אור שמח/מעשר/ב

אור שמח ‏ מעשר ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך כו' בד"א בשלקחן אחר שנגמרו מלאכתן ביד מוכר.

הריב"ם בתוספות ב"מ (דף פ"ח) כתב דבלקחן אחר מירוח חייב וכמו הפקר אחר מירוח דאינו פוטר כיון שכבר נתחייב ביד מוכר יעו"ש. ולכאורה נראה ראיה לשיטת הריב"ם מסוגיא דב"ב (דף פ"א) בקנה שתי אילנות דמפרש דמספקא להו לרבנן אם קנה קרקע ואם מביא בכורים, ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר דמפריש להו בשלמא כו' אלא מעשר עני דלוי הוא כו', ואם נימא דלקוח אחר מירוח פטור א"כ הכא הוי גבי הכהן דיהיב ליה הנך בכורים לקוח אם אינם בכורים ואיהו יהיב ליה מצד ספיקא א"כ פטור מה"ת מתרומה ומעשר, ואם תאמר הא מדבריהם חייב הא הוי ספיקא אם קנה קרקע או לא ומצד הספק הא הוי ספק דברי סופרים ולקולא ופטור מן הפרשתן, ועוד דא"כ איך אמר רב משרשיא בריה דר"ח דמש"ה אין קורין דילמא אתי להפקיע מידי תו"מ, אטו נגזור לבטל ספק מצות עשה משום גזירה דספק דברי סופרים, דאם הם בכורים מצוה לקרות עליהן ואם יפקיעם מתו"מ הוי ספק דדברי סופרים ואיך יבטלו מ"ע דבר תורה בשביל גזירת ספק ד"ס, וע"כ דלקוח אחר מירוח כמו הכא דנותנן לכהן אחר שכבר הגיעו לחיוב מעשר ונתמרחו הוי דבר תורה חייב בתרומ"ע כיון שכבר נתחייבו וחייב מספיקא להפרישן. [הן אמנם דמשלחן ע"י שליח ומיפטר מקריאה וא"ש דלדידיה מה צ"ל דמשלחן ביד שליח הלא אינו ראוי לקריאה רק גזירה מדרבנן ולפ"ז א"ש דלא מצי לעקור מצוה דבר תורה משום גזירה דספק דברי סופרים ודוק] ולכן גזרינן לבטל מ"ע בספק דקריאה (דלה) [דלהון] משום גזירה דילמא אתי להפקיען מתרומ"ע דהוי ספק דבר תורה, וכמו דגזרינן גבי כוי לבטל כסוי בספק משום דלמא אתי להתיר חלבו (בביצה פ"ק יעו"ש). ולכאורה היא קושיא עצומה לשיטת רבינו:

אולם בהעמיק עוד בזה נראה משם ראיה לשיטת רבינו, דרבנן בתוס' פירשו תמן הא דמשני דמעשר ראשון יהיב לכהן כר"א בן עזריה ליכא לשנויי אליבא דר"מ באילן אחד דהוא פליג בפרק יש מותרות על ראב"ע ותירצו תירוצים שונים. וצ"ע אמאי לא מוקי הגמרא אופן דניחא לר' מאיר ורבנן ולמה להגמרא לומר מלתא דלאו אליבא דכו"ע, וע"כ דלר"מ ל"ק כלל קושיית הגמ', וכמו שיבואר דבאמת הוי ספק לקוח ואם אינן בכורים ג"כ הוי לקוח ופטור דבר תורה והוי ספק דבריהם דשמא קנה קרקע והוי בכורים ופטורים לגמרי אך כאן איכא חזקה הוא חזקת מרא קמא דמספקא לך אם קנה קרקע או לא אוקמינהו לקרקען בחזקת מ"ק ולא נפקי עדיין מרשות מוכר, אע"ג דבספיקא דדינא אם אוקי בחזקת מרא קמא יש לדבר אם לענין איסורא נאמר אוקי בחזקת מ"ק יעוין קונטרס הספיקות כלל ד' סימן ד' ס"ה דדבר זה מספקא לרבינו נסים אם בספיקא דדינא אמרינן אוקי אשה אחזקת פנויה, בכ"ז כאן נראה לדעתי דהוי ספק המציאות דמספקא לן אם דעת האדם להקנות קרקע לשתי אילנות או לא ואדעת בני אדם מספקא לן אם דעת הקונה ומוכר שתי אילנות להקנות קרקע שלהן והוי ספיקא דמציאות וכסברא זו כתב המשל"מ פ"ז משכירות גבי תפוס לשון ראשון דמספ"ל יעו"ש, וא"כ הוי חזקה להחמיר דלא קנה קרקע וחייבין בתרומ"ע מדבריהם, ובזה היכי דספק בדבריהם איכא חזקה להחמיר אם אזלינן להקל פליגי בה ר"מ ור"י בעירובין (דף ל"ה) גבי מי שאכל אוכלין טמאין כו' וספק אם מקוה שטבל יש בה מ' סאה ובמקוה שלא נמדד דר' יוסי מחמיר ומטמא ור"מ מקיל יעו"ש, וא"כ לר"מ אין צריך להפריש כלל תרומ"ע דהוי ספק דבריהם ואע"ג דאיכא חזקה להחמיר, רק הגמ' אזיל לר' יוסי דסבר דבחזקה להחמיר מחמרינן א"כ הכא איכא חזקה דלא קנה קרקע דהעמידנה בחזקת מוכר וחייבין בתרומ"ע דלאו בכורים נינהו ולכך צריך להפריש ושפיר משני אליביה דיהיב לכהן וכראב"ע, ואף כי הוא פלפול ישר, בכ"ז לשיטת רבינו אין לאומרו, דרבינו פסק בהלכות מקואות דספק דבריהם וחזקה להחמיר אזלינן להקל [עיין שעה"מ] וגבי שתי אילנות פסק דצריך להפרישן ונותנן לכהן, גם שיטתו בהך דשני אילנות הוא בדרך אחר כמו שיבואר לפנינו, אף לרבינו תרומת פירות דאורייתא וזתים וענבים לכו"ע דאורייתא אף הן עצמן, לכן צ"ע עוד:

אולם לדעתי יש ראיה לשיטת רבינו מהך דאמר במסכת ביצה סוף פרק המביא, מקח כדתניא הלוקח תאנים מע"ה במקום שרוב ב"א דורסים אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי ש"מ תלת כו' וש"מ רוב עמי הארץ מעשרין הן כו'. ולפלא אטו מי לא תנינן כולא מסכתא דמאי דהילכותיה שונות ורבו כמו רבו ההבדלים בין דמאי לטבל גמור וע"כ משום דרוב ע"ה מעשרין הן. ואין לפרש דרוב ע"ה מעשרין אפילו קודם שנגמרה מלאכתן, דאם לזה הוי נחית להשמיענו מאי אמר תו וש"מ מעשרין דמאי מע"ה אפילו בדבר שלא נגמר מלאכתו ופירושו דמאי ולא ודאי, ויתכן לפרש כך וש"מ מדאמר אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי דמוכח דקודם דנגמר מלאכתו אסור לאכול קבע אעפ"י שאין זה רק דמאי וסד"א דבכה"ג לא אסרו חכמים לאכול קבע, וכמו שרצה באמת לומר כן הרב במשל"מ לקמן פ"י ולא זכר שם גמרא הנ"ל שאעפ"י דאינו טבל מן התורה דהע"ה כבר הפריש תרומ"ע בכ"ז אסרו חכמים לאכול קבע טרם שנגמרה מלאכתו דמעשרין דמאי מע"ה אפילו בדבר שלא נגמר מלאכתו, פירוש אם רוצה לאכול קבע טרם גמר מלאכתן מחוייב לעשרן דמאי, ולפ"ז הא דאמר וש"מ רוב ע"ה מעשרין הן פירוש אפילו קודם שנגמר מלאכתן ולכן אינו מעשר רק דמאי ולא ודאי ושפיר הוי שני דברים בודדים, אך לשון הגמרא וש"מ רוב ע"ה מעשרין הן משמע דבלא הך מתניתא לא ידע כלל דרוב ע"ה מעשרין הן. ע"כ נראה מוכרח כשיטת רבינו לכן בכל מקום שלוקח אחר שנגמר מלאכתו דמה"ת פטור דלקוח אינו רק מד"ס לכן אף אם רוב ע"ה אין מעשרים רק מחצה ע"מ הוי ג"כ ספק דברי סופרים ולהקל, ואין לומר דהם בחזקת חיוב קיימי וכמו שביארו תוס' ריש פ"ג דבכורות (דף כ') סד"ה ואבע"א יעו"ש, אבל כאן שלקחן קודם שנגמר מלאכתן קאמר דמעשרן דמאי אעפ"י שברשות הלוקח הם נגמרות ושוב הן חייבים בתרומ"ע מה"ת, ואם לא הוי רוב ע"ה מעשרים הלא היה ספק ד"ת ולהחמיר וע"כ דרוב ע"ה מעשרין ולכן הקילו שאינו צריך לעשר רק כדין דמאי וזה פירוש נכון לשיטת רבינו:

והנה השמיט רבינו הך דינא דברייתא שמביא בביצה בלוקח תאנים במקום שרוב ב"א דורסים דמעשר דמאי ואוכל עראי, משום דבתוספתא פ"ב דמעשרות תניא הלוקח גרוגרות ועתיד לדורסן כו' ר' מאיר אומר לא יאכל מהן עראי ומעשרן דמאי, פירוש דסבר ר"מ דמקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר, וזה דאמר בירושלמי סוף פ"ב ניחא לאכול חייב לקצות חייב [פירוש הא לא נגמרה מלאכתו] א"ר לעזר דר"מ היא דר"מ אמר מקח טובל בפירות שלא נגמר מלאכתן והוא ר"מ דכאן דמייתי לה הירושלמי בפרק זה ה"ג [והפ"מ לא כתב כן] וחכ"א אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי פירוש דמקח אינו קובע ולכך לא עשר טרם שמכר והא בהא תליא, דלר"מ דסבר דמקח קובע אף אם לא נגמר מלאכתו לכן מעשר דמאי דהמוכר יודע שתיכף הוקבע למעשר ודאי עישר, אבל רבנן סברי דמקח אינו קובע והלוקח מותר לאכול ארעי לכן לא עישר המוכר, ומייתי הירושלמי א"ר יונה אשכחית כתוב בפנקס דחלפוי אוכל מהן עראי ומתקין [דמאי] כצ"ל וקשיא אם אוכל מהן עראי מתקין ודאי אם מתקין דמאי יהא אסור לאכול מהן עראי פירוש כיון דמתקין דמאי ע"כ משום דמקח קובע ולכן אפשר שהפריש קודם המכירה, א"כ איך אוכל מהן עראי עיי"ש דמתרץ דמתוך שיודע שביתו טובל אף הוא מפריש משעה ראשונה, והך דתנא חילפי הוא הברייתא דמייתי לה בתלמודין בביצה, ורבינו פסק כתוספתא דילן וכחכמים שהובאו בירושלמי ודחה להך דחלפוי [והפ"מ לא דק], ועדיפא פסק לקמן פ"ג הכ"ב כירושלמי במצא כלכלה שנגמר מלאכתו רק במקום שרוב מכניסין לבתיהן ג"כ אוכל ממנה עראי ומתקנן ודאי ואפילו בהא לא אמרינן שכבר הפריש וכש"כ בהך ודוק בכ"ז:

ה

ובירק הקשואין והדלועין כו' ושאר הירק שאינו ראוי לאכילה כו'.

נ"ב, ירושלמי בשדה של קישואין ודלועין היא מתני' אבל שאר ירק עד שיגיעו לעונת המעשרות, יעו"ש:

ז

שמרי יין שנתן עליהם מים וסיננן כו'.

ב"ב (דף צ"ז) המתמד מים ונתן במדה ומצא כדי מדתו פטור ור"י מחייב, ונראה דבשמרים שלא נטבלו עדיין היינו מיין שהיה בחבית שלא נשלו עדיין הזגים והחרצנים שלא הוקבעו למעשר כפסק רבינו ובהא מיפלגי ר' יהודה וחכמים אם הוי כיין להתחייב במעשר או כמים וע"ז אמר בירושלמי דדוקא מעשר מפריש הא תרומה כיון שתרם מן היין דעתו היה לפטור גם על הקוטעין ועל מה שבתוך התבן, הוא הדין כאן היה דעתו לפטור מה שבתוך השמרים, ולפיכך פסק רבינו דדינא דסיפא דיותר על כדי מדתו הוא ברמא תלתא ואתא ארבעה וכפירוש התוס' אבל בשזבו משנטבלו היינו השמרים מהיין שנטבל וכיון שנטבלו כולן לתרומע"ש תו השמרים דין טבל יש להם וכמו במעשר ראשון השמרים אסור כן בשמרי טבל שהוטבלו למעשר ראשון ומסולק תמיהת התוספות. ויפה למד מזה רבינו יונה הובא ברא"ש ששמרי יין שנתן עליהם מים אינן נאסרין במגע עו"ג כמו התמד שלא נטבלו בהיות היין על השמרים יעו"ש, ואשכחן חילוק כזה לענין מי פירות כמו דבש תמרים וחומץ סתווניות בסוף תרומות בירושלמי דבשזבו משנטבלו חייבין במעשרות וכשזבו עד שלא נטבלו פטורין ממעשר יעו"ש ה"ב, כן הכא מיירי ר"י ורבנן בשזבו השמרים עד שלא נטבלו ולכך אם נתן עליהם מים פטורין ממעשר ולא נטבלו עד שיהי' רמא תלתא ואתא ארבעה ולא שייך כאן הטבל בנותן טעם שלא הי' עליו שם טבל עדיין ודוק. ואשכחן בגדולי טבל באין זרעו כלה הרביעית מותר [פ"ט דתרומות בירושלמי] ובשמרים לא אשכחן, ויעוין ירושלמי פי"א מתרומות ה"ד בשמרים ומייתי עלה הך דחרסן של זב יעו"ש, וכן בתוספתא בתרומות מתנו גבי הדדי, ובתוספתא פסחים גבי חמצן של עכו"ם דאסור עד שלש תנורים והובא בירושלמי עו"ג פ"ה. ולענין תוך הפסח בשמרי שכר פסקו הקדמונים [הובא במג"א סימן תמ"ב ס"ק ט'] דאף לעולם אסור השוה לדין יין נסך דכתבו דלעולם אסור יעוין סי' קכ"ג ביור"ד, ובשמרי שכר שקודם הפסח שלא היה עדיין שם חמץ עליהן יש לדון דביותר משלש פעמים יהא מותר כמו בתרומה בשמרים שלהן, אך גם לענין נ"ט בר נ"ט פליגי הפוסקים בחמץ אם קודם הפסח מיקרי היתרא. ועיין בית יוסף יו"ד סוף סי' קט"ו לגבי חלב עו"ג שהעמיד בו יעו"ש. ומצאתי אח"כ בספר אליהו זוטא על לבוש סוף סי' תמ"ז שהעיר בזה עיי"ש וצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.