תורה תמימה/אסתר/ג

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך




רש"י
חכמי צרפת
רלב"ג


אלשיך
מגילת סתרים
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
שלום אסתר
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png אסתר TriangleArrow-Left.png ג

(א) אחר הדברים האלה. מאי אחר [א], אמר רבא, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה, דאמר ר' לוי, אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחלה שנאמר (הושע ו') כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים [ב] (מגילה י"ג ב')

וינשאהו. כתיב (תהלים צ"ב) בפרוח רשעים כמו עשב וגו' מה כתיב בתריה להשמדם עדי עד, ושוב כתיב (איוב י"ב) משגיא לגוים ויאבדם, מלמד שאויבי הקב"ה למפלתן הן מתגדלין, וכן בהמן כתיב וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים ואח"כ ויתלו את המן [ג] (מ"ר)


(ב) ומרדכי לא יכרע. וכי קנתרן היה ועובר על גזירת המלך, אלא כשצוה אחשורוש להשתחוות להמן, חקק עבודת כוכבים על לבו ונתכוין שישתחוו לעבודת כוכבים [ד] [מ"ר פרשה ב' פסוק ה'].


(ד) יום ויום. א"ר בנימין ב"ר לוי, בניה של רחל נסן שוה, הדא הוא דכתיב (פ' וישב) ויהי כדברה אל יוסף יום ויום, וכאן כתיב ויהי כאמרם אליו יום ויום וגו' [ה] (מ"ר)

ויגידו להמן. אמר להם המן, הגידו לו, הלא זקנו השתחוה לזקני, דכתיב ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר להו, ועדיין לא נולד בנימין [ו] (שם)

אשר הוא יהודי. אמר להם, משה רבינו הזהיר לנו בתורה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים [ז] (שם)


(ה) וירא המן וגו'. א"ר איבו, תחשכנה עיניהם [של רשעים] מראות (תהלים ס"ט) לפי שמראית עיניהם מורידות אותם לגיהנם, וכה"א וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וגו' [ח] (שם)


(ו) ויבז בעיניו. בזוי בן בזוי, להלן כתיב ויבז עשו את הבכורה וכאן כתיב ויבז בעיניו [ט] (שם)

במרדכי לבדו. אמר רבא, בתחלה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי ומנו רבנן. ולבסוף בכל היהודים [י] (מגילה י"ג ב')

ויבקש המן להשמיד. אמר הקב"ה להמן, אי שוטה שבעולם אני אמרתי להשמידם ולא יכולתי כביכול, שנאמר (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ ואתה אומר להשמידם, חייך שראשך תחת ראשיהם [י"א] (מ"ר)


(ז) הוא חדש אדר. תני, כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר נולד משה (מגילה י"ג ב')


(ח) ישנו עם אחד. אמר ליה לאחשורוש, תא נכלינהו, אמר ליה, מסתפינא מאלהיו דלא לעביד בי כדעבד בקמאי, אמר ליה, ישנו מן המצות [י"ב], אמר ליה, אית בהון רבנן, אמר ליה, עם אחד הן [י"ג] (שם שם)

ישנו עם אחד. אמר ליה, אותו שנאמר בו ה' אחד ישן לו מעמו [י"ד], אמר הקב"ה, אני אין לפני שינה, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ואתה אמרת ישן אני, חייך שמתוך שינה אני מאבדך [הדא הוא דכתיב בלילה ההוא נדדה שנת המלך וגו'] (מ"ר)

ישנו עם אחד. דבר אחר ישנו עם אחד, שניהון רברבן, אוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יו"ט, שהן מכניסין פחת בממונו של עולם, להם שבתא, ריש ירחא, פסח, עצרת, ריש שתא, וצומא רבא וחג הסכות, אמר ליה הקב"ה, רשע, עין רעה אתה מטיל במועדיהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד אחד על מפלתך – אלו ימי הפורים, הדא הוא דכתיב (משלי י"ט) פי כסיל מחתה לו (שם)

מפזר ומפרד. אמר ליה, שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך – מפוזרים הם בין העמים, ושמא תאמר אית הנאה מינייהו – מפורדים הם בפרידה זו שאינה עושה פירות [ט"ו] (מגילה י"ג ב')

בכל מדינות מלכותך. אמר, שמא תאמר איכא מדינתא מינייהו [ט"ז] – בכל מדינות מלכותך הם [י"ז] (מגילה י"ג ב')

ודתיהם שנות. דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן [י"ח] (שם שם)

דתי המלך אינם עשים. דמפקי לכולי שתא בשבת היום פסח היום [י"ט] (שם שם)

דתי המלך אינם עשים. אין משמרים לא קלנדס ולא סטרנילא ומבזים מועדיך [כ] (מ"ר)

ולמלך אין שוה להניחם. דאכלי ושתו ומבזו למלכא, ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו בקרקע ואינו שותהו [כ"א] (מגילה י"ג ב')


(ט) ועשרת אלפים. אמר ריש לקיש, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים [כ"ב] (שם שם)

ועשרת אלפים. מאי דכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו – זה המן שנתן עשרת אלפים להכחיד את ישראל [כ"ג] (מ"ר)


(י) ויסר המלך וגו'. אמר רבא, משל דאחשורש והמן למה הדבר דומה, לשני בני אדם, לאחד היה תל בתוך שדהו ולאחד חריץ, בעל החריץ אמר מי יתן לי זה בדמים, ובעל התל אמר מי יתן לי זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך, אמר לו, טול אותה בחנם, ולואי, ודכותה – ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן [כ"ד] (מגילה י"ד ב')

ויסר המלך את טבעתו. א"ר אבא בר כהנא, גדולה הסרת טבעת זו יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו להם לישראל, שכולם לא החזירים למוטב, ואלו הסרת טבעת – החזירתן למוטב [כ"ה] (מגילה י"ג א')

ויסר המלך את טבעתו. רבנן אמרי, אחשורוש שונא את ישראל יותר מהמן הרשע, מנהגו של עולם לוקח נותן עירבון למוכר והכא המוכר נותן ערבון, כמש"נ ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן וגו' [כ"ו] (מ"ר)


(יא) הכסף נתון לך. הכסף בגמטריא העץ [כ"ז] (שם)


(יב) ככל אשר צוה המן. תניא, מאי דכתיב (איכה ג' ל"ז) מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, מי צוה, המן צוה להשמיד וגו', והקב"ה לא צוה, אלא ישוב מחשבתו הרעה [כ"ח] (מ"ר)


(יג) טף ונשים. א"ר לוי, ארורים הם הרשעים שהם מתעסקים בעצה רעה על ישראל וכל אחד מהם אימר עצתי טובה מעצתך, אמר המן, שוטה היה פרעה שאמר כל הבן הילד היאורה תשליכוהו, וכי לא ידע שהבנות נשואות פרות ורבות [כ"ט] אני איני עושה כן, אלא להשמיד להרג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד (מ"ר)


(יד) פתשגן הכתב. מהו פתשגן הכתב – אנטיגרפון דאגרתא [ל] (שם)

להיות עתדים. א"ר לוי, אוה"ע נבואתן סתומה, להיות עתידים ליום הזה ואינם יודעים אם להרוג אם ליהרג, אבל ישראל נבואתן מפורשת (ח' י"ג) להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם [ל"א] (שם)


(טו) ישבו לשתות. אמר להם הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה כך אני אעשה לכם, הדא הוא דכתיב והמלך והמן ישבו לשתות (שם)

והעיר שושן נבוכה. רבא פתח לה למגילת אסתר מהכא (משלי כ"ט) ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם, ברבות צדיקים – זה מרדכי ואסתר, ישמח העם – כדכתיב ומדרכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו' ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר [ל"ב], ובמשול רשע יאנח עם, זה המן, וכן הוא אומר והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה (מגילה י"א א')

והעיר שושן נבוכה. היה אחד מישראל יוצא לשוק ליקח ליטרא בשר או אגודה של ירק היה הפרסי חונקו ואומר לו, למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך, לפיכך נאמר והעיר שושן נבוכה [ל"ג] (מ"ר)


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. דמשמע שיש שייכות לגדולת המן עם הענין שעד כה, ובאמת הלא אין כל שייכות זל"ז, ולכן קאמר אחר הדברים שנלקחה אסתר אל המלך – הרפואה, באה המכה – מעשה המן.
  2. ר"ל ואח"כ ונגלה עונש אפרים, וכן תרגם אונקלוס לשון עונו ישא (פ' קדושים) חובי יקבל.
  3. וי"ל בטעם הדבר כדי שיתפרסם ביותר גדולתו של הקב"ה ומה שעושה למען ישראל, כי אינו דומה נפילת איש פחות הערך לנפילת שר וגדול, כי בכזה הכל ידברו ישיחו וממילא יתנו כבוד לה' ולישראל.
  4. בגמרא מגילה י"ט א' וסנהדרין ס"א ב' מבואר שעשה המן עצמו אלוה, וכן משמע מלשון המ"ר בסמוך פסוק ד' ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים, וצריך באור לכוין ענין זה בכלל ולהשוות עם לשון זה שלפנינו שנתכוין שישתחוו לעבודת כוכבים, דמשמע ולא לו, וצ"ל דהכונה היא שרצה המן להורות שהעבודת כוכבים מסרה לו כח שיהא הוא משפיע לבני אדם צרכיהם, ולאות על זה חקק עבודת כוכבים על לבו, להורות כי הוא ועבודת כוכבים חד הוא, ולפי"ז שני הענינים מכוונים, דבזה שחקק עבודת כוכבים על לבו עשה עצמו אלוה.
  5. ר"ל כי עם כל הפצרות ועתרת דברים יום יום נשארו בכ"ז באמונתם, יוסף בענינו ומרדכי בענינו. וקרוב לומר דהלשון נסן שבכאן ענינו נסיון, ר"ל שבשניהם היה שוה לעמוד בנסיון יום יום. או דהוא מלשון נס ודגל.
  6. כמבואר במגילה י"ז א' שאחר אותה פגישה מיעקב עם עשו בא יעקב לסכות ושהה שם י"ח חדשים ואח"כ נולד בנימין, הרי דאפילו בעיבור לא היה אז בנימין עוד, והמן סבר שהיה אז בעבור, ויש גורסין במקום הפסוק ואחר נגש יוסף ורחל – וישתחו ארצה שבע פעמים וקאי על יעקב. ועיין לעיל פרשה ב' פסוק ה' דהשתלשלות יחוסו של מרדכי מבנימין הוא.
  7. עיין מש"כ לעיל בפסוק ב' אות ד', ופשוט דדריש תכלית ההגדה אשר הוא יהודי, כלומר יען כי יהודי וע"פ דת היהודים, או תורת משה אסור להשתחוות לעבודת כוכבים.
  8. ומראיה זו הותחלה קפידא שלו ונסתבכו הענינים עד שנפל ברעה.
  9. נראה הכונה ע"פ מ"ש כל הפוסל במומו פוסל, וכן בעשו והמן שמפני שהיו בזויים לכן בזו לזולתם.
  10. מדייק יתור הלשון כי הגידו לו את עם מרדכי, דדי היה לכתוב כי הגידו לו אשר הוא יהודי, ודריש בכל עם מרדכי מנו רבנן, ודריש עם מלשון עמית ורע, כלומר עם מי שהוא מתחבר, דהיינו רבנן, ויתכן שהיה כועס ביחוד על החכמים, מפני שחשב דאחרי שענין גדול הוא מה שמרדכי עושה בזה שאינו משתחוה לו שעובר בזה על מצות המלך, בודאי לא החליט הדבר הזה מעצמו אלא התיעץ עם החכמים והם הניאוהו מזה. גם י"ל דמתחלה חשב כי אך דרך מרדכי הוא, ואח"כ חשב כי אך דרך ת"ח הוא, ולבסוף נודע כי כן גם דרך כל העם.
  11. יש לכוין הלשון והענין חייך שראשך וכו', שאמר אע"פ שאמנם חטאי ישראל וצריכים כפרה תהיה אתה כפרתם, כי דבר גדול הוא להקב"ה דבר מחיית עמלק כמש"כ כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ואחרי כי יעשה הקב"ה כזה יתפייס בזה לישראל שבגללם ולרגלם בא דבר זה.
  12. ר"ל משנין מצותן או ישנים מן המצות, כלומר שאין מקיימין אותן בשום לב כי אם ברפיון ידים כמו הישן, ולכן אין לחוש שמא ינקום ה' נקמתם, ומדייק לשון ישנו מדלא כתיב יש.
  13. ר"ל הוא שאלו שמא יש בהם ת"ח שיגינו עליהם בתורתם דהתורה אגוני מגנא ומצלא, והשיב לו עם אחד הן כלומר כולם כאחד המון עם הם, שאין בהם ת"ח. או דהכונה שאמר המן יְשַֹנּוּ מן המצות, כלומר יש למצוא עצה איך להעבירם על המצות ולשנותם לעבור עבירה, והוא ע"פ שאמרו במדרש כאן, שהמן נתן עצה להכשילם בזנות, וכן הוה, אמר ליה אחשורוש אית בהון רבנן, שלא יתנום לעבור את פי ה', כמו שבאמת הוכיחם מרדכי, א"ל עם אחד הם, מחוברים בדעה אחת ולא ישמעו לעצת מוריהם.
  14. מדייק יתור הלשון אחד, דהלשון עם לעצמו מורה על עם אחד, ומסיב הכונה דמוסב על הקב"ה, וכמו עם של אחד, ודריש ישן לו מעמו שעזב אותם ואינו משגיח עליהם עוד וזה מצוייר בלשון שינה.
  15. ר"ל שאין מהנים ומעניקים להמלוכה ולהמדינה.
  16. שהם קיבוץ גדול כמו מדינה וחס על חורבן אותו המקום.
  17. וא"כ חסרונם לא יהיה ניכר במאומה.
  18. יתכן שאמר לו, שמא תאמר אפשר להתקרב להם וילכו בדרכנו ויהיו כמונו, דבר זה אי אפשר להיות, שהרי מרוחקים ממנו תכלית ריחוק, דלא אכלי מינן ולא מתחתנים בנו, ובלתי שני אלה הדברים אי אפשר להתקרב קירוב נאמן ומוחלט.
  19. ר"ל כשנדרשים לעבודת המלכות פוטרים עצמן בשביתת היום שאסורים במלאכה.
  20. דקשה לפרש דתי המלך חוקי המדינה שאין עושים, דזה אין טענה דאפשר לקבוע דים פקידים ושוטרים, שישגיחו למלאות חובות המדינה והמלכות, לכן מפרש על דברים שבלב ובחשאי ואינם ניכרים בחוץ כעין בזוי המועדים, דהבזוי הוא בלב כמש"כ (ש"ב ו' ט"ז) ותבז לו בלבה.
  21. לא נתבאר איפה מרומז זה בלשון ולמלך אין שוה להניחם, וקרוב לומר דהכונה דעד כה דבר בנוגע לחסרונותיהם בעניני המלוכה והמדינה וחברת האדם, ועתה שב לחזק את דעתו, כי גם להמלך בעצמו, כאשר הוא אדם בכלל, ג"כ אין שוה להניחם, יען דכל כך הוא נבזה בעיניהם עד שאם יגע בכוסם יחבטוהו בקרקע ולא ישתוהו, וזה מדייק מלשון ולמלך אין שוה, דלפי הענין הול"ל ואין שוה להניחה, כלומר לתכלית המדינה.
  22. ועיין בתוס' ט"ז א' כתבו שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים, ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם, עכ"ל, ומ"ש חצי שקל ט"ס הוא וצ"ל חמשים שקלים [ונשתבש מר"ת ח"ש], והוא ערך הזכר מבן עשרים עד בן ששים.
  23. ויתפרש המשך הלשון באותו הפסוק את כל הון ביתו באהבה כמו שנדרש שם במדרש חזית, באהבה – שאוהב הקב"ה את ישראל. וי"ל עוד דסמיך לדרוש זה על לשון איש ע"פ המבואר לעיל פרשה א' פסוק ח' לעשות כרצון איש ואיש, דהמן מכונה בשם איש ע"ש הכתוב איש צר ואויב וגו'.
  24. ר"ל ממה שנתן לו הטבעת נוסף על רשיונו ניכר שהוא מלא רצון מזה, וזה הוא מעין דרשה הבאה מנהגו של עולם לוקח נותן עירבון למוכר וכו', עיי"ש. ויש להוסיף באור במשל זה דהכונה דגם המן גם אחשורוש שניהם רצו לאבד את היהודים ולתת מה בעד זה, המן – את כספו, והמלך – את טבעתו, והדיוק מדכתיב שני הפסוקים דועשרת אלפים ודויסר המלך את טבעתו תכופים זה לזה, ובאמת אחר הפסוק דועשרת אלפים היה צ"ל הכתוב ויאמר המלך הכסף נתון לך ואח"כ ויסר המלך את טבעתו, ולכן הביאו את המשל הנמרץ הזה.
  25. שעשו תשובה, וי"ל דלכן חלה גזירה זו בהסרת טבעת ע"פ הדרשה הקודמת דמן הסרת ונתינת הטבעת ניכר שהיה אחשורוש מלא רצון מזה, ולולא כן היה עוד מקום לחשוב שיחזור בו, וא"כ לא היתה התשובה תשובה גמורה ובלב שלם, אבל מכיון שראו ע"פ הסרת הטבעת שאחשורוש עשה זאת ברצון גדול דאגו מאד ועשו תשובה בלב שלם.
  26. הבאור הוא ע"פ מ"ש בברכות ה' א' בנוהג שבעולם אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב ולוקח שמח, ולכן הנהוג שהלוקח נותן ערבון כדי שלא יחזור בו המוכר. וכאן נתן אחשורוש שהוא המוכר את הערבון ומבואר מזה שאחשורוש שונא ישראל יותר מהמן ולכן היה הוא שמח בזה ונתן ערבון להמן להחזיק המכירה, וכהאי גונא דרשו בדרשה של מעלה, יעו"ש.
  27. רמז בעלמא הוא שנפל דבר בפיו שהעץ שיכין יהיה נתון לו, ומדייק הלשון הכסף נתון לך, שהרי הכסף היה עדיין ביד המן, והו"ל לומר הכסף יהיה לך, ולכן דרשו שמרומז בזה הדבר שינתן לו עבור זה והוא העץ, ולרמז וסימן סמך זה על שווי המספר בזה ובזה.
  28. יש לפרש הבאור דמדייק מה דלא כתיב ככל אשר צוה המלך. אך הנה מבואר במגילה י"ב א' דכל עיקר גזירה זו דהמן לא יצאה מהקב"ה כי אם לפנים כדי שיעשו ישראל תשובה אבל לא שחשב באמת לכלותם חלילה, יעו"ש. ומבואר במשלי כ"א פלגי מים לב מלך ביד ה', ולכן כל היוצא מאת המלך הוא כמו ברצון ה' ולכן אין מן הכבוד לייחס למלך דבר אשר בעיקרו ובתחלתו לא חשב הקב"ה להוציאו לאור, ולכן תלה הכתוב זה על שם המן, וזהו שאמר ה' לא צוה, ולכן מתיחס הצווי ע"ש המן.
  29. אין זה מבואר דהא באבוד הזכרים לא תפרינה הבנות אבל האמת דט"ס הוא וצ"ל שהבנות נשאות ופרות ורבות, ור"ל שתנשאינה גם לאינם יהודים ויהיה גם כן שארית לישראל, וגם כי נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד מתיחס אחריה, וכ"ה הגירסא במ"ר פ' אמור פרשה כ"ז.
  30. המה העתקות הכתב העקרי שנעתקו הרבה ממנו ונשלחו לכל ערי המדינה, והיא מלה יונית, ובאורה בלשוננו העתקה [קאפיא].
  31. הלשון נבואתן כאן מלשון ניב שפתים, ואולי צ"ל ניבאתן. או דהכונה נבואתן ממש, והוא כמ"ש ברית כרותה לשפתים, וכן פיהם הכשילם.
  32. מפרש ברבות מענין גדולה וכבוד, מלשון ורבי המלך (ירמי' מ"א), רבתי בגוים, וכן לשון רבנות – שררה והוא שם נרדף עם ובמשול.
  33. מדייק הלשון נבוכה דזה יונח על מבוכה ומהומה הבאה בשעה שהצרה כבר באה, משא"כ כאן הלא לע"ע לא באה ולא שייך מבוכה כ"א צער ועצב והול"ל עצובה, ולכן דריש שמיד שיצאה הפקודה התחילה מבוכה, וכדמפרש.