עריכת הדף "תורה תמימה/אסתר/ג"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''אחר הדברים האלה.'''  מאי אחר {{תוספת|א|דמשמע שיש שייכות לגדולת המן עם הענין שעד כה, ובאמת הלא אין כל שייכות זל"ז, ולכן קאמר אחר הדברים שנלקחה אסתר אל המלך – הרפואה, באה המכה – מעשה המן. }}, אמר רבא, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה, דאמר ר' לוי, אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחלה שנאמר {{ממ|הושע ו'}} כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים {{תוספת|ב|ר"ל ואח"כ ונגלה עונש אפרים, וכן תרגם אונקלוס לשון עונו ישא {{ממ|פ' קדושים}} חובי יקבל. }} {{מקור קטע|מגילה י"ג ב'}} 

'''וינשאהו.'''  כתיב {{ממ|תהלים צ"ב}} בפרוח רשעים כמו עשב וגו' מה כתיב בתריה להשמדם עדי עד, ושוב כתיב {{ממ|איוב י"ב}} משגיא לגוים ויאבדם, מלמד שאויבי הקב"ה למפלתן הן מתגדלין, וכן בהמן כתיב וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים ואח"כ ויתלו את המן {{תוספת|ג|וי"ל בטעם הדבר כדי שיתפרסם ביותר גדולתו של הקב"ה ומה שעושה למען ישראל, כי אינו דומה נפילת איש פחות הערך לנפילת שר וגדול, כי בכזה הכל ידברו ישיחו וממילא יתנו כבוד לה' ולישראל. }} {{מקור קטע|מ"ר}} 


{{עוגןמ|ב}} '''ומרדכי לא יכרע.'''  וכי קנתרן היה ועובר על גזירת המלך, אלא כשצוה אחשורוש להשתחוות להמן, חקק עבודת כוכבים על לבו ונתכוין שישתחוו לעבודת כוכבים {{תוספת|ד|בגמרא מגילה י"ט א' וסנהדרין ס"א ב' מבואר שעשה המן עצמו אלוה, וכן משמע מלשון המ"ר בסמוך פסוק ד' ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים, וצריך באור לכוין ענין זה בכלל ולהשוות עם לשון זה שלפנינו שנתכוין שישתחוו לעבודת כוכבים, דמשמע ולא לו, וצ"ל דהכונה היא שרצה המן להורות שהעבודת כוכבים מסרה לו כח שיהא הוא משפיע לבני אדם צרכיהם, ולאות על זה חקק עבודת כוכבים על לבו, להורות כי הוא ועבודת כוכבים חד הוא, ולפי"ז שני הענינים מכוונים, דבזה שחקק עבודת כוכבים על לבו עשה עצמו אלוה. }} [מ"ר פרשה ב' פסוק ה']. 


{{עוגןמ|ד}} '''יום ויום.'''  א"ר בנימין ב"ר לוי, בניה של רחל נסן שוה, הדא הוא דכתיב {{ממ|פ' וישב}} ויהי כדברה אל יוסף יום ויום, וכאן כתיב ויהי כאמרם אליו יום ויום וגו' {{תוספת|ה|ר"ל כי עם כל הפצרות ועתרת דברים יום יום נשארו בכ"ז באמונתם, יוסף בענינו ומרדכי בענינו. וקרוב לומר דהלשון נסן שבכאן ענינו נסיון, ר"ל שבשניהם היה שוה לעמוד בנסיון יום יום. או דהוא מלשון נס ודגל. }} {{מקור קטע|מ"ר}} 

'''ויגידו להמן.'''  אמר להם המן, הגידו לו, הלא זקנו השתחוה לזקני, דכתיב ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר להו, ועדיין לא נולד בנימין {{תוספת|ו|כמבואר במגילה י"ז א' שאחר אותה פגישה מיעקב עם עשו בא יעקב לסכות ושהה שם י"ח חדשים ואח"כ נולד בנימין, הרי דאפילו בעיבור לא היה אז בנימין עוד, והמן סבר שהיה אז בעבור, ויש גורסין במקום הפסוק ואחר נגש יוסף ורחל – וישתחו ארצה שבע פעמים וקאי על יעקב. ועיין לעיל פרשה ב' פסוק ה' דהשתלשלות יחוסו של מרדכי מבנימין הוא. }} {{מקור קטע|שם}} 

'''אשר הוא יהודי.'''  אמר להם, משה רבינו הזהיר לנו בתורה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים {{תוספת|ז|עיין מש"כ לעיל בפסוק ב' אות ד', ופשוט דדריש תכלית ההגדה אשר הוא יהודי, כלומר יען כי יהודי וע"פ דת היהודים, או תורת משה אסור להשתחוות לעבודת כוכבים. }} {{מקור קטע|שם}} 


{{עוגןמ|ה}} '''וירא המן וגו'.'''  א"ר איבו, תחשכנה עיניהם [של רשעים] מראות {{ממ|תהלים ס"ט}} לפי שמראית עיניהם מורידות אותם לגיהנם, וכה"א וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וגו' {{תוספת|ח|ומראיה זו הותחלה קפידא שלו ונסתבכו הענינים עד שנפל ברעה. }} {{מקור קטע|שם}} 


{{עוגןמ|ו}} '''ויבז בעיניו.'''  בזוי בן בזוי, להלן כתיב ויבז עשו את הבכורה וכאן כתיב ויבז בעיניו {{תוספת|ט|נראה הכונה ע"פ מ"ש כל הפוסל במומו פוסל, וכן בעשו והמן שמפני שהיו בזויים לכן בזו לזולתם. }} {{מקור קטע|שם}} 

'''במרדכי לבדו.'''  אמר רבא, בתחלה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי ומנו רבנן. ולבסוף בכל היהודים {{תוספת|י|מדייק יתור הלשון כי הגידו לו את עם מרדכי, דדי היה לכתוב כי הגידו לו אשר הוא יהודי, ודריש בכל עם מרדכי מנו רבנן, ודריש עם מלשון עמית ורע, כלומר עם מי שהוא מתחבר, דהיינו רבנן, ויתכן שהיה כועס ביחוד על החכמים, מפני שחשב דאחרי שענין גדול הוא מה שמרדכי עושה בזה שאינו משתחוה לו שעובר בזה על מצות המלך, בודאי לא החליט הדבר הזה מעצמו אלא התיעץ עם החכמים והם הניאוהו מזה. גם י"ל דמתחלה חשב כי אך דרך מרדכי הוא, ואח"כ חשב כי אך דרך ת"ח הוא, ולבסוף נודע כי כן גם דרך כל העם. }} {{מקור קטע|מגילה י"ג ב'}} 

'''ויבקש המן להשמיד.'''  אמר הקב"ה להמן, אי שוטה שבעולם אני אמרתי להשמידם ולא יכולתי כביכול, שנאמר {{ממ|תהלים ק"ו}} ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ ואתה אומר להשמידם, חייך שראשך תחת ראשיהם {{תוספת|יא|יש לכוין הלשון והענין חייך שראשך וכו', שאמר אע"פ שאמנם חטאי ישראל וצריכים כפרה תהיה אתה כפרתם, כי דבר גדול הוא להקב"ה דבר מחיית עמלק כמש"כ כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ואחרי כי יעשה הקב"ה כזה יתפייס בזה לישראל שבגללם ולרגלם בא דבר זה. }} {{מקור קטע|מ"ר}} 


{{עוגןמ|ז}} '''הוא חדש אדר.'''  תני, כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר נולד משה {{מקור קטע|מגילה י"ג ב'}} 


{{עוגןמ|ח}} '''ישנו עם אחד.'''  אמר ליה לאחשורוש, תא נכלינהו, אמר ליה, מסתפינא מאלהיו דלא לעביד בי כדעבד בקמאי, אמר ליה, ישנו מן המצות {{תוספת|יב|ר"ל משנין מצותן או ישנים מן המצות, כלומר שאין מקיימין אותן בשום לב כי אם ברפיון ידים כמו הישן, ולכן אין לחוש שמא ינקום ה' נקמתם, ומדייק לשון ישנו מדלא כתיב יש. }}, אמר ליה, אית בהון רבנן, אמר ליה, עם אחד הן {{תוספת|יג|ר"ל הוא שאלו שמא יש בהם ת"ח שיגינו עליהם בתורתם דהתורה אגוני מגנא ומצלא, והשיב לו עם אחד הן כלומר כולם כאחד המון עם הם, שאין בהם ת"ח. או דהכונה שאמר המן יְשַֹנּוּ מן המצות, כלומר יש למצוא עצה איך להעבירם על המצות ולשנותם לעבור עבירה, והוא ע"פ שאמרו במדרש כאן, שהמן נתן עצה להכשילם בזנות, וכן הוה, אמר ליה אחשורוש אית בהון רבנן, שלא יתנום לעבור את פי ה', כמו שבאמת הוכיחם מרדכי, א"ל עם אחד הם, מחוברים בדעה אחת ולא ישמעו לעצת מוריהם. }} {{מקור קטע|שם שם}} 

'''ישנו עם אחד.'''  אמר ליה, אותו שנאמר בו ה' אחד ישן לו מעמו {{תוספת|יד|מדייק יתור הלשון אחד, דהלשון עם לעצמו מורה על עם אחד, ומסיב הכונה דמוסב על הקב"ה, וכמו עם של אחד, ודריש ישן לו מעמו שעזב אותם ואינו משגיח עליהם עוד וזה מצוייר בלשון שינה. }}, אמר הקב"ה, אני אין לפני שינה, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ואתה אמרת ישן אני, חייך שמתוך שינה אני מאבדך [הדא הוא דכתיב בלילה ההוא נדדה שנת המלך וגו'] {{מקור קטע|מ"ר}} 

'''ישנו עם אחד.'''  דבר אחר ישנו עם אחד, שניהון רברבן, אוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יו"ט, שהן מכניסין פחת בממונו של עולם, להם שבתא, ריש ירחא, פסח, עצרת, ריש שתא, וצומא רבא וחג הסכות, אמר ליה הקב"ה, רשע, עין רעה אתה מטיל במועדיהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד אחד על מפלתך – אלו ימי הפורים, הדא הוא דכתיב {{ממ|משלי י"ט}} פי כסיל מחתה לו {{מקור קטע|שם}} 

'''מפזר ומפרד.'''  אמר ליה, שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך – מפוזרים הם בין העמים, ושמא תאמר אית הנאה מינייהו – מפורדים הם בפרידה זו שאינה עושה פירות {{תוספת|טו|ר"ל שאין מהנים ומעניקים להמלוכה ולהמדינה. }} {{מקור קטע|מגילה י"ג ב'}} 

'''בכל מדינות מלכותך.'''  אמר, שמא תאמר איכא מדינתא מינייהו {{תוספת|טז|שהם קיבוץ גדול כמו מדינה וחס על חורבן אותו המקום. }} – בכל מדינות מלכותך הם {{תוספת|יז|וא"כ חסרונם לא יהיה ניכר במאומה. }} {{מקור קטע|מגילה י"ג ב'}} 

'''ודתיהם שנות.'''  דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן {{תוספת|יח|יתכן שאמר לו, שמא תאמר אפשר להתקרב להם וילכו בדרכנו ויהיו כמונו, דבר זה אי אפשר להיות, שהרי מרוחקים ממנו תכלית ריחוק, דלא אכלי מינן ולא מתחתנים בנו, ובלתי שני אלה הדברים אי אפשר להתקרב קירוב נאמן ומוחלט. }} {{מקור קטע|שם שם}} 

'''דתי המלך אינם עשים.'''  דמפקי לכולי שתא בשבת היום פסח היום {{תוספת|יט|ר"ל כשנדרשים לעבודת המלכות פוטרים עצמן בשביתת היום שאסורים במלאכה. }} {{מקור קטע|שם שם}} 

'''דתי המלך אינם עשים.'''  אין משמרים לא קלנדס ולא סטרנילא ומבזים מועדיך {{תוספת|כ|דקשה לפרש דתי המלך חוקי המדינה שאין עושים, דזה אין טענה דאפשר לקבוע דים פקידים ושוטרים, שישגיחו למלאות חובות המדינה והמלכות, לכן מפרש על דברים שבלב ובחשאי ואינם ניכרים בחוץ כעין בזוי המועדים, דהבזוי הוא בלב כמש"כ {{ממ|ש"ב ו' ט"ז}} ותבז לו בלבה. }} {{מקור קטע|מ"ר}} 

'''ולמלך אין שוה להניחם.'''  דאכלי ושתו ומבזו למלכא, ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו בקרקע ואינו שותהו {{תוספת|כא|לא נתבאר איפה מרומז זה בלשון ולמלך אין שוה להניחם, וקרוב לומר דהכונה דעד כה דבר בנוגע לחסרונותיהם בעניני המלוכה והמדינה וחברת האדם, ועתה שב לחזק את דעתו, כי גם להמלך בעצמו, כאשר הוא אדם בכלל, ג"כ אין שוה להניחם, יען דכל כך הוא נבזה בעיניהם עד שאם יגע בכוסם יחבטוהו בקרקע ולא ישתוהו, וזה מדייק מלשון ולמלך אין שוה, דלפי הענין הול"ל ואין שוה להניחה, כלומר לתכלית המדינה. }} {{מקור קטע|מגילה י"ג ב'}} 


{{עוגןמ|ט}} '''ועשרת אלפים.'''  אמר ריש לקיש, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים {{תוספת|כב|ועיין בתוס' ט"ז א' כתבו שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים, ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם, עכ"ל, ומ"ש חצי שקל ט"ס הוא וצ"ל חמשים שקלים [ונשתבש מר"ת ח"ש], והוא ערך הזכר מבן עשרים עד בן ששים. }} {{מקור קטע|שם שם}} 

'''ועשרת אלפים.'''  מאי דכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו – זה המן שנתן עשרת אלפים להכחיד את ישראל {{תוספת|כג|ויתפרש המשך הלשון באותו הפסוק את כל הון ביתו באהבה כמו שנדרש שם במדרש חזית, באהבה – שאוהב הקב"ה את ישראל. וי"ל עוד דסמיך לדרוש זה על לשון איש ע"פ המבואר לעיל פרשה א' פסוק ח' לעשות כרצון איש ואיש, דהמן מכונה בשם איש ע"ש הכתוב איש צר ואויב וגו'. }} {{מקור קטע|מ"ר}} 


{{עוגןמ|י}} '''ויסר המלך וגו'.'''  אמר רבא, משל דאחשורש והמן למה הדבר דומה, לשני בני אדם, לאחד היה תל בתוך שדהו ולאחד חריץ, בעל החריץ אמר מי יתן לי זה בדמים, ובעל התל אמר מי יתן לי זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך, אמר לו, טול אותה בחנם, ולואי, ודכותה – ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן {{תוספת|כד|ר"ל ממה שנתן לו הטבעת נוסף על רשיונו ניכר שהוא מלא רצון מזה, וזה הוא מעין דרשה הבאה מנהגו של עולם לוקח נותן עירבון למוכר וכו', עיי"ש. ויש להוסיף באור במשל זה דהכונה דגם המן גם אחשורוש שניהם רצו לאבד את היהודים ולתת מה בעד זה, המן – את כספו, והמלך – את טבעתו, והדיוק מדכתיב שני הפסוקים דועשרת אלפים ודויסר המלך את טבעתו תכופים זה לזה, ובאמת אחר הפסוק דועשרת אלפים היה צ"ל הכתוב ויאמר המלך הכסף נתון לך ואח"כ ויסר המלך את טבעתו, ולכן הביאו את המשל הנמרץ הזה. }} {{מקור קטע|מגילה י"ד ב'}} 

'''ויסר המלך את טבעתו.'''  א"ר אבא בר כהנא, גדולה הסרת טבעת זו יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו להם לישראל, שכולם לא החזירים למוטב, ואלו הסרת טבעת – החזירתן למוטב {{תוספת|כה|שעשו תשובה, וי"ל דלכן חלה גזירה זו בהסרת טבעת ע"פ הדרשה הקודמת דמן הסרת ונתינת הטבעת ניכר שהיה אחשורוש מלא רצון מזה, ולולא כן היה עוד מקום לחשוב שיחזור בו, וא"כ לא היתה התשובה תשובה גמורה ובלב שלם, אבל מכיון שראו ע"פ הסרת הטבעת שאחשורוש עשה זאת ברצון גדול דאגו מאד ועשו תשובה בלב שלם. }} {{מקור קטע|מגילה י"ג א'}} 

'''ויסר המלך את טבעתו.'''  רבנן אמרי, אחשורוש שונא את ישראל יותר מהמן הרשע, מנהגו של עולם לוקח נותן עירבון למוכר והכא המוכר נותן ערבון, כמש"נ ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן וגו' {{תוספת|כו|הבאור הוא ע"פ מ"ש בברכות ה' א' בנוהג שבעולם אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב ולוקח שמח, ולכן הנהוג שהלוקח נותן ערבון כדי שלא יחזור בו המוכר. וכאן נתן אחשורוש שהוא המוכר את הערבון ומבואר מזה שאחשורוש שונא ישראל יותר מהמן ולכן היה הוא שמח בזה ונתן ערבון להמן להחזיק המכירה, וכהאי גונא דרשו בדרשה של מעלה, יעו"ש. }} {{מקור קטע|מ"ר}} 


{{עוגןמ|יא}} '''הכסף נתון לך.'''  הכסף בגמטריא העץ {{תוספת|כז|רמז בעלמא הוא שנפל דבר בפיו שהעץ שיכין יהיה נתון לו, ומדייק הלשון הכסף נתון לך, שהרי הכסף היה עדיין ביד המן, והו"ל לומר הכסף יהיה לך, ולכן דרשו שמרומז בזה הדבר שינתן לו עבור זה והוא העץ, ולרמז וסימן סמך זה על שווי המספר בזה ובזה. }} {{מקור קטע|שם}} 


{{עוגןמ|יב}} '''ככל אשר צוה המן.'''  תניא, מאי דכתיב {{ממ|איכה ג' ל"ז}} מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, מי צוה, המן צוה להשמיד וגו', והקב"ה לא צוה, אלא ישוב מחשבתו הרעה {{תוספת|כח|יש לפרש הבאור דמדייק מה דלא כתיב ככל אשר צוה המלך. אך הנה מבואר במגילה י"ב א' דכל עיקר גזירה זו דהמן לא יצאה מהקב"ה כי אם לפנים כדי שיעשו ישראל תשובה אבל לא שחשב באמת לכלותם חלילה, יעו"ש. ומבואר במשלי כ"א פלגי מים לב מלך ביד ה', ולכן כל היוצא מאת המלך הוא כמו ברצון ה' ולכן אין מן הכבוד לייחס למלך דבר אשר בעיקרו ובתחלתו לא חשב הקב"ה להוציאו לאור, ולכן תלה הכתוב זה על שם המן, וזהו שאמר ה' לא צוה, ולכן מתיחס הצווי ע"ש המן. }} {{מקור קטע|מ"ר}} 


{{עוגןמ|יג}} '''טף ונשים.'''  א"ר לוי, ארורים הם הרשעים שהם מתעסקים בעצה רעה על ישראל וכל אחד מהם אימר עצתי טובה מעצתך, אמר המן, שוטה היה פרעה שאמר כל הבן הילד היאורה תשליכוהו, וכי לא ידע שהבנות נשואות פרות ורבות {{תוספת|כט|אין זה מבואר דהא באבוד הזכרים לא תפרינה הבנות אבל האמת דט"ס הוא וצ"ל שהבנות נשאות ופרות ורבות, ור"ל שתנשאינה גם לאינם יהודים ויהיה גם כן שארית לישראל, וגם כי נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד מתיחס אחריה, וכ"ה הגירסא במ"ר פ' אמור פרשה כ"ז. }} אני איני עושה כן, אלא להשמיד להרג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד {{מקור קטע|מ"ר}} 


{{עוגןמ|יד}} '''פתשגן הכתב.'''  מהו פתשגן הכתב – אנטיגרפון דאגרתא {{תוספת|ל|המה העתקות הכתב העקרי שנעתקו הרבה ממנו ונשלחו לכל ערי המדינה, והיא מלה יונית, ובאורה בלשוננו העתקה [קאפיא]. }} {{מקור קטע|שם}} 

'''להיות עתדים.'''  א"ר לוי, אוה"ע נבואתן סתומה, להיות עתידים ליום הזה ואינם יודעים אם להרוג אם ליהרג, אבל ישראל נבואתן מפורשת {{ממ|ח' י"ג}} להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם {{תוספת|לא|הלשון נבואתן כאן מלשון ניב שפתים, ואולי צ"ל ניבאתן. או דהכונה נבואתן ממש, והוא כמ"ש ברית כרותה לשפתים, וכן פיהם הכשילם. }} {{מקור קטע|שם}} 


{{עוגןמ|טו}} '''ישבו לשתות.'''  אמר להם הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה כך אני אעשה לכם, הדא הוא דכתיב והמלך והמן ישבו לשתות {{מקור קטע|שם}} 

'''והעיר שושן נבוכה.'''  רבא פתח לה למגילת אסתר מהכא {{ממ|משלי כ"ט}} ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם, ברבות צדיקים – זה מרדכי ואסתר, ישמח העם – כדכתיב ומדרכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו' ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר {{תוספת|לב|מפרש ברבות מענין גדולה וכבוד, מלשון ורבי המלך {{ממ|ירמי' מ"א}}, רבתי בגוים, וכן לשון רבנות – שררה והוא שם נרדף עם ובמשול. }}, ובמשול רשע יאנח עם, זה המן, וכן הוא אומר והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה {{מקור קטע|מגילה י"א א'}} 

'''והעיר שושן נבוכה.'''  היה אחד מישראל יוצא לשוק ליקח ליטרא בשר או אגודה של ירק היה הפרסי חונקו ואומר לו, למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך, לפיכך נאמר והעיר שושן נבוכה {{תוספת|לג|מדייק הלשון נבוכה דזה יונח על מבוכה ומהומה הבאה בשעה שהצרה כבר באה, משא"כ כאן הלא לע"ע לא באה ולא שייך מבוכה כ"א צער ועצב והול"ל עצובה, ולכן דריש שמיד שיצאה הפקודה התחילה מבוכה, וכדמפרש. }} {{מקור קטע|מ"ר}}


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{הערות תורה תמימה}}
[[קטגוריה:תורה תמימה: אסתר]]