עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/יט"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>

== ב ==

'''דבר אל כל עדת. ''' מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל {{תוספת|א|ר"ל באסיפת כל העם ולא רק לראשי העם, ומדייק כן מלשון כל עדת ישראל שלא מצינו כן בשארי מקומות, ומה דכתיב בר"פ ויקהל ויקהל משה את כל עדת בני ישראל יש שם טעם אחר במדרשים.}}, ומפני מה נאמרה בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה {{תוספת|ב|צ"ל הכונה שרוב הדינים שבפרשה זו שייכים לידיעת כל המון העם בדרכי החיים כמו שיתבאר לעיני המעין, ולא כמו שאר מצות שאין היחיד עושה אותם בלי הוראת רב ומורה. גם י"ל [ע"ד הדרש] כונת הלשון שרוב גופי תורה תלויין בה מפני דכתיב בפרשה זו המצוה ואהבת לרעך כמוך שעליה אמרו (שבת ל"א א') זו היא כל התורה, כמבואר לפנינו במקומו.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''קדושים תהיו וגו'. ''' קדושים תהיו – פרושים תהיו, כי קדוש אני, לומר, שאם אתם מקדשים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי {{תוספת|ג|עי' בפירש"י בפסוק זה פירש דקאי אפרשה הקודמת דאיירי בענין עריות, ועל זה אמר הוו פרושים בקדושה ובטהרה ולא להתגאל במעשים מתועבים וכדכתיב ס"פ הקודמת ולא תעשו מכל התועבות האלה, עכ"ד. ויש להוסיף באור עפ"י מ"ש בירושלמי פ"ב דיבמות ובכ"מ במדרשים כל הפורש עצמו מן הערוה נקרא קדוש, ולכן סמיך פרשה זו לפרשה עריות שבס"פ הקודמת.}}. {{ממ|תו"כ}}.

== ג ==

'''איש אמו ואביו תיראו. ''' ת"ר, איש, אין לי אלא איש, אשה מניין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, א"כ מה ת"ל איש, איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה {{תוספת|ד|ר"ל רשות בעלה שמשועבדת לו, ולכן קי"ל דאם נתאלמנה או נתגרשה חוזרת לחובותיה כמו האיש, וכן הפנויה, ופשוט דגם בחיי בעלה אם אינו מקפיד חייבת בכל כמו האיש.

אך לא נתבאר לי מה שייך טעם זה לפטור האשה ממורא, דבשלמא בכיבוד שזה דורש עת וטרחה, י"ל כי הזמן שלה משועבד לבעל למלאכות הבית וגידול הבנים וכדומה, אבל במורא דבזה איירי הדרשה שלפנינו, וענין המורא מבואר לקמן, איזהו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר ולא מכריע את דבריו, כפי שיתבאר בסמוך, שכל אלה הם חיובים מוסריים ברוח ובנפש ובשב ואל תעשה, ומה שייך בזה שעבוד לבעל, דבודאי לא שייך לומר שמחויבת למנוע יראתה מאביה ולעשות דברים מתנגדים לזה עפ"י צווי בעלה, דבזה בודאי אינה משועבדת לו, כפי שנתבאר. וגם לפי המתבאר בסמוך שהשוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום, ובודאי אינה מחויבת למנוע יראת המקום עפ"י צווי בעלה, וכ"מ בסנהדרין ס"ה א' איש איש אשר יקלל את אביו וכו' לרבות בת.

ולכן נראה דאע"פ דדרשה זו באה בסמיכות על לשון תיראו בכ"ז עיקר פטורה הוא רק מכיבוד מטעם שנתבאר, אבל במורא בודאי חייבת כמו הגברים בכל זמן. ויען כי ענין כיבוד ומורא ענינים קרובים זל"ז, לכן לא חש לדרוש מלשון תיראו אפטור דכיבוד, ודו"ק.

ועיין מש"כ בפ' בא בפסוק למען תהיה תורת ה' בפיך בשם איזו ראשונים טעם כללי על פטור אשה במ"ע שהז"ג עפ"י הסברא שלפנינו מפני שאשה רשות בעלה עליה, ואין זמנה חפשי לה, וביארנו שם ענין זה די הצורך, יעוי"ש.}}. (קדושין ל' ב').

'''אמו ואביו. ''' ר' שמעון אומר, האב קודם לאם בכל מקום {{תוספת|ה|ר"ל בכ"מ בתורה כתיב אב קודם לאם כמו כבד את אביך ואת אמך, ומקלל אביו ואמו, ועוד הרבה.}}, יכול מפני שכבוד האב קודם לכבוד האם, ת"ל איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולין, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו {{תוספת|ו|ר"ל מדאורייתא שניהם שקולין, אבל מדרבנן האב קודם מפני שגם האם חייבת בכבוד בעלה [עי' רמב"ם פט"ו ה"כ מאישות], אבל בנתגרשה שניהם שוין, ועיין מש"כ בפ' יתרו בענין כבוד אב ואם בארוכה.}}. (כריתות כ"ח א').

'''אמו ואביו תיראו. ''' ת"ר, נאמר איש אמו ואביו תיראו ונאמר (פ' ואתחנן) את ה' אלהיך תירא, מכאן שהשוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום {{תוספת|ז|ברמב"ם פ"ו מממרים מבואר ענין ההשתות דהוא בגדרי העונש, כמו מקלל ה' בסקילה כך מקלל אביו ואמו, ועיין מש"כ בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך.}}. (קדושין ל' ב').

'''אמו ואביו תיראו. ''' תניא, רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן יירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים מורא האם למורא האב {{תוספת|ח|משא"כ בכיבוד שידוע שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמקרבתו בדברים לכן הקדים הקב"ה אב לאם כדכתיב כבד את אביך ואת אמך. ולכאורה צ"ע לפי הדרשה הקודמת דבמכון הקדים כאן אמו לאביו להורות ששניהם שקולים א"כ שוב אין הוראה לדרשה זו, אך טעם דרשה זו הוא למה סידר קדימת אב בכיבוד וקדימת אם במורא ולא להיפך.}}. (קדושין ל"א א').

'''תיראו. ''' ת"ר, איזהו מורא, לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו {{תוספת|ט|אם היה אביו מחולק עם אחרים בדין לא יאמר נראין דברי פלוני והוא הדין שלא יאמר בפניו, לומר נראין דברי אבא, שאין זה דרך כבוד, דמשמע שבדעתו מכונים דברי האב, ועיין מש"כ השייך לדרשה זו בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך. ובדבר איסור סתירת דבריו משמע מדברי רש"י וטור יו"ד סי' ר"מ שאפילו בדבר הלכה לא יסתור את דבריו, והש"ך שם כתב דאפי' שלא בפניו אסור. אבל לדעתי הדבר תמוה, דהא התורה אמת כתיב בה ולמה לא יוכיח הבן כדבריו אם האמת כן הוא, ובפירוש מצינו שאמר רבי נראין דברי מדברי אבא (עירובין ל"ב א'), ובקדושין מ"ב א' אמר רב נחמן אמר שמואל וכו' ורב נחמן דידיה אמר וכו' ור"נ היה תלמידו של שמואל, וכבוד אב ורב שוין, ובכ"ז אומר להיפך מדעת רבו, והרמב"ם בפי"א ה"י משחיטה כתב אבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירין.

ולכן נראה דהכונה ולא יסתור את דבריו – כלפי שאמר ולא יכריע את דבריו שפירושו שלא יאמר נראין דברי אבא סתם, דלהביא לו ראיה בודאי שרי, כך לא יסתור סתם שלא יאמר בסתם לא נראה לי, אבל בראיה בודאי שרי ושרי. –

וכתב הט"ז ביו"ד סי' ר"מ ס"ק ג' וז"ל, ומ"מ נ"ל דאם הבן חולק על אביו ויש עוד אחר שאומר כאביו והוא רוצה להוכיח ולכתוב דעתו כדעת החולק על אביו לא יזכיר שם אביו אלא שם האחר, עכ"ל. והנה מדברי הרמב"ם בהל' שחיטה שהבאנו סתירה מפורשת לדבריו, שכן כתב אבא מרי מן האוסרים ואני מן המתירים. –

ועיין ברמב"ם פ"ו מממרים וביו"ד סי' ר"מ שאסור לקרות לאביו בשמו בין בפניו בין שלא בפניו, ומקור הדבר מברייתא דקדושין ל"א ב' חכם משנה שם אביו ופירש"י חכם הדורש ברבים וכו', כי הא דמר בר רב אשי כי הוי דריש בפרקא היה אומר אבא מרי וכו'. והאחרונים הרבו להעיר בזה ממה דמצינו בתנ"כ ובגמ' סתירות לזה, שכן מצינו שאמר יעקב בתפלתו לפני הקב"ה ואלהי אבי יצחק, וכן שלמה בתפלתו אמר דוד אבי.

ואמת כי י"ל, כי בעת שמזכירים שם האב לפני הקב"ה אמנם אסור להזכיר שם אדנות על האב, משום שאין אדנות וגדולה לפני הקב"ה, וכמו שנענש אוריה על שאמר בפני דוד אדוני יואב, מכש"כ כשעומד בתפלה לפני ה', [וי"ל דמטעם זה נשמט ברי"ף ורא"ש מנוסחת התפלה בשעה שהכהנים בדוכנם כמי מרה ע"י משה רבינו וכחזקיהו מלך יהודה השמיטו הם התוארים רבינו ומלך יהודה, והיינו משום שאין גדלות ומלכות בו"ד בשעה שעומדים לפני הקב"ה], אך האחרונים הרבו להעיר ממקומות שונים שלא באופן כזה, ובכ"ז נזכר שם האב רק בשמו העצמי, כמו שאמר יעקב שמה קברו את אברהם ואת שרה וגו' יצחק ואת רבקה, וכן אמר ופחד יצחק, וכן מצינו בחז"ל ברכות י"ח ב' אמר שמואל בעינא אבא ופירש"י מבקש אני את אבא, ואבא היה שמו, ובשבת קט"ו א' אמר ר' יוסי מעשה באבא חלפתא, ועמלו האחרונים לברר הדבר, ועיין בתפארת ישראל למשניות קדושין פ"א ה"ז.

אבל אני תמה בכלל מי מלל לרבותינו דיש בזה בכלל איסור מוחלט, והלא ממקור הדברים שלמדו זה, והיא הברייתא דקדושין שהבאנו, מבואר מפורש שאין בזה כל איסור אלא רק מדה או מנהג לבד, וגם לא בכל אדם אלא רק איזו חכמים נהגו כן, וגם לא בכל מקום וזמן אלא רק ברבים בעת דרשה לפני קהל ועדה, שכן מתבאר מסוגית הברייתא ההיא, חכם משנה שם אביו, ופירש"י חכם הדורש ברבים וכו', כי הא דמר בר רב אשי כי הוי דריש בפרקא היה אומר אבא מרי, מבואר מזה כי רק חכמים יחידים נהגו כן בעת דרשותיהם, ועפ"י זה תציע הגמ' שחכמים נוהגים כן בצבור, וממילא מכיון שאין איסיר בזה שוב אין להקשות ממה שמצינו שאיזו מן החכמים לא היו נוהגים כן, ככל מדה ומנהג שזה היה מחזיק בה וזה לא החזיק, וצ"ע רב מנ"ל להפוסקים לדון איסור מוחלט בדבר שלא נתפרש לאיסור בגמ', ואף מצינו סתירות לזה בתורה ובנביאים ובכתובים ובתלמוד, ואם היה דעת חז"ל בזה לאיסור היו חושבים זה בין לא עומד במקומו ולא יסתור את דבריו וכו', וצע"ג.}}. (קדושין ל"א א').

'''ואת שבתתי תשמרו. ''' תניא, יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' כולכם חייבים בכבודי {{תוספת|י|ר"ל לכך סמך מצות שבת לכבוד או"א לומר שאסור לשמוע לאביו לחלל שבת. והנה כבר הקשו מפרשים ל"ל בכלל דרשה זו, תיפק ליה דכיון דמצוהו לחלל שבת הרי הוא אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב כלל בכבודו, ופלפלו הרבה בזה.

ולי נראה לפרש דאיירי כשמצוהו לעשות דבר אחד בסתמא ורק בקיום אותו הדבר תלוי חלול שבת והאב אינו יודע כלל מתנאי זה, והרבותא בזה דהו"א דהוי ככל דבר שאינו מתכוין וצריך לשמוע לו, קמ"ל.

ונראה שכן דעת הרב המגיד בזה, שעל מ"ש בב"מ ל"ב א' יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה ישמע לו וכו' פירש הוא בפי"א ה"ט מאבידה דאיירי שאמר לו שיביא לו איזה דבר, עכ"ל. ונראה כונתו כמש"כ דלא שאמר לו מפורש לבטל מצוה דאורייתא אלא שיתעסק למענו באיזה דבר, ובזה הוא מתבטל ממצות השבת אבידה או שבהכרח יטמא כדי לקיים מצות כיבוד האב, ועיין בדרשה הבאה.}}. (יבמות ה' ב').

'''ואת שבתתי תשמרו. ''' ת"ר, מניין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר אבידה שלא ישמע לו, ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו – כולכם חייבים בכבודי {{תוספת|יא|עיין מש"כ בדרשה הקודמת דלא שאמר לו מפורש להיטמא או שלא להחזיר אבידה, דבכהאי גונא הוי אינו עושה מעשה עמך, ואינו מחויב כלל לשמוע לו, אלא איירי כשמצא הבן אבידה והיא בבה"ק והוא כהן או נזיר ואמר לו שישיב האבידה [ולא ידע שהיא בבה"ק] או שאמר לו להתעסק באיזה דבר וע"י זה ממילא יתבטל מהשבת אבידה, ומפרש בגמ' דהו"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום [כמבואר בדרשה לעיל] לציית ליה, קמ"ל. והנה עם טעם זה אינו מבואר הכרח הסברא שתדחה מצות כיבוד או"א למצות המקום, דהא עכ"פ רק שקולים הם, ומאי עדיפותיה.

אבל בירושלמי פאה פ"א ה"א איתא הלשון גדול כיבוד אב ואם שהעדיפם הקב"ה יותר מכבודו, שכל המצות, סוכה ולולב וכו' אם יש לך אתה חייב בם ואם לאו אינך חייב, אבל כבוד או"א אפי' אתה מחזיר על הפתחים ותן להם, ומסמיך זה בירושלמי על פסוקים שונים, ולפי"ז הכונה מבואר דהו"א כיון שהעדיף הקב"ה את כבודם יותר משלו לציית ליה קמ"ל, ואולי צ"ל גם בבבלי שהועדף.}}. (ב"מ ל"ב א').

== ד ==

'''אל תפנו וגו'. ''' ת"ר, אין מסתכלין בדיוקנא משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, מאי משמע, א"ר חנן, אל תפנו אל מדעתכם {{תוספת|יב|דיוקנא היא צורות חיות משונות או מעשים משונים של בני אדם. וכתבו התוס' דדוקא בשויה לשם עבודת כוכבים, אבל אם לנוי מותר, כדמשמע בע"ז נ' א' מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא, משמע דאחריני מסתכלי ואין איסור בזה, ובע"ז שם כתבו דשאני צורתא דמטבע דמסתכלי בה תדיר, ונראה יותר מסתבר כתירוצם בכאן בשויה לשם עבודת כוכבים, לפי הראיה שמביא כאן מפסוק אל תפנו אל האלילים – אל תפנו אל מדעתכם, ומפרש בירושלמי פ"ג דע"ז ה"א אל תפנו לעובדם, הרי דעיקר האיסור אם מסתכל לשם עבודת כוכבים, ואין חילוק בין תדיר לאינו תדיר.

אך בכלל אין דברי התוס' בע"ז מבוארים כלל, דמקשים על מ"ש דר' מנחם ב"ר סמאי נקרא בנן של קדושים משום דלא איסתכל בצורתא דמטבע, והקשו מה חסידות היא זו, הא אמרי' בשבת ודיוקנא עצמה אסורה וכו', עכ"ל, וקושיתם תמוה, דהא הם עצמם כתבו כאן בשבת דלנוי מותר, וצורתא דמטבע בודאי היא לנוי וא"כ מותר להסתכל בה, ור' מנחם ב"ר סמאי לא איסתכל גם בזו, והרי זה מידת חסידות, וצ"ע.}}. (שבת קמ"ט א').

'''לא תעשו לכם. ''' תניא, אי לא תעשו לכם יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא לכם, אי לא לכם יכול יעשו הם לאחרים ת"ל לא תעשו – לא לכם {{תוספת|יג|ר"ל לא שתעשו ולא שיהיה לכם, דאל"ה היה די לכתוב לא יהיה לכם, ועיין מש"כ בענין זה בפ' יתרו.}}. {{ממ|תו"כ}}.

== ה ==

'''לרצונכם תזבחהו. ''' מהו לרצונכם, אמר הקב"ה לישראל, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם {{תוספת|יד|ר"ל מה שצויתי לכם בכלל על מצות קרבנות לא מפני שיש לי רצון בזה אלא הוא רק לרצונכם כדי שתהיה לכם כפרה.}}. (מנחות ק"י א').

'''לרצונכם תזבחהו. ''' בעי מיניה שמואל מרב הונא, מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול, אמר ליה, שנאמר (פ' ויקרא) ושחט את בן הבקר, שתהא שחיטה לשם בן בקר, אמר ליה, לעכב מניין, אמר ליה, לרצונכם תזבחהו – לדעתכם זבחו {{תוספת|טו|לאפוקי מתעסק בשחיטת קדשים כגון שמתעסק בסכין להגביהו או לזורקו ומתוך הזריקה נשחטה הבהמה דפסולה השחיטה מפני שלא כיון לשחיטה, ועיין מש"כ ר"פ ויקרא בפסוק ושחט את בן הבקר, דמדגלי קרא בשחיטת קדשים שצריכה כונה מכלל דשחיטת חולין א"צ כונה, ובלבד שיפול הסכין מכח גברא לאפוקי אם נפל מעצמו הסכין ושחט, עי"ש ולפנינו בפ' ראה בפסוק וזבחת כאשר צויתיך (י"ב כ"א).

ועיין בלבוש או"ח ריש הלכות תענית מטעם דרשה זו צריך קבלת תענית ביום התענית, משום דתענית הוי במקום קרבן מיעוט חלבו ודמו, ובלא קבלה הוי מתעסק, ועיין מש"כ בענין זה בפרשה ויקהל בפסוק כל נדיב לב.}}. (חולין י"ג א').

'''תזבחהו. ''' תנא רב יוסף, תזבחהו – מלמד שלא יהא אחד שוחט שני זבחים כאחד {{תוספת|טז|ר"ל שלא ישחוט שני ראשין כאחד כמו בחולין, ולדעת חד מ"ד בגמרא לא יהיו שנים שוחטין זבח אחד כמו בחולין, אבל לא קי"ל כן.}}. (שם כ"ט א').

== ו ==

'''ביום זבחכם. ''' מלמד שכל היום כשר לשחיטה {{תוספת|יז|ר"ל מכיון שמצוה לשחוט ביום, וכללא קי"ל דכל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ועיין לפנינו ס"פ צו בפסוק ביום צותו.}}. (מגילה כ' ב').

'''והנותר עד יום השלישי. ''' ת"ר, יכול יהיו נאכלין לאור שלישי, ת"ל והנותר עד יום השלישי, בעוד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי {{תוספת|יח|ולולא מעוט זה הוי ילפינן מזבחים שנאכלין ללילה אחריהן ה"נ גם בזבחים הנאכלין לשני ימים נאכלין לילה אחריהן. ובסוגיא כאן איכא יכול ישרף מיד ת"ל ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה, ומצויין בתורה אור לפסוק זה, והוא ט"ס, דכאן כתיב עד יום השלישי, והפסוק ביום השלישי כתיב בפ' צו, ושם ביארנוהו.}}. (זבחים נ"ו ב').

== ז ==

'''ואם האכל יאכל וגו'. ''' מה ת"ל, והא כבר נאמר (פ' צו) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו', אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו, ומיעט רחמנא (פ' ח') ואוכליו עונו ישא – למעוטי חוץ למקומו {{תוספת|יט|דרשה זו נתבארה כולה לפנינו בפ' צו בפסוק ואם האכל יאכל (ז' י"ח), יעוי"ש.}}. (זבחים כ"ח ב').

== ח ==

'''ואוכליו עונו ישא וג'. ''' ו[בנותר גמור הכתוב איירי, או אינו אלא בפגול חוץ למקומו איירי], אמרת, נאמר כאן כי את קודש ה' חלל ונאמר להלן (פ' תצוה) ושרפת את הנותר באש כי קודש הוא, מה קודש דלהלן בנותר איירי אף קודש שבכאן בנותר איירי {{תוספת|כ|כונת הדרשה דאע"פ דפסוק הקודם איירי בפגול חוץ למקומו, אבל פסוק זה שב לענין הפסוק שלפני הקודם והנותר עד יום השלישי דאיירי בנותר גמור, ומבואר כל זה בפ' צו (ז' י"ח).}}. (כריתות ה' א').

'''כי את קודש ה' חלל. ''' מוקדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהן משום נותר, מאי טעמא, דכתיב בנותר ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חלל וילפינן חלול חלול מטומאה, מה טומאה אין חייבין עליה במוקדשי עובדי כוכבים אף נותר אין חייבין עליה במוקדשי עובדי כוכבים {{תוספת|כא|ובטומאה כתיב מפורש וינזרו מקדשי בני ישראל (פ' אמור כ"ב ב') ודרשינן מקדשי בני ישראל ולא מקדשי עובדי כוכבים.}}. (תמורה ג' א').

== ט ==

'''ובקצרכם. ''' לרבות של שותפות {{תוספת|כב|הרבותא היא אע"פ דכתיב לא תכלה פאת שדך בלשון יחיד, מ"מ מדכתיב ובקצרכם את קציר ארצכם בלשון רבים מרבינן שותפות, והיינו שותפות ישראל, ומשדך ממעטינן שותפות עובדי כוכבים כפי שיבא לפנינו.}}. (חולין קל"ה ב').

'''ובקצרכם. ''' ובקצרכם – פרט לכשקצרוה עובדי כוכבים קצרוה לסטים {{תוספת|כג|אפי' לסטים ישראל, ובעובדי כוכבים איירי ג"כ שקצרו לעצמן בגזל. ואמנם בכלל זה גם עובד כוכבים שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מלקט ופאה אף שעדיין מונחים שם כמבואר בפ"ד מ"ו דפאה.}}, קרסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה {{תוספת|כד|הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום מלשון יכרסמנה (תהלים פ') בחלוף אות כ' וק' שהם ממוצא אחד.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''ובקצרכם וגו'. ''' אין לי אלא קוצר, תולש מניין, ת"ל לקצור, עוקר מניין, ת"ל קצירך {{תוספת|כה|דשתי אלה התיבות אינם מוכרחות לגופיה דקרא, ובאו לדרשה. ומ"ש ת"ל קצירך הנה בבבלי חולין קל"ז א' איתא בזה ת"ל בקצריך, והוא בפ' אמור בענין פאה, וגירסא זו נכונה, יען כי לגירסא שלפנינו אינו מבואר כל כך, שהרי קצירך כתיב בלקט ולא בפאה.

והנה בחולין שם ובתו"כ הגירסא קוטף מניין, וכן הכונה כאן שקוטף בידיו מלילות השבלים, ובתוספתא פ"ק דפאה איתא היה מקטף ומכניס לתוך ביתו פטור מן הלקט ומן השכתה ומן הפאה. ולכאורה פליגא התוספתא אדרשה זו שהובא בגמ' בבלי וירושלמי, ובעל מה"פ בפירושו לירושלמי העיר בזה ונדחק מאד.

אמנם יתבאר הענין עפ"י מ"ד בחולין שם, תנא חדא, השוטף את הרחלים והצמר נתלש מהן פטור מראשית הגז, ותני חדא חייב, לא קשיא, הא רבנן הא ר' יוסי, דתניא, ר' יוסי אומר לקט קצירך ולא לקט קיטוף, אלמא קצירך דוקא, ה"נ גז דוקא, אמר ליה רב אחא לרב אשי, מודה ר' יוסי במידי דאורחיה, ופירש"י כגון בצלים ושומים, דקיטוף שלהן זו קצירן, דתניא ר' יוסי אומר, קציר, אין לי אלא קציר, עוקר מניין, ת"ל לקצור, תולש מניין, ת"ל בקוצריך, יעוי"ש. ולפי"ז הדבר פשוט דהגמרא והירושלמי וכן התו"כ איירי במידי דאורחיה והתוספתא איירי במידי דלאו אורחיה.

וראיה מכרחת לזה, שהרי הירושלמי גופיה בפ"ג ה"ב דפאה מביא סתמא דברייתא לקט קצירך ולא לקט קיטוף, ואם לא נחלק כמש"כ, הרי דרשות הירושלמי סותרות זו את זו, דדוחק לחלק בין לקט לפאה, שבכל דינים דינם שוה.

וגם הרמב"ם כנראה חולק כמש"כ, שכן כתב בפ"ד ה"ב ממתנ"ע היה קוצר ביד ולא במגל, הנופל ממנו אינו לקט, אבל התולש דברים שתולשים אותם, הנופל מידו הוי לקט, וה"ה לפאה כמש"כ שם פ"ב, וזה כמש"כ.}}. (ירושלמי פאה פ"א ה"ד).

'''את קציר. ''' מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשבר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, אף כל שהוא כן חייב בפאה {{תוספת|כו|אוכל בא לאפוקי ספיחי סטיס והוא מין צבע וחזי לאכילה רק ע"י הדחק. ונשמר – לאפוקי הפקר, והיינו שהפקיר אחד את הקרקע עם התבואה ונקצרה ברשות הפקר ואח"כ זכה אחד בהקרקע עם העמרים פטור מפאה, ועי' מש"כ בסמוך אות נ"ב, ועי' בפ' הסמוך בדרשה תעזוב דיש מין הפקר שחייב בפאה, וגדולו מן הארץ ממעט כמהין ופטריות שגדלים מאויר, וע"ל בפ' ראה ממעט אלה מלשון תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות שאין נזרעין ומצמיחין, ודריש כן התם משום דלא כתיב שם ארץ וכאן דריש מארץ משום דלא כתיב זרע. ולקיטתו כאחד ענינו שהתבואה של אותה חלקת השדה מתבשלת כאחד, לאפוקי תאנה וכיוצא בזה מן האילנות שיש בהם בהאילנות עצמן מעט נגמר היום ומעט למחר ולכמה ימים, ואין מלקטין אותן כאחד רק בזמנים שונים. וטעם הפטור בזה משום דכיון דיש רשות לבעה"ב להניח פאה כל משך זמן הלקיטה לא יצפו העניים לפאה כזו, שעד שישמרו כל משך זמן הלקיטה יפסידו במקום אחר. ומכניסו לקיום ממעט ירק שאינו מתקיים והשווי שלהם מועט ואין שוה להעניים להמתין עד אחר הקצירה, שבתוך כך יכולים להפסיד בשדות אחרות, וזה הטעם הוא בכל הדברים שממעט.

והנה כפי פשטות הלשון ממעט כל אלה מלשון קציר, דסתם קציר הוא אוכל ונשמר וכו', וכ"מ בר"ש פ"א מ"ד דפאה, אבל הר"מ ורע"ב הביאו דרשות מיוחדות על כל פרט ופרט, ולא ידעתי מניין אלה להם, וע"ל אות נ"ב.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''את קציר ארצכם. ''' אין לי אלא תבואה, קטניות מניין, ת"ל את קציר ארצכם [כל שבארצכם] {{תוספת|כז|ומחלוקת הפוסקים אם דרשה זו גמורה הוא או שהיא רק אסמכתא ועיקר חיוב מה"ת הוא רק בדגן תירוש ויצהר דכתיבי מפורש בתורה, דגן כאן ותירש ויצהר בפ' ראה. ונראה ראיה לדעת הפוסקים דהוי דרשה גמורה מדאורייתא, מהדרשה דלעיל אין לי אלא קוצר, תולש מניין, עוקר מניין ת"ל וכו', ופרשו בגמרא חולין קל"ז א' דקאי על דבר שדרכו לתלוש ולעקור, ופירש"י כגון בצלים ושומים, והרי מבואר דגם לבד דגן תירש ויצהר הוי חיובן מדאורייתא, ודו"ק.}}. (ירושלמי פאה פ"א ה"ד).

'''את קציר ארצכם. ''' תניא, את קציר ארצכם ולא קציר חוץ לארץ {{תוספת|כח|זהו מדאורייתא, אבל מדרבנן נוהג אף בחו"ל כמ"ש בחולין קל"ז ב' התם בארץ והכא בחו"ל, וכ"כ הרמב"ם בפ"א הי"ד ממתנ"ע, והכ"מ שם לא גילה על זה המקור הנכון שהבאנו. וע' ביו"ד סי' של"ב דבזה"ז אין נוהגין בלקט שכחה ופאה כלל לא בא"י ולא בחו"ל, משום דרוב המדינה עובדי כוכבים ואם יניחום יבאו הם ויטלום. ובימינו אלה שאנו מצפים לישוב ארצנו הקדושה ע"י קנין מושבות רבות שם, ועבודת האדמה תתפשט למרחב בין אחינו העובדים על הרי יהודה הלא תשבנה לנו מצות לקט שכחה ופאה עם כל המצות התלויות בארץ, ולה' הישועה.

ועיין בתוס' חולין קל"ו א' דמ"ש בגמרא שם דארצך דכתיב גבי בכורים בא למעט חו"ל, כתבו על זה אע"פ דמצוה התלויה בארץ היא ול"ל מעוטא, ר"ל דבלא"ה חובת קרקע אינו נוהג רק בארץ, אך אצטריך למעוטי משום דאתקש למצות בשר בחלב בחד קרא, עכ"ל, ולפי"ז צ"ע ל"ל למעוטא בפאה אחרי דהיא חובת קרקע.}}. (שם פ"ב ה"ה).

'''לא תכלה. ''' תניא, א"ר שמעון, בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו {{תוספת|כט|ר"ל בגמר קצירו ולא בראשית או באמצע הקצירה, דכן משמע הלשון לא תכלה – בשעת כלוי.}}, מפני גזל עניים ומפני בטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה {{תוספת|ל|גזל עניים פירושו שלא יראה בעה"ב שעה פנויה שאין עניים אצלו ויאמר לקרובו עני מהר וטול עד שיבאו אחרים, אבל עכשיו שמניח בגמר הקצירה העניים רואין ובאים, וכן אם יהיה רשאי להניח מתחלת הקצירה עד סופה יהיו צריכין עניים לישב ולשמור כל שעת הקצירה שמא עכשיו יניח, ויש בזה משום בטול זמנם, וכן יש בזה חשד שיהיו עוברין ושבין אומרים שאינו מניח פאה בשדהו ולבד זה יעבור על בל תכלה דמשמע בשעת כלות הקצירה דוקא.}}, אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו, אמר רבא מפני הרמאין {{תוספת|לא|העוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנו. וע' בירושלמי פאה פ"ד ה"ב ובהקדמת תקלין חדתין לירושלמי שקלים מש"כ בענין זה.}}. (שבת כ"ג א').

'''פאת שדך. ''' תניא, מניין שאם רוצה אדם לעשות כל שדהו פאה עושה, ת"ל פאת שדך {{תוספת|לב|מבואר בירושלמי פאה פ"א ה"א דדוקא אם קצר קצת אז יכול להניח כל שדהו פאה, אבל קודם קצירה לא קרינן ביה לא תכלה. ונ"מ בזה דלא הוי הפקר מטעם פאה דאינו ראוי אלא לעניים, אלא הוי סתם הפקר דחזי בין לעניים בין לעשירים.}}. (נדרים ו' ב').

'''פאת שדך. ''' לחייב על כל שדה ושדה {{תוספת|לג|שאם היו לו שתי שדות בהפסק קצת, כגון שעבר ביניהם נהר או דרך ושביל חייבים בפאה כל אתת, ואפילו דרך היחיד, ויתכן טעם הדיוק מדלא כתיב פאת שדותיך, והובא דין זה בפ"ב מ"א דפאה. ופרשו המפרשים דשיעור דרך היחיד ד' אמות, ותמיהני שהרי בב"ב ק' א' פסק הגמרא לענין כיוצא בזה ששיעור דרך היחיד כדי שיעבור חמור במשאו, והוא שיעור שתי אמות ומחצה, וכ"פ שם כל הפוסקים, ודוחק לחלק בין הענינים, וצ"ע.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''שדך. ''' פרט לשל הפקר {{תוספת|לד|עיין משכ"ל אות כ"ו בענין זה, ותמיהני ל"ל לרש"י דרשה זו והלא כבר אתמעט הפקר מלשון קציר כמבואר לעיל בדרשה את קציר מה קציר שהוא נשמר וכו', יעו"ש. וצ"ל דנקט דרשה יותר פשוטה בלשון וענין וכמש"כ ס"פ אחרי בדרך הרמב"ם שרגיל לתפוס דרשה פשוטה בענין, יעו"ש.}}. (ב"ק צ"ד א' ברש"י).

'''שדך. ''' למעוטי שותפות נכרי {{תוספת|לה|ר"ל דחלקו של עובדי כוכבים פטור, אבל חלקו של ישראל חייב, כ"מ בתוספתא וירושלמי פאה פ"ד ה"ד, ורמב"ם בפ"ד הכ"ה ממתנ"ע כתב כן לענין עוללות, ולענין פאה לא כתב כלום, ובהכרח צ"ל שסמך על מ"ש בענין עוללות שדין אחד להם, וע' ביש"ש כאן.}}. (חולין קל"ה ב').

'''שדך. ''' [כל שבשדך], לרבות אילנות {{תוספת|לו|עיין מש"כ לעיל אות כ"ז וצרף לכאן.}}. (ירושלמי פאה פ"א ה"ד).

'''שדך. ''' שדך כל שהוא משמע, מכאן היה ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה {{תוספת|לז|מפרש בירושלמי דלאו דוקא כל שהוא ממש דהיינו אפילו שבולת אחת אלא שיהיה בו שיעור קצירה ושיעור שיור, וע' בתוי"ט פ"ג מ"ז דפאה.}}. (שם פ"ג ה"ז).

'''לקצור. ''' נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה {{תוספת|לח|ר"ל אף דלכתחלה מצוה להניח פאה בקצירת סוף השדה כדמשמע הלשון לא תכלה פאת שדך וכמשכ"ל אות כ"ט, מ"מ אם רוצה להניח בתחלת הקצירה אי באמצעיתה מותר ובלבד שיניח גם בסוף הקצירה, וכדמפרש.}}, ר' שמעון אוסר, ובלבד שיתן בסוף כשיעור, מאי טעמא דר"ש, א"ר יונה, דכתיב ובקצרכם, מה ת"ל לקצור, אלא אחד בתחלה ואחד בסוף {{תוספת|לט|ר"ל אע"פ דמניח בתחלה מ"מ חובה להניח גם בסוף, ובירושלמי כאן יש בענין זה כמה דרשות והעתקנו זו שלפנינו מפני שקיי"ל כן לדינא, ועיין במשנה ג' פ"א דפאה.}}. (שם פ"א ה"ג).

'''ולקט קצירך. ''' לקט קצירך ולא לקט קיטוף {{תוספת|מ|כבר נתבאר זה בדרשה ובקצרכם אות כ"ה.}}. (חולין קל"ז א').

'''ולקט קצירך. ''' מלמד שאין לקט אלא הבא מחמת הקציר {{תוספת|מא|ר"ל רק הנושר בשעת הקצירה מחמת הקצירה, אבל אם קצר מלא ידו או תלש מלא קומצו והכהו קוץ ונפל מידו לארץ אין זה פאה ושייך לבעה"ב, מדלא נשר מחמת קציר, וכ"מ במשנה י' פ"ד דפאה.}}. {{ממ|תו"כ}}.

== י ==

'''וכרמך לא תעולל. ''' איזהו עוללות, כל שאין לה לא כתף ולא נטף {{תוספת|מב|השרביט האמצעי שבאשכול תלויין בו אשכלות קטנים הרבה, ומכיון שדחוקים זב"ז הן שוכבין כל אחד בכתף חבירו, ולכן נקראים כתף, וכשהן מפוזרים בשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין זה כתף, ונטף הם הגרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט ששם רגיל להיות תלוים ענבים הרבה, ועל שם שענפיו נוטפות למטה נקרא נטף, ולשון הכתוב לקרוא לאשכול שאין לו כתף ולא נטף בשם עולל, לפי שהוא בערך שאר אשכלות כערך עולל לפני האיש.}} [פאה פ"ז מ"ד].

'''וכרמך לא תעולל. ''' אפילו כולו עוללות {{תוספת|מג|ע' בדרשה הקודמת מה הן עוללות, ור"ל אפילו כל הכרם מלא אשכולות כאלה נקראים עוללות ולא נימא כיון דכל הכרם מלא מכאלה הם עקרי אשכולות.}}, אם כן למה נאמר כי תבצור כרמך לא תעולל (פ' תצא) שאין לעניים קודם הבציר {{תוספת|מד|ס"ד דמקשן דשיעור בציר הם ג' אשכולות שעושין רביעית, ושיעור זה הוא רק באשכולות שאינן עוללות, ומכיון שהכרם כולו עוללות אין כאן כלל שיעור בצירה ובלא"ה לא שייך לעניים, וא"כ איך אפשר לומר כרם שכולו עוללות שייך לעניים, ומשני דהא דכתיב כי תבצור לא תעולל אינו בא להורות על שיעור הבציר כמש"כ אלא בא להורות שקודם הבציר לא זכו בו עניים.}}. (שם שם מ"ז).

'''ופרט כרמך. ''' איזהו פרט – זה הנושר בשעת הקצירה {{תוספת|מה|לאפוקי אם חתך את האשכול ונסתבך בעלים ונפל לארץ ונפרט אינו שייך לעניים מפני שלא נפרט דרך בצירה, וכעין זה נתבאר בפסוק הקודם לענין לקט, עיי"ש אות מ"א.}}. (שם שם מ"ג).

'''לא תלקט. ''' מהו לא תלקט – לא תלקט לו לעני {{תוספת|מו|ר"ל לא תסייעו לעני ללקוט, דבזה הוא גוזל את שאר העניים, ויתכן דמדייק מדלא כתיב לא תלקוט בחולם הקו"ף אלא בציר"י, דמשמע שלא תסייע בלקיטה.}}. (גיטין י"ב א').

'''לא תלקט. ''' [וסמיך ליה לעני ולגר] – להזהיר העני על שלו {{תוספת|מז|ע"ד אסמכתא דריש כן שגם העני חייב להניח פאה משדהו, ואיירי בעני הראוי ליטול פאה, כשאין שדהו שוה מאתים זוז, דאל"ה פשיטא דלאו עני הוא כמבואר בפ"ח מ"ח דפאה.}}. (חולין קל"א ב').

'''לעני ולגר. ''' לעני ולגר ולא לעורבים ולא לעטלפים {{תוספת|מח|כי לקט שכחה ופאה אין גופן קדוש כתרומה, ולכן אם אין עניים מחזירין אחריהן אינו מחויב לעזבן כהפקר לחיות ולעופות, כי המצוה היא רק שיגיעו לעני ולגר, ואין המצוה בגוף עזיבתם, וגם אינו מחויב ליתן דמיהם אם לא באו עניים בשעתן, שהרי לא כתיב ונתן לעניים אלא תעזוב אותם.}}. (שם קל"ד ב').

'''לעני ולגר. ''' תניא, שני גרגרים פרט שלשה אינן פרט, שתי שבלים לקט שלשה אינן לקט, מאי טעמא, לעני ולגר תעזוב אותם, לעני אחד ולגר אחד {{תוספת|מט|ואע"פ דבפ' תצא כתיב בענין זה לגר ליתום ולאלמנה, וא"כ משמע תלת, אך הא דליתום ולאלמנה הוי פירושא דלעני דכתיב כאן, ר"ל מי הוא סתם עני – יתום ואלמנה, ומדכללן בחדא אין כאן אלא אחד, ולגר אחד הרי כאן שנים, אבל שלשה שייך לבעה"ב כמבואר, וע' מש"כ שם.}}. (ירושלמי פאה פ"ו ה"ד).

'''תעזוב. ''' תניא, הפאה אין בה טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא עזיבה כתיב בה {{תוספת|נ|ר"ל אין להבעלים הזכות ליתנם לעני שירצה אלא כל הקודם זכה, ובהגמ"ר רפ"ק דב"ב כתב דהא דאין לבעלים טובת הנאה במתנות עניים הוא רק ליתן כל הפאה לקרובו עני, אבל מקצת מותר ליתן, וזה חדוש שלא מצינו ענין זה בפוסקים. ואמנם נראה ראיה מכרחת לזה ממשנה ו' פ"ח דפאה היה מציל [חלק מעשר עני עבור קרובו עני] נוטל מחצה ונותן מחצה [ר"ל נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו], והרי מבואר כהגמ"ר. ועיין בתוס' ור"נ בסוגיא שלפנינו.}}. (חולין קל"א ב').

'''תעזוב. ''' מה ת"ל עוד להלן (פ' אמור) תעזוב, לכדתניא, המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשרות {{תוספת|נא|ואע"פ דהזוכה מהפקר פטור מלקט שכחה ופאה כמש"כ בפ' הקודם אות כ"ו, מ"מ בהפקר כי האי שזכה בו עצמו חייב ומרבינן זה מרבוי הלשון תעזוב, אבל ממעשר פטור משום דלית ביה רבוי. והרמב"ם בפ"ה הלכה כ"ז ממתנ"ע כתב טעם החיוב בזה שהרי שדך וכרמך אני קורא בה, כיון שהיה שלו והרי היא עכשיו שלו, עכ"ל. ואע"פ דהגמרא מרבה זה מרבוי הלשון תעזוב צ"ל דהרמב"ם מוסיף להסביר טעם הדבר ע"פ סברא נסמכת אל לשון הפסוק שבאותו ענין, כמו שכתבנו מדרכו זאת בר"פ שמיני ובס"פ אחרי.}}. (שם קל"ד ב').

'''תעזוב. ''' ונאמר עוד להלן (פ' אמור) תעזוב, ללמד שאם לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרין, לא הפריש מן העמרין יפריש מן הכרי, משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה {{תוספת|נב|ואע"פ דבעלמא שנוי קונה, אך שאני הכא דיש רבוי מתעזוב יתירא. וכתבו התוס' אע"פ דכבר ילפינן דרשה מתעזוב שבפ' אמור [היא דרשה הקודמת לפנינו], אך תרתי ש"מ [עיין תוס' ב"ק צ"ד א'].}}. (תמורה ו' א').

'''תעזוב. ''' תניא, מניין שספק לקט – לקט, ספק שכחה – שכחה, ספק פאה – פאה דכתיב תעזוב, הנח לפניהם משלך {{תוספת|נג|עיין בתוי"ט ספ"ד דפאה בטעם הדרשה דמדהיה יכול לכתוב עזוב וכתיב תעזוב, משמע אתה משלך תעזוב. ומפרשי הירושלמי פירשו מדכתיב זה הענין שתי פעמים כאן ובפ' אמור, ולא נראה לי פירוש זה, דהא כבר דרשינן בדרשות הקודמות שתי דרשות מרבוי תעזוב יתירא דכתיב בפ' אמור, וכתבו התוס' בב"ק צ"ד א' על אלה שתי הדרשות דתרתי ש"מ, ולפי פירוש המפרשים יהיה צ"ל תלתא ש"מ וזה לא מצינו בשום מקום, ולכן נראה עיקר כפי' התוי"ט. וע"ע בחולין קל"ד א' יליף ענין דרשה זו מפסוק דתהלים עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. ועיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק ודל לא תהדר בריבו מעניני ספק צדקות בכלל, עיי"ש בארוכה.}}. (ירושלמי פאה פ"ד ה"ה).

'''תעזוב. ''' הנח לפניהם והם יבזבזו, ואפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבזבז, לזה שומעין שאמר כהלכה {{תוספת|נד|דכן משמע לשון עזיבה, הפקר מוחלט, ומיהו אם כולם מסכימים לחלק מותר, ונראה הסברא בזה דכיון דאין גם אחד שמעכב הוי כאלו זכו כולם ואח"כ מבקשים לחלק ביניהם.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''תעזוב אותם. ''' הפאה נתנת במחובר לקרקע {{תוספת|נה|שיניח לעניים שיתלשו בעצמן ממחובר.}}, בדלית ובדקל בעה"ב מוריד ומחלק לעניים {{תוספת|נו|דלית הוא גפן המודלה על גבי כותל גבוה, ודקל הוא הגבוה הרבה. וטעם הדבר שלא יתלשו העניים בעצמן כדי שלא יסתכנו כשידחקו זא"ז, ומ"ש ומחלק לאו דוקא הוא, דהא קיי"ל דאסור לחלק אלא צריך להניח לפניהם ומעצמם יקחו [כבדרשה הקודמת] אלא בא להוציא שלא ישליך לפניהם מרחוק, וטעם הדבר שלא יראה עני קרובו ויצמצם להשליך סמוך לו.}}, דכתיב לעני ולגר תעזוב – הנח לפניהם, יכול אפילו בדלית ובדקל כן, ת"ל אותם {{תוספת|נז|מפרש בירושלמי אותם מעוטא הוא, וסברא היא, שבא למעט אלו שיש בהם סכנה בקחתם בעצמם מן המחובר כמש"כ באות הקודם, ועיין ריש פ"ד דפאה.}}. (ירושלמי פאה פ"ד ה"א).

'''תעזוב אותם. ''' אותם מעוטא הוא, זו לעניים ולא לעשירים, אבל מה שאמור במקום אחר – בין לעניים בין לעשירים {{תוספת|נח|ר"ל דלקט שכחה ופאה הוא מטעם הפקר, ורק הפקר זה מיעטה התורה אף דהוי הפקר רק לעניים ולא לעשירים, אבל סתם הפקר אם הפקיר לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר. ונ"מ בהפקר זה דהוי רק לעניים לבד, שאם לא באו עניים וזכה בהן אחר נדון כדין הפקר שפטור ממעשר. וע"ע מענין דרשה זו לפנינו בס"פ משפטים בפסוק והשביעית תשמטנה ונטשתה ומש"כ שם.}}. (שם פ"ו ה"א).

== יא ==

'''לא תגנבו. ''' אמר רבא, למה ל' דכתב רחמנא לא תגנבו [לילף מרבית ואונאה]{{תוספת|נט|שמחסרו ממון והוא הדין לגניבה.}}, לא תגנבו על מנת למיקט, לא תגנבו על מנת לשלם תשלומי כפל {{תוספת|ס|ענין ע"מ למיקט פי' הרמב"ם בסה"מ מל"ת רס"ד שהוא כדי לצערו אף שרצונו להשיב לו [ומיקט הוא מלשון נקטה נפשי בחיי (איוב י׳:א׳)], ובשטמ"ק הביא פי' זה בשם יש מפרשים, וכתבו על זה ולא נראה דהא מעשים בכל יום שעושים כך, אלא הפי' ע"מ למיקט – ע"מ לצערו וגם אינו משיב לו, יעו"ש. ולדעתי פי' הרמב"ם נראה ונראה, יען דאם כונתו לעכב הגניבה מהיכי תיתא שלא יתחייב בזה שמכוין לצערו, והלא עכ"פ מחסרו ממון הוא, וא"כ מש"כ השטמ"ק ממעשים בכל יום אין זה פירכא והוא איסור גמור.

וענין גניבה ע"מ לשלם תשלומי כפל הוא שרוצה זה להנות לו ויודע בו שלא יקבל, ולכן גונב אצלו כדי שיתחייב לשלם לו תשלומי כפל או ד' וה'. ובקצוה"ח סי' שמ"ח נסתפק אם בגניבות אלו, ע"מ למיקט חייב גם באונסין אם נאבדה הגניבה כמו בסתם גניבה, משום דיש סברא לומר כיון דבדעתו להשיב לו הגניבה ואינו עושה כ"א לכונה צדדית, ונהי דאיסורא עביד אבל אין בו דין גנב להתחייב באונסין, והביא סמוכין משטמ"ק ס"פ המפקיד דאינו חייב.

ולי נראה דחייב באונסין, משום דדבר ידוע הוא שאין לוקין על לאו דגניבה משום דהוי ניתק לעשה דוהשיב, ומטעם זה קיי"ל דאפילו אם אין הגניבה בעין ג"כ אינו לוקה, משום דכיון דחייב באונסין הוי ניתן להשבון, וא"כ אי ס"ד דבגונב ע"מ למיקט אינו חייב באונסין, א"כ אם נאבדה הגניבה הרי צריך להתחייב מלקות על לאוין אלה כיון שאינו ניתן להשבון, וזה לא שמענו מעולם, ואי הוי כן הדין, לא הוי משתמטו הגמרא והפוסקים לפרש כן, ודוחק לומר דלא פלוג, וצ"ע.}}. (ב"מ ס"א ב').

'''לא תגנבו. ''' בגונב ממון הכתוב מדבר, או אינו אלא בגונב נפשות, אמרת, במה הכתוב מדבר – בממון, אף לא תגנבו – בממון {{תוספת|סא|ר"ל כל המשך הפסוקים שבכאן איירי בעניני ממון, כמו לא תעשוק ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר, ולכן גם לא תגנבו איירי בכזה, אבל פסוק לא תגנוב דכתיב בפ' יתרו איירי בגונב נפשות, משום דכל הפרשה שם איירי בענין נפשות, לא תרצח, לא תנאף וכו'.

ומה דכתיב לא תגנבו בלשון רבים כתב הראב"ע דכולל גם את הרואה ושותק דגם הוא נחשב כגנב, ובס' רה"ז כתב די"ל דכולל גם הקונה מן הגנב וכדאיתא במ"ר פ' בראשית שהיו דנים את מקבלי הגניבה כגנבים משום דלא עכברא גנב אלא חורא גנב, וצ"ע לפי"ז במש"כ הרמ"א בחו"מ סי' ל"ד ס"ז דהחולק עם הגנב אינו נפסל לעדות.}}. (סנהדרין פ"ו א').

== יב ==

'''ולא תשבעו וגו'. ''' כי אתא רבין א"ר יוחנן, אכלתי ולא אכלתי שקר {{תוספת|סב|ר"ל אם נשבע שאכל ולא אכל וכן להיפך.}}, ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר, ואיזו היא שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע לאדם {{תוספת|סג|כגון הנשבע על עץ שהוא אבן, דכן משמעות הלשון שוא – ולא כלום, כמו בחבלי השוא, וכן בכלל זה הנשבע על דבר שאי אפשר, כגון נשבע שראה גמל פורח באויר וכן שלא יישן ג' ימים, אבל שקר משמע שבשעת השבועה הדבר שקר, כמו אכלתי ולא אכלתי, ואזהרת שבועת שוא הוא מפסוק דפ' יתרו לא תשא את שם ה' א' לשוא, וע' מש"כ שם.}}. (שבועות כ"א א').

'''ולא תשבעו וגו'. ''' תני, ר' ישמעאל אומר, ולא תשבעו בשמי לשקר, אבל אתה נשבע להרגין ולחרמין ולמוכסין {{תוספת|סד|ר"ל ברוצחין ומוכסין העומדין מעצמן לקבל מכס שלא בצווי המלך, דאל"ה דינא דמלכותא דינא. ובבבלי כאן נתבאר ג"כ דין זה שלא בסמיכות על זה הפסוק, ובשו"ת רדב"ז סי' נ"ד ביאר דהגמרא סמכה בזה על הדרשה בשבועות כ"ו א' על הפ' דפ' ויקרא לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס [ועיין מש"כ שם]. ולי נראה אחרי דהירושלמי יליף זה מפסוק שלפנינו בודאי גם כונת הבבלי כאן כן, ובפרט כי באמת עניני אונסין דשבועות ודהכא שונים הן, דבשבועות שם יליף פטור קרבן על שבועת אונס אם כבר נשבע ואח"כ נעשה אונס מלקיים אותה, אבל בשעה שנשבע נראה לו שנשבע באמת וכמבואר שם וכמש"כ במקומו בפ' ויקרא בפסוק הנזכר, משא"כ הכא יליף דמותר לכתחלה לשבע על שקר כדי להנצל מאונסין, וכדמפרש. –

אך בכלל אינו מבואר איפה מרומז דרשה זו דר' ישמעאל בלשון הפסוק, ואפשר לומר דמדכתיב ולא תשבעו בו' החבור, נסמך אפסוק הקודם דכתיב ולא תכחשו איש בעמיתו, מפרש ולא תשבעו מוסב ג"כ אלמעלה והיינו לעמיתו לא תשבעו, לא לאנסין ולא להורגין, ודו"ק.}}. (ירושלמי נדרים פ"ג ה"ד).

'''ולא תשבעו בשמי. ''' מה תלמוד לומר {{תוספת|סה|פירשו המפרשים למה נאמר אחרי דכבר כתיב בפ' יתרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ותמיהני, שהרי לפי המבואר בדרשה דלעיל הוו שבועת שוא ושקר שני ענינים שונים, ואצטריך להא ולהא כמבואר שם. ולכן נראה דהכונה למה נאמר בפ' יתרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכאן כתיב בסתם ולא תשבעו בשמי, ולא פירש בשם המפורש, ועל זה מפרש הטעם.}}, לפי שנאמר (פ' יתרו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שיכול אין חייבים אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות את כל הכנויים, ת"ל ולא תשבעו בשמי – כל שם שיש לי {{תוספת|סו|שמות נקראים יה, אלהים, אדני [ולרמב"ם גם שם שדי] וכנויים הם צבאות חנון רחום ארך אפים, והנה משמע מכאן דסתם שם כולל גם כנויין, וצ"ע מסוטה ל"ח א' כה תברכו, בשם המפורש, או אינו אלא בכנוי, ת"ל ושמו את שמי, שמי המיוחד לי, הרי מפורש דסתם שם באורו שם המפורש, וצ"ל דבאמת כל מקום דכתיב שם פירושו שם המפורש, ורק בכאן צ"ל דכולל גם כנויין מדכתיב אח"כ וחללת את שם ה' אלהיך ואי ס"ד דמ"ש בשמי פירושו שם המיוחד לבד, הול"ל וחללת את שמי או וחללת אותו, ומדסיים על זה וחללת את שם אלהיך, משמע דשיעור הכתוב ולא תשבעו בשמי, אפילו בכנויין, שמזה ימשך שיתחלל שם ה' אלהיך, ודו"ק.

ודע דהא דמפרש הכתוב ענין שבועת שקר בשם אין ר"ל דבלא שם אין איסור, אלא הענין הוא דבשם חייב קרבן או מלקות, ובלא שם יש איסור לבד, וזה מפורש בכתוב (שמואל א י״ד:כ״ד) ויואל שאול את העם ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, ומפרש בשבועות ל"ו א' דויואל הוא לשון שבועה וארור הוא לשון שבועה, והתם לא הזכיר לא שם ולא כנוי, ועיין בכ"מ פ"ב ה"ד משבועות.}}. {{ממ|תו"כ}}.

== יג ==

'''לא תעשוק וגו'. ''' אמר רבא, לא תעשוק ולא תגזול – זהו עושק זהו גזל, ולמה חלקן הכתוב – לעבור בשני לאוין {{תוספת|סז|ובסוגיא כאן דעת איזו אמוראים לחלק בין תכונת עושק וגזל, אבל קי"ל כרבא בדרשה זו משום דבתרא הוא.}}. (ב"מ קי"א א').

'''ולא תגזול. ''' אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל [לילף מרבית ואונאה] {{תוספת|סח|שגם הם מחסרים ממונו של זה, וגם גזל כן הוא.}} – לכובש שכר שכיר, והא כובש שכר שכיר בהדיא כתיב (פ' תצא) לא תעשוק שכיר עני ואביון, לעבור עליו בשני לאוין {{תוספת|סט|ועיין משכ"ל בפ' י"א בלאו דלא תגנבו.}}. (שם ס"א ב').

'''לא תלין. ''' כל הכובש שכר שמר עובר בחמשה שמות ועשה, עובר משום לא תעשוק את רעך ומשום לא תגזול ומשום לא תלין ומשום לא תעשוק שכיר עני (פ' תצא) ומשום לא תבא עליו השמש (שם) ועובר על ביומו תתן שכרו (שם) {{תוספת|ע|איירי כשאינו משלם לו כלל שכרו, אבל במשהה אינו עובר אלא על לא תלין בשכיר יום ועל לא תבא עליו השמש בשכיר לילה כפי שיתבאר בסמוך, ולכן לא חשיב כאן גם הלאו דדברי קבלה (משלי ג') אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן משום דכיון דאינו רוצה לפרוע לו כלל אינו מדחה אותו ולא שייך לאו זה. וברי"ף ורמב"ם ורא"ש לא גרסי לאו דלא תעשוק שכיר עני משום דאפקיה רחמנא בחד לישנא עם הפסוק לא תעשוק את רעך, ולכן גרסי עובר בחמשה שמות לבד, והם ד' אזהרות ועשה אחת כדמפרש כאן. –

והנה הרכיב כאן שני הלאוין לא תלין ולא תבא עליו השמש, ואף דכפי המבואר בסמוך איירי הלאו דלא תלין בשכיר יום והלאו דלא תבא עליו השמש בשכיר לילה, יעוי"ש, צ"ל דהכונה בכל אחד כפי ענינו, בשכיר יום עובר על לא תלין ובשכיר לילה על לא תבא עליו השמש, ועיין בסוגיא. והכ"מ פי"א ה"ב משכירות פי' כונת הגמ' שאם שקעה עליו חמה עובר על לא תבא עליו השמש ושוב כשהאיר היום עובר על לא תלין, ותמיהני שהרי מבואר מפורש בגמ' דלאחר זמנו בכל אחד אינו עובר כי אם אדברי קבלה, אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן, וצ"ע.}}. (שם קי"א א').

'''לא תלין פעולת שכיר. ''' השוכר את הפועל לעשות עמו בקש ובתבן ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו [דכתיב לא תלין פעולת שכיר, אמאי דאתני בהדי' משמע] {{תוספת|עא|ורש"י במשנה כאן הביא הפסוק בל תלין שכרו, ומצויין לפ' תצא כ"ב וטעות הוא, כי אין בפ' תצא פסוק כזה, רק ביומו תתן שכרו, ובאמת מכוין לפסוק שלפנינו. ומפרש עוד הרע"ב דאע"פ דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף אבל גבי שכיר אינו כן, דלא תלין פעולת שכיר כתיב אמאי דאתני בהדי' משמע, עכ"ל. ואין הענין מבואר, כי איפה מרומז בלשון זה הפסוק ענין זה דאתני בהדי', וגם אינו מבואר למה נקט דוקא קש ותבן, והול"ל בקיצור השוכר אתה פועל ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו.

ונראה דכונת הלמוד בזה דכיון דיכול להיות שלא בנקל ימצא להחליף מה שקיבל בשכרו על מה שדרוש לו למזונותיו ויעבור עוד יום או לילה, הרי עדיין יעבור בעה"ב על לא תלין, דכל זמן שאינו מוצא הפועל מזונותיו ממש הוי כאילו לא קיבל שכרו.

ולפי"ז אפשר לקיים דברי המרדכי שהביא התוי"ט וסמ"ע סי' של"ו ס"א דדוקא בקש ובתבן הדין כן אבל בחטין ושעורין שומעין לו, והש"ך כנראה לא הסכים לזה, ולפי מש"כ ראיה להמרדכי, ועי' בהגרש"ש מש"כ בזה, וכולם לא העירו בעיקר טעם הדבר שכתבנו מלאו דלא תלין, ודו"ק.}}. (ב"מ קי"ח א' ברע"ב).

'''לא תלין פעולת שכיר. ''' תניא, מניין לרבות שכר הקרקעות, תלמוד לומר לא תלין פעולת שכיר – פעולת כל דבר {{תוספת|עב|ובחו"מ סי' של"ע ס"א הובא בשם הרמ"ה דבקרקעות אין איסור לא תלין והוא פלא שזה היפך מדרשות התו"כ, וגם הסברא מחייבת שאין נ"מ בכל מין פעולה שהעובד עובד.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''פעולת שכיר אתך. ''' אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום לא תלין פעולת שכיר, דאמר קרא לא תלין פעולת שכיר אתך, כל שפעולתו אתך {{תוספת|עג|ועיין מענין זה בחו"מ סי' של"ט.}}. (ב"מ קי"א ב').

'''פעולת שכיר אתך. ''' יכול אפילו לא תבעו, ת"ל אתך – לדעתך {{תוספת|עד|ר"ל לרצונך, שאין המניעה רק ממניעת רצונך לסלק לו בזמנו, אבל כשלא תבעו ניכר שאין חפץ לקחת עוד.}}, יכול אפילו אין לו, ת"ל אתך – שיש אתך, יכול אפילו המחהו אצל חנוני ואצל שולחני ת"ל אתך {{תוספת|עה|עיין בב"י ובפרישה לחו"מ סו"ס של"ט דאפי' לא קיבל עליו הפועל המחאה זו שוב אינו עובר, אבל בכ"מ פי"א ה"ד משכירות לא הכריע בזה, ועי"ש שלשונו צריך תקון והג"ה. ובזוהר פרשה זו מבואר דאף שאמר לו הפועל יהא השכירות בידך, מ"מ אין לעכב השכירות תחת ידו אם לא לבתר דיהיב ליה, ויש להסמיך קצת ענין זה על לשון המשנה לא תבעו אינו עובר עליו, משמע דרק אינו עובר, אבל מ"מ מחויב מעצמו ליתן לו.}}. (שם קי"ב א').

'''עד בקר. ''' ת"ר, מניין לשכיר יום שגובה כל הלילה ת"ל לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ומניין לשכיר לילה שגובה כל היום ת"ל (פ' תצא) ביומו תתן שכרו {{תוספת|עו|באור הענין, כי כנודע קי"ל דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף, וא"כ הכא דכתיב עד בקר איירי בשכיר יום שחל החיוב משקיעת החמה והוי זמנו כל הלילה, ובפ' תצא דכתיב ביומו תתן שכרו איירי בשכיר לילה שזמן התשלומין בבקר וזמנו כל היום, וכדכתיב שם ולא תבא עליו השמש, ועיין בדרשה הבאה.}}. (שם ק"י ב').

'''עד בקר. ''' ת"ר, ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בקר, ומה ת"ל עד בקר, מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד {{תוספת|עז|אבל לא תלין אפשר לפרש לינות הרבה, כלומר תמיד, וכמו נפשו בטוב תלין (תהלים כ"ה ג') צדק ילין בה (ישעיה א' כ"א), אבל מדכתיב עד בקר מבואר שהאזהרה היא רק על לינה אחת. ומבואר בגמ' שמן אז והלאה אף דאינו עובר על לא תלין מ"מ עובר על לאו דדברי קבלה (משלי ג׳:כ״ח) אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך [דאם אין לו אינו עובר כמבואר לעיל]. וכתב הנמוק"י בשם הר"ן דכן הדין גם בלאו דשכיר לילה שעובר על לא תבא עליו השמש כמבואר בדרשה הקודמת, דלאחר הזמן אינו עובר אלא אלאו דדברי קבלה הנ"ל, ולדעתי יש לדון בזה, די"ל שאני הכא בשכיר יום דיש מעוט מיוחד עד בקר, כמבואר, וי"ל.}}. (שם שם).

== יד ==

'''לא תקלל חרש. ''' [וכי החרש לבד אסור לקלל, ומה ת"ל לא תקלל חרש] באומללין שבעמך הכתוב מדבר {{תוספת|עח|באור הענין ע"פ מסקנת סוגית הגמ' כאן ובשבועות ל"ו א' ע"פ פירושי הראשונים, כי מצינו איסורי קללה בשני סוגי אנשים שונים זה מזה, האחד בפ' משפטים ונשיא בעמך לא תאור וכאן כתיב לא תקלל חרש, הנה תפס צד היותר גדול ומשובח, הוא הנשיא, וצד היותר שפל ואומלל, להורות שאסור לקלל את היותר שפל כמו את היותר גדול, שאע"פ שאינו שומע ואינו מצטער, וזהו שאמר באומללים שבעמך הכתוב מדבר, ר"ל על דרך המוסר והצניעות שאפי' היותר אומלל אסור לקלל. אמנם שלא נימא דרק היותר גדול כמו נשיא והיותר שפל כמו חרש אסור לקלל, מפני שהם משונים מכל אדם, זה בגדולתו וזה בשפלותו, לכן כתיב עוד קרא אלהים לא תקלל דמיותר הוא, ובא להורות שעל כל אדם חייבין. ומה שתפס נשיא וחרש הוא רק להוראת דרכי המוסר ששוה איסור קללת חרש לאיסור קללת נשיא, כמש"כ.}}. (סנהדרין ס"ו א').

'''לא תקלל חרש. ''' המקלל את חבירו עובר בלאו, דכתיב לא תקלל חרש {{תוספת|עט|עיין מש"כ בדרשה הקודמת, וע"ל בפ' ואתחנן בפ' השמר לך ושמור נפשך דגם את עצמו אסור לקלל ועובר בלאו, יעו"ש. ומבואר בתו"כ דמקלל את המת פטור.}}. (שבועות ל"ו א').

'''ולפני עור וגו'. ''' מהו לפני עור – לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה כדי שיקפחוהו לסטים צא בצהרים בשביל שישתרבב, ושמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה' {{תוספת|פ|ר"ל דבכלל העצה טובה היא, רק ביחס וערך מצב האדם והמקום הזה איננה טובה, הרי הדבר מסור ללב ואלהים יחקר זאת איך היתה כונתו, וז"ש הרי הדבר מסור ללב, ללבו של המיעץ, ויודע מחשבות יודע איך היתה דעתו לזכות או לחובה, וכן מצינו לשון כזה בכ"מ בגמ', כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.

והנה המפרשים פירשו דלכן הוציא התו"כ את הפסוק מפשטיה וכן הגמ' בכל הדרשות הבאות לפנינו בזה, דאיירי במחטיא ומכשיל את חבירו בעבירה ולא דאיירי במשים צור מכשול לעור עינים על דרכו, שכן הוא דעת הצדוקים כמבואר בנדה נ"ז א', משום דא"כ הוא הול"ל לא תשים מכשול, אבל הלשון נתינה עורה על הנותן עצה בידיעתו והמכשול נסתר בלבו, ויהיה לפי"ז פי' עור – מלשון עור הלב והדכתיב (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי, ושם נ"ו צופיו עורים כולם, שהכונה עור השכל, והיינו במחטיא ומכשיל את חבירו.

ולי נראה דבאמת אין הדרשות מוציאות את כונת הכתוב מפשטה, אלא דמוסיפות שגם עניני מכשול ועבירה ג"כ כלולים בזה, משום דמה לי מכשול הגוף ומכשול הנפש, וכיון דמצינו דשם עור מורה על עור עינים ועל עור השכל, לכן כולל הפסוק כולם, ורק בזה חלוקה דעת הצדוקים שהבאנו, שהם מפרשים דקאי רק על מכשול הגוף ולא על מכשול הנפש.

וגם נראה דבהכרח צ"ל דהפסוק כולל גם הצווי כפשטיה, דאחרי דמצינו במשנה תורה עונש בענין זה, ארור משגה עור בדרך (פ' תבא), ולא יתכן שלא יבא מקודם בתורה אזהרה על זה, וכמו בשאר העונשין שקדמה להם אזהרה. ואע"פ דגם שם פירש"י דקאי אעצה שאינה הוגנת בכ"ז בודאי שם אין מקרא יוצא גם מידי פשוטו, וכ"מ בזוהר קדושים פ"ה א' האי קרא כמשמעו, וכן בזוהר בשלח מ"ט ב' ובשוח"ט קמ"ו.

ובזה יתבאר המשך הצווים בפסוק זה לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול, שתפס הכתוב שני אומללים שאפשר להכשילם מבלי שידעו וייראו מהם.

אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפני עור אין לוקין משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה, היינו בנותן מכשול ממש לעור עינים, יהיו לוקין על זה, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''ולפני עור וגו'. ''' תניא, ר' נתן אומר, מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר החי לבן נח, ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול {{תוספת|פא|ובע"ז ו' ב' מסיק הגמ' דדוקא אם עומד בתרי עברי דנהרא, דבלא הושטה לא יכול ליקח בעצמו, ומדויק לפי"ז הלשון לא יושיט ולא קתני לא יתן. ועיין להלן אות פ"ח ובתוס' שבת ג' א', וברא"ש שם דמדרבנן אסור בכל אופן אפי' כשיכול להשיגו בלעדו, ותמיהני שנפקד כל דין זה בפוסקים, ועיין תוס' חגיגה י"א א' וצ"ע.}}. (פסחים כ"ב ב').

'''ולפני עור וגו'. ''' תניא, רמז לציון קברות מן התורה מניין, אמר אביי, ולפני עור לא תתן מכשול {{תוספת|פב|ר"ל שלא יכשלו כהנים בטומאה אם לא ידעו מקום הקבר. ונראה מזה דבאיסור לפני עור כלול לא רק שלא יעשו מעשה הגורמת לאיש להכשל באיסור, כגון להושיט יין לנזיר, אלא גם מחויב מי שהדבר תלוי בו להזהר שלא יבא אדם למכשול כמו בציון קברות, וקרוב לומר שעל יסוד זה אמרו חז"ל הרואה חבירו עושה דבר איסור מחויב להפרישו, עיין ברכות י"ט ב' וביו"ד סי' ש"ג.

ויש להעיר אם רואה אחד שחבירו עושה דבר שלדעת הרואה אין בזה איסור, ולדעת העושה הוא דבר איסור [כגון שמחולקין בדין או שזה העושה נוהג חומרא בעצמו וכדומה] רק שאינו יודע שבמעשיו יש איסור אם מחויב זה הרואה להודיעהו משום לפני עור, כיון דלדידיה אין איסור בזה, והנה לפי הסברא החיצוניות בודאי צריך להודיעו, דהא עכ"פ על העושה זה המעשה הו"ל זה כחתיכא דאיסורא וקבלת איסור.

אלא שלפי"ז יקשה ממ"ש ביבמות י"ד ב' אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בענין עריות, לא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה וב"ה מב"ש משום דהוי מודעי אהדדיה, ללמדך שחבה ורעות נוהגין זב"ז להודיע זל"ז, יעוי"ש, ואי נימא דמדינא צריך להודיע, א"כ מה זה שאמר שההודעה היתה משום חבה ורעות, אחרי דמחוייבים כן מצד הדין. ואולי י"ל דהאהבה וחבה אינו קאי על ההודעה כי אם בכלל על שלא פירשו זמ"ז, וצ"ע.}}. (מו"ק ה' א').

'''ולפני עור וגו'. ''' תניא, ולפני עור לא תתן מכשול, במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר {{תוספת|פג|ר"ל גם ענין כזה כולל הפסוק. וטעם הדבר שיש לחוש שיעיז בו הבן ויעבור על מצות כיבוד אב, ובמס' שמחות פ"ג ה"ו איתא אל יראה אדם לתינוק באזנו [ר"ל שלא ירמז לו שילקהו לאחר זמן] אלא מלקהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום, דיש לחוש שמחמת אימה יאבד עצמו לדעת, וגם זה מיסודי האיסור לפני עור לא תתן מכשול, וגם יש בזה משום שמירת נפש.}}. (שם י"ז א').

'''ולפני עור וגו'. ''' רב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה, אמר איזיל אחזי אם רתח אי לא {{תוספת|פד|ר"נ אי מקיים מצות כבוד אב ויעצור עצמו בשעת כעסו שלא לומר לאביו דבר רע ולבזותו, ואיירי שהבגדים הם של הבן. והרבותא בזה דאע"פ דקיי"ל דצריך לכבדו משל אב (עי' פ' יתרו), הני מילי לכבדו אבל לצערו אסור אפי' בגרם הפסד ממון שלו.}}, ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול {{תוספת|פה|שמתוך כעס יכול לבזותו.}} דמחל ליה ליקרי' {{תוספת|פו|וקי"ל האב שמחל על כבודו כבודו מחול. ועי' בשו"ת ריב"ש סי' ר"כ בשם הראב"ד דהא דקי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול הוא רק על תוספת כבודו אבל על בזיונו אין בידו למחול, וצ"ע מכאן דמבואר דאפי' על בזיונו יכול למחול. וצ"ל דיש לחלק בין אב לרב שברב הוא משום כבוד התורה, אף דבכמה עניני כבוד שוין האב והרב. וצ"ע.}}. (קדושין ל"ב א').

'''ולפני עור וגו'. ''' רב אשי הוי ליה ההוא יער, זבני לבי נורא {{תוספת|פז|לעובדי האש שמציתין את האור בבית עבודת כוכבים שלהן.}}, אמר ליה רבינא הא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול, אמר ליה, רוב עצים להסקה נתנו {{תוספת|פח|ר"ל ואיכא למיתלי בהתירא וכל היכי דאיכא למתלי תלינן. ולכאורה צ"ל דלא היו יכולים לקנות במקום אחר, דאל"ה אין איסור לפני עור בזה כמש"כ לעיל אות פ"א. אך זה דוחק לומר שלא היו יכולים לקנות עצים זולת מיערו של רב אשי, וצ"ל כמש"כ באות הנזכר בשם התוס' ורא"ש דמדרבנן יש איסור בכל אופן אפילו היכי שאפשר להשיג במקום אחר, יעו"ש.}}. (נדרים ס"ב ב').

'''ולפני עור וגו'. ''' המלוה ברבית והלוה עוברין שניהם משום ולפני עור לא תתן מכשול {{תוספת|פט|שמכשילין זא"ז באיסור רבית, דכמו שיש איסור על המלוה ליקח רבית כך אסור להלוה ליתן כפי שיתבאר אי"ה בפ' תצא. ולפעמים גם הערב והעדים עוברים על לפני עור, כגון אם לא היה מלוהו בלעדם.}} (ב"מ ע"ה ב').

'''ולפני עור וגו'. ''' אמר רב יהודה אמר רב, כל המלוה מעות שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול {{תוספת|צ|שעולה על דעתו של לוה לכפור.}}. (שם שם).

'''ולפני עור וגו'. ''' ר' פינחס בן יאיר על בההוא פתחא דרבי דהוו קיימין ביה כודנייתא חיורתא, אמר, מלאך המות בביתו של זה {{תוספת|צא|דמזיקין הם, ולכן קרי להו מלאך המות, מפני דכשמזיקות שוב אין המכה חיה.}}, שמע רבי, אמר ליה מזבנינא להו, אמר ליה, ולפני עור לא תתן מכשול {{תוספת|צב|דכי היכי דאסירי לך כך אסירי לאחריני, ועיין בפירש"י.}}. (חולין ז' ב').

'''ולפני עור וגו'. ''' אמר אביי, אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן {{תוספת|צג|כגון הא דאסור למכור לעובדי כוכבים דברים לשם אידם בערבי חגיהם [איירי בעובדי כוכבים בימים הקדמונים] משום לפני עור שגורמים להם לעבוד עבודת כוכבים, ואם ידוע שזה הקונה א"צ זה לע"ז מותר למכור לו, ואע"פ שאפשר שיחזור זה העובד כוכבים הקונה וימכרם לעובד כוכבים אחר לע"ז, מותר למכור לו, משום דזה נקרא לפני דלפני ולא מפקדינן על זה.

ואמנם הסברא נותנת, דהא דאין אנו מצווין על לפני דלפני הוא דוקא מישראל לעובדי כוכבים כפי שבארנו, אבל מישראל לישראל בודאי מפקדינן, משום דמישראל לעובדי כוכבים כיון שהעובד כוכבים אין מצווה על לפ"ע, לכן אין אנו צריכין לחוש כל כך שמא ימכור, אבל למכור לישראל החשוד למכור לעובדי כוכבים אסור, משום דכיון דהישראל הקונה מצווה על לפ"ע, א"כ המוכר מכשיל את הישראל עבירה, ומה לי עבירה אחרת או עבירה דלפני עור, וכ"מ בתוס' ע"ז ט"ו ב' ד"ה לעובד כוכבים.}}. (ע"ז י"ד א').

'''ויראת מאלהיך. ''' [מה ת"ל], דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך {{תוספת|צד|מדייק מה דלא מצינו בשאר עצות תוספת הלשון ויראת מאלהיך, ובאור דרשה זו בכלל בא לפנינו לעיל אות פ'.}}. (קדושין ל"ב ב').

== טו ==

'''לא תעשו עול במשפט. ''' מלמד שהדיין המקלקל את הדין נקרא עול, שנאוי, משוקץ, חרם, ותועבה {{תוספת|צה|כי אצל מלת עול מצינו כל התוארים האלו, תועבת ה', כל עושה עול, כי תועבת ה' אשר שנא, לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו', ומסיים עוד בתו"כ שהדיין המקלקל את הדין גורם לחמשה דברים, מחלל השם ומטמא מקדש ומסלק השכינה מישראל ומפיל ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם. ובאור דרשה זו, משום דילפינן כל אלה מע"ז, דהכא כתב תועבה, וגבי ע"ז כתיב תועבה כמש"כ, וגבי ע"ז כתיב כל החמשה דברים, בס"פ זו כתיב לטמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי, דהיינו מטמא מקדש ומחלל השם, ובפ' בחקתי כתיב וגעלה נפשי אתכם דהיינו סילוק שכינה, ואתכם אזרה בגוים דהיינו מגלה את ישראל, והריקותי אחריכם חרב, היינו מפיל את ישראל בחרב, כך מצאתי הבאור באדרת אליהו להגר"א.

אך יש לפרש כל אלה גם ע"ד הפשט, מחלל השם כמשמעו, שמשפיל כבוד התורה והמצוה, ומטמא מקדש מקום מושב הדיינים [מקום הסנהדרין היה בלשכת הגזית במקדש כמש"כ ר"פ משפטים], ומסלק השכינה מישראל י"ל ע"פ מ"ד בסנהדרין ז' א' כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, וממילא אם להיפך – מסלק הוא את השכינה, וכ"א בשבת קל"ט א' אין הקב"ה משרה שכינתו בישראל עד שיכלו שופטים רעים מישראל, ומפיל את ישראל בחרב ע"פ מ"ש בשבת ל"ג א' בעון עיות הדין וקלקול הדין חרב בא לעולם. וע"ל בפ' בחקתי בפ' והבאתי עליכם חרב נוקמת וגו', ומגלה אותם מארצם – ע"פ מש"כ בישעיה א' ציון במשפט תפדה.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''לא תשא פני דל. ''' שלא תאמר עני הוא זה והואיל שאני והעשיר הזה חייבים לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, לכך נאמר לא תשא פני דל {{תוספת|צו|עיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק לא תטה משפט אביונך בריבו ובפ' מדבר שקר תרחק.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''ולא תהדר פני גדול. ''' שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא, ואיך אביישנו, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול {{תוספת|צז|אין הכונה שיזכנו בדין שלא בצדק, דפשיטא הוא, אלא אפילו אם אומר לא אחייבנו בדין כדי שלא יתבייש אלא אפטרנו ואח"כ אומר לו שיתן לו את שלו ג"כ אסור אלא יחתוך הדין מיד לאמתו.}}. (שם).

'''בצדק תשפוט. ''' אמר רב אחא בריה דרב איקא, בצדק תשפוט, מלמד שמדאורייתא חד נמי כשר לדון, ולמה אמרו חכמים דיני ממונות בשלשה – משום יושבי קרנות {{תוספת|צח|ר"ל דיש לחוש שידון גם אדם מן השוק שאינו בקי בדינים, אבל בשלשה א"א שלא יהיה בהו חד דגמיר וסביר, וידע עכ"פ הדבר שיסתפק בו, ולכן אם ידוע שאלו השלשה שדנו הם הדיוטים אין דיניהם דין אם לא שהבע"ד קבלום עליהם, וכמו קרוב או פסול, וע' בחו"מ סי' ג', ובפ' משפטים בארנו ענין זה.}} סנהדרין ג' א'].

'''בצדק תשפוט. ''' ת"ר, בצדק תשפוט, שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך {{תוספת|צט|דגם השואה בענין כזה הוא בכלל משפט צדק, דאם רואה האחד שהדיין מקרב את הצד שכנגדו יפול רוחו בקרבו ולא יטעון כדי צרכו, וע"י זה יצא משפט מעוקל. –

ועיין בסוגיא כאן שאם באו לדין ת"ח וע"ה מושיבין את הת"ח ואומרים לע"ה שב ואם לא ישב אין מקפידין בכך, וטעם הדבר משום כבוד התורה. ולכאורה לפי מה דקיי"ל בכל מ"ע שתלוי ברצון האדם אם אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל, ע' כתובות מ' א', וא"כ לפי מה דקיי"ל בקדושין ל"ג ב' ובכ"מ הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וא"כ אם היה אומר כאן הת"ח לא בעינא בכבודי לישב היה מתקיים ע"י זה המצוה ועמדו שני האנשים ובצדק תשפוט דבה כלול השואת השני בע"ד בכל דבר, כמבואר.

וי"ל ע"פ מש"כ הריב"ש בתשו' סי' ר"כ בשם הראב"ד דהא דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול הוא רק על תוספת כבודו, אבל על בזיונו אין בידו למחול, וי"ל דזה הוי כעין בזיון, שהוא יעמוד כנגד הדיינים היושבים, וצ"ע.}}. (שבועות ל' א').

'''בצדק תשפוט. ''' מכאן שצריך לדון את חבירו לכף זכות {{תוספת|ק|ר"ל שהכתוב מדבר גם במדות בני אדם שאם רואה חבירו עושה דבר שאפשר לדונו לזכות ולחובה צריך לדונו לזכות. וטעם הדבר נראה משום דכל אדם יש לו חזקת כשרות וצריך להעמידו על חזקתו.}}. (שם שם).

'''בצדק תשפוט. ''' ריש לקיש רמי, כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתיב (ר"פ שופטים) צדק צדק תרדוף, הא כיצד {{תוספת|קא|דלשון צדק צדק תרדוף מורה שתחזור ותדקדק הרבה למצוא האמת הברורה, והיינו שתרבה בדרישות וחקירות, משא"כ בצדק תשפוט משמע דעיקר הקפידא רק שלא לשפוט שקר, אבל לא לדקדק הרבה בדו"ח.}}, כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה {{תוספת|קב|בדין מרומה שהב"ד מכירין בהתובע שהוא רמאי או מבינים טענה רמאות בדבריו או שמבינים מתוך דברי העדים שטוענים שקר, אז ישתדלו הב"ד לדרוש ולחקור, ובדין שאינו מרומה א"צ להרבות בדרישות וחקירות.}}. (שם ל"ב ב').

'''בצדק תשפוט עמיתך. ''' תנא רב יוסף, בצדק תשפוט עמיתך – עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה {{תוספת|קג|דריש ע"ד רמז ואסמכתא מלת עמיתך עם שאתך. ופירש"י דאיירי בבע"ד ת"ח, וענין לדונו יפה היינו להקדים דינו שאם באו שני דינים ואחד מהם של ת"ח תפטרהו תחלה ואפילו בא לבסוף, עכ"ד. ולדעתי צ"ע לפי פי' זה הלשון לדונו יפה, הלא בתכונת הדין לא איירי כלל אלא רק בקדמותו, וגם איפה מרומז בלשון בצדק תשפוט ענין קדמות זו. ותמה אני שלא פירש ע"פ מ"ש בשבת קי"ט א' אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישא עד דמהפיכנא בזכותיה, ולפי"ז הלא יתבאר יפה הלשון השתדל לדונו יפה, והיינו להפך בזכותו.

אמנם את כל זה כתבנו ע"פ פירש"י דאיירי בדין ת"ח, אבל לולא פירושו הו"א דלא איירי כלל כאן בדין ת"ח, אלא כמ"ש בב"מ נ"ט א' עה"פ לא תנו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו, הרי דמכוין בלשון זה לכל ישראל, שהרי איסור אונאה נוהג בכל, וה"נ הכונה בכלל שמצוה להשתדל לדון דין אמת לכל, והוא כמ"ש הוו מתונים בדין ואל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכדומה להתרחק מדברים שאפשר לבא על ידם לעיוות הדין, אלא להתקרב בהשתדלות לדון יפה ואמת, והרי זה נוהג בכל ישראל, ודו"ק.}}. (שם ל' א').

== טז ==

'''לא תלך רכיל. ''' תניא, אזהרה למוציא שם רע מניין, א"ר אלעזר, לא תלך רכיל {{תוספת|קד|נראה דסמך על הדרשה שבסמוך מירושלמי פאה שלא תהיה כרוכל המטעים דבריו, עיי"ש. שבזה כלול תכונת מוציא ש"ר שמטעים לאנשים בש"ר שמוציא. ולכאורה אינו מבואר למה לא אמר בפשיטות שהאזהרה היא ולא תשקרו, דהא זה הוא ענין הוצאת ש"ר שענינו דבר שקר, וי"ל משום דלפעמים יקרה שגוף הענין שמספר הוא אמת ואך ע"פ מעשה זו משתדל להוציא ש"ר, כגון אם ראה לאחד עושה מעשה שלא כהוגן אף כי בגוף המעשה אין חטא ואין איסור רק שאינה נאה ויפה, הוא משתדל ע"פ זה להוציא ש"ר שעשה דבר עבירה ממש.}}. (כתובות מ"ו א').

'''לא תלך רכיל. ''' הרי זו אזהרה לב"ד שלא יהיה רך לזה וקשה לזה {{תוספת|קה|דריש ע"ד רמז ודרש רכיל מלשון רך [ע' בס' התוה"מ], ודריש כן משום דסמיך למצות משפט דיינים והשתוות הבע"ד כמש"כ למעלה, ואע"פ דבדרשה הקודמת מצריך פסוק זה לאזהרה למוציא ש"ר, אך מ"ד זה ס"ל דאזהרה למוציא ש"ר ילפינן מפ' דפ' תצא ונשמרת מכל דבר רע כפי שיתבאר אי"ה שם לפנינו.}}. (שם שם).

'''לא תלך רכיל. ''' היו שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב כותבים זכאי, משום לא התלך רכיל {{תוספת|קו|ר"ל כותבים סתם שיצא זכאי, ואין כותבים דעת המחייבים ודעת המזכים כדי שלא יהיה בזה צד רכילות מהדיין המחייב להבע"ד המתחייב.}}. (סנהדרין ל' א').

'''לא תלך רכיל. ''' ת"ר, מניין שלא יאמר הדיין הרי אני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי ת"ל לא תלך רכיל {{תוספת|קז|איירי לאחר פסק דין. ועיין בספרי אחרונים לחו"מ ר"ס י"ט.}}. (שם ל"א א').

'''לא תלך רכיל. ''' תנא ר' ישמעאל, זו רכילות זו לשון הרע, [ולמה כן], תנא ר' נחמי' שלא תהא כרוכל הזה שמטעים דבריו של זה לזה ושל זה לזה {{תוספת|קח|ר' נחמיה מפרש דברי תנא דבי ר' ישמעאל למה כלול גם לשה"ר במלת רכיל, משום דדרך בעלי רכילות לשמוע דברים מזה ולהטעים לחבירו ומזה לזה וכו', והוא כדרך הרוכל המחזיר בעיירות עם סחורות קטנות שדרכו להרבות דברים, ובעל לשה"ר דרכו לספר בגנות חבירו ולהטעים דבריו. ובירושלמי כאן מבואר שמותר לספר לשה"ר על בעלי מחלוקת, ועיין מש"כ בזה ר"פ קרח.}}. (ירושלמי פאה פ"א ה"א).

'''לא תעמוד וגו'. ''' ת"ר, מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם רעך {{תוספת|קט|בגמרא מסיק דפסוק זה אצטריך לדרשה הבאה, וענין רודף ילפינן מדרשה אחרת, אכן אחרי דאליבא דאמת הדין קיים ממילא עוברין בלאו זה, ולכן העתקנוהו, וכ"מ בס' החנוך שמסמיך זה הפסוק לדין רודף.}}. (סנהדרין ע"ג א').

'''לא תעמוד וגו'. ''' ת"ר, מניין לרואה את חבירו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך {{תוספת|קי|ר"ל לא תעמוד עצמך על דמו אלא הצילהו, ובכלל זה אם שמע שאנשים חושבים עליו רעה ולא גלה אזנו שיזהר עובר על לאו זה. –

ועיין בחו"מ סי' תכ"ו שאין אדם מחויב להכניס עצמו בסכנה למען הצלת חבירו, ובב"י ובאחרונים שם חקרו אם מחויב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, ואפשר להביא קצת ראיה דמחויב בזה מאגדה דברכות ל"ג א' מעשה בערוד שהיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לר' חנינא בן דוסא, אמר להו הראו לי את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת הערוד, והקשה מהרש"א שם איך הכניס רחב"ד עצמו במקום סכנה, ונשאר בקושיא.

והנה בפ"ג דתענית כ"ד ב' ובכ"מ באגדות אמרו על רחב"ד שהיה מלומד בנסים, נמצא דלפני רחב"ד היתה העמידה על חורו של הערוד ספק סכנה, כיון שרגיל בנסים, ולפני אחרים היה הערוד ודאי סכנה, והרי מבואר דמחויב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, ופשוט דלא שייך בזה לומר אין למדין מן האגדות, אחרי שזה מעשה שהיה.}}. (שם שם).

'''לא תעמוד וגו'. ''' תניא, מניין שאם אתה יודע עדות לחברך שאי אתה רשאי לשתוק ת"ל לא תעמוד על דם רעך {{תוספת|קיא|עיין מש"כ באות הקודם, ועיין מש"כ בפ' ויקרא בפסוק אם לא יגיד ונשא עונו השייך לדרשה זו.}}. {{ממ|תו"כ}}.

== יז ==

'''לא תשנא את אחיך. ''' הא אם רואה בו דבר ערוה מותר לשנאותו, ורב נחמן בר יצחק אמר, מצוה לשנאותו, שנאמר (משלי ח׳:י״ג) יראת ה' שנאת רע {{תוספת|קיב|ועיין בפסוק הבא בדרשה אני ה', וצ"ל דאיירי לאחר שהוכיחו ולא קיבל תוכחתו וחוזר לרשעתו, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק כי תראה חמור שונאך דאפילו באופן כזה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו משום שמא ישהא בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה חסה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים כיון שהם מאמינים בעיקר הדת וכמש"כ נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע וכו', ועיין מש"כ בפ' מצורע בפסוק ולא יטמא כל אשר בבית דאפילו על ממונם חסה התורה.

וזה פשוט דהלאו של לא תשנא כולל גם סתם שנאת חנם, דכש"כ הוא מרואה בו דבר עבירה [קודם שהוכיחו]. וע"פ זה כתב הרא"ש בפ"ב דסנהדרין דאם אחד מבע"ד טוען שא"א לו לדון בפני פלוני הדיין מפני שהוא שונא לו אינו נאמן בלא ראיה ובירור משום דלא נחשדו ישראל על כך.}}. (פסחים קי"ג ב').

'''בלבבך. ''' ת"ר, לא תשנא את אחיך, יכול לא יכנו, לא יסטרנו ולא יקללנו ת"ל לא תשנא את אחיך בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר {{תוספת|קיג|ר"ל לא שהצווי על שנאה בפועל שלא יכנו על דבר תוכחה, כן פירש"י. ולכאורה צ"ע, דהא אינו מיירי עדיין בענין תוכחה רק בסתם שנאה, ונראה דהוכרח לפרש כן משום דאל"ה פשיטא דאסור להכות את חבירו, דמרים יד נקרא רשע, וע"כ צ"ל דאיירי בענין תוכחה, ויהיה לפי"ז שיעור הכתוב לא תשנא את אחיך וכו', אם ראית אדם עושה דבר שלא כהוגן לא תשנא אותו עבור זה אלא הוכח תוכיח אותו, אם לא שאם לא שמע לקול תוכחתך אז מותר לשנאותו וכפי שנתבאר.}}. (ערכין ט"ז ב').

'''הוכח תוכיח. ''' א"ר אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע [שנאמר הוכח תוכיח, הוכיח למי שמקבל] {{תוספת|קיד|נראה דר"ל למי שאפשר שישארו הדברים בתואר תוכחה, אבל מי שאינו מקבלם הרי דברים אלו פטומי מילי בעלמא. ועיין במ"ר ריש רות, א"ר יוחנן, אין מעידין אלא בשומע דכתיב שמעה עמי ואדברה (תהילים נ׳:ז׳), ופירש המת"כ אין מעידין אלא בפני בעל דין, שישמע, ולא שלא בפניו, עכ"ל. אבל לא נראה פי' זה, יען דענין אותה הפרשה אין נראה דאיירי בבעלי דינים אלא בתוכחה ומוסר, ונראה ברור דמכוונת אותה אגדה לענין שלפנינו, וכלומר אין מוכיחין [היינו מעידין] אלא במי ששומע לדברי העדות והתוכחה, והראיה שמביא מפסוק שמעה עמי ואדברה נראה דחסר המלה וגו', והכונה דסמיך אסיפא דקרא ישראל אם תשמע לי, כלומר שמעה עמי ואדברה, ואימתי – אם תשמע לי, ודו"ק.}}. (יבמות ס"ה ב' ברש"י).

'''הוכח תוכיח. ''' אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מניין, ת"ל הוכח תוכיח מכל מקום {{תוספת|קטו|ונראה דסדר הוכחה מתלמיד לרב צריך להיות כמ"ש חז"ל בקדושין נ"ב ב' הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא מקרא כתוב בתורה כך וכך, והוא הדין ברבו, דכבוד אב ורב שוין.}}. (ב"מ ל"א א').

'''הוכח תוכיח. ''' הוכח – אפילו עד מאה פעמים {{תוספת|קטז|ר"ל אם הוכיחו ולא קבל יחזור ויוכיחנו עד מאה פעמים כל זמן שאינו מביישו ברבים וכל זמן שלא בא לשיעור הכאה כבסמוך.}}. (שם שם).

'''הוכח תוכיח. ''' עד היכן תוכחה, אמר רב – עד הכאה {{תוספת|קיז|ר"ל עד שיכה את המוכיח. ויש בגמרא עוד שיעורים, עד קללה, עד נזיפה, וקבענו דעה זו, עד הכאה, שכן פסק הרמב"ם בפ"ו ה"ז מדעות ועיי"ש בהגמי"י שכ"מ במדרש, וכתב הר"ן ביבמות ספ"ה, דשיעור זה הוא רק ביחיד, אבל בצבור אם יודע שלא ישמעו יוכיחם פעם אחת ותו לא, יעו"ש. ונראה הטעם בזה, משום דבצבור מחזיקים החוטאים זא"ז ואם אינם שומעים פ"א שוב לא ישמעו, וקיי"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע.}}. (ערכין ט"ז ב').

'''ולא תשא עליו חטא. ''' יכול יוכיחנו אפילו כשמשתנים פניו מפני הבושה ת"ל ולא תשא עליו חטא {{תוספת|קיח|כגון ברבים ובפרהסיא. ונראה דמפרש הלשון ולא תשא עליו חטא שכשתוכיחנו לא תשא חטא על הוכחתך אותו, והיינו חטא הלבנת פנים, ועליו פירושו בסיבתו כמו (ס"פ קרח) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו. אבל אין לפרש ולא תשא עליו חטא שאם לא תוכיחנו תשא חטאו, מדין ערבות שכל ישראל ערבים זב"ז [ע"ל פ' בחקתי בפ' וכשלו איש באחיו], דא"כ הול"ל ולא תשא חטאו. ומה דנקט לשון אפילו משתנים פניו רומז למ"ש בב"מ נ"ח ב' דמי שמתבייש אזיל סומקא ואתא חיורא בפניו.}}. (שם שם).

== יח ==

'''לא תקם ולא תטר. ''' תניא, איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני מגלך אמר ליה לאו, למחר אמר לו זה השאילני קרדומך, אמר לי איני משאילך כדרך שלא השאלתני אתה, זו היא נקימה, אמר לו הילך, אינני כמותך שלא השאלתני – זו היא נטירה {{תוספת|קיט|מפרש דנקימה היא בפועל ונטירה היא בלב, ולכן פרשו שנקימה היא באומר איני משאילך ונטירה במשאילו רק שמזכיר האיבה הצפונה בלבו. ועיין מש"כ בבאור אגדה זו בבאור רזוו"ה לפסוק זה.}}. (יומא כ"ג א').

'''לא תקם ולא תטר. ''' א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, ואע"פ דכתיב לא תקם ולא תטר – ההוא בממון הוא דכתיב {{תוספת|קכ|כבר נתעוררו בספרי אגדה ומוסר ותמהו על חז"ל בעלי מדות נעלות שייחסו לת"ח לקיים מדה מגונה זו, וכן אמרו בשבת ס"ג א' אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש הוא חגרהו על מתניך, ועיין בגה"ש מש"כ בזה. ולי נראה דלכן דמו ערך המדה ההיא לנחש ע"פ המבואר בע"ז ל' ב' דמטבע הנחש כל מה שמזקין נחלש כח הארס שבו, יעו"ש. וזוהי הכונה כאן דאע"פ שראוי לת"ח לנקום ולנטור למצערים אותו, מפני כבוד ומעמד התורה, וכמ"ש במו"ק ע"ז א' שמנדין את המבזה ומצער ת"ח [ובריב"ש סי' ר"כ כתב בשם הראב"ד דאסור לו למחול על צערו ובזיונו], בכ"ז צריך שתהא נקימתו בערך ארס הנחש, והיינו שבמשך הזמן תחלש מעט מעט, וכמבואר, ודו"ק. –

והנה מבואר מסוגיא זו מפורש דעל צער הגוף אין עוברין על לא תקם ולא תטור, וכ"פ בסמ"ג לאוין י"ב וי"ג. ותמה אני על הרמב"ם שהשמיט חילוק זה בפ"ז מדעות בענין זה, ונ"ל שהוא מפרש דכיון דסמיך הגמ' חילוק זה בנדון ת"ח, כונת הגמ' דרק ת"ח אינו עובר על זה משום כבוד התורה וכמש"כ, אבל באינש דעלמא אסור לנקום ולנטור אפי' כשצערוהו צער הגוף, וסמך לדבר שכן מפרש הרמב"ם, שכן בפ"ז מת"ת כתב כן מפורש לענין ת"ח.}}. (שם שם).

'''לא תקם ולא תטר. ''' [כיצד לא תקם ולא תטר, משל לאדם שהיה מחתך בשר ומחת סכינא לידו השניה, האם יחזור וימחא לידיה, וה"נ כן] {{תוספת|קכא|כלומר דמפרש עד היכן ירחיק האדם עצמו ממדת נקימה ונטירה, ונותן משל לאדם שעשה מלאכה בסכין וירד הסכין לתוך ידו וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השניה על שחתכה הראשונה כן הדבר הזה שיחשב האדם אותו ואת חבירו לגוף אחד וממילא לא יעלה לו על הדעת לנקום נקמתו ממנו כמו מגוף עצמו.}}. (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד).

'''ואהבת לרעך כמוך. ''' תניא, מניין למומתין בסייף שהוא מן הצואר, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה {{תוספת|קכב|המיתה מן הצואר כלומר מצד הסימנים] היא מיתה קלה מפני שהוא מת מהר ואין היסורים גדולים כמו מיתה אחרת. וע"ע העשך לדרשה זו ס"פ שופטים בפסוק ואתה תבער דם הנקי מקרבך (כ"א ט') ומש"כ שם.}}. (כתובות ל"ז ב').

'''ואהבת לרעך כמוך. ''' אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם לקדש את האשה, עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך {{תוספת|קכג|מדברי כל הפוסקים מבואר דלאו דוקא איסור ממש יש בזה אלא ר"ל ראוי לעשות כן, שכן כתב הרמב"ם בפ"ג הי"ט מאישות ובפכ"א מאיסו"ב ובאה"ע סי' ל"ה רק שראוי לעשות כן, ויותר מזה פסקו באה"ע שאם א"א כן כגון שהוא ברחוק מקום וכדומה מניעות שונות אין חיוב בזה, ולא מצאתי מי שהעיר מניין להם להפוסקים להוציא פשיטות לשון הגמרא מפשטיה דאמרו אסור, ומה הכריחם לזה.

ואמת שמצינו כ"פ בש"ס הלשון אסור שאינו אסור ממש אלא רק מדת חסידות יש בזה, כמו אסור להסתכל בפני אדם רשע ומתבאר במגילה כ"ח א' דאין זה מצד הדין ממש, מדשאלו לריב"ז במה הארכת ימים והשיב מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע, ואם היה זה מצד הדין מאי רבותיה, וכן אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה [עי' ע"ז כ' א'], וכן הא דאסור לעשות שותפות עם העובד כוכבים שאין זה אלא מדת חסידות כמש"כ התוס' ריש בכורות ב' ב' ור"ן ספ"ק דע"ז, וכן הא דאסור לקדש בתו קטנה (קדושין מ"א א') כמש"כ הרמב"ם בפי"ג הי"ט מאישות ושארי פוסקים שאין זה רק מצות חכמים ועוד לשונות כאלה, וא"כ אפשר לכאורה גם כאן לפרש כן.

אבל באמת כאן א"א לפרש כן, שהרי מטעם המבואר כאן אמרו בנדה י"ז א' אסור לשמש המטה ביום שנאמר ואהבת לרעך כמוך ושמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, כפי שיבא בסמוך, והתם פסקו כל הפוסקים לאיסור ממש, וא"כ הלא גם כאן בהכרח הפירוש והדין כן.

וגם מגוף הסוגיא שבכאן מבואר מפורש דאיסור ממש הוא, דמקודם אמר על המשנה האיש מקדש בו ובשלוחו השתא בשלוחו מקדש בו מבעי, ומשני דקמ"ל מצוה בו יותר מבשלוחו, ואיכא דאמרי בהא איסורא נמי איכא הדרב דאמר אסור לקדש עד שיראנה, ואי נימא דהאי אסור אינו אלא מצוה א"כ מאי מוסיף האיכא דאמרי על לשון ראשון דמצוה בו, ודו"ק. –

ועוד יש להעיר מה שלא העירו חז"ל על הקלקול שאפשר לצאת מנשואין בלא הכרה, שמא ישנאנה ויהיו בניה בני שנואה שעליהם אמר הכתוב וברותי מכם המורדים והפושעים, כמבואר בנדרים כ' ב', ובאמת הרמב"ם בפ"ג הי"ט מאישות כתב טעם זה. ואולי מפרש כן בטעם הגמ' הוא דאסור לקדש עד שיראנה, וזה הטעם אפשר לצרף לדרשה הבאה שאסור לשמש מטתו ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ויהיו הבנים כבני שנואה.}} (קדושין מ"א א').

'''ואהבת לרעך כמוך. ''' בית הסקילה היה גבוה שתי קופות וקומה שלו הרי שלש, ומי בעינן כולי האי {{תוספת|קכד|ר"ל כיון דטעם הגובה הזה הוא לדחוף אותו משם שימות, ולזה הלא לא בעינן שיעור שלש קומות [דהיינו שש אמות] ואנן קי"ל בב"ק נ' ב' דשיעור מיתה הוי קומה עשרה טפחים.}}, א"ר נחמן, אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה {{תוספת|קכה|וכשהגובה הוא ביותר ימות מהר. ואמנם עם כ"ז אין עושים גבוה טפי משום דמנויל, שיתפרקו גופו ואבריו וכרסו נבקעת.}}. (סנהד' מ"ה א').

'''ואהבת לרעך כמוך. ''' איבעיא להו, בן מהו שיקיז דם לאביו, אמר רב מתנה, ואהבת לרעך כמוך {{תוספת|קכו|החשש בזה שמא לא יכונן בפעולתו ויהיה חייב על עושה חבורה באביו, אך מכיון דהוי לרפואה מותר דהוי בכלל ואהבת לרעך כמוך, ולא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו. ועי' ביו"ד סי' רמ"א דאם יש רופא אחר יעשה אחר, ובפ' משפטים כתבנו מזה בארוכה.}}. (שם פ"ד ב').

'''ואהבת לרעך כמוך. ''' אמר רב חסדא, אסור לאדם לשמש מטתו ביום, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, מאי משמע, אמר אביי, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו {{תוספת|קכז|עיין מש"כ השייך לדרשה זו לעיל סוף אות קכ"ג, ורמב"ם פכ"א ה"י מאיסו"ב כתב הטעם מפני שעזות פנים היא לו, ולא ידעתי למה השמיט טעם הגמ'.}}. (נדה י"ז א').

'''ואהבת לרעך כמוך. ''' תניא, א"ר עקיבא, ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה {{תוספת|קכח|רומז למ"ש באגדה דשבת ל"א א' בההוא גר שבא לפני הלל שילמדנו כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת ואמר לו מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה, ואידך פירושא הוא זיל גמור. ומה שנראה לר"ע להסמיך דרשתו על לשון זה הוא משום דבפשיטות קשה הענין לצות על אדם שיאהב את חבירו כמו שאוהב את עצמו, מפני שזה דבר הנמנע בטבע, וגם ר"ע עצמו ס"ל (ב"מ ס"ב א') חייך קודמין לחיי חבירך ולכן דריש שהאהבה הזאת פירושו העדר השנאה והיינו שלא יעשה נגד רצונו, ואם לאדם כך מכש"כ להקב"ה, וזו היא גם כונת הלל הזקן כמש"כ, וע' ברש"י בשבת שם, ועוד כתבנו מענין זה בפ' בראשית בפסוק זה ספר תולדות אדם ובפ' ואתחנן בפ' ועשית הישר והטוב, וכאן אין להאריך.}}. (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד).

'''אני ה'. ''' מה טעם ואהבת לרעך כמוך – אני ה', אני ה' בראתיו לכבודי, לפיכך אם עושה מעשה צדק ויושר אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו {{תוספת|קכט|יתבאר עפ"י המבואר בפסחים קי"ג ב' שאם רואה בחבירו דבר עבירה והוכיחו ולא קיבל מצוה לשנאותו, וכבר כתבנו מזה בפ' הקודם אות קי"ב, יעוי"ש.}}. (אדר"ן פ' ט"ז).

== יט ==

'''את חקתי תשמרו. ''' תניא, אמר שמואל, מה ת"ל את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע, חקים שחקקתי לך כבר – תשמרו עתה {{תוספת|קל|דלא מצינו כלשון זה הפסוק באמצע המצות, ודריש דקאי על החקים שחקק הקב"ה בבריאת הטבע שיתגדלו כל הגידולים כ"א לעצמו בלא עירוב, כמש"כ באילנות ובבהמה למיניהם, בפ' בראשית, ובאופן כזה ישמרום עתה. ולדעת חד מ"ד ילפינן עפ"י דרשה זו דגם ב"נ מצווין על הכלאים [עי' סנהדרין ס' א'], אבל לא קי"ל כן. ועי' ברמב"ם ובכ"מ פ"י ה"ו ממלכים, וצ"ע.}}. (קדושין ל"ט א').

'''את חקתי תשמרו. ''' תניא, מניין שאין מרכיבין עץ סרק ע"ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע"ג עץ סרק ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל ת"ל את חקתי תשמרו {{תוספת|קלא|יתבאר עפ"י מש"כ בדרשה הקודמת דעיקר המצוה היא משום קיום חקי הבריאה, וא"כ אין נ"מ באיזה אופן הוי ההרכבה.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''בהמתך. ''' אחד שור ואחד כל בהמה לכלאים, מ"ט, יליף בהמתך בהמתך משבת {{תוספת|קלב|ובשבת כתיב בעשרת הדברות שורך וחמורך וכל בהמתך.}}. (ב"ק נ"ד ב').

'''בהמתך. ''' אין לי אלא בהמתך, בהמת אחרים מניין, בהמה על חיה וחיה על בהמה, טהורה על טמאה, טמאה על טהורה מניין ת"ל את חקתי תשמרו {{תוספת|קלג|טעם הדבר כמש"כ לעיל אות קל"א יעוי"ש וצרף לכאן. וקצת צ"ע דלא אמר חיה על חיה מנלן, דהא כיון דכאן בבהמה איירי וא"כ צריך לימוד מיוחד לחיה, וי"ל עפ"י מה דקי"ל בעלמא חיה בכלל בהמה, וכמ"ש בחולין ע"א ב' חיה בכלל בהמה להרבעה.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''לא תרביע. ''' תניא, יכול לא יהא מעמיד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים, תלמוד לומר בהמתך לא תרביע, אין אסור אלא להרביע {{תוספת|קלד|ובבבלי ב"מ צ"א א' בא דין זה במימרא דשמואל בלא ראיה מפסוק הזה ושקלו וטרו בדין זה, ותמיהני שלא העיר אחד מן החכמים בבבלי בדרשה זו אשר היא דרשה פשטית וגם בירושלמי באה בפשיטות, ועפ"י זה היו מונעים השקלא וטריא.}}. (ירושלמי כלאים פ"ח ה"ב).

'''לא תרביע כלאים. ''' תניא, אלו נאמר בהמתך לא תרביע הייתי אומר לא יאחוז אדם את הבהמה בשעה שעולה עליה זכר ת"ל כלאים {{תוספת|קלה|ר"ל דמלשון לא תרביע לחוד היה אפשר להבין דאפי' מין במינו אסור לעשות פעולה שיזדקקו זל"ז כגון להכניסם לדיר אחת משום דמגונה הוא להכי סיים הכתוב כלאים להורות דרק מין בשאינו מינו אסור. ובכ"ז מבואר בסוגיא דהיכי דיש לחוש משום פריצותא דעבדי אסור גם מין במינו ואפי' הכנסה לדיר, ועי' ביו"ד סי' רצ"ז ס"ג.}}. (ב"מ צ"א א').

'''שדך. ''' שדך – למעוטי זרעים שבחוץ לארץ {{תוספת|קלו|בדרשה הבאה יתבאר דאיסור זריעת כלאים נוהג בין בארץ בין בחו"ל, ונראה לי לפרש דהלשון שדך משמע המיוחד לך הנקנה לך מן השמים, וחו"ל אין נקנה לישראל מן השמים, ועל זה מדייק כאן דא"כ ל"ל דכתב שדך דמשמע מיוחד לך, הלא הול"ל שדה, בלא כנוי, ולכן דריש שבא למעט זרעים שבחו"ל דמותרים, והיינו כלאי הכרם, והבאור הוא, משום דכפי שיתבאר בסמוך איירי הלשון שדך לא תזרע בכלאי הרכבה ולא בכלאי זרעים, ואשמעינן דכלאי הכרם מותרים בחו"ל, ועיין עוד בדרשה הבאה.}}. (קדושין ל"ט א').

'''שדך. ''' סמיך שדך לבהמתך, מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה {{תוספת|קלז|פירש"י מה בהמתך בהרבעה דבר המסויים על דבר המסויים עכ"ל. ונראה באורו, משום דמחוקי הבריאה שכל מין ומין מבע"ח יגדל ויוליד לעצמו ולא יתערב מין בשאינו מינו, ומכיון שצוה הקב"ה בסדר הבריאה כן, צוה רק על תערובות עקרית והיינו גדולי המינים ולא אתערובת חצונית ונפרדות, כמו חרישה בשור וחמור, וילפינן גם לשדך באופן כזה דוקא, דהיינו גידולי המינים ולא אתערובת חצונית, והיא רק אהרכבת כלאים שזה תערובת עקרית בהרכבת אילנות וירקות מין בשאינו מינו, בין שמרכיב אילן באילן בין אילן בירק ולא אזריעה בעלמא של כלאים, ודו"ק.}}, ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו"ל אף שדך בין בארץ בין בחו"ל {{תוספת|קלח|כלאי בהמה בודאי נוהג גם בחו"ל, דהיא חובת הגוף שאינה תלויה בארץ. ואשמעינן דגם שדך אע"פ דהוי חובת הארץ נוהג גם בחו"ל, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת.}}. (שם שם).

'''שדך. ''' סמיך שדך לבהמתך, מה בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך היוצא ממנו מותר {{תוספת|קלט|והיינו רק כלאי זרעים אבל כלאי הכרם אסורין בהנאה כפי שיתבאר לפנינו בפ' תצא בפסוק פן תקדש.}}. (חולין קט"ו א').

'''לא תזרע. ''' אין לי אלא זורע, מקיים מניין, ת"ל כלאים שדך לא {{תוספת|קמ|יתכן דמדייק דמלת שדך מיותר, דדי היה לכתוב לא תזרע כלאים, ומדכתיב שדך משמע שלא רק על הזריעה הקפיד הכתוב אלא גם אנמצא בשדה, והיינו כשמקיים כלאים, וזה כשרואה אותם ומתיאש מלעקרם, ועיין ברש"י ע"ז ס"ד א' דפירש טעם דרשה זו באופן אחר. –

ועיין בסוגיא כאן דלא רק זורע ממש לוקה אלא גם מנכש ומחפה, היינו כשעוקר עשבים רעים כדי שיגדלו האחרים, וכן המחפה עפר תחת הזרעים שכל אלה גורמים להזרעים לצמוח, וכ"פ הרמב"ם פ"א מכלאים, והכ"מ תמה עליו ממה שפסק בריש פ"ח משבת דמנכש בשבת הוי תולדה דחורש וחרישה בכלאים ליכא, עי"ש.

ואני תמה שהרי הוא עצמו בהלכות שבת שם כתב בדעת הרמב"ם דתרי עניני מנכש הם, האחד שעוקר עשבים רעים וזה סיבה שיצמחו ביותר הטובים, ובהא איירי הסוגיא שלפנינו, דהוי מטעם זורע, ועוד ענין ניכוש שחופר בעיקרי האילנות כמש"כ שם הרמב"ם, וזה הוי תולדה דחורש, עכ"ל שם, וא"כ מה קשה לו, ובאמת כן הוא הענין, שניכוש נעשה גם לתכלית חרישה וגם לתכלית זריעה, ותלי בזה איך הוא עושה ולאיזו תכלית הוא עושה, אם לתכלית הזריעה הוי תולדה דזורע ואם לתכלית חרישה הוי תולדה דחורש וכמש"כ, וכן משמע בגמרא כאן, וזה פשוט. –

והנה מה שנוגע עוד לדיני הדרשות בפסוק זה יתבאר אי"ה לפנינו בפ' תצא (כ"ב ט').}}. (מו"ק ב' ב').

'''ובגד. ''' מה ת"ל {{תוספת|קמא|ולא סתם וכלאים לא יעלה עליך.}}, לפי שנאמר (פ' תצא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן ת"ל ובגד {{תוספת|קמב|וע"ע בסמוך לענין לבדים.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''ובגד כלאים. ''' תניא, יכול כלאים בכל מקום אפילו שור שחור ע"ג שור לבן שני מיני חטים, שני מיני שעורים, שני מיני צמר שני מיני פשתים, ת"ל בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים (פ' תצא), מה כלאי בגדים שני מינין אף כלאים שבכל מקום שני מינין {{תוספת|קמג|ר"ל לאפוקי תערובת שאינה עקרית דלא אסורה, וע"ע לפנינו בפ' תצא.}}. (ירושלמי כלאים פ"א ה"א).

'''שעטנז. ''' עד שיהיה שוע טוי ונוז {{תוספת|קמד|דרשו מלת שעטנז בדרך נוטריקו"ן. ורבו הפירושים והדעות בענין זה, לרש"י בסוגיא כאן אינו אסור משום כלאים עד שיהא הצמר והפשתים מעורב וסרוק וטוי ואריג הכל ביחד, משום דכתיב (פ' תצא) לא תלבש שעטנז יחדיו, ונוז היינו ארוג [ובפירושו כאן בפסוק זה פירש נוז – שזור], ולר"ת בסוגיא כאן הוי שעטנז אפי' סרק וטווה ושזר ב' חוטין ממין אחד כל אחד לבדו ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה, ונוז היינו שזור, והא דכתיב יחדיו קאי על החבור שע"י אריגה או קשירה ותפירה שאח"כ, ומהא דהצריכה התורה להתיר תכלת בציצית שהוא צמר בבגד של פשתן משמע כפי' ר"ת, דאפי' סרק וטווה ושזר כל אחד לבדו ואח"כ חיברם בקשירה הוי חיבור וקרינן יחדיו, דכן הוא ענין כלאים בציצית, ולפירש"י לא איצטריך להתיר זה אחרי דסרוקים וטווים ושזורים כל אחד לבדו אין בזה כלל איסור כלאים אפי' חברם אח"כ בקשירה ותפירה, ועוד יש כמה פירושים בזה. וברמב"ם פ"י מכלאים לא נתבררה גירסתו המדוייקת בדין זה, כמש"כ בכ"מ שמצאו בחבוריו בכ"י שונים גירסות שונות. –

ומה שהכריח בכלל לחז"ל לדרוש המלה שעטנז בדרך נוטריקון כמבואר, נראה משום דעפ"י רוב שורש כל מלה מלה"ק הוא מג' אותיות, ואשר הוא יותר דרשו חז"ל לאותו המלה, וכה דרשו המלה תלפיות – תל שפונים אליו (ברכות ל"א א'). תלתלים – תלי תלים (עירובין כ"א ב'), חשמל – חיות אש ממללות (חגיגה י"ב א'), מלקוש – ממלא תבואה בקשיה (תענית ו' א'), עזאזל – עוזא ועזאל (יומא ס"ו ב'), כרמל – רך ומל (מנחות ס"ו ב'), שקערורות – מראהו שוקע (תו"כ תזריע) ועוד הרבה, וגם כאן המלה שעטנז היא כולה שרשית, ולכן דרשוה חז"ל.}}. (נדה ס"א ב').

'''שעטנז. ''' [יכול יהיו לבדים אסורים], ת"ל שעטנז – דבר שהוא שוע טוי ונוז {{תוספת|קמה|הלבדים הוא צמר טרוף בלא טויה ואריגה ועושין ממנו בגדים שונים, ואינו אסור אלא שוע טוי ונוז, כמבואר בדרשה הקודמת.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''לא יעלה עליך. ''' עליך אי אתה מעלה אבל אתה יכול להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו {{תוספת|קמו|וזה דוקא ברכין אבל בקשין שאין נכרכין מותר לישב עליהן, ועי' ביו"ד סי' ש"א.}}. (ביצה י"ד ב').

'''לא יעלה עליך. ''' מכדי כתיב (פ' תצא) לא תלבש שעטנז, וא"כ לא יעלה עליך למה לי, צריכי, דאי כתב לא תלבש הו"א דוקא לבישה דמפיש הנאתה אבל העלאה דלא נפיש הנאתה אימא לא ת"ל לא יעלה עליך {{תוספת|קמז|כגון שמיכות וכדומה, וכנגד זה לא די אם היה כתוב רק הפסוק שלפנינו משום דמלשון לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה אסור ואפי' מוכרי כסות [הלובשים כדי להראות להקונה מדת ארכן ורחבן] לכן כתיב לא תלבש דומיא דלבישה דאית בה הנאה, ועיין מש"כ בפ' תצא שם.}}. (יבמות ד' ב').

== כ ==

'''ואיש. ''' איש – פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש {{תוספת|קמח|עיין בנדה ל"ב ב' דהא דבן תשע שנים ויום אחד הוי ביאתו ביאה לכל דבר הוא הלכה למשה מסיני, ורבנן אסמכוה אקראי.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''את אשה. ''' פרט לקטנה {{תוספת|קמט|פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דאינה ראויה לביאה.}}. (שם).

'''שכבת זרע. ''' תניא, מניין לחייבי לאוין שחייבין בהעראה, מדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה, מכלל דחייבי לאוין בהעראה {{תוספת|קנ|נסמך על הדרשה הבאה שכבת זרע למעוטי המערה. והנה אע"פ דבסוגיא נ"ד א' ילפינן בכלל דהעראה הוי כביאה לכל דבר, כפי שיובא לפנינו ס"פ זו בפ' את מקורה הערה, ול"ל ביחוד לילף לחייבי לאוין, אך איצטריך משום דהלמוד דהתם איירי בחייבי כריתות, והו"א דרק משום חומר חייבי כריתות עשו העראה כגמר ביאה ולא בחייבי לאוין לכך יליף בזה ביחוד.}}. (יבמות נ"ה א').

'''שכבת זרע. ''' למעוטי המערה, למעוטי שלא כדרכה {{תוספת|קנא|דאינו ראוי להזריע זרע, ושורש מלת העראה עיין מש"כ ס"פ אחרי בפסוק כ"ט.}}. (כריתות ט' א').

'''והיא שפחה. ''' הבא על חמש חרופות בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת {{תוספת|קנב|ר"ל קודם שהביא קרבן על זו חזר ובעל זו. ורש"י כתב קודם שילקה ויביא קרבן על זו, ותמיהני שהרי דין שפחה חרופה שרק היא לוקה ולא הוא, וכפי שיתבאר בסמוך.}}, דכתיב כי ישכב את אשה והיא שפחה – לחלק על כל שפחה ושפחה {{תוספת|קנג|ר"ל שגופות מחלקות לחשב כל העלמה לעצמה, ולכן אם בא חמש ביאות בשפחה אחת בהעלם אחת באופן שציירנו למעלה, מביא קרבן אחד, משום דאין גופות שיחלקו, וכפי שיתבאר עוד בסמוך פ' כ"ב.}}. (שם שם).

'''שפחה נחרפת. ''' א"ר יצחק, אינו חייב אלא על שפחה בעולה, שנאמר שפחה נחרפת לאיש, ומאי משמע דהאי נחרפת לישנא דשנויי היא {{תוספת|קנד|ר"ל שנשתנית מברייתה.}}, דכתיב (שמואל ב י״ז:י״ט) ותשטח עליו הריפות {{תוספת|קנה|חטין כתושין ונקלפין ונשתנו ע"י כתישה. ותמיהני שלא הביאו הדרשה שבסוטה מ"ב ב' ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין אותה כהריפות, והיא מליצה. ע"ד גנאי לזנות, והכונה אחת היא עם הדרשה שלפרנו, כי ה' וח' מתחלפין כפי שנבאר לקמן בפ' כ"ד בדרשה קודש הלולים.}}. (שם י"א א').

'''נחרפת לאיש. ''' תניא, האומר לאשה הרי את חרופתי מקודשת שנאמר נחרפת לאיש {{תוספת|קנו|מקודם לזה אמרו בגמ' האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ופריך ויהודה הוי רובא דעלמא, ומשני הכי קאמר, האומר חרופתי מקודשת שנאמר נחרפת לאיש, ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה, ופריך יהודה ועוד לקרא, אלא ה"ק האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ושוב פריך במאי עסקינן, אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה מנא ידעה מאי קאמר לה, ואי במדבר ונתן לה קדושיה הא אפי' לא אמר מידי ג"כ מקודשת כיון שנסמכת על ענין הדברים ושקול וטרי הגמ' בזה. יעוי"ש.

והנה מלשון קושית הגמ' מנא ידעה מאי קאמר לה מבואר שאליבא דאמת גם האומר חרופתי קאי גם אכולי עלמא, דאי איהודה לא שייך לשאול מנא ידעה מאי קאמר, כיון דשם קורין לארוסה חרופה, והוי כמו הלשון בכל העולם, הרי את מקודשת, ולכן הספק מחרופתי קאי על כל העולם ופריך במאי עסקינן כיון דלא ידעה מאי קאמר, ולכן לפי מסקנת הגמ' דאיירי במדבר על עסקי קדושיה, ממילא גם באומר חרופתי מקודשת כיון שעכ"פ מצינו בפסוק דחרופה הוי לשון קדושין, ורק ביהודה אפי' אם לא דבר מקודם על עסקי קדושיה ג"כ מקודשת, ודו"ק.

ולפי זה תראה מה ברורים ונאמנים דברי הרמב"ם בפ"ג ה"ו מאישות שכתב בסתם האומר חרופתי מקודשת וטענו עליו המפרשים מה שלא פירש דזה דוקא ביהודה, ולפי מש"כ הדבר פשוט, דבמדבר על עסקי קדושיה מספיק כל לשון קדושין שהוא, והרמב"ם שם איירי במדבר על עסקי קדושיה. ודו"ק.}}. (קדושין ו' א').

'''נחרפת לאיש. ''' מי שחציו עבד וחציו בן חורין אשתו יוצאת במיתת בעלה, דכתיב נחרפת לאיש, תרגם עקילוס הגר בכתושה לפני איש, כמה שנאמר (שמואל ב י״ז:י״ט) ותשטח עליו הריפות {{תוספת|קנז|עיין מש"כ בבאור מלה זו לעיל אות קנ"ה וצרף לכאן, ונסמך על הדרשה שבסמוך דאיירי הכתוב בחציה שפחה וחציה בת חורין, והוא הדין לחציו עבד וחציו ב"ח, וטעם הראי' דכיון דנחרפת היא לשון אישות א"כ ממילא, יש לה כל דיני אשה לבעלה, וכמו בכל אשה מיתת בעלה פוטרתה כך בזו.}}. (ירושלמי קדושין פ"א ה"א).

'''והפדה לא נפדתה. ''' ת"ר, אי והפדה יכול כולה ת"ל לא נפדתה, אי לא נפדתה יכול לכל, ת"ל והפדה, הא כיצד, פדויה ואינה פדויה, בחציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי הכתוב מדבר {{תוספת|קנח|לכאורה אינו מבואר כלל דרשת הגמרא, דהלא פשטות כונת הכתוב שלא נפדתה כלל, ומאי קשה ליה הלשון והפדה. ובס' התוה"מ ביאר ע"פ חקי שימוש הלשון דהיכי דהמקור בא לפני הפעל במשפט שולל מורה שהגם שהיה ראוי הדבר להעשות בכל זאת לא נעשה, יעו"ש שמביא דוגמאות לזה, ולפי"ז נתבאר שהכתוב כאן מדבר בשכבר פדו חציה שמהראוי אז היה לפדות את כולה ולא גמרו פדיונה, וא"כ ע"כ שמאורסת לעבד עברי, דבן חורין אסור בה מצד חלק שפחות שבה, וכן עבד כנעני אסור בה מצד חלק חרות שבה, ורק עבד עברי מותר בה, ולפי"ז הא דכתיב נחרפת לאיש פירושו לעבד עברי.

ויש להוסיף באור ע"פ מש"כ בעלי הלשון דהשורש חרף מורה גם על הנסיגה לאחור והביאו מאיוב כ"ג לא יחרף לבבי – לא יסוג לבבי אחור, ולפי"ז מתבאר כאן גם המובן בשם שפחה נחרפת לאיש שהיא נסוגה אחור מלהנשא, והיינו שאינה ראויה כלל להנשא, לא לעבד מצד החירות שבה ולא לב"ח מצד העבדות שבה.}}. (כריתות י"א א').

'''לא נתן לה. ''' ת"ר, בל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה, מאי טעמא, גמר לה לה מאשה {{תוספת|קנט|בגט אשה כתיב (פ' תצא) וכתב לה ספר כריתות וכאן כתיב או חפשה לא נתן לה, והיה יכול לכתוב או לא נשלחה לחפשי כדכתיב ר"פ משפטים, ואיירי בעבד כנעני שמל וטבל, וכמו אשה פטורה ממ"ע שהז"ג כך עבד. ובכלל אינו מבואר מה טעם בלמוד זה דפטור עבדים ממ"ע שהז"ג עפ"י הגז"ש לה לה דכתיב גבי גט ושטר שחרור, ומה שייכות זל"ז.

ונראה עפ"י מש"כ בס' אבודרהם (ט' א') ובתוס' רי"ד לקדושין בעיקר הטעם שהנשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דזמנה של אשה משועבד להבעל, ולכן לא תוכל להתחייב במצוה שהשעה גורמת, משום דאותה שעה יכול הבעל לדרשה למלא משלחתו [ובפ' בא (י"ג ט') הארכנו בסברא מחודשת זו], ולפי"ז אחרי דגם עבדים זמנם ושעתם משועבד לאדוניהם, לכן אין יכולים גם הם להתחייב במצות שהזמן והשעה גורמת להן, ואחרי דעיקר פטור שניהם הוא משום שעבודם, לכן מסמיך זה על הלשונות השוות דכתיבי בפטור שעבודיהם באשה בגט ובעבד בשחרור, ודו"ק.

ובזה יתיישב היטב מה שהקשה בטורי אבן כאן בסוגיא מה ראיה לעבד משפחה דאיירי כאן דלמא עבד חייב בכל המצות כשאר הזכרים, יעוי"ש, ולפי מש"כ הדבר פשוט, דטעם אחד לפטור עבד ושפחה, משום שעבוד זמנם, ורק תפס הגז"ש בשפחה משום שווי המלות לה לה דכתיב בשפחה.

ומה שעבד עברי חייב לפי"ז בכל המצות אע"פ שגם הוא זמנו משועבד לאדונו, י"ל דאעפ"כ אין גופו קנוי לבעלים כמו אשה ועבד כנעני, ובכל יום יכול לצאת לחרות ע"י גרעון כסף, ולכן על תנאי זה השכיר עצמו שיתחייב במצות, ומ"ש בקדושין כ"ב ב' עבד עברי גופו קנוי הוא רק לענין זה שמותר בשפחה כנענית כמש"כ הריטב"א שם.}}. (חגיגה ד' א').

'''לא נתן לה. ''' ת"ר, והפדה – אין לי אלא בכסף {{תוספת|קס|דסתם פדיה בכסף היא.}}, בשטר מניין, ת"ל או חפשה לא נתן לה ולהלן הוא אומר (פ' תצא) וכתב לה ספר כריתות, מה להלן בשטר אף כאן בשטר {{תוספת|קסא|יתכן בטעם הגז"ש מדלא כתיב או לא נשלחה לחפשי, כמש"כ לעיל, ע"כ מרומז שלתכלית חופשתה לא ניתן לה דבר בידה, והיינו ספר כריתות כמו באשה.}}. (גיטין מ"א ב').

'''לא נתן לה. ''' ת"ר, המשחרר חצי עבדו לא קנה, דגמרינן לה לה מאשה, מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא {{תוספת|קסב|ר"ל דבאשה כתיב וכתב לה ספר כריתות, ועמש"כ באות הקודם בטעם גז"ש זו וצרף לכאן, ואף דאיירי כאן בחציה שפחה וחציה בת חורין כמבואר בדרשה דלעיל, הוא הדין בחציו עבד וחציו ב"ח.}}. (שם שם).

'''לא נתן לה. ''' ת"ר, גט שחרור צריך שיהיה לשמה דכתיב או חפשה לא נתן לה {{תוספת|קסג|יתכן דדרשה זו באה בקצור, והכונה כמו בדרשות הקודמות דיליף לה לה מאשה, וכמו באשה ילפינן מדכתיב וכתב לה לשמה ה"נ כן, ונסמך על הדרשה דלעיל דחופשה היינו בשטר.}}. (ירושלמי סוטה פ"ב ח"ב).

'''בקרת תהיה. ''' ת"ר, בקרת תהיה, מלמד שהיא לוקה, ומאי משמע דהאי בקרת לישנא דמלקות הוא, אמר ר' יצחק, תהא בקראי, כדתנן (מכות כ"ב ב') גדול הדיינים מקרא, שני מונה, שלישי אומר הכהו, ורב אשי אמר בבקור תהיה, כדתנן (שם שם א') אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש {{תוספת|קסד|דבכל מלקות אומדין אותו כמה יכול לסבול, ובאמדוהו שיכול לסבול ה' ילקוהו רק שלש, דב' הנשארים אין יכולין להשתלש, והוי לשון בקורת תהיה מלשון כבקרת רועה עדרו, לא יבקר בין טוב לרע, ולפי"ז ממילא מבואר שפירש בקרת תהיה שמלקין אותה.}}, יכול שניהם לוקין ת"ל תהיה – היא לוקה והוא אינו לוקה {{תוספת|קסה|אלא מביא קרבן כמבואר בסמוך. ועיין מש"כ בענין דרשה זו בפרשה תצא בפ' והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. וצ"ע בדרשת ר' יצחק דיליף מכאן דצריך למנות מספר המלקות עפ"י דרשה שאינה פשוטה כל כך, ולמה לא יליף זה מהלשון במספר דכתיב בענין מלקות גופא, שזה הלשון מורה על הענין הסדורי וכמו וספרתם לכם חמשים יום וכדומה.}}. (כריתות י"א א').

'''בקרת תהיה. ''' מכדי עד הכא באיש משתעי קרא נכתוב והביא את אשמו והדר בקרת תהיה {{תוספת|קסו|ר"ל יפרש מקודם דיני האיש ואח"כ יתחיל הדינים שלה.}}, הכי קאמר קרא, אם בקרת תהיה היא והביא הוא את אשמו, ואם לא תהיה בקרת לא יביא הוא את אשמו {{תוספת|קסז|ר"ל אם היא תתחייב מלקות [כמבואר בדרשה הקודמת דבקרת הוא לשון וענין מלקות, יעוי"ש] וכגון שגדולה היא ובת עונשין, ויתר הפרטים שבדין וענין זה כמבואר בריש פרשה זו אז יביא הוא את אשמו, ואם אין בה מלקות כגון שקטנה היא או שלא נתקיימו בה פרטי הדינים שבפרשה לא יביא גם הוא את אשמו. והסברא בזה, דכל כמה שלא נפטרה היא מעונשה אינו יכול להפטר גם הוא, ומבואר בגמ', דבכל אופן לא תביא היא קרבן, דבדידיה תלי רחמנא כדכתיב והביא את אשמו.}}. (שם שם).

'''לא יומתו כי לא חפשה. ''' אתמר, חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון, א"ר זירא, גמרו קדושי ראשון, מאי טעמא, דכתיב לא יומתו כי לא חפשה, הא חפשה יומתו {{תוספת|קסח|ר"ל ע"י השחרור נגמרו הקדושין הקודמים, דעד עכשיו היה הבא עליה באשם ומלקות ועכשיו במיתה. והראיה מפסוק זה הוא עפ"י מה דמוקמינן לעיל דפסוק זה איירי בחציה שפחה וחציה ב"ח, וס"ל דהכי קאמר, אין חייבין מיתה משום אשת איש כי לא חפשה לאחר קדושין הא חפשה אח"כ יומתו, דהו"ל אשת איש גמורה. ורמב"ם בפ"ד הט"ז מאישות הסביר יותר ענין הגמר הזה, דכיון שנשתחררה גמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה וא"צ לקדשה קדושין אחרים.

אכן סוף דבריו שכתב בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם – דבריו אלה קשים להולמן, שהוא סותר עצמו תוך דבריו הקודמים, דכיון שפסק שנגמרו קדושי ראשון וא"כ היא א"א גמורה, ולפי"ז הרי ידוע הוא שאין הקדושין תופסין בא"א, ומה זה שכתב דהוי ספק קדושין לשניהם, ועיין במפרשים.

ומה שנראה בדעתו שמפני שבגמרא באה מחלוקת אמוראים בזה אם גמרו קדושי ראשון או פקעו ולא הוכרע [יען כי הראיה מפסוק זה הוכיחו בגמרא שאפשר לדחות], לכן פסק לחומרא בכל אופן, והיינו שאם בא עליה אחד לאחר שנשתחררה הוי במיתה כדין א"א, ואם קדשה אחר לאחר שנשתחררה הוי ספק קדושין לשניהם, ולפי"ז צריך רק להגיה קצת בדבריו ולהוסיף הלשון ואע"פ כן, כלומר ואע"פ שגמרו קדושי ראשון בכ"ז אם בא אחר וקדשה הוי ספק קדושין לשניהם, דאזלינן לחומרא בכל צד ככל שאר ספק קדושין, ודו"ק.}}. (גיטין מ"ג ב').

== כב ==

'''על חטאתו אשר חטא. ''' מלמד שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה {{תוספת|קסט|ר"ל על ביאות הרבה על שפחה אחת בהעלם אחת, כלומר קודם שהביא קרבן על ביאה זו בא ביאה אחרת, וכבר כתבנו מזה לעיל בפסוק כ' אות קנ"ב וקנ"ג יעו"ש וצרף לכאן.}}. (כריתותט' א').

'''מחטאתו אשר חטא. ''' מה ת"ל, לעשות את המזיד כשוגג {{תוספת|קע|ר"ל שמביא קרבן גם כשהוא מזיד, אע"פ דבעלמא בא קרבן רק על השוגג, אבל הכא גזה"כ הוא דגם במזיד יביא קרבן. וטעם הדבר משום דהלשון מחטאתו אשר חטא מיותר הוא כולו, דהא כבר כתיב על חטאתו אשר חטא, ולכן בא לרמז דבכל אופן שחטא חייב קרבן ואפילו במזיד.}}. (שם שם).

== כג ==

'''כי תבאו. ''' פרט לשנטעו עובדי כוכבים עד שלא באו ישראל לארץ שאינו חייב בערלה {{תוספת|קעא|ובתו"כ מסיים בזה, או יכול שאני מוציא את שנטעו עובדי כוכבים משבאו לארץ ת"ל כל עץ, והראיה אינה מבוארת, והמפרשים נדחקו בזה, אבל מדברי הגר"א בשנות אליהו פ"א מ"ב דערלה למדתי כי ט"ס הוא וצ"ל ת"ל כי תבאו ונטעתם מכל מקום, והפירוש פשוט, דאי נימא דגם משבאו צריך דוקא שינטעו בעצמם א"כ ל"ל כי תבאו, פשיטא היא, דאיך ינטעו קודם שיבאו, אלא ע"כ דאפילו אם נטעו עובדי כוכבים רק כיון שבאו ישראל לארץ.}}. (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב).

'''אל הארץ. ''' יכול משבאו לעבר הירדן, ת"ל אל הארץ – הארץ המיוחדת {{תוספת|קעב|מה' הידיעה דריש, וכמה דרשות כאלה נמצאו בגמרא. ולעיל בפ' מצורע בענין נגעי בתים דריש זה מלשון אל ארץ כנען, וע' מש"כ שם בטעם הדיוק שמוציא עבר הירדן.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''כי תבאו ונטעתם. ''' מלמד שאפילו נטעו עד שלא כבשו את הארץ חייב בערלה {{תוספת|קעג|ר"ל מיד כשבאו אע"פ שהכבישה היתה לאחר זמן, כנודע. ובירושלמי כאן פלפלו בענין זה והדברים שם צריך תקון והגה"ה.

ועיין ברמב"ם פ"י ה"י ממאכ"א שכתב כל האוכל כזית מן הערלה לוקה, במה ד"א בנוטע בא"י שנאמר כי תבאו אל הארץ וכו', ובאמת בסוגיא דקדושין ל"ז ב' מסיק הגמרא דאין ראיה על היתר חו"ל מלשון כי תבאו אל הארץ, וראיה מתפילין ופטר חמור דכתיב בהו ג"כ לשון כי תבאו ובכ"ז חייבים גם בחו"ל, אלא הטעם פטור ערלה בחו"ל משום דחובת קרקע היא וכל חובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ, יעו"ש. אך מה שתלה הרמב"ם בלשון כי תבאו אל הארץ הוא משום דדרך הרמב"ם להסמיך אדרשה היותר פשוטה בכתוב באותו ענין אע"פ שנדחית בגמרא כמש"כ בדרכו זו בפ' שמיני (י' ו') ובס"פ אחרי. –

והנה בסוגיא דקדושין הנ"ל איתא, אמר לו לוי לשמואל ספוק לי ואני אוכל, ופירש"י לקוט שלא בפני שיהיה אצלי ספק ואנא איכל, ובערלה קאי, רב אויא ורבה בב"ח מספקו ספוקי להדדי, מבואר מזה דמותר לאדם להאכיל לחבירו דבר איסור מכיון שאינו יודע, והוא חידוש נפלא שלא מצינו כיוצא בזה בשאר איסורים, וע' בכ"מ ולח"מ פ"י הי"א ממאכ"א שכתבו דלא קיי"ל כן לדינא, אך לא הכריחו מנ"ל זה.

והנה יש להביא ראיה מכרחת דלא קיי"ל כהנך אמוראי ממה דקיי"ל במשנה סוכה ל"ד ב' אתרוג של ערלה פסול משום דאין בו היתר אכילה, ואין זה נקרא לכם, והנה אין ספק שדין המשנה קאי גם בא"י גם בחו"ל, ושם בסוגיא ל"ה ב' כתבו רש"י ותוס' דאתרוג של תרומה כשר גם לישראל, משום דכיון דראוי לכהן נקרא היתר אכילה. ולפי"ז אם היה רשאי לכתחלה לספות ערלה למאן דלא ידע א"כ אמאי אתרוג של ערלה פסול, הא יש בו היתר אכילה, ודו"ק.

ועיין בב"י ליו"ד סי' רצ"ד שכתב בטעם הנך אמוראי, משום דבגמרא איתא פלוגתא אי ערלה בחו"ל הוי הלמ"מ או הלכתא מדינה, ר"ל שמדינות חו"ל קבלו עליהם איסור ערלה, וס"ל להנך אמוראי דהוי הלכתא מדינה ולכן הקילו גם באופן כזה, אבל אנו דקיי"ל דהוי הלכה למ"מ לכן אסור גם באופן כזה, ואין להאריך עוד.}}. (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב).

'''ונטעתם. ''' אחד הנוטע ואחד המבריך ואחר המרכיב חייב בערלה {{תוספת|קעד|ובתו"כ כאן איתא ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב, וכ"מ בסוטה מ"ג ב', וזה היפך מדין הגמרא, וכתבו הראשונים, דהרבוי מהברכה והרכבה איירי כשחתך בד אחד מן האילן הזקן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר, ומכיון שאין הבד מעורה באילן הזקן ואין לו יניקה ממנו לכן הוי חיותו מעצמו וממילא חייב בערלה. וההיא דתו"כ וגמ' דסוטה איירי שמתח בד אחד מן האילן הזקן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן ויש לו יניקה וחיות ממנו, לכן פטור מערלה. וע' בטורי אבן כאן ובס' התוה"מ שהאריכו הרבה בזה, ולדברינו הענין מבואר.}}. (ר"ה ט' ב').

'''ונטעתם. ''' תניא, א"ר ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה, [מאי טעמא, ונטעתם כתיב בכל מקום שהוא] {{תוספת|קעה|לא כמו במעשר דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, דמשמע דוקא הזרוע בשדה, אבל הכא לא כתיב בשדה, אלא סתם ונטעתם ואפילו בתוך הבית נקרא נטיעה, וע"ל ר"פ בהר.}}. (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב).

'''ונטעתם. ''' פרט לעולה מאליו שפטור מערלה {{תוספת|קעו|ובמשנה ב' פ"א דערלה איתא להיפך, דעולה מאליו חייב בערלה, וכתבו המפרשים דהמשנה איירי בעולה מאליו בישוב, והתוספתא איירי בעולה מאליו במקום יערים ומדבר. וטעם החלוק נראה דבמקום ישוב יש יותר לתלות שבאיזה זמן מן הזמנים נטעו בזה המקום, משא"כ ביערים ומדבריות, אמנם לפי"ז צ"ל דבחו"ל פטור לעולם אפילו בישוב, כיון דאפשר שיעלה גם מאליו ממש, וראיה דעולה גם במדבריות, וא"כ עכ"פ ספיקא הוי, וספק ערלה בחו"ל מותר כמשכ"ל. אמנם הרמב"ם בפ"י ה"ה ממע"ש לא כתב החילוק בין ישוב למדבר אלא בין רשות היחיד לרה"ר, וכ"מ בתוספתא, ולא נתבאר לי היטב טעם לחילוק זה.}}. (תוספתא. ערלה פ"א).

'''כל עץ מאכל. ''' תניא, היה ר' מאיר אומר, ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ לא יאכל איני יודע שעץ מאכל הוא, אלא מה ת"ל עץ מאכל, להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה – זה פלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה וללמדך שאין א"י חסרה כלום, שנאמר (פ' עקב) לא תחסר כל בה {{תוספת|קעז|הרבותא בפלפלין הוא דלא נימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל שאינו גבוה מן הארץ ולכן אין להם תורת אילן רק תורת ירק שאין נוהג בו ערלה.}}. (ברכות ל"ו ב').

'''עץ מאכל. ''' כל שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור {{תוספת|קעח|ומבואר בירושלמי דצריך לעשות איזה היכר שאינו לצורך אכילה כגון שיטע את האילנות רצופים וכדומה הכירים. וע' ביו"ד סי' רצ"ד סכ"ג.

וע' בשו"ת רדב"ז החדשות ח"א סי' תצ"ט חקר לענין פרי שאינו ראוי כי אם לרפואה אם נוהג בו דין ערלה, וכתב דכיון דכתיב כל עץ מאכל, ועץ הנטוע לרפואה אע"פ שהרפואה דרך אכילה בכ"ז לאו עץ מאכל הוא, כיון דאין דרך הבריאים לאכלו, וסימן לדבר והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, אלמא תרופה לאו מאכל הוא, עכ"ל.

ואחרי שידוע שהיה הרדב"ז בקי מצויין בס' הי"ד להרמב"ם לכן יש לתמוה עליו שלא הביא ראיה לחדושו מדברי רמב"ם פ"ה הי"א משמיטה דפירות שביעית הראויים לאכילה אין עושין מהם מלוגמא, משום דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשינן לאכלה ולא לרפואה, והנה בגמרא סוכה מ' ב' איתא הלשון ולא למלוגמא והרמב"ם מסביר זה בלשון לאכלה ולא לרפואה, הרי דס"ל דכל שלרפואה אינו בכלל אכילה, ואין לומר דשאני מלוגמא מפני שהיא רטיה חוץ לגוף, שהרי בירושלמי, פ"ז ה"א דשביעית איתא יצא מלוגמא שאינה אלא לחולים, הרי דמטעם זה כל מיני הרפואות במשמע אף אותם שהם בדרך אכילה, והטעם מבואר שם משום דאין דרך הבריאים לאכלו, יעו"ש.}}. (ירושלמי ערלה פ"א ה"א).

'''את פריו. ''' את – לרבות הטפל לפריו, ומאי ניהו – שומר לפרי {{תוספת|קעט|כגון גרעינין שבתוך הענבים וקליפות שבחוץ והפרח שעליהם כמו על אתרוג, וע' בסמוך.}}. (ברכות ל"ו ב').

'''את פריו. ''' אין סופגין משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים, מאי טעמא, יליף פרי פרי מבכורים {{תוספת|קפ|ר"ל פירות של ערלה שסחטן והוציא מהן משקה אין לוקה זה השותה אותן אלא בסוחט זיתים וענבים בלבד, לאפוקי אם סחט יין מתפוחים ודבש מתמרים וכדומה, משום דכל אלה אין נחשבים כמשקה רק זיעה בעלמא, ובכורים גופא ילפינן מתרומה דכתיב בה תירש ויצהר דהיינו זיתים וענבים. ועיין בתוס' פסחים כ"ד ב' כתבו דמן הדין גם משקה הנסחט מזיתים וענבים הוי זיעה בעלמא ורק גזה"כ הוא דהוי כפרי עצמה ע"פ גז"ש זו שלפנינו, עכ"ד. ונ"מ בזה לענין מה דקיי"ל בברכות ל"ח א' דעל משקה הנסחט מברכין שהכל משום דהוי זיעה בעלמא, יעו"ש. ולפי דברי התוס' אתי גז"ש פרי פרי ללמדנו שגם לענין ברכה יוצא משקה הנסחט מזיתים וענבים מכלל שארי משקים הנסחטים שמברכין עליהם כמו על הפרי עצמה, ואי לאו הגז"ש הוי מברכין עלייהו שהכל משום דהוי זיעה בעלמא.}}. (חולין קכ"א א').

'''את פריו. ''' פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים ולמי סמדר {{תוספת|קפא|מי גפנים הם המים היוצאים מן הגפנים כשחותכין אותן או את הזמורות בימי ניסן, ומי סמדר הוא, כי הגפן משיפרח מיד ניכר בו ענב דק, ועד שיתגדל הענב כפול הלבן נקרא סמדר ואח"כ נקרא בוסר עד שיתבשל לגמרי, וכל אלה אין נחשבים פרי.}}, יכול שאני מוציא ענקלות והבוסר ת"ל את פריו {{תוספת|קפב|ענקלות הם ענבים שהשירן הרוח קודם שליש בישולן, ובירושלמי ערלה פ"א ה"ח מפרש מלה זו ע"ד נוטריקון ענבים שלקו תלת, וקמ"ל דאע"פ שלא נתבשלו כל צרכן מ"מ אתרבו בכלל פרי דאת רבויא הוא, וע"ע בפ' הסמוך אות קפ"ט.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''שלש שנים. ''' באחד בתשרי ראש השנה לנטיעה {{תוספת|קפג|אילן שנטעו מ"ד יום קודם ר"ה חוץ מיום הקליטה, דהיינו י"ד יום בכדי שיקלוט האילן וישתרש בקרקע [שזה שיעור קליטה והשרשה] ואח"כ עוד ל' יום שיחשב שנה, אז כשהגיע תשרי עלתה לו שנה בשנות הערלה, ומיהו אע"פ כן כשיגיע ר"ה השלישי עדיין הפירות ערלה עד ט"ו בשבט, דהא דאחד בתשרי, ר"ה לנטיעה היינו לתחלת נטיעה אבל זה כבר נעשה אילן, ור"ה לאילנות הוי ט"ו בשבט, וע"ע בפ' הסמוך.}}, מנלן, דכתיב שלש שנים ערלים וכתיב ובשנה הרביעית, ויליף שנה שנה מתשרי, דכתיב (פ' עקב) מראשית השנה {{תוספת|קפד|ושנת העולם מתחילין לחשב מתשרי כמבואר לפנינו בפ' עקב בפסוק המובא בזה.}}. (ר"ה ט' ב').

'''שלש שנים יהיה. ''' יכול בתוך ג' שנים אסור ולאחר ג' שנים יהיה מותר, ת"ל יהיה {{תוספת|קפה|בכ"מ דרשינן יהיה בהווייתן יהא, ור"ל שישאר כן לעולם.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''יהיה לכם. ''' לכם – לרבות את הנטוע לרבים {{תוספת|קפו|הנוטע ברשותו לצורך רבים, והרבותא בזה נראה דלא נימא דהוי כמו הפקר דפטור מערלה, ועיין ברמב"ם פ"י ה"ד ממעש"ש כתב בזה טעם אחר ממ"ש בגמ', וכבר כתבנו כ"פ בדרך הרמב"ם ושיטתו בחבורו לתפוס דרשה פשוטה היכא שאין נ"מ לדינא.

ומ"ש הרמב"ם שם במה ד"א בא"י אבל בחו"ל פטור – אינו מבואר זה מפורש בשום מקום, והכ"מ לא גילה מקורו, והרא"ש חולק עליו. ונראה בטעמו ע"פ מ"ד בקדושין ל"ח א' כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ובענין זה דהנוטע לרבים פלוגתא היא בסוגיא שלפנינו בין חכמים לר' יהודה, ואע"פ שבעלמא הלכה כחכמים, אך בכאן ע"פ הכלל כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל קיי"ל כר' יהודה דמיקל. וחידוש על בעלי השו"ע ביו"ד סי' רצ"ד סכ"ה שלא כתבו בענין זה מאומה.}}. (פסחים כ"ב ב').

'''לא יאכל. ''' אין לי אלא איסור אכילה, מניין שלא יהנה ממנו שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לא יאכל – לרבות את כולם {{תוספת|קפז|דלשון ערלתו ערלים מיותר, ומרמז על תוקף איסורם היינו דאסורים אפילו בהנאה, ואע"פ דבלא"ה ג"כ הוי ידעינן דאסור בהנאה ע"פ הכלל דכל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, אך הו"א מדכתיב יהיה לכם ובעלמא דרשינן מן לכם היתר הנאה, קמ"ל. ומה דפרט שני דברים בפרט ההנאה, צביעה והדלקה, ולא כתב סתם שלא יהנה, הוא משום דהו"א דצביעה לאו הנאה היא כיון דלא הוי אלא חזותא בעלמא, וכן הדלקה כיון דהוי דרך ביעורו, קמ"ל.}}. (שם שם).

== כד ==

'''ובשנה הרביעית. ''' ת"ר, אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה, ואסורין עד ט"ו בשבט, פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה דאמר קרא ובשנה הרביעית ובשנה החמישית (פ' כ"ה) פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמשית ועדיין אסורה משום רבעי {{תוספת|קפח|כבר בא ענין זה לפנינו בפ' הקודם בדרשה שלש שנים. וע' ביו"ד סי' רצ"ד לענין חשבון השנים. וכלל ענין נטע רבעי הוא שהפירות הגדלים בשנה הרביעית בזמן שביהמ"ק היה קיים היה צריך להעלותם לירושלים ולאוכלן שם או לפדותן במקומן ולהעלות דמי הפדיון לשם כפי שיתבאר בסמוך אות קצ"ה, ובזה"ז פודין אותן אפילו בשוה פרוטה ומשליכין הפרוטה לים.}}. (ר"ה ט' וי' א').

'''כל פריו קודש. ''' תניא, ר' יוסי אומר, פרי אתה פודה ואי אתה פודה בוסר ופגין {{תוספת|קפט|עיין מש"כ באות הקודם, והרבותא בזה דאינו כמו בערלה שגם פירות כאלו חייבות בערלה כמבואר בפ' הקודם, משום דהתם מרבינן מן את והכא לא כתיב את.}}. (ירושלמי ערלה פ"א ה"ה).

'''קודש. ''' נאמר כאן קודש ונאמר במעשר קודש (פ' בחקתי), מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור {{תוספת|קצ|שצריך להוסיף חומש ומתבערים מן הבית לאחר זמנן כמבואר בפ' תבא.}} אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור {{תוספת|קצא|שמבערו מן הבית בשנה הרביעית והשביעית בשמיטה כשהמעשרות מתבערין כמו מעש"ש כדיליף, ויש להעיר למה לא יליף ממעשר גם לענין זה שמותר לפדותו בשער הזול ומערימין עליו כדי להפטר מחומש, והיינו שאומר אדם לבנו ובתו הגדולים הילך מעות אלו ופדה בהם, כמבואר בפ"ד דמעש"ש. ואפשר לומר דלענין זה לא ילפינן ממעש"ש ע"פ המבואר בירושלמי שם בטעם הדבר שמותר לפדות מעש"ש בשער הזול ומערימין עליו מפני שנאמר בו ברכה, כי יברכך ה', משא"כ כאן, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים.}}. (קדושין נ"ד ב').

'''קודש. ''' נאמר כאן קודש ונאמר במעשר קודש (פ' בחקותי), מה קודש דגבי מעשר אע"פ דממון גבוה הוא אפ"ה לענין פדיה אוקמיה רחמנא ברשותיה {{תוספת|קצב|שיוסיף חומש בשעת הפדיון, דאין חייבין רק על מעשר שלו דכתיב ממעשרו וכפי שיתבאר אי"ה בפ' בחקתי, ואי הוי ממון גבוה לא היה צריך להוסיף חומש.}} אף קודש דגבי כרם רבעי אע"פ דלאו ממון דידיה הוא אפ"ה לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה {{תוספת|קצג|ועיין מש"כ בדרשה הקודמת.}}. (ב"ק ס"ט ב').

'''קודש. ''' הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל ואסור לאונן {{תוספת|קצד|כשמביאין הפירות לאכול בירושלים קורין עליו את ההלל ואסור לאונן כדכתיב בבכורים לא אכלתי באוני ממנו, והוא הדין לכל הקדשים כמבואר לפנינו בפ' ויקרא ריש פ' ד'.}}. (ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ב).

'''קודש הלולים. ''' תניא, מה ת"ל הלולים, חד ללמד אחלי' והדר אכליה, וחד ללמד שדבר הטעון שירה טעון חלול ושאינו טעון שירה אינו טעון חלול {{תוספת|קצה|הדרשה הראשונה אחליה והדר אכליה באה להורות שאם באת לאכלו חוץ לירושלים תוציאהו לחולין ע"י פדיון, ודריש הלולים כמו חלולים, שהה' מתחלף בח', מפני שהם ממוצא אחד, וכן דעת חז"ל בכ"מ לדרוש ה' לח' כפי שיתבאר בדרשה הבאה, והדרשה השניה באה שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם, שנאמר קודש הלולים דבר שמהללין בו טעון חלול וזהו יין, ודריש הלולים מלשון הלל, ושיר והלל חדא היא, וכמו שילפו בפסחים צ"ה ב' שאכילת פסח בליל פסח טעון הלל מפסוק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, יעו"ש, ואין אומרים שירה אלא על היין, וממילא מבואר שאין דין רבעי אלא בכרם, כמבואר, ודו"ק.}}. (ברכות ל"ה א').

'''קודש הלולים. ''' תניא, מניין שהוא צריך פדיון ת"ל קודש הלולים, ולא מתמנעין רבנן לדרוש ה' לח' {{תוספת|קצו|ר"ל שאם רוצה לאכלו חוץ לירושלים צריך להוציא אותו לחולין ע"י פדיון, והיינו הך דדרשה הקודמת אחליה והדר אכליה, ובשינוי לשון, ודרשו הלולים כמו חלולים בחלוף ה' לח' וכדמסיים ולא מתמנעין רבנן לדרוש ה' לח', וטעם הדבר מפני שהם ממוצא אחד, וכל אותיות שהם ממוצא אחד מתחלפין כנודע, וכך דרך חו"ל בכ"מ בגמרא בבלי וירושלמי, כמו בברכות ל' ב' בהדרת קודש אל תקרא בהדרת אלא בחרדת, ובשבת ל"ב ב' אל תקרא בהלה אלא בחלה, ושם נ"ה ב' עה"פ פחז כמים דרשו הח' דפחז כמו ה', ושם ק"ד א' חס טן – השטן, ושם ק"ה א' דרשו מה' דהמון גוים מלת חביב, ובעירובין י"ט א' דרשו גיהנם גי שיורדין לה על עסקי חנם [עריות, עמ"ש במהרש"א, והמפרשים לא בארו בזה מאומה], ובפסחים פ"ט א' דרשו מהיות משה כמו מחיות השה, ובריש מו"ק ב' א' משקין בית השלחין מפרש בגמ' בית השלחין לישנא דצחותא היא דכתיב ואתה עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי, ופרש"י ה' מתחלף בח', וביומא נ"ד א' דרשו ויצא מן בת ציון כל הדרה – כל חדרה, ובמגילה ט"ו א' התך זה דניאל ולמה נקרא שמו התך שכל דברי מלכות נחתכין על פיו הרי דדרשו התך כמו חתך, ובמנחות נ"ג א' מצה תהיה – תחיה, ובכריתות י"א א' וממאי דהאי נחרפת לישנא דשנויי הוא דכתיב ותשטח עליו הריפות, ובירושלמי פאה פ"א ה"א דרשו הפ' כבד את ה' מהונך – מחונך, ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אלה הדברים, א' חד, ל' – תלתין, ח' – תמניא, הרי ל"ט, ובפסיקתא רבתא פמ"א דרשו הפ' דתהלים (ע"ג) הצמת כל זונה ממך, כמו כל זונח ממך.

ובזה נראה לפרש מ"ש בברכות נ"ז א' הרואה הספד בחלום [כלומר מלת הספד, כן מבואר בגמ'] מן השמים חסו עליו ופדאוהו, ולא נתבאר הענין. ולפי מ"ש דרגילין חז"ל לדרוש ה' לח' דרשו נוטריקון הספד כמו חס פד – חסו ופדו, ואין להאריך עוד{{הערה|עי' מה שהאריך בתורה תמימה [[תורה תמימה/בראשית/יז#ה|בראשית יז ה]] הערה יג; [[תורה תמימה/בראשית/מט#ד|שם מט ד]] הערה ג; [[תורה תמימה/שמות/כ#יב|שמות כ יב]] הערה פב; [[תורה תמימה/ויקרא/כו#טז|להלן כו טז]] הערה ל; [[תורה תמימה/אסתר/ד#ה|אסתר ד ה]] הערה יא.}}.}}. (ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ב).

'''קודש הלולים לה'. ''' ת"ר, קודש הלולים לה', מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם {{תוספת|קצז|דריש הלולים מלשון הלל ושבח, ומעוט רבים שנים.}}, מכאן היה אומר ר"ע, אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך {{תוספת|קצח|ומסיק בגמ' דדרשה זו אסמכתא ועיקר אתיא הדרשה דהלולים לדרשה הקודמת לענין פדיון. וחובת הברכה ילפינן מסברא בעלמא, דכשהוא שבע מברך כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, כשהוא רעב לא כש"כ.}}. (ברכות ל"ה א').

== כה ==

'''להוסיף לכם תבואתו. ''' תניא, רבי אומר, נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן (פ' תצא) ותבואת הכרם, מה להלן כרם אף כאן כרם, [מלמד שאין דין רבעי נוהג אלא בכרם] {{תוספת|קצט|ועי' מש"כ בזה בפ' הקודם אות קצ"ה.}}. (שם שם).

'''להוסיף לכם תבואתו. ''' תניא, ר' עקיבא אומר, לא דברה תורה אלא כנגד היצר, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו {{תוספת|ר|בזכות קיום מצות ערלה ורבעי, ואפשר לומר בטעם דרשה זו משום דכפי המבואר בדרשה דפ' הקודם דכמה דברים ילפינן רבעי ממעש"ש, ובמעש"ש כתיב כי יברכך ה', ולכן דריש גם ברבעי ששולטת ברכה.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''תבואתו. ''' מלמד שאין נפדה אלא תבואה, מכאן אמרו (מעש"ש פ"ה) אין פודין את הרבעי עד שיגיע לעונת המעשרות {{תוספת|רא|היינו שיהיו מבושלין כל צרכן, ונראה שהדרשה זו מכונת להדרשה שהבאנו בפסוק הקודם, את פריו, פרי אתה פודה ואי אתה פודה בוסר ופגין, וכ"נ בדעת הגר"א ביו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ח.}}. (שם).

== כו ==

'''לא תאכלו על הדם. ''' תניא, א"ר יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב, מאי דכתיב לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם {{תוספת|רב|הנה פשטות מצוה זו פירשו המפרשים שהיה מנהג אצל העמים הקדמונים לאסוף הדם הנשחט לתוך גומא ולאכול סביבה, וזה היה אצלם כעין ניחוש וכישוף לידע עתידות, ולכן סמך הכתוב מצות מניעת דבר זה לצוי לא תנחשו, וזהו באור הענין בש"א י"ד ויגידו לשאול הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר בגדתם וגו', ועי"ש ברד"ק, דמבואר שענין אכילה כזו היתה מענין ניחוש וע"ז.

אמנם בדברי חז"ל באו כמה דרשות בש"ס על פסוק זה כפי שיבאו לפנינו, ומפורש כתב רש"י בחולין קכ"א ב' שאינם אלא אסמכתות בעלמא, ובסנהדרין ס"ג א' מבואר שאין לוקין על כל הלאוין הכלולים בדרשות אלו, ולפנינו יתבאר בכל דרש שבפסוק זה איך נלמד ונסמך.

וטעם דרשה שלפנינו לענין איסור אכילה ושתיה קודם התפלה נראה עפ"י מה שיבואר בסמוך בפסוק זה דאסור לאכול בשר קדשים קודם שנזרק הדם, וידוע הוא דעיקר הקרבן וכפרתו הוא זריקת הדם כמש"כ בפ' אחרי ואני נתתיו על המזבח לכפר, ומבואר בכ"מ בתלמוד דהתפלה היא במקום קרבן, וכמ"ש במגילה ל"א ב' אמר הקב"ה כבר תקנתי להם לישראל סדר קרבנות ובזמן שקוראים לפני מעלה אני עליהם כאלו מקריבים לפני וכו', ועפ"י זה מסמיך כאן שאסור לאכול קודם התפלה שהיא במקום קרבן דעיקרו הוא הדם, כמבואר ודו"ק.

והנה בגמ' כאן באה עוד דרשה בענין איסור אכילה ושתיה קודם התפלה שעליו הכתוב אומר (מלכים א י״ד:ט׳) ואותי השלכת אחרי גוך, אל תקרא גוך אלא גאך, אמר הקב"ה, לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים, וענין הגאוה הוא משום דכשהאדם אוכל ושותה דעתו זחה וגאה עליו. ויש להעיר נ"מ בין הדרשות, דלפי הדרשה מחמת גאוה אם קרא ק"ש שזה הוא קבלת מלכות שמים מותר לאכול ולשתות אף שעדיין לא התפלל כל תפלתו, משא"כ לדרשה לא תאכלו על הדם אסור לאכול ולשתות קודם שגמר תפלת י"ח וסדר קרבנות שזה הוא במקום קרבן.

ולפי זה צ"ע בדברי הפוסקים באו"ח סי' פ"ט, שהביאו סמך לדין זה דאסור לאכול ולשתות קודם התפלה את הדרשה מן הפ' ואותי השלכת, דלפי מש"כ היה נאות יותר להביא הדרשה שלפנינו דכוללת כל התפלה, ודו"ק.}}. (ברכות י' ב').

'''לא תאכלו על הדם. ''' תניא, מניין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה, שנאמר לא תאכלו על הדם {{תוספת|רג|עיין מש"כ ריש אות הקודם, ודריש על כמו עם, וכמו הלשון ולא שתם על צאן לבן, שפירושו עם, ור"ל שלא יאכל הבשר עם הדם, כשהדם בתוכה, וכ' רש"י בחולין קכ"א ב' דדין זה מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא.}}. (סנהדרין ס"ג א').

'''לא תאכלו על הדם. ''' מהו לא תאכלו על הדם – לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק {{תוספת|רד|עיין מש"כ ריש אות ר"ב, ודריש על כמו אצל, וכמו והוא עומד עליהם, ור"ל שאסור לאכול הבשר קודם שנזרק הדם דהוי כמו אוכל אצלו, ולכן דייק לומר ועדיין דם במזרק ולא נקט בסתם קודם שיזרק הדם כדי לפרש מלת על כמש"כ, ודו"ק.}}. (שם שם).

'''לא תאכלו על הדם. ''' תניא, ר' דוסא אומר, מניין שאין מברין על הרוגי ב"ד, שנאמר לא תאכלו על הדם {{תוספת|רה|ר"ל שאין אוכלין סעודת הבראה על הרוגי ב"ד, ומפרש על כמו על דבר, וכמו הנך מת על האשה אשר לקחת, ופירושו בשביל סבת הדבר, וענין צווי מניעה זו פירש בחזקוני שכן היה מנהג אמוריים שגואלי הדם היו אוכלין על קבר הנרצח, ועי' מש"כ לעיל אות ר"ב.}}. (שם שם).

'''לא תאכלו על הדם. ''' תניא, ר' עקיבא אומר, מניין לסנהדרין שדנו להרוג את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום, שנאמר לא תאכלו על הדם {{תוספת|רו|עי' מש"כ לעיל ריש אות ר"ב, ודריש על כמו אחר, וכמו על עולת התמיד, ור"ל אחר שפיכת הדם. ובס' רה"ז הביא ממדרש שלא יאכל אדם קודם קבורת המת, ויתכן שנסמך על לשון פסוק זה, ועי' ביו"ד סי' שמ"א וצ"ע.}}. (שם שם).

'''לא תאכלו על הדם. ''' תניא, ר' יוחנן אומר, לא תאכלו על הדם, הרי זו אזהרה לבן סו"מ {{תוספת|רז|דריש על כמו אל, וכמו ותתפלל חנה על ה', ור"ל שלא יאכל באופן כזה שיבא אל הדם והרצח ונסמך על מ"ש בגמ' סנהדרין ע"א א' בן סורר ומורה על שם סופו נהרג, דכיון דמרגיל עצמו להיות זולל וסובא סופו להרוג ולגזול כדי למלאות תאותו.}}. (שם שם).

'''לא תנחשו. ''' ת"ר, מנחש – זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו, אל תתחיל בי, שחרית הוא, ר"ח הוא, מוצאי שבת הוא {{תוספת|רח|ר"ל שתולה מעשיו והליכותיו במקרים וזמנים אלה והם, דרכי ההמון הגס, אבל המשכילים ביראת ה' הם תמימים ברוחם ונפשם כי הכל בהשגחה עליונית. ועיין מש"כ בפ' חיי בענין הסימן שעשה אליעזר עבד אברהם בצאת רבקה לשאיבת המים, יעוי"ש.}}. (שם ס"ה ב').

'''לא תנחשו וגו'. ''' ת"ר, לא תנחשו ולא תעוננו, כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים {{תוספת|רט|שהולכים אחר צפצופים שונים של העופות ואומרים שאם מצפצף כך הוא סימן שיהיה או לא יהיה כך, ועיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן.}}. (שם ס"ו א').

'''לא תנחשו וגו'. ''' תנא ר' אליעזר בן יעקב, לא תנחשו ולא תעוננו, אע"פ שאין נחוש יש סימן {{תוספת|רי|בבבלי חולין צ"ה ב' מפרש הענין בבית תינוק ואשה, ר"ל שאם בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה ואחר מעשים אלו עשה עסק והצליח, אע"פ שאסור לסמוך על הניחוש, בכ"ז סימן בעלמא הוא שאם הצליח בו יוסיף להצליח.}}, ובלבד לאחר ג' סימנים, כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו {{תוספת|ריא|עיין באות הקודם, ור"ל שאם ג' פעמים הצליח בענין ומצב אחד סימן הוא לו שיוסיף להצליח, והראיה מיעקב מפני שכל אלה הג' סבות מרחל ויוסף ושמעון, קרו לו בדרך, וחשש עתה מבנימין שיקרה לו ג"כ סיבה בדרך, ולכן לא רצה להניחו לילך עם אחיו.

והנה בבבלי חולין צ"ה ב' בענין זה אינו מובא הפסוק ואני בבואי מפדן וגו', רק יוסף איננו ושמעון איננו, ופירש"י יוסף איננו ושמעון איננו הרי שתים, ואם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי, עכ"ל, ופירוש זה מחוסר באור וגם דחוק מאוד לדעתי, יען דלפי המבואר מדבריו חשש יעקב גם לפעם השלישית, בעוד שלפי לשון הגמ' ובלבד לאחר שלשה סימנים מבואר שאין לחוש רק בפעם הרביעית, ואם היה כונת יעקב לחוש שלא יבא גם לחזקת שלש פעמים הו"ל להגמ' לומר כך מפורש.

אבל האמת נראה ברור, כי דחקו לרש"י לפרש כאן, מפני כי חסר בהגמ' הפסוק ואני בבואי מפדן, כמו שהוא לפנינו בירושלמי כאן, כי לפי גירסת הירושלמי הענין מבואר ומבורר מאד, כי באמת חשש יעקב בבנימין בפעם הרביעית, יען כי עד כה קרו לו ג' סבות בדרך ברחל וביוסף ובשמעון, כמש"כ. והנה בפרשה מקץ זכרנו ענין זה ועוד ביארנו שם לפי"ז הלשון וקרהו אסון בדרך, יעוי"ש.}}. (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט).

'''לא תנחשו ונו'. ''' תנא דבי ר' ישמעאל, לא תנחשו ולא תעוננו, והלא ניחוש ועינון בכלל כל המכשפים היו, ולמה יצאו [לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו] {{תוספת|ריב|לפנינו בירושלמי הלשון כלל בכרת ופרט בלאו, ר"ל כמו בכרת אף דכתיב העונש כרת בכולל על הרבה פרטים, ובכ"ז חייב על כל פרט לעצמו, כמו בעריות דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו בכ"ז חייבים כרת על כל אחד מעריות בפ"ע, כך בניחוש אף שכלל מעונן ומנחש ביחד, בכ"ז יש איסור לאו על כל אחד בפ"ע.}}. (שם פ"ז ה"ב).

'''ולא תעוננו. ''' ת"ר. איזהו מעונן, זה האוחז את העינים {{תוספת|ריג|ר"ל שמראה לאנשים כאלו עושה דברים נפלאים ובאמת אינו עושה כלום, ודרשו לא תעוננו מלשון עינים, ובגמ' איתא עוד דעת ר"ע דמעונן הוא המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח וכו', ודריש לא תעוננו מלשון עת ועונה, וקבענו דעת חכמים.}}. (סנהדרין ס"ה ב').

== כז ==

'''לא תקפו. ''' תנא תנא קמיה דרב חסדא, אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, [והני מילי כשסייעו הניקף, מאי טעמא, לא תקיפו כתיב] {{תוספת|ריד|סיוע הניקף הוא כגון שמטה עצמו אליו להקיפו. וטעם הדבר דבעינן כן משום דאל"ה אין לוקין על לאו שאין בו מעשה, ובטעם הדרשה לא תקיפו כתיב פירש"י דלא תקיפו משמע לא תניחו להקיף וקאי גם על הניקף. ונראה שכיון למש"כ התוס' בנזיר נ"ז ב' דטעם הדיוק מדלא כתיב לא תוקפו. ועוד פירש"י בטעם הדיוק מדשינה כאן לכתוב לא תקיפו בלשון רבים ולא כמו בהשחתה דכתיב בלשון יחיד ולא תשחית, ונראה עיקר כפי' זה, שכן מצינו בכ"מ מדכתיב בלשון רבים ילפינן דהעושה והנעשה שוים, כמו גבי קרחה ושריטה וכתובת קעקע ופסולות לכה"ג דכתיב לא יקחו כפי שיתבאר שם.}}. (מכות כ' ב' ברש"י).

'''לא תקפו וגו'. ''' אין הנשים חייבות על בל תקיף, מאי טעמא, דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה {{תוספת|רטו|הנשים אינן בכלל איסור השחתת הזקן משום דסתם נשים אין להם זקן, ואפילו זו שיש לה נתמעט מדכתיב בלשון יחיד לא תשחית פאת זקנך ולא כמו בהקפה דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם, ודרשינן זקנך ולא זקן אשתך.}}. (קדושין ל"ה ב').

'''פאת ראשכם. ''' ת"ר, פאת ראש – סוף ראש, ואיזהו סוף ראש, זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו {{תוספת|רטז|שתי פאות הן, אחת מימין המצח ואחת משמאלו, ושיעורן בהמשך כל שכנגד הצדעין עד למטה מהצדע במקום שהלחי התחתון בולט, וכמו כן הוא שיעור אורך השערות עד שם. והנה המצח אין בו שער, וכן אחורי אזנו, והמגלח השער שבאמצע הצדדין שיהיה שוה למצח ולאחורי אזנו חייב, וטעם האיסור הוא משום דזה הוא משום חקות העובדי כוכבים.

וכתב הרמב"ם בפי"ב ה"ב מחקות העובדי כוכבים דמותר ללקט הפאות במספרים, ותמה אני שלא נקיט רבותא טפי דאפי' במלקט ורהיטני [מיני כלים משחיתים] מותר, כי לפי המתבאר בסוגיא כאן הוו מלקט ורהיטני יותר קרובים לענין תער ממספרים, ובזה פליגי ר"א וחכמים וס"ל לחכמים דמותר, וכן קי"ל, אבל במספרים גם ר"א מודה, יעוי"ש וצ"ע.

ובזה תמוהים גם דברי הכ"מ שם, שעל מ"ש הרמב"ם ומותר ללקט במספרים, כתב הוא וז"ל, פלוגתא דר"א ורבנן ופסק כרבנן, עכ"ל. ובאמת הן במספרים לא פליגי כלל, רק במלקט ורהיטני, כמש"כ.}}. (מכות כ' ב').

'''ולא תשחית. ''' עיין לקמן ר"פ אמור בפסוק ופאת זקנם לא יגלחו.

'''ופאת זקנך. ''' ת"ר, פאת זקן – סוף זקן, ואיזהו סוף זקנו – שיבולת זקנו {{תוספת|ריז|חמש פאות יש בזקן, לחי התחתון והעליון מימין ומשמאל ושבולת הזקן [זו דעת הרמב"ם, ולדעת איזו ראשונים גם מה שתחת הגרון בכלל, ועיין ברש"י בפסוק זה וביו"ד סי' קפ"א], וגם טעם איסור זה הוא משום חקות העובדי כוכבים.}}. (שם שם).

'''פאת זקנך. ''' אין הנשים חייבות על השחתת פאת הזקן, מאי טעמא דכתיב ולא תשחית פאת זקנך, ולא זקן אשתך {{תוספת|ריח|אם יקרה אשה שיש לה זקן. וטעם הדיוק מדשני קרא לכתוב בפאת הראש בלשון רבים, פאת ראשכם, ובזקן בלשון יחיד, פאת זקנך.}}. (קדושין ל"ה ב').

== כח ==

'''ושרט. ''' תניא, מניין למשרט חמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת, ת"ל ושרט, לחייב על כל שריטה ושריטה {{תוספת|ריט|דהו"מ למכתב ולנפש לא תשרטו, והיינו אם שרט חמש שריטות בבת אחת אף בהתראה אחת, ובזה אחר זה בחדא התראה, לרש"י אינו חייב אלא אחת, וכ"מ דעת הרמב"ם, ולהתוס' הוו כגופים מחולקים וחייב על כל אחת. ובסמ"ג כתב דהא דחייב בשריטה על כל אחת ואחת הוא רק בהתרו בו על כל אחת, ותמה אני, מה רבותא בזה, וכמו שמקשו בגמ' בסוגיא כאן לענין קרחה, אילימא בחמשה התראות פשיטא, וצ"ע.}}. (מכות כ' ב').

'''ושרט לנפש. ''' ת"ר, יכול אפילו שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים יהא חייב, ת"ל לנפש, אינו חייב אלא על המת בלבד {{תוספת|רכ|ר"ל על צער שמת לו מת. ואמנם הלשון אלא על המת בלבד לאו דוקא הוא, ובא להוציא רק צער אחר אבל אם שורט סתם לשם עבודת כוכבים שלא מאיזה סבה ג"כ חייב, משום דיש עובדי כוכבים דדרך עבודתם בכך. ונ"מ בין עושה לעבודת כוכבים ובין עושה למת, דעל מת חייב בין אם עושה בכלי בין אם עושה ביד, ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי, מפני שדרך העובדי כוכבים העובדים לעשות בכלי, כמו שמצינו בפסוק (מלכים א י״ח:כ״ח) ויתגודדו כמשפנום בחרבות וברמחים.}}. (שם שם).

'''ושרט לנפש. ''' תניא, ר' יוסי אומר, מניין למשרט שריטה אחת על חמש מתים שהוא חייב על כל אחת ואחת, ת"ל ושרט לנפש {{תוספת|רכא|דמשמע על כל נפש ונפש, ואע"פ דבדרשה הקודמת מצרכינן לנפש דאינו חייב אלא על המת בלבד, אך אי משום ההיא אפשר היה ללמוד מן הא דכתיב בפ' ראה לא תתגודדו, והתם כתיב למת, ושריטה וגדידה אחת היא, ולכן שמעינן גם הדרשה שלפנינו.}}. (מכות ב').

'''וכתבת קעקע. ''' הכותב כתבת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב, אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם {{תוספת|רכב|כגון אבק שריפה וכדומה. וענין כתובת קעקע הוא שמקרע בסכין כל בשרו בצורת אותיות ואח"כ מלא את הקרעים דיו או כחול, או שנותן צבע ואח"כ שורט וכדמפרש.}}. (שם כ"א ב').

== כט ==

'''אל תחלל וגו'. ''' יכול בכהן המשיא את בתו ללוי ולישראל הכתוב מדבר {{תוספת|רכג|שכן מצינו לשון חילול בענין זה בפרשה אמור בחללה דכתיב אצל כהונה, וכן לא יחלל זרעו, והו"א דכהן ישיא את בתו רק לכהן.}} ת"ל להזנותה, בחלול שבזנות הכתוב מדבר, במוסר את בתו שלא לשם אישות {{תוספת|רכד|פירש"י אל תחללנה בזנות, ובמוסר את בתו לאדם לזנות שלא לשם אישות, עכ"ל. ורמב"ן בנמוקיו כאן השיג עליו, דלפי"ז אתיא הסוגיא כר' אלעזר בכ"מ בגמ' דפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ולא קי"ל כותיה, יעוי"ש.

אך כנראה לי מפשטות לשון רש"י שדעתו כדעת הרמב"ם פ"ב הי"ז מנערה וז"ל, אני אומר שזה שנאמר בתורה אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ומאנס אלא שיתן ממון לאב, הריני שוכר [משכיר] את בתי הבתולה לבא עליה בכל ממון שארצה, או אניח זה לבא עליה בחנם, שיש לו לאדם למחול ממונו לכל מי שירצה, לכך נאמר אל תחלל את בתך וכו', יען כי זה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות, הוא רק כשאירע הדבר במקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך, שדבר זה אינו הוה תמיד ואינו מצוי, אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבא עלוה גורם שתמלא הארץ זמה ולוקה משום לא תהיה קדשה.

ולפי הבאור הזה י"ל דגם דעת וכונת רש"י כן דאיירי שמוסרה בתמידית, ומה שאמר ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא קיי"ל כן איירי אם במקרה היה הדבר כן, וכמש"כ הרמב"ם, ודו"ק.}}. (סנהדרין ע"ו א').

'''אל תחלל וגו'. ''' ר' אליעזר אומר, זה המשיא את בתו לזקן, ר' עקיבא אומר זה המשהא בתו בוגרת {{תוספת|רכה|טעם שניהם הוא משום דהוצאת דברים כאלה גורמין לזנות, ובס"ח סי' שע"ט כתב לענין הנשואין לזקן דאם חפצה בו וגומרת בדעתה להנשא לו מותר, וע' בהגהות מהריעב"ץ כאן מה שחידש דבר בזה.}}. (שם שם).

'''ומלאה הארץ זמה. ''' תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר, הרי שבא על נשים הרבה ואינו יודע על איזו מהן, וכן היא שבאו עליה הרבה אנשים ואינה יודעת מאיזה מהן נתעברה, נמצא אב נושא בתו ואח אחותו ונתמלא כל העולם כולו ממזרים, ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה {{תוספת|רכו|איירי אפילו באו עליה בהיתר כגון גרושה ואלמנה. ועיין ברמב"ם פט"ו הכ"ט מאסורי ביאה שלמד מכאן דשתוקי ואסופי מותרין בכל אשה אע"פ שאין ידוע מי אביהם, ולא חיישינן שמא היא ערוה עליו, משום דאלו היה הדין שכל מי שאינו יודע אביו בודאי אסור בכל אשה מחשש שמא היא ערוה עליו, אז לא היינו באים למדה זו שחשש ראב"י שלא תמלא הארץ זימה שהרי לא היו מתהוין כלל קדושין כאלה, וגם אם אתה אומר כן, הרי כל היתומים שבעולם שלא הכירו אבותיהם היו אסורים להנשא בכל מקום שמא יפגעו בערוה, עכ"ד. ואמנם כל זה הוא מדין תורה, אבל מדרבנן אסור השתוקי בכל בת ישראל שמא יפגוש בערוה, ואין לו תקנה רק בגיורת, ורק מי שאין לו דין שתוקי ואסופי, היינו יתומים בעלמא שלא נדע מי אביהם, רק שלא נמצאו בשוק, אלה מותרים בכל אשה ואפילו מדרבנן.}}. (יבמות ל"ז ב').

'''ומלאה הארץ זמה. ''' תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר, לא ישא אדם אשה ממדינה זו וילך וישא אשה ממדינה אחרת, שמא יזדווגו זה אצל זו ונמצא אח נושא אחותו וממלא כל העולם כולו ממזרים, ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה {{תוספת|רכז|וע' ביומא י"ח ב' דאדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו, מותר, וכ"כ הרמב"ם פכ"א הכ"ט מאס"ב, אבל הרי"ף והרא"ש העתיקו את המאמר הזה של ראב"י בסתמא ולא חילקו בכך, ונראה בטעמם, משום דלחד אוקימתא בגמרא שם נאיד מחילוק זה, יעו"ש.}}. (יבמות ל"ז ב').

'''זמה. ''' אמר ליה בר קפרא לרבי, מהו זמה – זו מה היא {{תוספת|רכח|ע"ד אסמכתא דריש כן בדרך נוטריקו"ן בסמיכות על הדרשות הקודמות באיש שבא על נשים הרבה וכן אשה שנבעלה לאנשים הרבה וכו', נמצא אב נושא את בתו ואח אחותו, וא"כ הוי אשה הנשאת בכהאי גונא ספק מה היא, כשרה או פסולה, קרובה או רחוקה, וע' בחא"ג.}}. (נדרים נ"א א').

== ל ==

'''את שבתתי תשמרו. ''' תניא, יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת, ת"ל את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו, כולכם חייבים בכבודי {{תוספת|רכט|נראה הרבותא בזה, דהו"א דבנין ביהמ"ק דוחה שבת כמו שהותרו קרבנות ליקרב משום דהוו צורך גבוה, וילפינן זה מדכתיב בשבת (ר"פ ויקהל) יהיה לכם קודש, ודרשינן לכם קודש ולמקום חול, קמ"ל. ומה שבאמת לא השווה בנין ביהמ"ק לקרבנות משום דקרבנות הוקבע להם זמן בכל יום משא"כ בנין ביהמ"ק, ושם בפ' ויקהל בארנו עוד מענין זה, יעו"ש.}}. (יבמות ו' א').

'''ומקדשי תיראו. ''' תניא, יכול יתיירא אדם ממקדש {{תוספת|רל|ר"ל שישתחווה לו לשם אלהות מפני קדושתו.}}, נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורה האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש {{תוספת|רלא|וע"כ אין המורא ממקדש רק בדרך הכבוד למקום וכפי שיתבאר בדרשה הסמוכה, יעו"ש.}}. (שם שם ב').

'''ומקדשי תיראו. ''' אין לי אלא בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מניין, ת"ל את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם {{תוספת|רלב|שמירת שבת היא נצחית, כמ"ש במכילתא פ' תשא ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, מגיד שאין השבת בטלה מישראל, כך מורא שבמקדש, ר"ל אפילו בעת חורבנו, מפני שקדושת המקום אע"פ שהבית חרב. ומבואר בגמרא ענין המורא שלא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יכנס שם בפתח אחד ויצא בפתח אחר כדי לקצר דרכו כשהולך לעניני חול, וכש"כ שלא ירוק שם וכן לא ישב במקום העזרה ולא ינהוג קלות ראש סמוך מנגד של שער המזרח של ביהמ"ק שהוא מכוון כנגד קה"ק, ואם נכנס לשם בטומאה חייב כרת, וא"כ אחרי שאנחנו בזה"ז כולנו טמאי מתים אסור לכנס לשם.

אמנם זה הוא לדעת הרמב"ם בפ"ו מבית הבחירה דקדושת המקדש לא בטלה גם בזה"ז, ודעתו משום דכיון דטעם קדושתו הוא מפני כבוד השכינ' ושכינה קיימת לעולם, ומסמיך זה על מ"ש במגילה כ"ח א' בפ' והשימותי את מקדשיכם אע"פ ששוממין בקדושתן קיימו, אבל לדעת הראב"ד שם דאינו קדוש עכשיו, והנכנס לשם בטומאה אינו חייב כרת, א"כ אפשר דכל אלה אין נוהגין עכשיו לעבור עליהן בעשה ורק מדרבנן אסירי, ולפנינו בפ' ראה בפ' כי לא באתם אל המנוחה יתבאר מענין זה.}}. (שם שם).

== לא ==

'''אל תפנו וגו'. ''' הרי זו אזהרה לבעל אוב {{תוספת|רלג|לרש"י בסנהדרין ס"ה א' הוי זו אזהרה לשואל בהם, ואזהרה למכשפים עצמן הוי הפ' דפ' שופטים לא ימצא בך וגו' מעונן וגו' וחובר חבר, והתוס' הקשו על זה, דאי אל תפנו הוי אזהרה לשואל א"כ יהא בו כרת דכתיב בפרשה זו והנפש אשר תפנה והכרתי אותה, ובאמת הלא קיי"ל דהשואל אינו בכרת רק באזהרה, ולכן פרשו דאל תפנו הוי אזהרה למכשף ולא ימצא בך הוי אזהרה לשואל, שהרי באותו הפסוק כתיב ושואל אוב וידעוני, יעו"ש. אבל יש ליישב פירש"י דבאותו פסוק כלולה אזהרה לשניהם, למכשף ולשואל, ועיין בעירובין י"ז ב'. –

ועיין לפנינו בפ' שופטים בפ' לא תלמד לעשות דרשו אבל אתה למד להבין ולהורות, ומבואר דאזהרה זו אינה רק לשואל על איזו דבר ולעשות איזו פעולה, אבל בשואל כדי לידע תכונתם ואופן עשייתם מותר. וענין ההוראה בזה י"ל ע"פ מ"ש במנחות ס"ה א' אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע עניני כישוף, וזהו להורות כדי שיהיה ראוי לישב בסנהדרין, וע"ע מש"כ בזה בפ' שופטים.}}. (ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"י).

'''אל האובות וגו'. ''' בעל אוב – זה פיתום המדבר משחיו {{תוספת|רלד|פיתם בלשון יוני – מגיד נעלמות וקולו נשמע כאלו יוצא מתחת כתפיו וכבדרשה הבאה.}}, ידעוני – זה המדבר בפיו {{תוספת|רלה|ומכניס עצם עוף ידוע בפיו כמבואר בדרשה הבאה ועושה מעשים זרים עד שנופל בנכפה ומדבר עתידות.}} הם בסקילה והנשאל בהם באזהרה {{תוספת|רלו|כמבואר בדרשה הקודמת.}}. (סנהדרין ס"ה א').

'''אל האובות וגו'. ''' ת"ר, בעל אוב – זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו, ידעוני – זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו {{תוספת|רלז|עיקר דרשה זו באה בהקודמת וכאן הוא רק מוסיף באור, וע' מש"כ שם.}}. (שם שם).

'''אל תבקשו וגו'. ''' מלמד שאינם באים על האדם אא"כ הפנה דעתו להם ונטמא בהם {{תוספת|רלח|נראה דהוא ע"ד מ"ש ביומא ל"ט א' הבא לטמא פותחין לו, אדם מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה וכו', וע' מש"כ ס"פ שמיני. –

ודע שכתב מהר"ש אלגזי, דעתה קרוב לאחרית הימים שיתפשט האור האלהית על כל בשר וראו כל בשר כי אין עוד מלבדו לכן האור הזה כבר הבקיע ובא והטומאה כליל תחלוף ונתבטלו כחות הטומאה ואין גם אחד אשר כח בידו לקסום ולכשף, והאמונה באלה תקונן כעת רק במוחי השוטים והתינוקת, עכ"ל כפי המובא בתפארת ישראל (סנהדרין פ"ז מ"ז) וכפי הנראה צ"ל מהר"י חאגיז במקום מהר"ש אלגזי כי כן הוא בפירושו עץ החיים בשנוי לשון ע"ש. ויתכן שעל יסוד דברים אלו החליט בעל נחלת שבעה (סי' ט"ו) להתיר להמון העם השואלים למכשפים ע"ד גניבה וחולה וכדומה, אחרי כי עתה אין כישוף בעולם והכל הבל, ולהמון העם יש בזה קורת רוח.}}. {{ממ|תו"כ}}.

== לב ==

'''מפני שיבה תקום וגו'. ''' ת"ר, שיבה כל שיבה במשמע {{תוספת|רלט|ר"ל אפילו עם הארץ, רק שאינו רשע ועבריין.}}, יכול אפילו מפני זקן אשמאי {{תוספת|רמ|בור ועבריין, אבל אין ר"ל רשע – דפשיטא הוא שאין מחויבין בכבודו.}}, ת"ל והדרת פני זקן, אין זקן אלא מי שקנה חכמה {{תוספת|רמא|לשון נוטריקו"ן הוא, זה קנה חכמה, כך פירש"י. ויש להוסיף באור משום דסתם זקן מאסף חכמה ע"י נסיונות רבים בקורות ימי חייו, וכמ"ש באיוב אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, וממילא מבואר שכל מי שקנה חכמה ואפילו צעיר לימים ג"כ צריך להדרו, ועיין ביו"ד סימן רמ"ד ולפנינו בר"פ חיי בפ' ואברהם זקן.

ויש להעיר במ"ש ביבמות ק"א א' לענין חליצה דכתיב וקראו לו זקני עירו דרשו לרבות אפילו הדיוטות, ולמה לא דרשו כמו הכא אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וי"ל משום דבאמת אין להוציא המלה זקן מפשטה שכוללת זקן בשנים, ואפילו הדיוט, ורק הכא שאני, דמקודם כתיב מפני שיבה תקום, וא"כ כבר זכר ענין זקנה, ולמה כפל עוד והדרת פני זקן, ולכן דריש דקאי על חכם וכדמפרש.

ודע דלפי מש"כ דגם חכם צעיר לימים הוא בכלל זקן וחייבים בהדורו, יתחייב שגם מפני העוסק בצדקה ומע"ט אע"פ שאינו ת"ח חייבים ג"כ בהדורו, יען שגם הוא כלול בשם זקן, שכן מצינו במגילה י"ז ב' שכוללין בתפלת י"ח בברכת על הצדיקים גם את גרי הצדק, דכתיב והדרת פני זקן וסמיך ליה וכי יגור אתך גר, הרי דמפרש זקן – צדיק, וכ"מ בקדושין ל"ג ב' שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוא דאפילו מר שמואל קאים מקמיה, ובשבת ל"א ב' משמע דאפילו רק מי שהוא ירא ה' באמת חייבים לעמוד מפניו, דאיתא התם, ניקום מקמיה דגבר דחיל תטאין הוא, וכן הסברא נותנת דעיקר למוד התורה הוא ע"מ לעשות, ובפוסקים לא נתבאר מזה. –

והנה שיעור השיבה שחייבים לעמוד מפניו כתב הרא"ש דהוא בן שבעים שנה, ומשנה מפורשת באבות בן שבעים לשיבה, אבל בסידור האר"י בהקדמת התפלה כתב דצריך לעמוד מפני בן ששים שנה, והוא פלא, דלא משמע כן ע"פ המשנה דאבות הנ"ל ולשון פסוק זה, ואפשר לומר דסמך על מה שתרגם אונקלוס מפני שיבה – מן קדם דסבר באורייתא, והדרת פני זקן – ותהדר פני סבא, הרי שפירש זקן – זקן ממש, ובמשנה דאבות הנ"ל מבואר בן ששים לזקנה, אך דברי התרגום סותרים להגמרא דמפני שיבה פירושו שיבה ממש, וזקן פירושו ת"ח, כמבואר לפנינו, ועיין ברמב"ן, וצ"ע.

אך לכאורה צ"ע כלל לשון המשנה הנ"ל בן ששים לזקנה ממ"ש בסוף [[בבלי/מועד קטן/כח/א|מו"ק כ"ח א']] דשמואל הנביא מת בן נ"ב שנה וכתיב ביה ויהי כי זקן שמואל {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/ח#|ש"א ח']]}} הרי דקורא הכתוב זקן גם לפחות מבן ששים, וי"ל ע"פ המבואר ב[[בבלי/תענית/ה/ב|תענית ה' ב']] דזקנה דכתיב בשמואל לא זקנה בימים אלא שקפצה עליו זקנה קודם זמנו שנעשה חלוש, כ"מ בגמרא.}}. {{ממ|[[בבלי/קידושין/לב/ב|קדושין ל"ב ב']]}}.

'''תקום והדרת. ''' יכול יעמוד מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ, ת"ל תקום והדרת, לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור {{תוספת|רמב|ומפרש בגמרא לענין בית המרחץ דדוקא בבתי גואי, אבל בבתי אבראי, והוא במקום שעומדים שם לבושים יש הידור, וכ"פ ב[[שולחן ערוך/יורה דעה/רמד#|יו"ד סי' רמ"ד]], אבל הרמב"ם [[רמב"ם/תלמוד תורה/ו#|פ"ו מת"ת]] לא חילק בזה וכתב סתמא בעוד שלענין ק"ש {{ממ|[[רמב"ם/קריאת שמע/ג#ג|פ"ג ה"ג]]}} חילק כן, ואולי כיון הרמב"ם למ"ש ב[[בבלי/ברכות/מז/א|ברכות מ"ז א']] אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה, ומבואר ב[[בבלי/יומא/יא/א|יומא י"א א']] דבית המרחץ פטור ממזוזה מפני שאינו בית דירה, ולכן אין נ"מ בזה.}}. {{ממ|[[בבלי/קידושין/לב/ב|קדושין ל"ב ב']]}}.

'''תקום והדרת. ''' אקיש קימה להידור והידור לקימה, מה הידור שאין בה ביטול מלאכה אף קימה שאין בה ביטול מלאכה {{תוספת|רמג|ר"ל בהידור לא שייך ביטול מלאכה, שהרי הוא רק נשיאת פנים ודרך ארץ בעלמא, וכך בקימה חייב רק בכזו שאין בה ביטול מלאכה, ומטעם זה אין הפועלים מחויבים לעמוד מפני ת"ח או מפני זקן בשעה שעוסקים במלאכתם.}}, ומה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאי בה חסרון כיס {{תוספת|רמד|ר"ל אחרי דאוקימנא דבשאין בה ביטול מלאכה עסקינן, וממילא אין בזה חסרון כיס, מקשינן לו גם הידור ג"כ באופן כזה, והיינו שאינו מחויב להדרו בממונו.}}. {{ממ|[[בבלי/קידושין/לג/א|שם ל"ג א'}}.

'''תקום והדרת. ''' תניא, איזוהי קימה שיש בה הידור, הוי אומר זה ד אמות {{תוספת|רמה|ר"ל דבשיעור כזה ניכר שמלפניו הוא עומד וזהו הידור, ובכלל זה הוא שמחויב לעמוד עד שיעבור מלפניו.}}. {{ממ|[[בבלי/קידושין/לג/א|שם שם]]}}.

'''והדרת. ''' איזוהי הידור, לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו {{תוספת|רמו|עיין מש"כ בעניני פרטים אלו לענין מורא אב בריש פרשה זו ובסמוך אות רנ"א, יעו"ש.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''והדרת פני זקן. ''' תניא, חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו, מאי טעמא, דכתיב והדרת פני זקן וכתיב בתריה וכי יגור אתך גר, מה גר מוחלין לו על כל עונותיו, אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו {{תוספת|רמז|הגר הוא כקטן שנולד. ובטעם הדמיון יתכן דסמיך גם אסיפא דקרא, דכאן כתיב והדרת פני זקן ובגר כתיב לא תונו אותו דאיירי באונאת דברים שלא יצערו אותו כפי שיתבאר שזה ג"כ ענין הידור וכבוד, ומדמינן גם לענין זה.}}. {{ממ|[[ירושלמי/ביכורים/ג/ג|ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג]]}}.

'''ויראת מאלהיך. ''' יכול יעצים עיניו כמו שלא ראהו ת"ל תקום ויראת, דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך {{תוספת|רמח|ר"ל דאלהים יחקר זאת. ועיין משכ"ל בפסוק י"ד בדרשה דלפני עור אות פ'.}}. {{ממ|[[בבלי/קידושין/לב/ב|קדושין ל"ב ב']]}}.

'''ויראת מאלהיך. ''' תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, מניין לזקן שלא יטריח, ת"ל זקן ויראת {{תוספת|רמט|יתכן דמפרש דגם הזקן חייב בהדור זקנותו, וזה כשנוהג עצמו במעשים נאים ומשובחים וכמש"כ במשלי ט"ז עטרת תפארת שיבה [אם] בדרך צדקה תמצא, ואחת מן המדות הנאות ומשובחות שימנע עבורו טרחת זולתו, דבהיפך מזה משפיל הדר הזקנה, וכדמפרש בגמרא שיסבב דרך הליכתו היכי דאפשר כדי שלא יבאו אחרים לידי טרחה לעמוד מפניו. ואמנם זה השואף לכבוד יכול להתנצל בפני אדם שלא היה בידו למנוע מזה, על זה דריש דגם על זה נאמר ויראת מאלהיך, שכיון שזה דבר המסור ללב האלהים יחקר זאת איך היתה כונתו, וסמיך כל זה ע"ד רמז ואסמכתא על סמיכת הלשון זקן ויראת.}}. {{ממ|[[בבלי/קידושין/לב/ב|שם שם]]}}.

'''ויראת מאלהיך.''' אמר ר' אלעזר, כל ת"ח שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ח#יג|קהלת ח יג]]}} וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים, מורא זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ויראת מאלהיך הוי אומר מורא זו קימה {{תוספת|רנ|כנראה מפרש הלשון מלפני האלהים כמו ונקרב בעה"ב אל האלהים שענינו רב ודיין, ומדייק ע"ד אסמכתא שתלמודו משתכח מלשון וטוב לא יהיה ע"פ הדרשה הידועה אין טוב אלא תורה.}}. {{ממ|[[בבלי/קידושין/לג/ב|שם ל"ג ב']]}}.

'''אני ה'.''' אמר ר' סימון, מאי דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן אני ה', אמר הקב"ה, אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחלה {{תוספת|רנא|דריש סמיכות הלשון, ורומז למ"ש בפ' וירא שהיה אברהם יושב ושכינה עומדת לפניו, ועיי"ש במדרשים, ועיקר טעם דרשה זו יתבאר ע"פ מ"ש בירושלמי ר"ה [[ירושלמי/ראש השנה/א/ג|פ"א ה"ג]] בנוהג שבעולם מלך גוזר גזירה רצה מקיימה הוא רצה אחרים מקיימין אותה, אבל הקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחלה, מאי טעמא דכתיב {{ממ|פ' אמור}} ושמרו את משמרתי אני ה', אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה, ע"כ, וה"נ כן.

ויש סמך ראיה מכאן דגם לפני גר מצוה לעמוד בערך שמצוה לעמוד מפני ישראל, שהרי אברהם גר היה, ועיין בדרשה הבאה כוללין בתפלה גרי הצדק וכו'. –

ודע כי ע"ד הפשע י"ל שייכות סמיכות הלשון ויראת מאלהיך לוהדרת פני זקן עפ"י מש"כ מהרש"א ב[[מהרש"א - חידושי אגדות/בבא קמא/מא/ב|ב"ק מ"א ב']] בהא דשמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, ומכיון שבא לאת ה' אלהיך תירא פירש, עד שבא ר"ע ודרש את – לרבות ת"ח, וכתב מהרש"א דשמעון העמסוני פירש מפני שהיה ירא לרבות שום דבר להשוותם לכבוד המקום [וכ"פ רש"י ב[[רש"י/קידושין/נז/ב|קדושין נ"ז ב']]], ור"ע דריש לרבות ת"ח דס"ל דאין זה משוה מוראו ת"ח למורא המקום, יען כי המורא מהם הוא מוראו, יעוי"ש. והנה למעלה מבואר והדרת, איזהו הידור לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו וכו', ומבואר ב[[בבלי/קידושין/לא/א|קדושין ל"א א']] דמדות אלו הם מדות היראה, דכן דורש שם עה"פ איש אמו ואביו תיראו איזוהי מורא לא ישב במקומו וכו', וזה הוא דמפרש הכתוב כאן, דלכאורה קשה איך אפשר לרבות מורא בו"ד כי הלא זה הוי פחיתת המקום, וכמו שחשש שמעון העמסוני, ועל זה מסיים הכתוב ויראת מאלהיך, ר"ל שמורא זו היא גופה מורא המקום וכדעת ר"ע עפ"י באור מהרש"א, ודו"ק.}}. {{ממ|[[ירושלמי/ביכורים/ג/ג|ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג]]}}.

== לג ==

'''וכי יגור וגו'. ''' תניא, כוללין בתפלה גרי הצדק עם הצדיקים, שנאמר והדרת פני זקן וסמיך ליה וכי יגור אתך גר {{תוספת|רנב|ר"ל בברכת על הצדיקים, וכבר זכרנו וביארנו דרשה זו לעיל אות רמ"א, יעוי"ש.}}. {{ממ|[[בבלי/מגילה/יז/ב|מגילה י"ז ב']]}}.

'''וכי יגור אתך גר. ''' ת"ר, מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלו, ת"ל אתך – במוחזק לך, בא ועדיו עמו מניין ת"ל וכי יגור {{תוספת|רנג|אין ר"ל שבאו עדים שנתגייר, דפשיטא הוא, אלא הכונה שאומרים ששמעו שנתגייר, ונראה דסמיך על סוף הפסוק, שר"ל שאע"פ שלא נתגייר לפניך אלא בארץ עפ"י שמועת עדים, וכ"מ בתו"כ דמביא על זה הפסיק בארצכם.}}. {{ממ|[[בבלי/יבמות/מו/ב|יבמות מ"ו ב']]}}.

'''בארצכם. ''' אין לי שמקבלים גרים אלא בארץ, מניין שמקבלים גרים גם בחו"ל, ת"ל וכן יגור אתך גר, אתך – בכל מקום שאתך {{תוספת|רנד|הרבותא בחו"ל אע"פ שיש חשש שמא יחזור לסורו. והנה בגמ' מפרש אע"פ דלעיל כבר ריבה מאתך במוחזק לך [בדרשה הקודמת], אך חדא אתיא מאתך וחדא מעמך, ופירש"י מפסוק גר ותושב וחי עמך, בפ' בהר, עכ"ל, אבל בתו"כ איתא בדרשה זו ת"ל אתכם, והוא בפסוק הסמוך הגר הגר אתכם, ועל יסוד זה כנראה הגיה הגר"א בגמ' חד מאתך וחד מאתכם.}}. {{ממ|[[בבלי/יבמות/טו/ב|יבמות ט"ו ב']]}}.

'''בארצכם. ''' מה ת"ל, ללמד דאפילו בארץ מקבלים גרים, דס"ד אמינא משום טיבותא דארץ ישראל קמגיירי, והשתא נמי דליכא טיבותא איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני הו"א דלא לקבליה, קמ"ל {{תוספת|רנה|ונראה בטעם הדבר עפ"י מ"ש מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואע"פ דכשידעינן בודאי שמשום סבה חצונית הוא מתגייר אין מקבלים אותו משום זה [ע"ל ס"פ וישלח], אך במקום שספק הוא אז קבעינן אכלל זה ומקבלינן.}}. {{ממ|[[בבלי/יבמות/מז/א|שם מ"ז א']]}}.

'''לא תונו אתו. ''' באונאת דברים הכתוב מדבר {{תוספת|רנו|דעל אונאת ממון כתיב קרא אחרינא ולא תלחצנו (פ' משפטים).}} – כיצד, לא יאמר לו, פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמד תורה מפי הגבורה, ואם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך {{תוספת|רנז|במשנה איתא הלשון אם הוא בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, וכתבו התוס' דלא זו אף זו קתני, לא מבעי שלא יזכרנו מעשה עצמו אלא אפי' מעשה אבותיו, עכ"ל. ולא ידעתי מה דחקם לפרש כן, דהא בפשיטות י"ל דאונאת גר עצמו כלול במה שאמר אם היה בעל תשובה, ובן גרים היינו שכבר נולד ביהדות לאביו הגר, וא"כ לא שיזכירנו מעשה עצמו, ואולי יש להעמיס באור זה בדברי התוס'.}}. {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/נח/ב|ב"מ נ"ח ב']]}}.

'''לא תונו אתו. ''' ת"ר, המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, וגר לא תונה {{ממ|פ' משפטים}} וכי יגור אתך גר לא תונו אותו, ולא תונו איש את עמיתו {{ממ|פ' בהר}} וגר בכלל עמיתו הוא {{תוספת|רנח|ועי' בחו"מ [[שולחן ערוך/חושן משפט/רכח#ב|סי' רכ"ח ס"ב]] דמטעם זה שהוזהרו בכמה לאוין צריך הרבה ליזהר בזה.}}. {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/נט/ב|שם נ"ט ב']]}}.

== לד ==

'''כאזרח. ''' תניא, גר שקיבל עליו כל התורה חוץ מדבר אחד ואפילו דקדוק סופרים אחד, אין מקבלין אותו, מאי טעמא דכתיב כאזרח, מה אזרח שקיבל עליו את הכל אף גר שקיבל עליו את הכל {{תוספת|רנט|כי על דקדוקי סופרים אנו מצווין בלאו דלא תסור, כמבואר לפנינו בר"פ שופטים, ועי' ב[[בבלי/בכורות/ל/ב|בכורות ל' ב']] הובא זה. וטעם הדרשה מן כאזרח הוא משום דמיותר הוא, דאין לומר שבא להורות שיהיה הגר חשוב בעיניו כמו האזרח, דהא כבר כתיב לא תונו אותו ואהבת לו כמוך, אלא בא להורות דרק אז חשוב הוא לך כאחד מכם רק אם קיבל כמוכם כל חקי התורה והמצוה, וכדמפרש.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''כי גרים הייתם. ''' תניא, ר' נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחברך, שנאמר כי גרים הייתם {{תוספת|רס|ור"ל כיון דגרים הייתם גנאי הוא לכם להזכיר שם גירות, ומסיים בגמ', והיינו דאמרי אינשי, דזקיף ליה זקיפא בדיותקי לא נימא ליה לחבריה זקוף ביניתא. ופירש"י מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו תלה לי את הדג הזה, שכל שם תליה גנאי הוא לו, עכ"ל. אבל בילקוט פ' משפטים [[ילקוט שמעוני/א/שמט|רמז שמ"ט]]}} הגירסא לא תימא ליה זקוף וכו', ור"ל שמי שמדבר עם זה האיש שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לו כלשון זה, וזה מפני שמביישו. והנה אע"פ שגירסת הילקוט יותר מבוארת בטעם, בכ"י נראה עיקר כגירסא שלפנינו, וכפירש"י, יען דלגירסת הילקוט אין המאמר מום שבך אל תאמר לחברך מקביל אל המשל, משא"כ לפי גירסתנו. ויש להסביר עוד גירסתנו לא נימא כמו אינו אומר, ור"ל שמדרך העולם שאיש כזה זהיר להזכיר ענין כזה בדבורו מפני שמתבייש בו, ודו"ק.}}. {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/נט/ב|ב"מ נ"ט ב']]}}.

== לה ==

'''לא תעשו עול במשפט. ''' מה ת"ל, אם לדיין, כבר אמור {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/טו#|פ' ט"ו]]}}, אלא מלמד שהמוכר נקרא דיין, שאם שקר במדה נקרא עול שנוי ומשוקץ חרם ותועבה {{תוספת|רסא|ר"ל שעל ידי הכרעתו במדה ובמשקל הוא מגביל חלק הקונה או המוכר, כמו הדיין, ולכן אם שקר הוא מתואר הוא בגנות כדיין המעוות דין שנקרא בכל שמות אלו, כמבואר לעיל בפ' ט"ו, יעוי"ש.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''במדה במשקל ובמשורה. ''' ת"ר, במדה – זו מדידת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים {{תוספת|רסב|לשני לקוחות שלקחו קרקע בשותפות או לשני אחין שחלקו, מפני שבימות הגשמים החבל לח ומתפשט כל צורכו ובימות החמה מתוך יובשו הוא נגמדו כויץ, כן פירש"י. וצ"ע במציאות זה הדבר.}}, במשקל – שלא יטמין משקלותיו במלח {{תוספת|רסג|פירש"י שהמלח מכביד, וכ"פ רשב"ם בב"ב [[רשב"ם/בבא בתרא/פט/ב|פ"ט ב']], ולפי"ז קאי האזהרה על הלוקח, אבל ר"ת בב"ב שם ורמב"ם [[רמב"ם/גניבה/ח#ז|פ"ח ה"ז מגניבה]] כתבו שהמלח מקיל ומפחית את המשקל, ולפי"ז קאי האזהרה על המוכר דומיא דבמשורה שלא ירתיח כבסמוך, וכ"מ הלשון בירושלמי שהמלח שואב את המשקולת, וצ"ע שיחלקו במציאות. ואפשר לומר דאיתא להא ולהא, דבתחלת הטמנתה במלח מתוך שדבק המלח בה נעשית כבדה, ואח"כ לכשתתייבש מפחית אותה ארס המלח. ומבואר בגמ' דאע"פ שגזל גמור הוא זה ולא איצטריך להכתוב לפרט זה, אך איצטריך משום הא שיעבור על זה מעת העשיה.}}, ובמשורה שלא ירתיח {{תוספת|רסד|שלא ישפוך המוכר את היין בחזקה ומגביה לתוך המשורה, מפני שעולה ברתיחה ונראית כמלאה, ועיין בערוך.

וגם י"ל הכונה דהנוזלים הנמדדים כשהם צוננים לא יחממם, דעי"ז יתרבו, כידוע, שהצונן מתכוץ ומתמעט והחמין מתרחבים ומתרבים וזהו שלא ירתיח, והוי דומיא דחבל לח ויבש במדידת קרקע.}}. {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/סא/ב|ב"מ ס"א ב']]}}.

== לו ==

'''והין צדק. ''' מה ת"ל והין צדק, והלא הין בכלל איפת צדק היה, אלא לומר לך, שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק {{תוספת|רסה|וכתב הרמב"ם ב[[רמב"ם/דעות/ה#יג|פ"ה הי"ג]] מדעות דמצוה זו קאי רק על ת"ח, ולא ידעתי מנ"ל כן, ואולי כונתו דמדאיירי בסוגיא כאן במדות ת"ח כלל גם מדה זו, אבל אין ה"נ דשייכת בכל אדם. או דהרמב"ם מונה את המדות המשובחות שירכש לו בן ישראל ועל ידיהן הוא נקרא ת"ח, ואין כונתו לומר דדוקא ת"ח צריך שינהוג כן, וצ"ע. וע"ע בסוגיא כאן דבכלל מצוה זו גם שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב אלא יהיה תוכו כברו ולא יחשוב לשנות בשעה שהוא מדבר בפה, והובא ברמב"ם [[רמב"ם/דעות/ב#ו|פ"ב ה"ו מדעות]], והכ"מ לא הראה מקור מכאן. –

ועיין ב[[בבלי/כתובות/פו/א|כתובות פ"ו א']] כתב [[רש"י/כתובות/פו/א|רש"י]] דהא דקי"ל פריעת בעל חוב מצוה הוא משום הן שלך צדק, ובחדושי ריטב"א כתב המקור למצוה זו מפסוק דפרשה תצא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העביט, הרי דהטילה התורה לחובה על הלוה להחזיר המגיע למלוה. ובאמת יש סברא למקור שכתב הריטב"א עפ"י מש"כ רשב"ם ב[[רשב"ם/בבא בתרא/קעה/ב|ב"ב קע"ה ב']] דהא דקי"ל שעבודא דאורייתא סמכינן על אותו הפסוק דפ' תצא, ולפי"ז מוציא אותו הפסוק שני דינים מיסוד אחד.

אמנם מה שהקשה הריטב"א על פירש"י הנ"ל דהא פסוק זה והין צדק אתא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב [כמשכ"ל] תמיהני טובא, שהרי מפורש ילפינן כאן בגמ' גם להא דהן שלך צדק, דבזה כלול גם חובות האדם לאדם, וגם פריעת חוב, וצ"ע רב.}}. {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/סט/ב|שם ס"ט ב']]}}.

'''יהיה לכם. ''' מכאן אמרו חכמים, כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין נענשים עליה {{תוספת|רסו|ענין המתן שכר פירש המפרש דדרשו ע"ד רמז יהיה לך שאם תעשה איפת צדק והין צדק יהיה לך – עושר, עכ"ל. ותמה אני שנדחק כ"כ לפרש בעוד שמפורש כתיב בענין זה בפ' תצא איפה שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך. והרבותא שאין ב"ד נענשים הוא אע"פ שמחויבים להשגיח על זה ולהעמיד ממונים כמבואר לפנינו ס"פ תצא, בכ"ז אם לא עשו כן אין נענשים על זה, כיון דכל אדם בעצמו יודע ממתן שכרו בזה שפירשה לו התורה, כמבואר.}}. {{ממ|[[ירושלמי/בבא בתרא/ה/ה|ירושלמי ב"ב פ"ה ה"ה]]}}.

'''אשר הוצאתי וגו'. ''' אמר רבא' למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים במשקלות, אמר הקב"ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח {{תוספת|רסז|רומז למ"ש במדרשים, הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהם בעשרה עבורין עשרה בכורים שהם בכורים. לאביהם כולן מתו. וענין טומן משקלותיו במלח מבואר בפ' הקודם (אות רס"ג), והדמיון זל"ז הוא משום דגם ענין טומן משקלות במלח הוא דבר הנעלם מבני אדם ואין מכיר בו אלא הקב"ה.}}. {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/סא/ב|ב"מ ס"א ב']]}}.

'''אשר הוצאתי וגו'. ''' על תנאי שתקבלו עליכם מצות מדות, שכל המודה במצות מדות כאלו מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מדות כאלו כופר ביציאת מצרים {{תוספת|רסח|יתבאר עפ"י המבואר בדרשה הקודמת, יעוי"ש.}}. {{ממ|תו"כ}}.

<noinclude>
{{הערות תורה תמימה}}
{{שולי הגליון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>