אבן האזל/זכיה ומתנה/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אבן האזל ‏ זכיה ומתנה ז

יד

השולח תשורה לחבירו או שנתן לו מעות כשמטה ידו והוא ממאן ליקח וזה נשבע שא"א שלא תקח והפציר בו עד שלקח, וכן כל כיוצא בהן אע"פ שלא פירש הרי אלו מתנה ואינו יכול לחזור הוא ולתבוע עד שיפרש שהוא מלוה.
המהרי"ט הביאו המל"מ הוכיח מדברי הרמב"ם דדוקא בכה"ג, אבל נותן מעות או זן ומפרנס אין סתמן מתנה, וקשה דהא בפ"ו הל' כ' פסק הרמב"ם דהמקדש אחותו המעות מתנה, איברא דבזה י"ל דדוקא באחותו כדאמר בגמ' בב"מ דף ט"ו לחלק בין אחותו לנוכראה אבל הלח"מ שם מדייק מדברי המ"מ דגם במקדש א"א הוי נמי מעות מתנה, ועמש"כ שם, עוד קשה מהא דב"מ דף ס"ד והוא בפ"ד מה' מלוה הל' י' דפורע חוב ומצא המלוה יתרון בכדי שאין הדעת טועה דהוא מתנה, והנה בפי"ב מה' אישות הל' י"ט בדין עמד אחד ופרנס את אשתו דהבעל פטור הביא המ"מ דברי הרשב"א דהוא דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה הבעל, אבל במפרנס גובה דהוי כמו לותה ואכלה שכל המפרנס סתם אינו בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והמ"מ הסכים לדבריו במפרנס חבירו וחלק עליו במפרנס את אשתו, והקשה המל"מ בפ"ג מה' אישות ממש"כ הרשב"א ריש קדושין גבי נתן לה קדושין ולא פירש דצריך לחזור וליטול ממנה הכסף ולקדש, אבל אינו יכול לקדש כשהכסף בידה דיכולה לומר מתנה נתת לי, ומכוח דהנותן לחבירו סתם הוא מתנה.
ונראה דיש לחלק בין נותן מעות למפרנס את חבירו דבנותן סתם קיי"ל דמעות מתנה וטעמא דלא נוכל לומר דלהלואה נתן לו דהא לא בקש ממנו הלואה ואפשר אינו צריך ולא ניחא ליה בהלואה דהוי עבד לוה לאיש מלוה, אבל במפרנס את חבירו הרי מוכחא מילתא שחבירו צריך לפרנסתו, ובזה נוכל לומר דע"מ כן נתן לו שכשיהיו לו מעות ישלם לו, ועמש"כ בהל' כ' לחלק בין מקדש אחותו להכיר בה שאינו שלו והוא שייך לסברא זו דהיכי דאין לנו טעם למה יתן לו המעות לשם הלואה, ע"כ אנו אומרים שהוא מתנה, אבל היכי שיש טעם למה נתן לו אין אנו אומרים שהוא מתנה והוי הלואה.
ולפי דברינו יהיה כדברי המהרי"ט רק בזן ומפרנס, וכדברי הרשב"א אבל לא בנותן מעות, ולפי"ז אנו צריכין לבאר דברי הרמב"ם דאף שכתב שנתן לו מעות, אבל כיון שכתב כשמטה ידו והיה מוכרח לזה לכן הוי כמו מפרנס ולכן הוצרך לזה שהשביעו שיקח דדוקא באופן זה הוי מתנה, ומה שכתב השולח תשורה לחבירו הנה לשון תשורה הוא ג"כ כמו מתנה וכמו שכתוב בשמואל א' ט' ותשורה אין להביא דמשמעה דורן וא"כ אם כונת הרמב"ם ששלח ע"י השליח ואמר שהוא תשורה א"כ פשיטא ומה משמיענו שהוא מתנה, וע"כ כונתו ששלח בסתם, ולזה כתב דאע"פ שלא פירש הרי אלו מתנה ובזה לא הצריך הרמב"ם אופנים שכתב גבי נתן לו מעות כשמטה ידו, משום דהכא לא היה טעם שישלח לו ע"מ לחזור ולתבוע ממנו תשלומין ולכן בסתמא אמרינן דהוא מתנה.

טו

וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנשואין אין נגבין בב"ד מפני שהוא גמילות חסדים, ולא אמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד.
השגת הראב"ד, וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן וכו' עד אלא מעות בלבד, א"א דבר זה אינו מחוור עכ"ל.
כתב המ"מ דבודאי מתני' אפי' בשעת נשואין דאי לא פשיטא ואולי שהראב"ד ז"ל מפרשה בפנים אחרות, ומ"מ היה לו לפרש ותימה הוא עכ"ל, והנה מה שכתב דבודאי בשעת נשואין הוא, הנה רבינו גרשום מפרש דהוא שלא בשעת נשואין, והרשב"ם כתב ב' פירושים שכתב בלא חופה א"נ בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו, ובעיקר תנאי זה דלדין שושבינות צריך דוקא שילך המשלח לאכול ולשתות עם החתן גם הרמב"ם סובר כן כמו שכתב בהל' א' ופשוט הוא דאל"כ לא נקראו שושבינין, ובזה מבואר דבפי' רבינו גרשום וכן בפי' רשב"ם כתבו על שושבינות דורונות ולא כתבו מעות כמו שכתב הרמב"ם בהל' א', ונמצא דזהו עיקר השגתו של הראב"ד במה שכתב הרמב"ם דדוקא במעות בלבד דאפי' נפרש בשעת חופה הא אפשר בפי' ב' של הרשב"ם שלא הלך לאכול עמו ואינה שושבינות, עוד אפשר דהראב"ד סובר כהרמ"ה דכתב דדוקא כדי יין ושמן וה"ה אוכלין, אבל בגדים יש להם דין שושבינות ולפי"ז ג"כ השגת הראב"ד הוא על מש"כ הרמב"ם אלא במעות בלבד.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.