור סחור לכרמא דהיינו סביב הכרם לא יקרב דאפילו קריבה בעלמא אסור (תורת חיים):

ת"ל מיין ושכר יזיר אפילו מאחד משלשתן. ר"ל מדכתיב מיין ושכר יזיר משמע דאפי' לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם (רש"י):

אמרו האומר הריני נזיר מן החרצנים כו'. פרש"י ותוס' מן החרצנים ומן הזגין או או קתני. ר"ל שאם אמר הריני נזיר מן הזגין כו' הרי הוא כמ"ש הריני נזיר סתם שמקבל עליו כל דקדוקי נזירות:

וכל דקדוקי נזירות עליו. משום דנזיר שמשון מותר ליטמא למתים. קאמר הכא וכל דקדוקי נזירות עליו (תוס'):

מעשר דגנך וגו'. תירושך. ותירוש היינו יין:

יכול אף הנזיר במשמע. שאפי' נזיר מותר לשתות יין של מעשר שני שהוא מצוה:

ת"ל ונסכו רביעית ההין. כצ"ל. ור"ל מדכתיב ונסכו משמע נסוך שלו כמות שהוא בלי תערובות מים. ואומר (נראה שצ"ל וגו') בסיפא דקרא הסך נסך שכר דהניסוך יהיה מן השכר. אלמא דשכר הוא חי (ז"ר וז"א):

וינזרו מקדשי בני ישראל. פרש"י יפרשו מן הקדשים בימי טומאתם:

ענבי נזיריך. פרש"י שהפרשת והנזרת בני אדם מהם ולא הפקרתם לא תבצור אותם אינך בוצר אלא מן המופקר:

וינזרו לבושת. שהפרישו את עצמן לעכו"ם:

בחדש החמישי הנזר. שהיינו פרושים מן האכילה ושתייה ומן התענוג בחדש החמישי הוא ט"ב כל שבעים שנה של גלות בבל ועכשיו שנבנה בית שני אם מחוייבים אנו עוד להתענות. כך שאלו בני גולה לנביא כשעלו מגלות בבל. והביא המדרש כל אלו פסוקים להורות שבכל מקום שיש נדנוד עבירה כתיב ביה לשון נזירה פי' יפרשו את עצמן מן העבירה (ז"א):

מסחורתו ומרפואתו. שלא יעשה הנזיר סחורה ביין ולא יניחנו ע"ג מכתו:

וחומץ מצוה. כגון שנשבע לשתות חומץ וחזר ואמר הריני נזיר (ז"א) אסור שכשם שעשה בו יין מצוה כיין הרשות כך עשה בו חומץ מצוה כחומץ הרשות:

בנותן טעם. פי' אם יש במים טעם יין חייב בכזית מהן. והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא. אלא משום דאתעביד ליה כולה איסור. אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפי מינה (רש"י):

לכל איסורין שבתורה. שיהא טעמו של איסור כממשן:

שאין איסורו איסור עולם. אלא כמה שפירש בנדרו. ואם סתם נדר בנזירות הוא נזיר רק שלשים יום:

ואין איסורו איסור הנאה. שהרי מותר בסחורה וברפואה כנ"ל:

ויש לו היתר אחר איסור. אף שתוך ימי נזירות אם שאל לחכם מתיר לו ע"י פתח וחרטה (זר):

את הבוסר. פי' ענבים שלא נתבשלו:

ויבשים לא יאכל לחייב ע"ז בפ"ע כו'. וזהו לשון הגמרא נזיר דף ל"ח ע"ב ת"ר וענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב ע"ז בפ"ע כו'. וכתבו התוס' לחים ויבשים קרא יתירא הוא לכתוב ענבים והוו לחים ויבשים במשמע. אלא לחייב ע"ז בפ"ע כו' שאם אכל לחים ויבשים בהתראה אחת שהתרו אל תאכל ענבים לוקה שתים ואפילו הן מין אחד וטעם אחד כיון שהן שני שמות:

ט  [עריכה]

להביא יין חדש וענבים. שאע"פ שטעמם שוה הואיל שהוא שני שמות לוקה שתים (רש"י ותוס' ע"ש):

י  [עריכה]

שהגלוח מתארו. עושה לו תואר פנים יפות:

כדי שלא יהא יצה"ר קופץ עליו. כדאי' לעיל מעשה פעם אחת כו' וקוצותיו מסודרות תלתלים כו':

נדרו תלויה בנזירותו. פי' שאם אמר הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין או שאהא מטמא למתים הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל (ז"ר):

תלש. השיער בסמוך לבשר. אבל לא עקרו לגמרי וכגון שעקרו נראה:

מירט. דעקרו לגמרי ממקום גידולו:

וספסף. כמו סוף. ר"ל שתלש קצת בראש השער (רש"י). והמעריך כתב תלש פי' תלש עיקר השיער מעיקרו. מירק השירו ע"י סם כמד"א את תמרוקיה. סיפסף קצץ קצת ונשאר מקצת:

כל שהוא. פי' שער אחד (תוס'):

לרבות כל המעבירים. ובלבד שיהא כעין תער מעיקרו משרשו לגמרי (תוס'):

כל דבר. אפי' שאר מעבירין:

לתגלחת אחרונה. של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות שלא כתיב שם אלא וגילח:

שאין דנין קל מחמור. שהמצורע חמור שטעון תגלחת כל שער גופו משא"כ בנזיר שאין צריך לגלח אלא ראשו. ולכך ה"א דלא יטעון תער. לכך כתיב תער לא יעבור. ואם אינו ענין לאיסור העברה שבתוך נזירותו דהא איהו בכל המעבירים לקי. תניהו לתגלחתו של סוף נזירותו דאינו אלא בתער (תוס'):

רבי אומר אין צרי. שמן דקדוק הכתוב ידעינן ממילא דתגלחת אחרונה בתער. שהרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו עד יום מלאת משמע דביום מלאת צריך גילוח בתער דוקא (ועיין רש"י):

ד"א א"כ למה כו'. זהו מהירוש' פ"ו דנזיר וז"ל שם תער אין לי אלא תער מנין לרבות את המספסף ואת המספרים כבתער ת"ל לא יעבור על ראשו כל המעבירים במשמע. מה ת"ל תער מכאן שאינו סותר אלא זה בלבד. ופי' הקרבן העדה שאין תגלחת סותר שלשים יום אלא תער לבד אבל במספרים ושאר מעבירים אע"פ שלוקה עליהם אינם סותרים:

שאם אמר הריני נזיר סתם כו' ואם גילח יום שלשים לא יצא כו'. זה לב"ר פדא דאמר לקמן סתם נזירות שלשים מיהיה. ומסיים על דעתיה דבר פד"א אם גילח יום שלשים לא יצא. דלדידיה מלאת הם שלשים. ולגי' הספרי מנין אתה אומר כו' ואם גילח יום שלשים יצא ת"ל עד מלאת הימים אשר יזיר לה' וכבר מלאו ימי נזירות. הוא לדברי ר' שמואל דלקמן דאמר כנגד תשעה ועשרים פעם שכתוב בפרשת נזיר. ולדידיה מלאת הם כ"ט יום. ואם גילח יום שלשים יצא כדמסיק. ועיין בבבלי וירוש' ריש פרק מי שאמר הריני נזיר וצ"ע:

זו קדושת שער. פי' שיהיה השער אסור בהנאה. ופי' הרא"מ דמלת קדוש הוא תואר לשער שלו ע"ש:

אחד לחידושו יצא. דנזר אלהיו לא קחשיב דהוא לשון כתר כדמתרגמי' כלילא (רש"י ותוס'). או פי' אחד לחידושיו כלו' לגופו איצטריך לחדש דין נזיר. וכ"ט הנותרים לדרשא דכ"ט ימים סתם נזירות:

אם גילח יום שלשים לא יצא. דבעינן שינהוג נזירותו שלשים יום שלמים וביום ל"א שהוא לאחר מלאת מגלח. וע"ד דר"ש מן התורה א"צ לנהוג אלא כ"ט ימים שלמים ומגלח יום ל'. אלא מדרבנן אסור לגלח ביום ל' דגזרינן אטו היכא דאמר בפירוש הריני נזיר ל' יום. ולכן אמר המדרש אם גילח יום ל' יצא. הייינו בדיעבד משום דלכתחלה לא יגלח ביום ל' מטעם הנ"ל:

אית כו'. איכא דיליף דסתם נזירות ל' יום מהכא:

וכמה הם ימים מלאים. כלו' איזהו ימים שהן מלאים וחסירים הוי אומר החדשים. וחדש מלא הוא ל' יום:

מעתה. אם נימא דלהאי מ"ד מדכתיב יום מלאת מדאורייתא בעינן ל' יום מלאים א"כ אם גילח ביום ל' לא יצא דמלאת החדש ל' יום שלימים הן (יפ"מ):

הימם כתיב. חסר כתיב לומר דבחדש חסר סגי דהיינו כ"ט יום. והא דדרשי' למלאת לכתחילה הוא דבעינן שלמים. ועיין בירוש' פ"ק דנזיר:

מי שאין לו פרע מנין. כבה דנזיר ממורט צריך להעביר תער על ראשו. או פירושו מי שאין לו פרע כגון שהוא מגלח בעת הנזירות מנין שהוא חייב לגדל שער:

נאמר כאן נזיר. גבי תגלחת כל ימי נדר נזרו:

ונאמר להלן נזיר. ואחר ישתה הנזיר יין. ואע"ג דהתם כתיב נזיר והכא כתיב נזרו מ"מ ילפינן מיניה (ז"א):

אסור לשתות עד הבאת קרבן. כרבנן נזיר דף מ"ו דס"ל ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי. ופרש"י אחר מעשה קרבן ואע"ג שעדיין לא גילח דתגלחת לא מעכבא:

יא  [עריכה]

חשוב לפני ככה"ג. כי קדושתו גדולה על ידי נזירותו כמעלת כהן גדול:

קראו הכתוב עטרה. כי עיקר היופי היא יופי הנפש וזכותה שהוא היפך יופי הגוף המביא לידי התאוה שהוא הניוול האמתי:

נזיר שכלו ימיו. ימי ל' בנזירות סתם. ובנזירות מרובה כל ימי שהזיר. ולאחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו אסור לשתות כו':

סופג את ארבעים. על השתיה מנין שלוקה דכתיב כל ימי נזרו וגו'. כצ"ל. ור"ל דבשתיה כתיב כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וגו'. ובגלוח כתיב כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו. ובטומאה כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. ופרש"י בנזיר דף י"ד דכתיב כל דלא צריך וכתביה ואמר כל ימי וגו' לרבות ימים שלאחר כו'. ועיין שם דף ט"ו:

שהטומאה והתגלחת סותרים. טומאה בהדיא כתיב והימים הראשונים יפלו ובתגלחת סותרת ל' יום כדאמרי' לקמן. והיוצא מן הגפן אינו סותר כדיליף בגמרא כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין היין סותר:

שלא הותר כלל היוצא מן הגפן. כדאמרי' לעיל סימן כ"ג שאסור יין מצוה כיין הרשות:

דנפקא מראשו האמור במצורע דמיותר. דהלא כבר כתיב ברישא דקרא יגלח את כל שערו. את ראשו למה לי. אלא לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו תוך ימי נזירותיו יכול אף נזיר מצורע כן אסור לגלח. וכל שערו דקרא בשאר גופו. ת"ל את ראשו דמיותר למימר דאף נזיר מצורע חייב לגלח. ועי' נזיר דף מ"א ע"א:

שהטומאה סותרת את הכל. אפי' בנזירות מרובה (רש"י):

וחייבין עליה קרבן. אשם ותורים או בני יונה:

ותגלחת אינה סותרת אלא ל' יום. ואפי' בנזירות מרובה משום דבעינן גדל שער כדי גידול שער סתם נזירות שיהא השער בשעת תגלחת מצוה:

שומע אני נפשות בהמה במשמע. דגם לנבלת בהמה לא יטמא דבהמה ג"כ קרויה נפש כענין שנא' ומכה נפש בהמה:

אין צריך. למעט בהמה מלאביו:

המטמאות בביאה. פי' שמטמאות באהל. ואילו נבלה לא מטמאה באהל:

במותם אין מטמא. משום דבמותם יתירא דהא כתיב ברישא דקרא על כל נפשות מת. אלא לומר לך במותם הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם:

ואין לי אלא בנדר. פי' ואין לי שמטומא לאביו ולאמו בנגען ובזיבתם אלא נזיר. כהן גדול מנין:

שלא הייתי צריך. שיש לנו ללמוד מן הדין שאינו מטמא שהרי ק"ו הוא:

שכהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו. דכתיב לאחיו. וס"ל דגמר אחוה אחוה מבני יעקב. הרי עדיפא משפחת אב ממשפחת אם לגבי כהן הדיוט. ומ"מ אין כהן גדול מטמא לאביו. מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאמו. אינו דין שאין כ"ג מטמא לאמו:

אם זכית מן הדין. פי' אם למדת מן הדין שאין כ"ג מטמא לאמו מה ת"ל אמו בכ"ג. אלא מופנה כו':

לאחיו. פי' לאחיו דכתיב גבי נזיר:

לאחותו. דכתיב גבי נזיר מה ת"ל:

הרי שהיה הולך. הנזיר לשחוט פסחו ולמול את בנו דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו (רש"י):

אמרת לא יטמא להם במותם. נקט לשון הכתוב:

שאין הקטנים ניזורים. ואע"פ שאם הוא נזיר אינו מטמא להם. מ"מ לא משכחת שיהיו הם ניזורים ולא יטמאו לו. מה שאין כן גבי כהנים שפיר כתיב לבנו ולבתו דאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים (ז"א. ועי' בז"ר):

נפש אלו הרחוקים. דסברא הוא לאוקמיה קרא קמא ברחוקים. ומת הכתוב אח"כ מיותר לאוסרן אף בקרובים. דס"ל לר"ע דאפי' לא כתיב מת בנפש ליכא למיטעי לאוקמי בבהמה (ועי' תוס'):

דחזקה בעלמא הוא. פי' דקורבא דאביו חזקה בעלמא הוא משום דרוב בעילות תולין בבעל. אבל אמו דודאי ילידתיה אימא דמיטמא לה. לכך אי הוה כתב לאביו לחודיה ה"א דאתי יתורא דאביו למעוטי לאמו (ועי' תוס'):

למשפחותם לבית אבותם. משפחות אב קרוי' משפחה ולא משפחת אם קרויה משפחה (ב"ב דף ק"ט):

אבל עומד הוא בהספד ובשורה. שהיו עושין שורות שורות סביב האבל לנחמו בשובו מן הקבר:

אבל מטמא הוא הוא בנגעם ובזיבתם. ואינו עובר על מגעם משום לא יטמא. ועיין מ"ש לעיל:

מה גרם. ר"ל מה חשיבות גרם לעצמו שנכתב עליו נזר אלהיו על ראשו. ומתרגמי' כלילא דאלהיה:

יב  [עריכה]

נזיר עולם מנין. משום דקי"ל נזיר מגלח מי"ב חדש לי"ב חדש. מנין שאם גילח בתוך שנים עשר חדש שלא יצא. ת"ל כל ימי נזרו וגו' וכל רבוי' הוא להביא נזיר עולם (ז"א):

זו קדושת הגוף. שלא לטמא למתים (רש"י) ובספרי מסיים או אינו אלא קדושת שער (פי' שיהיה השער אסור בהנאה) כשהוא אומר קדוש יהיה הרי קדושת שער אמורה הא מה ת"ל קדוש הוא לה' זו קדושת הגוף:

יג  [עריכה]

במחוורת עליו הטומאה. פי' בברורה לו כגון טומאה ידועה סותר. אבל בטומאת התהום שאינה מחוורת ולא הכיר בה אחד בסוף העולם אינו סותר:

היה טמון בתבן או בצרורות. טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם. אבל מים ואפילה ונקיקי הסלעים אין זו הטומאה מכוסה ונעלמה שהמציץ יכול לראות ולא גמירי הילכתא אלא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכל {{ממ|רש"י פסחים דף פ"א ע"ש):

בלבד אלא למת. אבל שאר טומאות ספק לא הותרו (רש"י):

ויאמר ה' פתאום אל משה. פרש"י ובע"כ יצאו שלשתן ע"פ הדיבור:

זה מזיד. שנפתה פתאום לעשות זה בכוונה:

במי שהיה טהור ונטמא. כלו' שהתחיל למנות נזירות בטהרה ואח"כ נטמא כדכתיב והימים הראשונים יפלו:

ולפטור הנזיר בקבר. פי' שנזר והוא בבית הקברות (כ"ה בספרי) שאין טעון העברת שער והבאת צפרים. וה"ה דממעט לה מאשם דכתיב בההוא עניינא (תוס'):

ביום טהרתו ביום הזייתו בשביעי. פי' התגלחת יהיה בשביעי שהוא יום טהרתו להזאה שניה. וקורא אותו ביום טהרתו אע"פ שלא נטהר לגמרי כל עוד שלא הביא כפרתו. מפני שיום הזייתו הוא קצת טהרתו (רא"מ):

או בח'. ונקרא יום טהרתו על שם הבאת קרבנותיו שמטהרו ליכנס למקדש:

או בז' אע"פ שלא הזה. ר"ל ואי הוה כתיב בז' לחוד הא אע"פ שלא הזה. ת"ל ביום טהרתו ואח"כ ביום השביעי יגלחנו למימר שמתחלה מזין עליו הזאה שניה ואח"כ מגלח:

שמיני תשיעי ועשירי מנין. פי' מנין שאם לא גילח בז' לאיזה סיבה שיוכל לגלח בח' או בט' כו'. ת"ל יגלחנו שהוא מיותר דכבר כתיב וגלח את ראשו אלא לרבוי' (ז"א):

בלילה מנין. אע"ג דכתיב ביום מנין שיכול לגלח בלילה:

תגלחת הטהרה מנין. שיהיה כשר בלילה. וכתב הז"ר אע"פ שצריך לשלח תחת הדוד. הא שלמים נאכלין בלילה:

כיצד. פי' תגלחת טומאה כיצד היה מזה כו'. וכ"ה במתני' דף מ"ד ע"ב:

יד  [עריכה]

להוציא את הז'. שאינו רשאי להביא קרבנותיו בז':

יכול הרבה. שאם ירצה להביא הרבה הרשות בידו. ת"ל כו' (מת"כ):

מכאן אמרו. מדכתיב או:

אין מביאין תורין כנגד בני יונה. כגון אם הביא חטאתו בן יונה לא יביא עולתו תור וכן איפכא. אלא או שניהם תורים או שניהם בני יונה (ז"ר):

שהוא חייב בטיפול כו'. דייק זה כיון דכתיב אל הכהן. למה לי אל פתח אהל מועד פשיטא דכהן לא יקריבם בחוץ. אלא מלמד שהוא חייב בטיפול כו' ולא שיתנם לכהן בביתו והכהן יביאם אל אהל מועד. אלא הוא בעצמו חייב להביאם לאהל מועד (ז"א):

טו  [עריכה]

שיפרישם הכהן אחד כו'. בעשייתן. אם נתנו הבעלים הקינין לכהן ולא פירש בשעת לקיחה איזהו לחטאת ואיזהו לעולה. אז יפרישם הכהן בשעת עשייתן אחד לעולה וכ'. מדכתיב ועשה הכהן אחד לחטאת כו':

בבעלים מנין. פי' מנין שהבעלים יכולים להפרישם בשעת לקיחה ושוב אין הכהן רשאי לשנותן:

נמצאו למדין הפרשה בכהן. מדכתיב ועשה הכהן. הפרשה בבעלים מדכתיב ולקחה שתי תורים:

ונמצינו למדין כאן קן סתומה בזמן שהכהן צריך להפרישן ונמצינו למדין כאן קן מפורשת בזמן שהבעלים מפרישין כו'. כצ"ל. ומה דבנתיים צריכין למחוק. ופירושו מבואר קן סתומה אם לא פירשו בעלים בשעת לקיחה איזה לחטאת ואיזה לעולה הוי קן סתומה עד שעת עשייה של כהן. קן מפורשת אם פירשו הבעלים בדעת לקיחה זה לחטאת וזה לעולה שוב אין הכהן יכול לשנותן:

משום טומאת המתים. ר"ל מדדרש אשר חטא על הנפש כתרגומו ויכפר עלוהי מדחב על מיתא שבנזיר טמא הכתוב מדבר. אבל בנזיר טהור לא מיקרי חוטא:

מאשר חטא על נפשו שציער כו'. והא דקאמר לעיל שנקרא קדוש על שציער עצמו מן היין. מ"מ עבירה קצת הוא שציער עצמו (ועי' בתוס'):

ק"ו המצער נפשו מכל דבר. כצ"ל (ז"א) וכ"ה בגמרא:

מיום שגילח. היינו מז'. ודייק זה דאי כרבי ביום הבאת קרבנותיו. לימא קרא וקדש את ראשו. ביום ההוא למה לי דפשיטא דאשמיני דקיימינן ביה איירי. לכן אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי:

רבי אומר כו'. ס"ל מדכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש והדסר וקדש את ראשו דמשמע אימתי וקדש את ראשו שיתחיל למנות בו בזמן שכפר עליו דהיינו בשמיני. ויתורא דביום ההוא אתא לאשמועינן דחייל עליו נזירות ביום שמיני אע"פ שלא הביא קרבנותיו. ועיין נזיר דף י"ח:

מעכבין את הכפרה. כדאמרינן ביבמות הביא כפרתו אוכל בקדשים:

חוץ מזה. אשם נזיר טמא שאינו מעכב שאע"פ שלא הביא אשמו מתחיל למנות ימי נזירותו:

ת"ל והזיר והביא כו'. פרש"י מדכתיב והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם. לפיכך הקדים הכתוב והזיר להבאת אשמו לומר שאע"פ שלא הביא הזיר:

והזיר לה' אימתי. פי' אימתי מתחיל למנות ימי נזירות בזמן שהביא כבש בן שנתו לאשם:

טז  [עריכה]

אלא מופנה. ר"ל תיבת נזיר:

נאמר כאן נזיר. גבי טומאה כתיב והזיר ליי את ימי נזרו. וגבי יין כתיב ואחר ישתה הנזיר וילפינן ג"ש מה ביין עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן כדדרשינן ואחר ישתה וגו' אחר כל המעשים. שכל זמן שלא הביא קרבנותיו אע"פ שהשלים נזירותו אסור לשתות יין. אף כאן אסור לטמא למתים אף שהשלים נזירותו עד שיביא קרבנותיו:

בן שנתו לעצמו. מיום שנולד חשבינן לו השנה מעת לעת. ולא לשני העולם כגון אם נולד בניסן שיהיה גמר שנתו בתשרי:

לאשם הרי זה קנס. כדאי' לקמן לפי שלא שמר עצמו מן הטומאה קנסה אותו התורה כיד שיקבל נזירות בטהרה:

מי שיש לו ראשונים כו'. קאי על פסוק והימים הראשונים יפלו. והני תיבות והימים הראשונים יפלו קאי למעלה ולמטה:

מי שיש לו ראשונים כו'. כדמפרש ענין אם אמר כו':

ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים. לכן מי שיש לו אחרונים סותר וזה יש לו אחרונים היינו מקצת יום צ"ט ויום ק' כולו:

נטמא ביום מאה כו' וזה אין לו אחרונים. לפיכך אינו סותר הכל אלא ל'. והך ברייתא ר"א היא דס"ל הכי. דאילו רבנן ס"ל במשנה רפ"ג אפי' נטמא ביום מאה סותר הכל (רש"י ותוס'):

או אפי' נטמא בתחילת מאה. פי' ביום ראשון:

וזה אין לו ראשונים. הלכך יום שנטמא ממנין נזירותו הוא וימנה צ"ט לזה ויגלח ביום מאה שהוא יום ק"א למניינו (תוס'):

ואין התגלחת סותרת את הכל כו'. שאם גילח תוך ימי נזירותו אם היה הנזירות יותר מל' יום אינו סותר הכל אלא ל' יום דאין גידול פרע פחות מל' יום כדלעיל:

הטומאה והתגלחת סותרת ואין היין סותרו. כצ"ל:

יז  [עריכה]

ואחד נזיר עולם. שאם הכביד שערו מיקל בתער (ועי' בתוס') דהיינו מיב"ח ליב"א ומביא ג' בהמות בשעה שמיקל חטאת ועולה ושלמים בנזיר טהור. ואם נטמא מביא קרבן טומאה שתי תורים ואשם:

ואם נטמא אין מביא קרבן טומאה. שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים:

ואשלם את נדרי אשר נדרתי. וסתם נדר משמע ליה נזירות. ועוד אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים מכלל דנזירות נדר:

מהו מקץ מ' שנה. אגב דמייתי הפסוק דריש ליה:

מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך. שמרדו במלכו של עולם תלה מרידת אבשלום. ועי' רש"י ותוס' בנזיר דף ה':

מה להלן י"ב חדש. כדמפרש ביה עד מלאת לו שנה תמימה (רש"י):

כדרך שהכהנים. הדיוטים (רש"י) מגלחים דמידי הוא טעמא דאמרי' דכהנים מגלחים בל' יום משום דאיכא כובד שער והוה ליה ניוול. ה"נ איכא כובד (גמרא). ועיין תוס' שם:

לקרבן טהרה. דוקא. אבל לא לקרבן טומאה:

או אף לקרבן טומאה. שיביא אלו ג' בהמות אף לקרבן טומאה עם הקרבנות של טומאה. ומיעוט דוזאת למעט שלא יביא נזיר טהור קרבנות של נזיר טמא (ז"א):

לא אמרתי אלא במי שיש פסק לנזירותו. פי' שיש הפסק לנזירותו. אבל נזיר טמא עדיין לא פסק נזירותו. לכן אינו מביא קרבן טהרה רק קרבן טומאה (מת"כ ז"ר ז"א):

ואין אחרים מביאין אותו. שאין ב"ד כופין אותו להביא קרבנותיו (ז"א):

והלא הם משיאין את עצמן. יטענו עון באכלם את קדשיהם שהבדילו לשם טומאה (רש"י בחומש):

וכי אחרים קברו אותו. ר"ל דמלת ויקבור אותו משמע שעכשיו בשעת מיתה קברו אלא ודאי פירושו שהוא קבר את עצמו שנכנס לשם בחיים ושם מת (ז"א):

יח  [עריכה]

מגיד שהבהמה מקודשת לשם. פי' שהבעלים מקדשים אותם (ז"ר):

ולא בן שנה לשנים. דה"א כשמגיע תשרי מתחיל שנה אחרת:

אחד ולא שנים כו'. וז"ל הילקוט כבש אחד ולא שנים אמר אחד שיהא הקדשו לשם אחד ופי' הז"ר כבש לשון יחיד משמע ולא שנים א"כ מה ת"ל אחד אלא לשיהא הקדשו לשם אחד. לשם הקב"ה וכן י"ל ג"כ כאן:

וכבשה יכול שתים כו'. פי' וכי ממלת וכבשה יכול שתים דשהוצרך לכתוב אחת. ומתרץ אמרת דמלת אחת אתא למימר שאין מגלחין שתי נזירות כאחת (ז"ר):

ואיל יכול שנים. בתמיה שת"ל אחד. ומתרץ דלהכי כתיב אחד למימר שמגלח הוא על זבח אחד. וכתב הז"ר דס"ל שהיה מגלח על השלמים לחוד:

לימד בנזיר שיטען בשלשה בהמות. פי' מדכתיב בכל אחד בפני עצמו תמים. ש"מ שטעון ג' בהמות ושלשתן שלשה מצות ואין מעכבין זא"ז כדאי' בגמ' שאם גילח על אחד משלשתן יצא (ז"ר):

יט  [עריכה]

ת"ל סל וסל. פי' דה"ל למכתב סל וכתיב וסל לרבות שאר כלים:

וסל מצות כלל. פי' מצות כלל כולל כל המינים חלות ורקיקים ורבוכה וחלות חמץ. חלת מצות פרט פי' הא דכתיב אחריו סלת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות. זהו פרט. וז"ל הגמרא דבי ר' ישמעאל תנא מצות כלל. חלות ורקיקין פרט. אין בכלל אלא מה שבפרט. חלות ורקיקין אין מידי אחרינא לא. ובספרי מסיים שהיה בדין הואיל ותודה טעונה לחם ואיל נזיר טעון לחם אם למדתי לתודה שטעונה ד' מינים אף בנזיר יטעון ד' מינים ת"ל וסל מצות כלל כו' אין בכלל כו':

למה צריך מצות ברקיקין. שהרי כתיב מצות בראש הפ' וסל מצות וקאי על החלות ועל הרקיקין שנא' אחריו:

למצות שוו. החלות והרקיקין:

יכול כדרך המושחין. פי' שדרך המושחים למשוח על כולו:

אחת על זו ואחת על זו. ובילקוט מסיים כמין כי. פרש"י כי היא כ"ף יונית היא עשויה כנו"ן שלנו:

ומנחתם ונסכיהם לעולה ולשלמים. פי' זה דכתיב ומנחתם ונסכיהם בעולות ובשלמים הכתוב מדבר:

או אף לחטאת ולאשם. יטעון מנחה ונסכיהם. חטאת בנזיר טהור. אשם בנזיר טמא (רש"י):

והלא איל היה בכלל ומנחתם ונסכיהם. דהא כתיב ברישא ואיל אחד תמים לשלמים (רש"י). והזרע אברהם פי' איל שלמי נזיר בכלל שאר אילים שטעונין נסכים היה כדכתיב בפרשת נסכים או לאיל תעשה מנחה וגו'. ויצא מן הכלל דהכא כתיב באיל נזיר את מנחתם ואת נסכו:

ולימד על הכלל כולו מה איל. כצ"ל:

אף כל הבאים בנדר ונדבה שיטענו נסכים. יצאו חטאת ואשם שאין באין בנדר ונדבה שאין טעונין נסכים. כן מסיים בספרי:

כ  [עריכה]

לענין שאמרנו. סוף סי' דלעיל ללמד מה האיל שהוא שלמים כו':

כא  [עריכה]

בשלמים הכתוב מדבר. שיהא מגלח אחר שחיטת השלמים שהרי נא' כאן פתח אהל מועד ולא מצינו שאר קדשים טעונין פתח אהל מועד אלא שלמים בלבד בשביל שהן דורון וכדרב יהודה אמר שמואל דאמר שלמים ששחט קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנא' ושחטו פתח אהל מועד (רש"י):

או אינו אלא פתח אהל מועד כמשמעו. בפתח ההיכל יהא מגלח ולא במקום אחר:

לא תעלה במעלות. אלא דרך כבש שלא לגלות בשר ערוה עליו ק"ו שלא ינהוג בו דרך בזיון:

ר"י אומר אין צריך. ללמוד מכאן שאסור משום דרך בזיון שאפי' לא יהא בו בזיון אינו יכול לגלח אלא מבחוץ דכתיב ולקח את שער ראש נזרו וגו':

ולא במי שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה. שאם יהיה מגלח אצל פתח אהל מועד יהיה מחוסר לקיחה והבאה לעזרה ונתינה תחת הדוד. הילכך אינו יכול לגלח אלא בצד הדוד של שלמים. והאי דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר:

גלח וגלח. פי' דה"ל לכתוב גלח וכתיב וגלח לרבות אף במדינה:

תחת הדוד. שהשלמים בו:

והמגלח במדינה שיש לו רשות לגלח במקום שירנה. אם אין שם פתח פתוח כו' פי' לכך נאמר בו פתח שאינו יכול לגלח כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח (רש"י):

אשר תחת זבח השלמים. דהאי תיבת זבח מיותר. לכן דרש אשר תחתיו יהא זבח השלמים כלו' מן הזבח עצמו יהא תחתיו:

אין לי אלא תחת השלמים. פי' אין לי שישלח השער אלא תחת השלמים. מנין שאם שילח תחת החטאת (או תחת האשם גמ') שיצא. ת"ל זבח מ"מ. שהטהור ששולח תחת זבח שלו דהינו חטאת יצא (ואם טמא הוא טעין שילוח תחת זבח שלו דהיינו אשם) רש"י. ועי' בגמרא:

במדינה מנין. אתיא כרבי יהודה (נזיר מ"ה) דס"ל דטהורים כאן וכאן היו משלחין תחת הדוד אפי' אם גילח במדינה היה משלח תחת הדוד:

כב  [עריכה]

אין בשלה אלא שלימה. התוס' חולין דף צ"ח ע"ב פי' דמשמע ליה בשלה כמו בשל לה למ"ד דגושה (כוונתם שאם תקרא דגושה הוראתה כאילו כתיב בשל לה) ומפיק ה"א כמו שיש לה כלו' כמו היא עכ"ל:

יכול בפני עצמה. דמשמע שהיא לבדה נתבשלה:

ת"ל מן האיל. שעדיין מחוברת באיל (קה"ע):

כיצד הוא עושה. שתהיה מחוברת ותהא בפני עצמה כדי שיתקיימו שני כתובים האלו:

חותכה עד כו'. פי' חותכה לזרוע קודם הבישול עד שהוא מניח בה כשערה (ובירו' הגיר' כשעורה) מחוברת לאיל ואין זה חיבור ממש. ומבשלה עם האיל ונמצא ב' הכתובים קיימים:

לא הקדש כו'. קושיא הוא. הזרוע איקרי קדש ואסורה לזרים. ושאר איל נאכל לזרים. ואיך מבשל הזרוע עם האיל הלא בולעין זה מזה ואיך יאכל זר קודש (קה"ע):

ושניהם למדים מאיל נזיר. דהזרוע נתבשל בקדירה אחת עם האיל ואעפ"כ לא נאסר האיל:

את עושה את הזרוע אחד ממאה. כדמסיק לקמן דמשער הבשר של הזרוע לבד חוץ מן העצמות. דעצם לא בעי לשיעוריה דהא לא פליט טעמא. וכי משערת בשר הזרוע בהדי איל איכא מאה והזרוע אינה אוסרת האיל. והכי נמי ילפינן כל האיסורים:

את מוציא את העצמות מן הזרוע. פי' שלא לשערן עם הבשר:

אין את מוציא כו'. אלא בכוליה משערינן בשר בהדי עצמות וקים להו לרבנן דששים איכא ואינה אוסרת את האיל:

וכשם שאת מוציא כו'. להאי מ"ד דס"ל דמשערינן בשר זרוע בלא עצמות פריך כשם שאתה מוציא עצמות מן הזרוע כך נימא דאתה תוציא עצמות מן האיל וא"כ לית כאן מאה. ומאי חזית דמשערת האיל בשר בהדי עצמות. וזרוע מלבד העצמות:

לית יכיל. ומתרץ אי אתה יכול לומר כן:

דתני אין טנופת של תרומה. כגון תרומה שנתערבה בחולין אין הטנופת שבתרומה כגון הסובין והמורסן ושאר פסולת שבתוכה מצטרפין לתרומה. אלא אם יש מאה בחולין נגד המאכל שבתרומה הרי זה עולה ומצטרפין הפסולת שבחולין למאה להעלותה. והכי נמי מצטרפין העצמות שבאיל שמותר לזרים להעלות בשר הזרוע שאסור לזרים. אבל אין מצטרפין עצמות שבזרוע לאיסור. וכצ"ל אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין:

נפרצה. פי' נשברה:

פסולה. דריש לה ממלת אחת דמשמע שלימה (ז"א):

אלו אחר התגלחו את נזרו. פי' התנופה אחר הגלוח. אבל הבאת קרבנות קודם הגלוח. ואע"ג דכתיב בהדיא בקרא שהגלוח אחר הבאת קרבנות קמ"ל הכא לעכב אפי' בדיעבד (ז"ר):

כג  [עריכה]

כיצד מניף מוליך ומביא. דתנופה היינו מוליך ומביא כד"א ינופף ידו (מת"כ):

שנא' אשר הונף כו'. באיל המלואים כתיב והרמה היינו מעלה ומוריד:

אף הרמה. אף היכא דכתיב הרמה לבד צריך ג"כ להוליך ולהביא:

אף תנופה. אף היכא דכתיב תנופה לבד צריך גם כן הרמה והיינו מעלה ומוריד:

לפני ה' במזרח. במשנה מנחות דף ס"א תנופה היתה במזרח. ופרש"י כלו' אפי' במזרחו של מזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל עכ"ל. ועיין ברמב"ם פ"ט מהלכות מעה"ק ה"ו. ובכ"מ שם:

והלא איל בכלל כי את חזה התנופה. פי' והלא כבר כתיב בפרשה צו כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן לחק עולם. ושלמי נזיר בכלל היו. א"כ למה נאמר כאן על חזה התנופה ועל שוק התרומה:

לפי שיצא איל נזיר לידון בדבר החדש כו'. פי' שהכתוב הוציא שלמי נזיר מכלל שאר שלמים לידון בהפרשת זרוע בשלה. ואי לאו דהדרא קרא הוה אמינא למאי דנפק נפק היינו לזרוע בשלה. ולמאי דלא נפק היינו לידון בחזה ושוק לא נפק. לכך הוצרך לכתוב על חזה התנופה:

אחר מעשה יחידי. אחר הקרבת הקרבן ואע"פ שעדיין לא גילח. כן פרש"י והוא דעת חכמים. ותוס' פירשו אחר מעשה יחידי אף אחד מן הדמים כדמשמע במתני' שם:

מה התם אחר מעשה יחידי. דלאחר גילוח עביד תנופה כדכתיב ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו (רש"י):

כד  [עריכה]

ת"ל תורת. פי' שמלת תורת הוא שם מונח על נימוס התמידי כמו שהתורה נוהג לעולם (ז"א):

קרבנו לה' על נזרו ולא נזרו על קרבנו. פי' שמתחלה ימנה נזירות ואח"כ יפריש קרבן. ולא שיפריש קרבן ואח"כ ימנה נזירות (ז"א):

כך מועלין בשער. לאו דוקא מועלין דליכא קרבן מעילה. אלא אסור בהנאה כקדש קאמר (רד"ל):

וכי נזיר תלוי בהשגת יד. פרש"י וכי נזיר נדון בהשגת יד היינו קרבן עולה ויורד. והלא קרבן נזיר קבוע הוא בין עשיר בין עני. ה"א כיצד כו' ה"ק קרא קרבנו שהפריש הוא משלו יביא על נזרו. מלבד אשר תשיג ידו מלבד אותו שאינו יכול להפריש משלו שעני הוא ותשיג ידו לאחר זמן שאחרים יתנו לו יביאנו נמי ויצא. ומסיק שם בגמ' דלענין כפרה איתמר. ואי לאו דרבי רחמנא מלבד אשר תשיג ידו הא גזירת הכתוב הוא מדידיה הוא מכפר מדאחרים לא קמ"ל:

שצריך להביא את כולם ת"ל כפי נדרו. פי' זה דכתיב והקריב את קרבנו הוא בנדר סתם. מלבד אשר תשיג ידו ויאמר בעת שנדר הריני נזיר על מנת שאגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים כו' כי אז כפי נדרו אשר ידור כן יעשה (מזרחי):

או אפי' אמר הרי עלי חמשה כו' ת"ל כן יעשה על תורת נזרו. פי' על כמו למעלה. דוקא כשנודר יותר מתורת נזרו. אבל אם פיחת מתורת נזרו אין אני קורא בו כאשר ידור כן יעשה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף