עריכת הדף "שולחן של ארבע/א"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{מרכז|{{גופן|10||'''השער הראשון'''}}{{ש}}{{גופן|5||'''בבאור הברכות המחוייבות על האדם לברך על השלחן:'''}}}}


'''ברכות'''  השלחן ח' ואלו הן, נטילת ידים והמוציא וד' ברכות של ברכת המזון ועל היין לפניו ולאחריו הרי ח'. וטעם ח' אלו לפי ששקול השלחן כנגד המזבח מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר, שהרי הלחם שעל השלחן כשהוא מאכיל שם את העניים הרי הוא כקרבן על גבי המזבח, וכשם שהיו במזבח הקטרת שהוא מכפר יותר מכל הקרבנות שעל מזבח הנחשת ח' מיני בשמים, ד' בשמן המשחה מור וקנמון וקנה וקדה, וד' בקטרת המפורשים בכתוב נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, כן נצטוינו לברך על השלחן ח' מיני ברכות כנגדם, ורוב בני אדם אינם מתבוננים ולא שמים על לב הענין הזה. וצריך אדם להתקדש בשלחנו ובסעודתו בח' ברכות אלו שהם כנגד ח' מיני בשמים המפורשים בתורה שהיו במקדש כדי לקיים המצות על תכונתם ולכוין בברכות על יסודתם: 

'''ברכה א''''  על נטילת ידים. ותקנו רז"ל בנוסח ברכה זו לשון נטילה שהיא הגבהה מתרגם ותשאני רוח ונטלתני, וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/סג|ישעיה סג]]}} וינטלם וינשאם כל ימי עולם, שצריך שיגביה ידיו למעלה. ועוד יכלול עיקר בנטילת ידים לתפלה שיתכוין בהם להתקדש בהם מן העשר כמי שמגביה ידיו למעלה ומתכוין לפתוח (מן) המקור העליון וממשיך ומוריד שפע למטה, וזה שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קיט|תהלים קיט]]}} ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, למדך הפסוק כי יש בקצת המצות ציור למעלה שיצטרך אדם בעשות אותם למטה שישא כפיו אליהן למעלה. גם בכאן על השלחן בגשתו לעת האוכל ראוי שיטול ידיו ויגביהם למעלה בנטילתו, ושיכוין אל העשר בנטילה קודם שיאכל, וכן לאחר שיאכל במים אחרונים כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קלד|שם קלד]]}} שאו ידיכם קדש וברכו את ה', וכן בי' דברים שהצריכו בכוס של ברכה ממנהג הותיקים, כל זה לרמוז שאין תכלית כונתו באכילתו על השלחן אלא שיתקיים גופו ויוכל לעבוד את בוראי עד שתזכה נפשו ותעמוד בתוך העשר ויהיה אור הבהיר מזונה ושיחופף עליה, ותדע האמת כי אל הכונה הזאת נעשה תבנית הגוף י' אצבעות ידיו בהגביה אותם למעלה וכן י' אצבעות רגליו למטה ונשאר הגוף באמצע בין י' לי', ומטעם זה תמצא בתורה בקדוש ידים ורגלים של כהנים שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ל|שמות ל]]}} ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, ורחיצה זו בלשון קדושה תרגם אותה אונקלוס ע"ה, כי בשאר מקומות שכתוב בהם ורחצו מתורגם ויסחון אבל בכאן תרגם ויקדשון. לבאר כשהכהן היה מקדש ידיו ורגליו וידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, היה מתכוין אל העשר ומתקדש בקדושתן וממשיך הברכה מברכתם, ועל הכונה הזו היה הכהן מקדש ידיו ורגליו מן הכיור בגשתו אל המזבח, וכן השלחן נקרא מזבח, מטעם זה החמירו בעונש המזלזל בנטילת ידים שהוא נעקר מן העולם, וזהו חומר העונש בהיות נט"י רמז לדבר שכל העולם תלוי עליו, וכן המזלזל בנטילה גורם הרציחה שהוא חרבן העולם, וכמו שאמרו {{ממ|[[בבלי/חולין/קי/א|חולין פ"ז דף קי]]}} מים ראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הרגו את הנפש. (ודבר) עוד אמרו בנטילת ידים {{ממ|שבת פ"ו}} כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות, לפי שהעושר מתאסף בעסק הידים, וכן כתוב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/טו|דברים טו]]}} ובכל משלח ידך, והברכות משתלשלות מן העשר. והרמז בזה {{ממ|[[תנ"ך/דברים/טו|שם]]}} עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, הוכיחו העושר שהוא שבולת מן המעשר שהוא סבולת, כדי לרמוז שהברכה והעושר משתלשלות מן העשר, וראיה לזה ברכת כהנים בנשיאת כפים, ונתבאר מזה כי לפי גודל המצוה בכונה העליונה הזאת הוא גודל עונש למזלזל בה, וזה ענין אמרו כי כשם שהעונה אמן שכרו גדול כן המזלזל בו עונשו גדול וכפול, והוא שדרשו רז"ל כל הזהיר לענות אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן לעוה"ב וע"ז אמר דוד ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/כט|תהלים כט]]}} ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעה"ז ואמן בעוה"ב, שכל העונה אמן זוכה לשני עולמות העוה"ז והעוה"ב, ובמקדש שהיה השם נזכר ככתבו לא היו עונין אמן אבל בגבולין שאין רשאין להזכיר ככתבו מזכירין אמן במקום השם, כי יש רמז במלת אמן לאותיות השם, ולכך {{ממ|[[בבלי/ברכות/כג/א|ברכות כג]]}} גדול העונה אמן יותר מן המברך (בכנוי), וכל המזלזל באמן ענשו כפול במדורי גיהנם, במדור הנקרא ארץ עיפתה כמו אפל שהוא שאול תחתית, ועז"א הנביא על אותם המזלזלין בעניית אמן {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ב|ירמיה ב]]}} אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים, וכל העונה אמן באותיותיו הוא פותח המקור וממשיך שפע הברכה, ולפיכך מזכיר במזלזלים בו לחצוב להם כלומר שהם נענשים בעונש כפול מדרגה אחר מדרגה. אם כן הא למדת גודל העונש לפי גודל השכר. והנה תכף שנטל ידיו ונגבם ראוי לו שיאכל וכן אמרו תכף לנט"י המוציא: 

'''נטילת'''  ידים אע"פ שאינה בפירוש מן התורה הסמיכוה רז"ל לפסוק מן התורה דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/טו|ויקרא טו]]}} וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו רז"ל לנט"י מן התורה. נטילת ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק, והוא מקים שפסת היד כלה. כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כלו. יש שפירש דוקא בשעת הדחק וי"א אפי' שלא בשעת הדחק. הנוטל ידיו לא יאכל עד שינגבם שכל האוכל בלי נגוב כאלו אוכל לחם טמא שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/ד|יחזקאל ד]]}} ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ומלת לחמם נוטריקון ליחות מים. הנוטל צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים: 

'''ויש'''  הפרש בין מים ראשונים למים אחרונים בדברים הרבה. מים ראשונים צריכין כח אדם שישפוך אדם אחר על ידו או הוא עצמו שישפוך בידו אחת על ידו אחרת, משא"כ במים אחרונים שאין צריכין לבא מכח אדם. מים ראשונים צריכין הגבהה שלא יחזרו ויטמאו את הידים, מה שאין במים אחרונים שצריך שישפיל ידיו למטה כדי להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין נגוב שהנגוב מעיקר הנטילה, אחרונים אין צריכין נגוב. מים ראשונים צריכין שלא יהיה דבר חוצץ בידים כגון שעוה או זפת או בצק או צואה שעל צפרניו. אחרונים אם היה דבר חוצץ אין בכך כלום, מים ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, כלומר שאין לנו לחוש אם נופלים על הכלי או על גבי קרקע, מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי שצריך שיפלו המים בכלי ולא בקרקע, ראשונים אם שפשף בידו צריך לחזור וליטול ידיו. אחרונים אין צריך. מים ראשונים מברך על נטילת ידים, אחרונים אין בהם ברכה (אלא מברך ברכת המזון שהוא מברך על רחיצת ידים*). מים ראשונים צריכין הפסקה ולא בבת אחת אלא נוטל ומפסיק. אחרונים יכול לשפוך בבת אחת. מים ראשונים דוקא מים ולא שאר משקים. מים אחרונים אפי' שאר משקין כגון יין וחלב שאינו אלא להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין כלי דכתיב בכיור ממנו ולא שיעברם וישפשכם בנהר. אחרונים מותר. מים ראשונים עד הפרק והוא המקום שהיד כלה שהיד וקנה הזרוע מחוברין שם, אחרונים אין צריכין אלא פסת היד במקום שהאצבעות כלין. וי"א שזהו מקום שעור למים ראשונים. מקום שהאצבעות כלין, ושעור הפרק למים אחרונים פיצול אמצעי שבאצבעות, לפי שאין מים אחרונים אלא להעביר את הזוהמא ומשם ולמעלה אין התבשיל נוגע בם. מים ראשונים צריכין שעור והוא רביעית לוג. אחרונים אין צריכין שעור. מים ראשונים מועיל בהם תנאי, אחרונים אין מועיל בהם תנאי, והסימן בכל אלה בהפרש שיש בין מים ראשונים למים אחרונים. '''כה"ן ח"ן שע"ה מכפר"ת''', '''כ'''' כח אדם. '''ה'''' הגבהה. '''נ'''' נגוב. '''ח'''' חציצה. '''נ'''' נטילה בין בכלי בין על גבי קרקע. '''ש'''' שפשוף. '''ע'''' על נטילת ידים. '''ה'''' הפסק. '''מ'''' מים. '''כ'''' כלי. '''פ'''' פרק. '''ר'''' רביעית לוג. '''ת'''' תנאי: 

'''ומה'''  שבאה ברכה זו על נטילת ידים בלשון נגלה ונסתר והוא הדין לשאר ברכות שהם מתוקנות בנוסח זה, הוא סוד הברכות שהעולם הוא שקדשנו במצותיו ואנו מברכין למלך העולם, וכן תמצא בשירת הים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו|שמות טו]]}} הי ימלוך לעולם ועד. והתעורר בלשון ה' ימלוך ובמלת עולם ובמלת ועד והוא כענין שלשה שמות שבשלש עשרה מדות, וכן התעורר בלשון ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וכן בעלינו לשבח בלשון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, לפי דרך זה הלשון בברכות מתוקן ומסודר. אך אצל בעלי הפשט הוא בלתי מסודר שהיה לו לומר אשר קדשתנו וצויתנו. אמנם בפשוטו יש מן הכונות הרצויות כדי לקבוע בלב שהקב"ה נגלה ונסתר, נגלה מצד דרכיו ופעולותיו ונסתר מצד מהותו ועצמותו, וע"כ תמצא כששאל משרע"ה על ידיעתו ית' מצד דרכיו אמר לו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לג|שם לג]]}} הודיעני נא את דרכך השיב לו אני אעביר כל טובי על פניך, אך כששאל על ידיעתו מצד עצמותו ואמר לו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לג|שם]]}} הראני נא את כבודך השיב לו לא תוכל לראות את פני, באר לו שני דרכים אלו כי הוא נגלה ואפשר להשיגו מצד דרכיו ופעולותיו, והוא נסתר מצד עצמותו ואין כח ותחבולה בזה להשיגו, וכן בכאן כשאנו אומרים ברוך אתה לנכח יש לכוין בו כי הוא ית' נגלה מצד פעולותיו, וכשאנו חוזרים ומדברים בנסתר ואומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו יש לכוין בו כי הוא ית' נסתר ונעלם מן ההשגה, והמשל בזה שהשמש שהוא אחד ממשמשיו ואפשר לו לאדם שישיגנו מצד פעולותיו שהוא פועל בתומו בעולם השפל במין המדבר והחי והצומח ומצד אורו וחומו, וכן כתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/יט|תהלים יט]]}} ואין נסתר מחמתו, ואם בא להשיג עצמותו שיסתכל בעצמות אורו יכהה מאור עיניו והבן זה, וכדי לרמוז על נגלה ונסתר אמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קמד|שם קמד]]}} וחסידיך יברכוכה, כלומר בדרך זה יברכוך נגלה ונסתר וזה שאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קמד|שם]]}} כבוד מלכותך יאמרו שהוא לנוכח להורות על נגלה. ואמר להודיע לבני האדם גבורותיו להורות על נסתר: 

'''וידעת'''  כי יש בהלכות נטילה עוד פרטים רבים, כגון מים שנפסלו משתית בהמה שהם המלוחים, וכן מים שהנחתום מדיח בהם ידיו, וכן שנים שנטלו מרביעית, וכן ידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה דאמרינן במסכת גיטין ידים טהורות, וכן אם מותר לקבל מים מן הנכרי, ומן הנדה לפי שיש שכתבו שאין מקבלין מן הנכרי, וכיוצא באלו רבים, והוא הדין בהלכות המוציא, וכן בשאר ברכות שאנו עתידים להזכירם, וכן ברכות השלחן שיש בהם פרטים רבים שהנחתים ולא כתבתים שאם באתי לכתוב הפרטים יארך הספר, ואני איני מכוין אלא לדבר בקצרה בכללים ידועים יבין המבין הפרטים מתוכם: 

'''ברכה ב''''  המוציא לחם מן הארץ, וברכה מדברי סופרים הוא מק"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש שיש לו לברך, פי' כשהוא שבע וכבר נהנה מקדשי שמים ממה שהוא אסור לו כהקדש קודם שיברך כשהוא רעב ובא ליהנות מקדשי שמים לא כ"ש שיש לו לברך קודם שיאכל כדי שלא יתחייב קרבן מעילה, וברכה זו היה ראוי לומר מן האדמה אלא שאחז הכתוב להוציא לחם מן הארץ. ואם תדקדק בלשון לחם תמצא שבארו מזון כמו {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/ה|דניאל ה]]}} עבד לחם רב, שהרי הלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שממנה עושים לחם, וכן תמצא במן {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טז|שמות יו]]}} הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. וידוע שלא ירד לחם מן השמים אלא המן שממנו עושים לחם שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יא|במדבר יא]]}} ועשו אותו עגות: 

'''ויש'''  לו לבוצע כשהוא בוצע שיאחז הככר בשתי ידיו בי' אצבעות משום חבוב הברכה. וכן תמצא בברכת המוציא י' תיבות. וכן בפסוק {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קד|תהלים קד]]}} מצמיח חציר לבהמה וגו'. ומצינו עשר מצות שנתנו בתבואה ואלו הן. לא תחרוש. לא תחסום. תרומה לכהן. מעשר ראשון ללוי. ומעשר מן המעשר שנותן הלוי לכהן. מעשר שני. מעשר עני. לקט שכחה ופאה: 

'''ודע'''  כי מלת המוציא כוללת לשעבר ולהבא כגון המוציא אתכם מארץ מצרים. וכן כוללת להבא וירמוז לאותו זמן שדרשו רז"ל {{ממ|[[בבלי/כתובות/קיא/ב|כתובות דף קיא:]]}} עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/עב|תהלים עב]]}} יהי פסת בר בארץ. ואנו רומזים בברכת המוציא הזמן העתיד שיהיו מזונותינו בלא עמל ויגיעה ותוציא הארץ לחם ממש כלחם הזה שאנו אוכלים ומברכין עליו. וכן היה העולם נוהג בזמן אדם הראשון לולא שנתקללה האדמה בחטאו כמו שאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ג|בראשית ג]]}} ארורה האדמה בעבורך ולעתיד בהתכפר החטא ישוב העולם להויתו, וכשהוא בוצע גומר הברכה ואח"כ בוצע וזהו כבודו של מלך, ולכך צריך להקדים תחלה חפצו של הקב"ה ואח"כ חפצו של מלך ב"ו או חפץ עצמו כמו שאמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כד|משלי כד]]}} ירא את ה' בני ומלך ומי שהוא בוצע קודם שיברך או קודם שיגמור הברכה הרי זה נקרא רעבתן ועליו נאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/י|תהלים י]]}} ובוצע ברך נאץ ה' כלומר בוצע ואח"כ מברך נאץ ה': 

'''בעל'''  הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה לפי שהכל שלו. ואורח מברך כדי שיברך את בעל הבית. הבוצע הוא פושט ידיו ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו בחכמה הרשות בידו, וכשהוא בוצע מן הככר יש לו לבצוע מן הצד שנאפה היטב כי זה מצוה מן המובחר להזכיר שם שמים עליו כמ"ש במנחת כהן {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ו|ויקרא ו]]}} תפיני מנחת פתים, ואמר במסכת זבחים תפיני שתהא אפיתו נאה: 

'''ברך'''  המוציא ושח בינתים קודם שיאכל חוזר ומברך, ואם שח מעין השלחן כמו שאמר טול ברך או הביאו מלח או לפתן ואפילו גביל לתורי א"צ לחזור ולברך לפי שחייב אדם ליתן מזונות לבהמתו ואח"כ יאכל שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יא|דברים יא]]}} ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת הלכך מעין השלחן הוא ואינו חשוב הפסק. והרי זה כשוחט ק' עופות שאם שח בין שחיטה לשחיטה לומר הביאו לי אחרים מעין השחיטה הוא ואין חשוב הפסק: 

'''אין'''  הבוצע רשאי לטעום עד שתכלה אמן מפי העונים או מפי רוב העונים, ולא יאריכו כ"כ באמן שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. אכל ושכח ולא ברך המוציא חוזר ומברך, עד שלא גמר סעודתו אבל אם גמר סעודתו אינו מברך כיון שנדחה נדחה: 

'''ברכה ג''''  בורא פרי הגפן. ואין לומר שהפת פוטרו לפי שהיין קובע ברכה לעצמו. ברכה זו היה ראוי לנו לומר בורא פרי העץ אך למעלת היין הזכירו שם האילן שהוא הגפן, ואלמלא שרצו להזכיר שם הגפן לחשיבות היין היה אפשר להם לתקן ולברך בורא הענבים עצמן שהם פרי הגפן והיין הוא הפרי היוצא מן הענבים כמו השמן פרי שיוצא מן הזיתים, ולפיכך תקנו לברך בפה"ג אע"פ שעל דרך האמת הענבים הן פרי הגפן אך נקרא המשקה הנסחט מן הענבים פרי כענבים עצמן וזה משני שהוא חשוב יותר מן הענבים כשמן שהוא חשוב יותר מן הזיתים, ובעלי התוספות ז"ל נשאו ונתנו בדבר זה הרבה והוכיחו כי היין אינו נקרא פרי כדתנן במס' בכורים מראשית כל פרי האדמה פרי אתה מביא לבכורים ואי אתה מביא משקה לבכורים וא"כ אין היין פרי, אמנם העלו לסוף דבריהם ואמרו כי היין נקרא פרי מגזרה שוה דפרי פרי מערלה דאמרינן במסכת ערלה אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים או מן הזיתים שהוא יין ושמן. ושמע מינה דכיון דלגבי ערלה נקרא היין פרי הכי נמי לענין ברכה נקרא פרי ומשקים היוצאים מהן כמותן. ומעתה ראוי לברך על היין בפ"ה וכן להזכיר שם הגפן ולומר בפה"ג, וכן בארו לנו חז"ל על מעלת הגפן הוא שאמרו במס' ברכות מנין שאין אומר שירה אלא על היין שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/ט|שופטים ט]]}} ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, וכן הקשו בתוס' והא על כמה דברים אנו אומרים הלל כשהיו באין מן המלחמה כדאי' ביהושפט בדברי הימים, וכן בי"ד בניסן כשהיו שוחטין את הפסח, ותירצו דהכי פירושו מנין שאין אומרים שירה בשום ענין של מזבח כגון זריקת הדם והקטרה ונסוך המים או שאר דברים של מזבח אלא על נסוך היין שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי ואמרו באגדה תתקכ"ו מיני ענבים נבראו בעולם כמנין תירוש"י וכולם לקו בחטאו של אדם ולא נשאר לפנינו אלא אחד. וכן עוד למעלת הגפן ימשלו הנביאים תמיד כנסת ישראל לגפן וזהו שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/פ|תהלים פ]]}} גפן ממצרים תסיע, ועוד יש בזה טעמים אחרים ונכבדים רק שאין צריך להאריך בכאן, ודע כי עיקר שתיתו של אדם אין ראוי לו שיהא אלא לשרות המאכל בלבד דרך רפואה כדי שיתמזג בו המאכל והמשתה בדרך המיצוע ושיתכוין בהנהגתו זאת שינצל מן הרעב והצמא: 

'''בא'''  להם יין בתוך המזון כל א' מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי, לאחר המזון אחד מברך לכלם. ופירוש שאין בית הבליעה פנויה לפי שכלם מתעסקים באכילה ואינן שומעין הברכה ואנן בעינן דעת שומע ומשמיע כן פרש"י ז"ל, ולפי זה אם היו כולם פורשין מאכילתן ושומעין אחד מברך לכולם. ויש מי שפירש אפי' כשהיו שומעין כל אחד מברך לעצמו, לפי שאינן יכולין לענות אמן שכל אחד לגימתו בפיו ושמא יקדים קנה לושט, וזה דעת הירושלמי דגרסינן התם אין בית הבליעה פנוי אמר רבי הונא הדא אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסו מן דאיכא סכנתא לנפשיה: 

'''שנוי'''  יין צריך לברך שאע"פ שברך על היין בפה"ג כשבא לשתות תחלה, חייב לברך על שנוי יין זה וברכה זו היא ברכת הטוב והמטיב. ומה שאמרו כן בשנוי יין ולא בשנוי פת או בשאר דברים יש בזה הרבה טעמים, האחד שעיקר השמתה בסעודה אינה אלא ביין ודרך המלכים לשנות יין ולא לשנות פת וישראל בני מלכים הם, והשני שכל שלחן שמביאין עליו יין על יין אינו אלא רבוי שמחה, ויצטרך האדם שלא להרבות שמחה בעולם הזה יותר מדאי כמו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קכט|תהלים קכט]]}} אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה דרשו רז"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/לב/א|ברכות פ"ה דף לב]]}} אימתי ימלא שחוק פינו בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ופסוקי מלא הוא {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/ב|תהלים ב]]}} וגילו ברעדה ואמרו במקום גילה שם תהא רעדה. פי' אפי' במקום גילה ושמחה של מצוה שם תצטרך שתהא רעדה ותזכור איך העולם עלול אצל יצה"ר ונכשל אחריו כדי שלא יכשל מתוך השמחה, ולפיכך יש מנהג בקצת קהלות ישראל במקום השמחות וסעודות של מצוה לשבר שם כלי זכוכית ואשישי ענבים להעציב השמחים ושתתערב עם השמחה רעדה, ואין לך שמחה גדולה כשמחת התורה לישראל בהר סיני במעמד הקדוש שכתוב עליו כמחולת המחנים וכבר ידעת כי שם נשתברו הלוחות, ואם תשכיל ותשא עיניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ תמצא בהקב"ה בשמחתו של עולם {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קד|תהלים קד]]}} יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וסוף השמחה מצד המין האנושי בשגם הוא בשר מה כתיב ביה {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ו|בראשית ו]]}} וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. גם במשכן שהיה דוגמת העולם ביום שמיני של מלואים שהיה ראש חדש ניסן ואותו היום לא היה כמוהו במעלת השמחה לפי שנצטרפו שם עשר מעלות עצומות כענין שאמרו חז"ל אותו היום נטל עשר עטרות, כבר ידעת מה שקרה בו וסוף השמחה מה הגיע עליה, בו ביום מתו נדב ואביהוא שלא היו בישראל כמותם אחר משה ואהרן. וזה שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כד|שמות כד]]}} ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והנה על שמחת העוה"ז אמר קהלת {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ב|קהלת ב]]}} לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה. וביאר הדבר מפני שהשמחה והעצבון אחים סמוכים זל"ז כסמיכות היום והלילה, וכשם שאדם בטוח ביום שתבא הלילה אחריו וכן בטוח בלילה שיבא היום אחריו כן הוא בטוח שתבוא השמחה אחר העצבון וכן העצבון אחר השמחה, וכן אמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יד|משלי יד]]}} גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, לבאר על העצבון אחר השמחה, ואמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יג|שם יג]]}} בכל עצב יהיה מותר, לבאר על השמחה אחר העצבון, נמצאת למד כי שמחת העוה"ז אין לה שלמות כלל אמנם כל טובו ושלותו הבל ורעות רוח וכל כבודו לכלמה וציץ נובל צבי תפארתו, שהרי בשעה שתקותו של אדם חזקה בשמחתו הרי פוסקת עוממת והולכת, וע"כ תקנו לברך על שנוי היין הטוב והמטיב שהיא הברכה שתקנו על הרוגי ביתר כשנתנו לקבורה, ובאור זה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכל זה כדי להעציב את האדם הקרוץ מחומר והמורכב מן היסודות הטבעיים שהם גופים מתים המשוקע בחושי תאוותיו ושיחזור רבוי שמחתו לדרך המצוע: 

'''ועוד'''  טעם אחר שתקנו על שנוי היין הטוב והמטיב, לפי שהיין משקה היוצא מן הענבים שבכרם, וכבר אמרו חז"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/מח/א|ברכות דף מח]]}} ז' שנים זבלו האויבים את כרמיהם מדם הרוגי ביתר, ומטעם זה תקנו על שנוי היין הטוב והמטיב, וצריך שתדע כי מדרך התורה יתחייב שיהיה האדם גדור באכילתו ובשתיתו ושיהא ג"כ בזה שומר פיו, וזהו שהזכיר התורה המאכלים המותרים והאסורים ואח"כ סמך להם ואמר קדושים תהיו, כלומר שתהיו פרושים וגדורים אפילו מן המאכלים הטהורים והמותרים שאם לא יגדור א"ע מן המאכל המותר הערב לו יותר מדאי, יהיה בזוללי בשר ובסובאי יין ונמצא מחלל א"ע ומדותיו ואם ת"ח הוא מחלל תורתו, וכבר הורו לנו רז"ל היאך יתנהג האדם בשתיתו והוא שיגמע היין וישהה בגרונו ועם זה ישבע, והביאו ראיה מן המזבח שהיו סותמין את השיתין והם הנקבים שתחת חלל המזבח שהנסכים משם יורדין לתהום כדי שישהה היין במזבח, וזהו אמרו בפרק לולב וערבה {{ממ|[[בבלי/סוכה/מט/ב|דף מט ב]]}} אמר ריש לקיש בשעה שמנסכין היין בחג על גבי המזבח פוקקין את השיתין שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כח|במדבר כח]]}} בקדש הסך נסך שכר לה', שכר לשון שמחה לשון שביעה לשון שכרות, אמר רבא שמע מינה כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע, פי' ישהה בגרונו ויהיה שבע כי כן היו משהין היין במזבח. ואמרו במס' יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/עא/א|פ"ז דף עא]]}} כל המשקה יין לת"ח כאלו מקריב נסכים על גבי המזבח שנא' אליכם אישים אקרא וכן הוא נדרש אישים לשון אשישה, אשים לשון קרבן אשה לה': 

'''דברים'''  הבאים מחמת הסעודה לתוך הסעודה כגון דגים ומלח וכיוצא בהם אע"פ שאוכלן בלא פת כגון שבאים לעיקר סעודה אין טעונין ברכה כלל שהפת פוטרתן. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון תאנים וענבים שאינם באים לעיקר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. בא ללפת את הפת בתאנים וענבים והרי הן עיקר סעודתו אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שהפת פוטרתן, ואם באו בקנוח סעודתו אחר שגמר סעודתו טעונין ברכה לפניהם ואפילו אוכלן עם הפת ולא לאחריהם דברכת המזון פוטרתן: 

'''ובמס''''  יומא בפ' הממונה {{ממ|[[בבלי/יומא/ל/א|דף ל.]]}} אמרו, הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס. דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים ונכנס ויושב במקומו ומיחזיר פניו לאורחים, אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידיע דאנינא דעתיה: 

'''היה'''  מיסב ואוכל על השלחן והגיע זמן המנחה אם אין שהות ביום מפסיק סעודתו ומתפלל ואם יש שהות ביום גומר סעודתו ומתפלל, וכן אם היה בחג הסכות ושכח ליטול את הלולב והוא עומד על שלחנו אם יש שהות ביום גומר סעודתו ואח"כ נוטל ואם אין שהות ביום מפסיק סעודתו ונוטל את הלולב: 

'''גמר'''  מלאכול צריך שיאריך על שלחנו, וכן אמרו רזי"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/כה/א|ברכות דף כה]]}} כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו, וטעם הדבר לפי שהשלחן בבית כמזבח בבית המקדש מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר כשהוא מאכיל שם את העניים, ומתוך שהוא מאריך על שלחנו יבא עני ויתן לו פרוסה ומתפרנס ממנה. והנה אריכותו על השלחן בכונה זו סבה לצדקה דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יב|משלי יב]]}} בארח צדקה חיים ולכך מאריכין לו ימיו ושנותיו. ואמרו בברכות {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/מא|יחזקאל מא]]}} המזבח עץ שלוש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן וגו'. פתח במזבח וסיים בשלחן, אלא מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר. והנה באזנינו שמענו ורבים ספרו לנו בגדולים שבספרד והפרנסים בעלי אכסניא שנהגו מנהג נכבד מאד נתפשט בעיניהם מימים קדמונים שהשלחן שלהם שהאכילו עליו את העניים בלכתם לבית עולמים שעושין ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם, וכל זה לעורר ולקבוע בלבבות כי האדם אלו יגיע שיאו לעב ויעלה עשרו לעושר המלך שלמה לא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש כי אם הטוב שעושה והצדקה שהוא מרחם את העניים כמו שאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נח|ישעיה נח]]}} והלך לפניך צדקך. וכן צריך שידבר דברי תורה על השלחן, שאע"פ שברך עליו ברכות המחוייבות לו לברך והוא עתיד ג"כ לברך על מזונו אינו נפטר בברכת המזון אלא אם כן מדבר דברי תורה, וכן אמרו רז"ל {{ממ|[[משנה/אבות/ג|אבות פ"ג דף ח]]}} כל שלחן שאכלו עליו ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. כלומר כיון שדברו עליו ד"ת הרי זה השלחן אשר לפני ה', וכל שלחן שאכלו עליו ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כח|שם כח]]}} כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, כלומר שאין מזכירין שם דבריו של מקום. וכל זה להורות שלא נברא האדם לאכילה ולשתיה אלא לעסוק בתורה וז"ש הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/איוב/ה|איוב ה]]}} כי אדם לעמל יולד. דרז"ל {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/צט/א|סנהדרין דף צט.]]}} אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה אם לעמל תורה כשהוא אומר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז|משלי יו]]}} נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הרי עמל פיו אמור הא מה אני מקיים כי אדם לעמל יולד לעמל תורה הוי אומר לעמל תורה יולד. וכן אמרו במדרש כשם שברא במעשה בראשית בהמות וחיות ועופות שקצים ורמשים ואחר כך ברא את האדם שנא' ויברא אלהים את האדם בצלמו כך כתוב בתורה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ואח"כ נולד האדם, וזהו שאמר הכתוב בסמוך {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יב|ויקרא יב]]}} אשה כי תזריע וילדה זכר הוי אומר לעמל תורה יולד, לא נולד האדם אלא לעמל תורה וכן כתוב אחריו וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שעד שלא נוצר הקיפתו תורה ומצות ואח"כ נולד, וזהו שאמר אשה כי תזריע וילדה זכר הטיל הקב"ה מצות לפניו ולאחריו והוא באמצע, וזהו שאמר כי אדם לעמל יולד לעמל תורה יולד ע"כ: 

'''וכבר'''  ידעת מחכמת היצירה באדם שיש בו שבעה נקבים. ב' אזנים. ב' נחירים. ב' עינים והשביעי הפה. והקב"ה בתר בשביעיות. ברא רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות שנא' {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/סח|תהלים סח]]}} סלו לרוכב בערבות, ברא שבעת ימי השבוע ובחר בשביעי שהוא שבת הוא שאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קלט|שם קלט]]}} ימים יוצרו ולו אחד בהם. ברא ז' אקלימים ובחר בז' שהוא ארץ ישראל שנא' {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קלב|שם קלב]]}} כי בחר ה' בציון. והתבונן ע"ז הפסוק {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יב|בראשית יב]]}} והכנעני אז בארץ, ובסוד פסוק {{ממ|[[תנ"ך/משלי/לא|משלי לא]]}} וחגור נתנה לכנעני, החגור נתון באמצע הגוף. ברא שבעה נקבים בראש ובחר בשביעי שהוא הפה, וידוע שלא בחר בו מפני האכילה והשתיה אלא מפני התורה והמצוה ושיברך לשמו ושיספר תהלתו כענין השמים וצבאותיהם המספרים כבודו כמו שאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/יט|תהלים יט]]}} השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. וכן כתוב {{ממ|ישעיה מג}} עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ומן הידוע שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, וכן הודיענו הנביא כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/טז|משלי יו]]}} כל פעל ה' למענהו וכו' למענהו לקלסו מלשון {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו|שמות טו]]}} ותען להם מרים, ואם הכל נברא לקלסו אצ"ל הפה שהוא כלי מיוחד לקלסו שלא נברא אלא לכך: 

'''בא'''  לברך ברכת המזון יתחייב לרחוץ ידיו ולברך על רחיצת ידים, ונטילה זו חובה. וכן אמרו {{ממ|[[בבלי/חולין/קה/א|חולין קה]]}} מים ראשונים מצוה ומים אחרונים חובה אמצעיים רשות, וכשאמרו אמצעיים רשות בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה {{ממ|[[בבלי/חולין/קה/א|שם]]}}: 

'''אמר'''  רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר וקיי"ל כרב חסדא, והא דקאמר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת קאמר ומעת לעת חומרא יתירא היא וכן היה נוהג מר עוקבא עד סעודה אחרת דאמר מר עוקבא אנא בהא מלתא חלא בר חמרא אנא דאלו אבא כד הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינתא עד למחר כי השתא ואלו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ומנהג אביו של מר עוקבא מעת לעת חומרא יתירא היא ולפיכך קי"ל כמר עוקבא אע"ג דקאמר בהאי מילתא חלא בר חמרא אנא. וכן אנו נוהגין בסעודה אחרת. ולא יספיק תוך זה קנוח הפה ולא נטילת ידים לפי שאין הבשר מתעכל בפחות מכאן דהיינו שש שעות. ובשר שבין השנים בשר הוא שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יא|במדבר יא]]}} הבשר עודנו בין שניהם, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא שהיה כלל ובלבד שיקנח פיו בין ביום ובין בלילה, ושיטול ידיו בלילה ואין צריך ליטול ידיו ביום, ובשר חיה כבשר בהמה, ועוף וגבינה נאכלין באפיקורן, כך מצאתי בפי' של ערוך בלי קנוח הפה ולא נטילת ידים בין ביום בין בלילה. וטעם שאמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בו מלח סדומית שמסמא את העינים ומשתכח כקורטא בכורא. ואין בה ברכה אלא למברך*), בד"א שצריך ליטול ידיו אחר סעודה בשאכל דבר מזוהם לפי שאין ראוי לברך בידים מזוהמות, שכשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך מי שידיו מזוהמות פסול לברכה. אי זה הוא דבר מזוהם כל שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח כגון חיה או עופות, אבל ראוי ליקרב אין צריך ליטול שאין דבר זה מזוהם, ויש מגדולי המורים שסברו שכל דבר נקרא מזוהם: 

'''תכף'''  לנטילת ידים ברכה. כלו' מי שנטל ידיו במים אחרונים יש לו לברך ברכת המזון מיד וכן תמצא בירושלמי. אמר ר' זירא בשם ר' אבא שלש תכיפות הן. תכף לנטילת ידים ברכה תכף לגאולה תפלה תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/יט|תהלים יט]]}} ה' צורי וגואלי וסמיך ליה {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/כ|שם כ]]}} יענך ה' ביום צרה. תכף לסמיכה שחיטה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/א|ויקרא א]]}} וסמך ושחט. תכף לנטילת ידים ברכה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קלד|תהלים קלד]]}} שאו ידיכם קדש וברכו את ה', אמר ר' יוסי בר' אבין כל מי שהוא תוכף גאולה לתפלה אין השטן מקטרגו כל אותו היום, וכל מי שהוא סומך לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרגו באותה סעודה, וככה מי שהוא סומך סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן ע"כ בירושלמי: 

'''יש'''  להזהר כשבא לברך שלא ישאר השלחן בלא לחם שכן אמרו בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/צב/א|דף צב]]}} כל שאינו משייר פת על שלחנו עליו הכתוב אומר {{ממ|[[תנ"ך/איוב/כא|איוב כא]]}} אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. וטעם הדבר כדי שתחול הברכה על מה שנשאר ואם לא נשאר כלום על מה תחול הברכה שאין הברכה חלה על האין אלא על היש, והעד על זה שלחן שבמקדש שלא היה שלחן בלא לחם והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מועט ממנו, וכן אמרו רז"ל כל כהן שמגיעו כפול היה שמח ומתוך אותו לחם שבשלחן היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם מלחם הפנים בדרך יש מיש לא יש מאין, כי גם הנביאים אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך אין כח בידם להמציא יש מאין אלא יש מיש, ואעידה לי עדים נאמנים אליהו ואלישע זה בכד הקמח וזה בענין אסוך שמן שהיה הכל יש מיש כי אין כח לעשות יש מאין אלא הקב"ה יוצר בראשית שברא עולמו יש מאין ואפי' בעצמו ובכבודו לא מצאנוהו אלא בבריאת העולם בששת ימי המעשה מאז ועד עתה הכל יש מיש, וכן כתוב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ב|בראשית ב]]}} אשר ברא אלהים לעשות, באורו אשר ברא אלהים יש מאין לעשות מכאן ואילך יש מיש ולא יש מאין. ולפיכך יצטרך האדם כשבא לברך ברכת המזון שישאיר פת לחם על השלחן ואפי' מעט ממנו כדי שתחול הברכה בו ויתפשט כח הרבוי במעוט כדרך הנסים הנסתרים הנעשים לנו כל היום ואין אנו יודעים ומכירים בהם וכמ"ש רז"ל אין בעל הנם מכיר בנסו, ותדע לך כי סבת הברכה המשתלשלת במזונות העולם ולחם הפנים מפורש בפסוק {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כד|ויקרא כד]]}} והיתה ללחם לאזכרה, בשכבר ידעת שהיו נותנין על הלחם לבונה הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כד|שם]]}} ונתת על המערכת לבונה זכה, והיו לחם הפנים ולבונה מעכבות ניה לזה כענין האתרוג או הלולב והתכלת והלבן בזמן שתכלת מצוי. ולחם הפנים אין לגבוה בו חלק והלבונה אין להדיוט בה חלק כי היו מקטירין אותה על האש ולכך אמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/א|ויקרא א]]}} והיתה ללחם לאזכרה כי מתוך שמקטירין הלבונה שעל הלחם הנזכר למעלה והברכה תחול בו וממנו למזונות העולם והבן זה, כי על כן היו שתים עשרה חלות מסודרות על השלחן ומשם הברכה באה כנגד שנים עשר מלאכים הסובבים כסא הכבוד, ונקראים ד' מחנות שכינה שמשם העולם מתברך לד' רוחותיו והם עומדים ג' לכל רוח כטעם ד' דגלים שבמדבר, וכנגדם בכסא שלמה למטה י"ב אריות והם כשתים עשרה חלות הללו וארבעה עשרונים והתעורר לזה: 

'''יש'''  להזהר ג"כ כשבא לברך ברכת המזון שיסיר את המאכלת מעל השלחן, וטעם הדבר מפני שהשלחן נקרא מזבח ומה מזבח הוזהרנו בו שלא להניף עליו ברזל שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ|שמות כ]]}} לא תבנה אתהן גזית וגו', ודין תורה הוא שאם עשאה לאבני מזבח גזית בכלי כסף או בשמיר שהיה מותר הא אין עיקר האיסור בגזית אלא מפני הברזל שהוא החרב והתורה הרחיקו מן המשכן שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כה|שם כה]]}} זהב וכסף ונחשת ולא הזכיר שם ברזל, וכן במקדש כתוב {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ו|מ"א ו]]}} ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. והטעם לפי שהוא כחו של עשו שנתברך בה מפי אביו וזהו שאמרו {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כז|בראשית כז]]}} ועל חרבך תחיה, וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/א|מלאכי א]]}} ואת עשו שנאתי לכך הוא מרוחק מן המקדש. וכן השלחן הוזהרנו לסלק החרב מעליו. לפי שהחרב הוא המחריב שהוא סבת החרבן שהוא הפך השלום ואין לו העמדה במקום ברכה שהוא שלום שהרי המזבח והשלחן מאריכין ימיו של אדם והחרב מקצר ואינו דין שיונף המקצר על המאריך: 

'''יש'''  להזהר לפרוס מפה על הפת שבשלחן בשעת ברכה, וכן הוא מנהג הותיקים לכסות הפת בשעה שמברכין ברכת המזון כדי שלא יתבייש הפת. וכן כשמקדשין קדוש של שבת ביין ולא בפת. וכן אמרו בקדוש היום פורס מפה ומקדש, כלומר פורס מפה על הפת ואח"כ מקדש על היין, ועוד יש בזה רמז ודוגמא לירידת המן שמתחלה היה המן יורד על פני המדבר וזה שאמר ובבקר היתה שכבת הטל ואח"כ ירד המן עליו, וזהו שאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טז|שמות טז]]}} והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ, וכתיב ותעל שכבת הטל ולא אמר ויעל המן אלא ותעל שכבת הטל למדך שהיה טל אחר יורד עליו. וכן אמרו רז"ל טל מלמטה וטל מלמעלה והמן באמצע כמונח בקופסא, וכן בכאן על השלחן פורס מפה ומקדש מפה מלמעלה ומפה מלמטה והפת באמצע. וזה דוגמא לירידת המן במדבר: 

'''ברכת'''  המזון הם שלש ברכות מן התורה ואחת ברכה רביעית מדברי סופרים. וגדול שבשלחן מברך ואע"פ שבא לאחר סעודה. וסימן לשלש ברכות מן ועשית שלחן עצי שטים וצפית אותו זה"ב, ברכת הזן. ברכת הארץ, ברכת בונה ירושלים. זהו זה"ב מספר דוד. וכן השלחן רמז למלכות וסימן הוא למלכות בית דוד בן ישי וכולל מלכות בית דוד של מטה וכן מלכות של מעלה, הוא כח הלבנה דוד מלך ישראל חי וקים, זהו שאמרו {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/כ|ש"ב כ]]}} אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל אין לאהליו אלא לאלהיו, וכבר ידעת כי השלחן במקדש כנגד מדת הדין, ומטעם זה היתה מונחת בצפון שהוא השמאל ומדת הגבורה, והיו על השלחן שני בגדים אחד שני ואחד תכלת, השני כנגד מדת הדין של מעלה והתכלת כנגד של מטה הכלולה מכל המדות, שהרי לחם הפנים היה על השלחן עצמו בלא שום אמצעית שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ד|במדבר ד]]}} ולחם התמיד עליו יהיה ועל הלחם פורשין בגד תכלת ועל בגד זה היו נותנין כל כלי השלחן ועל כלי השלחן היו פורסין בגד שני והיה העליון על הכל והיה בגד שני מלמעלה ובגד תכלת מלמטה כי כן מה"ד של מעלה משפעת בשל מטה וכל הענין כי מן השלחן שבמקדש תבא פרנסה לכל העולם, וכנגד מדת הדין המפרנסת העליונים צבא המרום גם השפלים, כי היא המדה הנותנת טרף לביתה וחק לנערותיה, ומכאן תבין טעם היות קומת השלחן עם המסגרת י' טפחים. וא"כ השלחן שבמקדש עם מה שעליו יורה על מדת הדין והבן. ויש לך להתעורר על מה שאמרו חז"ל עשרה שולחנות עשה שלמה המלך ע"ה כמו שנתפרש בכתוב. וכן עשר מנורות וכן עשרה כיורות: 

'''ברכת'''  המזון מן התורה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ח|דברים ח]]}} ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ושנינו בברייתא {{ממ|[[בבלי/ברכות/מח/ב|ברכות פ"ז דף מח ב]]}} וברכת זו ברכת הזן. את ה' אלהיך זו ברכת זימון, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו ברכת בונה ירושלים, וכן הוא אומר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ג|דברים ג]]}} ההר הטוב הזה והלבנון, אין לי אלא לאחריו לפניו מנין ת"ל אשר נתן לך משעה שנתן לך אתה חייב לברכו, דרשו רבותינו ז"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/מח/ב|ברכות פ"ז מח ב]]}} משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שהכניסם לארץ, דוד ושלמה תקנו ירושלים. ועוד תמצא בפ' המן רמז לברכת המזון במן עצמו, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יז|שמות יז]]}} ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם, וידיעה זאת שתזכירוהו ברכה על אכילת המן. הרביעית שהיא הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. הצריכו רז"ל להזכיר בברכת הארץ תורה, וכן צריך שיזכיר בה ברית ושיקדים ברית לתורה שיאמר כן ברית ותורה חיים ומזון על בריתך שחתמת ועל תורתך שלמדתנו, והטעם שהצריכו להזכירם בברכת הארץ להורות שבשביל התורה זכינו לירושת הארץ. וזה טעם הקמת האבנים שהיתה כל התורה כתובה עליהן, וזהו שאמר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כו|דברים כו]]}} למען תבא אל הארץ, פירוש למען הזכרה זו תבא אל הארץ ולפי דעתי למען אשר תוכל לבא. כלומר מה שאני מצוה לך לכתוב עליהן כל התורה למען שיהיה לך כח לבא אל הארץ כי כח התורה יכרית האויבים אשר בארץ וינחילנה לנו: 

'''וטעם'''  להקדים ברית לתורה, לפי שהתורה נתנה בג' בריתות והמילה נתנה בי"ג. והם הנזכרים בפרשת המילה לאברהם, ובזכות שש עשרה בריתות אלו אנו ניצולים ממדת הדין שהוא חרבו של הקב"ה שיש לה שש עשרה פיות האומרות הך האויבים, ועל זה אמר משה בהבטחה עתידה {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לב|דברים לב]]}} אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי סמך י' של חרבי אל ו' של ותאחז כדי לרמוז חרב שש עשרה, והבן פסוק {{ממ|[[תנ"ך/איוב/יט|איוב יט]]}} גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון. ביאורו גורו לכם מפני חרב של מעלה כי העונות גורמין החמה והחרב למטה, ולמען זה יש לכם לדעת שיש דין והעולם אינו מקרה, וחרב זו רשעים נדונין בה, והצדיקים לא די שאין מתפחדין ממנה אלא שהיא נמסרת בידם הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קמט|תהלים קמט]]}} רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם קרי ביה י"ו פיות והבן זה, כי יש בכאן ענין גדול נקשר בקצת אותיות השם הגדול אך כונתי לקצר: 

'''וברכת'''  הטוב והמטיב שתי מלכיות לבד מדידיה. וכן אמרו בירושלמי שלש מלכיות שלש הטבות שלש גמולות. שלש מלכיות מלך העולם, האל אבינו מלכנו, המלך הטוב. שלש הטבות, המלך הטוב והמטיב הוא מטיב. שלש גמולות הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו: 

'''ברכת'''  המזון בשלשה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לד|תהלים לד]]}} גדלו לה' אתי וכו'. בשלשה אומרין נברך שאכלנו משלו בלא הזכרת השם. ובעשרה מזכיר השם נברך אלהינו, ולא יאמר ברכו אלהינו כלומר שלא יוציא את עצמו מן הכלל, והכי אסיקנא נברך עדיף אלא שאם אמר ברכו אין תופסין אותו, רבו האוכלים אפי' אחד עשר רבוא אומרים נברך אלהינו שאכלנו משלו לפי שהעשרה הוא המספר הכולל את הכל ואין אחריו כי אם כפול. המזמן בשלשה אומר נברך שאכלנו משלו והשנים עונין כמו שהוא מתחיל ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והמזמן בעשרה אומר נברך אלהינו שאכלנו משלו והשאר עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ואותם שמחוץ לשלחן עונין אמן, וכענין שאמרו במס' ברכות {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לב|דברים לב]]}} כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כשאקרא שם ה' הבו גודל לאלהינו כלומר אתם תענו אמן: 

'''קטן'''  היודע למי מברכין מזמנין עליו ואם לא אין מזמנין עליו אבל משלים הוא לעשרה. מדאמרי' אמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין לו סניף להשלימו לעשרה, ופירש רש"י ז"ל לאו לעשרה קאמר אלא לזימון. מיהו קי"ל דאין עושין אותו סניף (לעשרה) לא לתפלה ולא לזימון עד שיביא שתי שערות, מדאמרי' בירושלמי קטן מאימתי עושין אותו סניף ר' אבין אומר אתפלגון רב הונא ורב יהודה תרוייהו בשם שמואל חד אמר כדי שידע בטיב ברכה וחד אמר כדי שיהא יודע למי מברך. אמר ר' יוסי בר' חלפתא כמה זמנין אכלית עם חלפתא אבא ועם ר' אבינא בר קיסי ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות. וע"ז הגיה רבינו תם ז"ל וכן מנהג העולם: 

'''תשעה'''  שאכלו דגן וא' ירק מצטרפין לענין נברך, ודוקא לענין צירוף אבל לענין שיוציא רבים ידי חובתן בעינן שיאכל כזית דגן. ובשלשה אין צריך לומר להוציא ידי חובתן אלא אפי' להצטרף בעינן שיאכל כזית דגן, וכן אנו נוהגין כשנכנס אדם להצטרף שנוטל כזית דגן ואוכל: 

'''וצריך'''  אתה לדעת כי ממה שאמרו חכמים ז"ל {{ממ|[[בבלי/חולין/פז/א|חולין פ"ו דף פז]]}} יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים, יתבאר מזה שכל ברכה וברכה ממאה ברכות שוה עשרה זהובים. ויש בזה אסמכתא מן הפסוק {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ז|במדבר ז]]}} כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, כלומר כל אחת מכ"ף והן מאה ברכות שוה עשרה זהב, וכן תמצא במקום אחר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כד|בראשית כד]]}} עשרה זהב משקלם וסמיך ליה ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה'. וטעם שכל ברכה וברכה שוה עשרה זהובים לרמוז שיש לכלול עשר ספירות בכל ברכה וברכה. וטעם מאה ברכות בכל יום כנגד עשר ספירות עשר ברכות לכל ספירה וספירה. וזהו שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/י|דברים י]]}} ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, ויש בסוד זה תשעים ותשעה אותיות ואחד משלים למאה, ומצינו בדוד המלך ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/כג|שמואל ב כג]]}} נאם הגבר הוקם על לפי שהיו בדורו מאה בישראל מתים בכל יום ודוד הרגיש בזה עמד ותקן מאה ברכות, לא שהוא תקנם אלא שהוא יסדם לפי ששכחום וחזר דוד ויסדם. וכן כתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קכח|תהלים קכח]]}} הנה כי כן יברך גבר ירא ה'. מלת יברך חסר וי"ו ובאורו כמספר כ"י כ"ן יברך מי שהוא ירא את ה', וצריך אדם להזכיר מאה ברכות ולקיימן בכל יום, ובשבת שאי אפשר שאין תפלת שבת אלא שבע ברכות כמו שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קיט|שם קיט]]}} שבע ביום הללתיך ביום הידוע והמיוחד שהוא שבת כבר אמרו חכמים ז"ל ממלינהו באספרמקי ומגדי: 

'''והנה אבאר לך בכאן שלש סעודות של שבת ''' 

'''אמרו'''  רז"ל {{ממ|[[בבלי/שבת/קיט/א|שבת קיט.]]}} חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו|שמות ט"ו]]}} אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, ובשכר המצוה אמרו {{ממ|[[בבלי/שבת/קיט/א|שם]]}} כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמות גוג ומגוג, ובכל אחד משלשתן הזכיר הכתוב יום. חבלו של משיח {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ג|מלאכי ג]]}} לפני בוא יום ה'. דינה של גיהנם {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ג|שם]]}} הנה יום ה' בא בוער כתנור וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ג|שם]]}} ולהט אותם היום הבא. מלחמות גוג ומגוג {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/יד|זכריה יד]]}} הנה יום בא לה'. וטעם שלש סעודות שבת כנגד שלש מעלות עליונות שהן שלש סעודות אשר לנפש בחיים הנצחיים האמתיים הנקראים חיי העוה"ב וצרור החיים: 

'''ראשונה'''  מדת שמור שהיא המלכות והיא הכלה ולכך נקראת שבת כלה. וז"ש {{ממ|[[בבלי/שבת/קיט/א|שבת פט"ו ד' קיט]]}} בואי כלה בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא, וזהו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טז|שמות יו]]}} אכלוהו היום כנגדה אנו עושים קדוש בליל שבת על היין: 

'''שניה'''  מדת זכור שהוא הרחמים כנגדה אנו עושים קדוש ביום, והוא הנקרא קדושא רבא שהרי הלילה שמור והיום זכור שהוא הרחמים, וזהו כי שבת היום לה': 

'''שלישית'''  המקור העליון הנקרא אין, ממה שכתוב ואיוב כח) והחכמה מאין תמצא, וזהו היום לא תמצאוהו בשדה: 

'''ומעתה'''  התבונן ופקח עיני הלב במעלות המקיים שלש סעודות, ושכר העצום והמעותד והגנוז לו בכונה העליונה הזאת הראוי הוא בודאי להנצל מן השלש פורעניות והבן זה: 

'''ויש'''  לך לדעת כי שלש סעודות של שבת זמניהם חלוקים, האחד בליל שבת, והשני בשחרית, והשלישי במנחה, לא כאותן שעושין סעודה שלישית בשחרית אחר סעודה וברכת המזון שפורסין מפה וחוזרין ועושין סעודה שנראה סעודת שבת לחצאין ואין כאן הכרה בסעודה שלישית הנפלאה העליונה. אלא זמן הסעודה השלישית בשעת מנחה הוא מדתנן בפרק כל כתבי הקודש {{ממ|[[בבלי/שבת/קיז/ב|דף קי"ז ב]]}} נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון שלש סעודות. בשחרית מצילין מזון שתי סעודות. במנחה מצילין מזון סעודה אחת. ועוד מדתנן בפסחים {{ממ|פ"ק [[בבלי/פסחים/יג/א|דף י"ג]]}} ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות, מכל זה ראיה שסעודה שלישית זמנה במנחה לפי שאותה שעה כבר הגיע זמן איסור חמץ מן התורה משש שעות ולמעלה, ואמר בתוספתא שכל הרוצה לקיים שלש סעודות בארבעה עשר שחל להיות בשבת אוכל מצה עשירה והיא העשויה בשמן ודבש, כי לא אמרו כל האוכל מצה בערב הפסח אלא בלחם עוני אבל מצה עשירה מותר שעדין לא חל עליו חיוב לחם עוני עד הערב: 

'''שלש'''  סעודות הללו צריך לקבוע כל אחת משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות בין בשבתות בין בימים טובים. יש שהיו אומרים בסעודה שלישית שאפשר בפירות ואין צריך פת ומביאין ראיה מההיא דסוכה {{ממ|[[בבלי/סוכה/כז/א|פ"ב דף כ"ז]]}} דאמרי' אם השלים במיני תרגימא יצא, ואין דעתנו כן דקי"ל דפרי לא בעי סוכה ואם השלים בפירות לא יצא אלא ודאי צריך פת בסעודה שלישית כמו בשתים ראשונות, וכיון שבארתי לך חיוב שלש סעודות של שבת והודעתיך שכרו וגליתי לך נגלהו ונסתרו הנני מבאר לך עוד ענין: 

'''פנים'''  חדשות. וזה נאמר על המעלה הסמוכה למלכות שעליה הזכיר הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכיון שהוא השבת הגדול בודאי כיון שבא שבת בא פנים חדשות. ומטעם זה תמצא ענין שבע ברכות כדאמרינן בגמ' במסכת כתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/ח/א|דף ח]]}} יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות אין אי לא לא. ושבת עצמו כמו פנים חדשות. אבל כל דברי רז"ל בנויים על החכמה המקובלת והוא היסוד הגדול שכל דבריהם נשענים עליו. אשרי המתבונן בהם ומסתכל באספקלריא המאירה שלהם, ומעתה איני צריך להרחיב ביאור בענין הנשואין ביצירה התחתונה בזכר ונקבה ממה שרמזתי בזכור ושמור ומתוך הרמז המועט תוכל להבין המרובה.

ואחר שבארתי לך ענין קדוש אבאר לך ''' ענין הבדלה'''  למען לא תחסר כל על שלחנך בין בחול בין בשבת, כי גם ההבדלה היא כבוד השבת לזכור את יום השבת בבואו וצאתו, כמו שדרשו רז"ל {{ממ|[[בבלי/פסחים/קו/א|פסחים דף ק"ו]]}} זכור את יום השבת זכרהו בכניסתו וביציאתו: 

'''ודע'''  כי ההבדלה בארבע ברכותיה היא רמוזה בפרשה ראשונה של בראשית. ברכה ראשונה בורא פרי הגפן רמוזה בפסוק ראשון במלת הארץ שהיא הגן הגפן בגן, והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ברכה שניה עצי בשמים רמוזה בלשון ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי הריח באמצעות הרוח. שלישית בורא מאורי האש הוא שכתוב יהי אור. רביעית המבדיל הוא שכתיב ויבדל אלהים בין האור. וכשם שמצינו הבדלה בהקב"ה בתחלת המלכות בבריאת העולם וחידושו, כך מצינו בו קדוש ביום השבת שהוא איסור המלאכות הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/א|בראשית א]]}} ויברך אלהים ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במקושש: 

'''ד"א'''  ברכו באורה כיון ששקעה חמה בליל שבת ביקש הקב"ה לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת הה"ד ויברך אלהים וגו', במה ברכו באורה התחילו הכל מקלסין להקב"ה, הה"ד {{ממ|[[תנ"ך/איוב/לז|איוב לז]]}} תחת כל השמים ישרהו מפני מה ואורו על כנפות הארץ: 

'''ר''''  ישמעאל בר' יוסי שאל בני בבל בזכות מה הן חיין. אמר לו בזכות התורה. ושבארץ ישראל בזכות מעשרות, ושבח"ל בזכות מה מפני שמכבדים שבתות וימים טובים. ר' יוחנן בשם רבי יוסי בן חלפתא אמר אברהם אבינו שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יג|בראשית יג]]}} קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/לג|שם לג]]}} ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש העולם שלא במדה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כח|שם כח]]}} ופרצת ימה וקדמה וגו'. ד"א ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ברכו שלא נדחה יום שבת, ר' שמואל ב"ר נחמני אמר יו"ט נדחה שבת אינה נדחית. ד"א ברכו בבן זוג: 

'''ת"ר'''  ר' שמעון בן יוחאי אומר אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג אתמהה. אמר הקב"ה כנסת ישראל תהא בת זוגך, וכיון שעמדו על הר סיני ואמר להם הוו זוכרין לאותו דבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל תהא בת זוגך, הוי אומר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ|שמות כ]]}} זכור את יום השבת לקדשו. ושם עוד {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ב|בראשית ב]]}} ויניחהו בגן עדן נתן לו הקב"ה לאדם הראשון מצות שבת כתיב הכא ויניחהו וכתיב התם וינח ביום השביעי. לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור, עד כאן בב"ר, ותמצא במסכת {{ממ|[[בבלי/פסחים/ק/א|פסחים פרק י דף ק]]}} שאמר מפסיקים לקדוש ואין מפסיקים להבדלה, פי' מפסיק אדם סעודתו ערב שבת ויברך ברכת המזון של חול ואח"כ מקדש זהו מפסיקים אבל אם היה אוכל בשבת והחשיך היום לא יפסיק סעודתו אלא ישלימנה, ואע"פ שהוא מברך של שבת בחול אין בכך כלום, ואח"כ יבדיל וזהו אין מפסיקין להבדלה. והטעם לפי שראוי לאדם להפסיק סעודתו לכבוד המלך הנכנס כדי להקביל פניו, אבל בשבת אין להפסיק סעודתו מפני הבדלה אלא אוכל והולך כאדם המשאיר את המלך ומעכבו אצלו, ואילו היה מפסיק היה נראה כמגרש את המלך, ודומה לזה מה שדרשו רז"ל במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו עליך קודם שקיעת החמה כדי שיהא הכל מתוקן, ושמור שמרהו ביציאתו כאדם המשמר את המלך או אוהבו שהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו כל זמן שיוכל לעכבו ע"כ:

'''מי'''  שנתנו לו כוס של ברכה לברך אין לו לסרב, וכן אמרו {{ממ|[[בבלי/ברכות/נה/א|ברכות פ"ח דף נה]]}} שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם, מי שנתנו לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, והנוטל שררה לעצמו. ואע"פ שברכת המזון מן התורה קיימא לן דברכה אינה טעונה כוס אבל למצוה מן המובחר צריך לברך על הכוס: 

'''ומדרך'''  הותיקין מחמירין להזהר בכוס של ברכה בי' דברים שהצריכו בו. ואלו הן הדחה שטיפה חי מלא עטור ועטוף, נוטלו בשתי ידיו ואוחזו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו. פירוש הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. חי עד ברכת הארץ נותן לתוכו מים. ויש שפי' חי שיצא מן הכלי מיד סמוך לסעודה מלשון מים חיים שנשאבו מן המעין מיד. ויש שפי' חי שיהיה הכוס שלם לא חסר לפי שהכלים שבירתן זו היא מיתתן. אין מברכין על הכוס של ברכת המזון עד שיתן לתוכו מים משום דבעינן מצוה מן המובחר ודבר מזוג לפי שהיין חי מזיק הוא ועיקר חיוב הברכה הוא על דבר שאינו מזיקו. וכך אמרו אין מברכין על כוס של ברכה עד שיתן לתוכו מים, ודוקא ברכה דברכת המזון אבל ברכה דבורא פרי הגפן מברכין עליו, וכן מקדשין עליו דומיא דנסוך דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כח|במדבר כח]]}} הסך נסך שכר לה' בעינן יין המשכר, וכאותה שאמרו כגון זה צריך לברך עליו ולומר עליו הלל הגדול. וכבר ידעת כי היין רמז למדה"ד ומספרו שבעים, כי יש למעלה שבעים שרים ניזונים ממדת הגבורה וכולן נמשכים מן הרחמים בדוגמת יעקב השלישי שבמרכבה שיצאו ממנו שבעים נפש. ומטעם זה מנעו לנזיר להפריש עצמו מכל אשר יצא מגפן היין לפי שהוא דבק עם הרחמים כמ"ש {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ו|שם ו]]}} איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, ועל כן הצריכו חז"ל בכוס של ברכת המזון שהוא מן התורה שלא לברך עליו עד שיתן לתוכו מים כיון שכונת הברכה לעצם הרחמים דא"ר יוחנן {{ממ|[[בבלי/ברכות/נא/א|ברכות פ"ז דף נא]]}} כל המברך על הכוס של ברכה מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לג|דברים לג]]}} ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, ר' יוסי בר חנינא אומר זוכה ונוחל שני עולמים העוה"ז והעוה"ב שנא' ים ודרום ירשה, ור' יוחנן היה מוכיח נחלה בלא מצרים מלשון ים ודרום ירשה, ור' יוסי מודה ליה בכך ומוסיף ממה שכתוב ים ודרום ירשה ולא אמר רש לפי שהעולם הבא נברא ביו"ד והעוה"ז בה"א. ומה שאמר בו בספר הבהיר ים ודרום ירשה רש היה לו לומר וכתיב ירשה יש אומר רש הכל נתן לך ולואי שתשמור דרכיו הוא ענין פנימי ונעלם, כי ים ודרום בא לרמוז השלום והברית והם החכמה והבינה והבן זה. עיטור מעטרו בתלמידים כדאמר רב חסדא מעטר ליה בנטלי. עטוף רב פפא אמר מעטף יתיב ומברך. רב אשי פריש סודרא ארישיה. ונוטלו בשתי ידיו דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קלד|תהלים קלד]]}} שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ואוחזו בימינו בלא סיוע כלל. ומגביהו מן הקרקע דאמר קרא {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קטז|שם קטז]]}} כוס ישועות אשא וגו'. ונותן עיניו בו דלא ליסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאשתו כי היכי דתתברך אנשי ביתיה, הרי אלו עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה וא"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ד' ואלו הן, חי, מלא, שטיפה, הדחה. וסימניך חמשה. חי חי, מ' מלא, ש' שטיפה, ה' הדחה, או אם תרצה אמור שמח"ה מפני שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קד|תהלים קד]]}} ויין ישמח לבב אנוש: 

'''ברכת'''  המזון אין לברך אותה אלא מיושב, ואם היה אוכל והוא מהלך או עומד, יושב במקומו ומברך. אכל ושכח ולא בירך ברכת המזון והלך לו ואח"כ נזכר שלא בירך לא יברך במקום שנזכר אלא חוזר למקומו ויברך כדאמרי' {{ממ|[[בבלי/ברכות/מג/א|ברכות מג]]}} דא"ל ב"ש לב"ה אטו מי ששכח ארנקי בבירה לא יעלה ויטלנו, לכבוד עצמו חוזר לכבוד שמים לא כל שכן: 

'''אין'''  משיחין אחר כוס של ברכה ואין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות כוס שני. וטעמא דמילתא משום זוגות כדתנן השותה כפלים לא יברך משום {{ממ|[[תנ"ך/עמוס/ד|עמוס ד]]}} הכון לקראת אלהיך ישראל. וטעם איסור הזוגות לפי שהכשפנים והמורכבים משתים שולטין על כל מי שאוכל ושותה זוגות. ועוד טעם אחר להרחקת השניות שהם הנרדפים מכח האחד והזוגות מכח השניות. וכדי לקבוע בלב ענין אחדות והתרחק מאמונת השניות כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כד|משלי כד]]}} ועם שונים אל תתערב. וכן מן השניות ואילך על כן אסרו הזוגות אפי' בדברים הנאכלים והנשתים, כי ראוים הם הענינים הטבעיים להיותם אות וסימן לענינים הראויים, בשכבר ידעת כי הדעות האמתיות צריכות הן לפעולות ואתה רואה במעשה בראשית שלא נאמר כי טוב ביום שני. ואמרי' בראשית רבה כי בו נברא המחלוקת וגיהנם ואין ספק כי כיון שנבראו בו דברים כאלה הרי הוא מזיק שאסרו להתחיל בו כל מלאכה, הוא שאמרו רז"ל אין מתחילין בב' כי מי שמוסיף על האחד אין הטוב נמצא בו, ולכך נקרא יום שני הוא מלשון שנוי כי האחד אין בו שנוי הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ג|מלאכי ג]]}} כי אני ה' לא שניתי. אך יום שני הוא תחלת שנוי ממנו ואילך שנוי הנבראים כלם הרצון בשאר הימים אחריו מצינו קטרוג בכלם שהרי בג' תוצא הארץ עץ פרי ולא הוציאה אלא עץ עושה פרי. וכן ברביעי קטרגה הלבנה ואמרה לא נאה לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכן בחמישי הרג את הזכר שבאורו גנז את האור העליון. וכן בששי חטא אדם ושנה רצון השם, ועליו נאמר {{ממ|[[תנ"ך/איוב/יד|איוב יד]]}} משנה פניו ותשלחהו, והנה יום שני סבה לכלם כי כלן באי כחו ונמשכין אחריו. ומה שאמר הכון לקראת אלהיך ישראל שהוא האחד והוסיף ישראל לפי שהם עם אחד מיוחד לאל אחד שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים א/יז|דה"א יז]]}} ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ראוי לך שתכין עצמך ותכון לקראת האחד ושלא תאכל ותשתה זוגות כדי שלא תחשוב בלבך שניות: 

'''הרי'''  שבע ברכות שיתחייב אדם לברך על השלחן והם נטילת ידים והמוציא וברכת המזון שהיא ד' ברכות, והם המצויות והנוהגות תמיד, ועם מים אחרונים הרי שמונה ברכות, ואם שתה רביעית יין מכוס של ברכת המזון מברך עליו על הגפן ועל פרי הגפן. ועם ברכה זו הרי תשע, ואם בא להם שנוי יין ופירות ואין ברכותיהם שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה, הרי שתים עשרה, ואי זה שיקדים יקדים אבל ברכותיהם שוות אע"פ שהאחד מהן ממין שבעת המינין חביב עדיף. וכל הקודם בפסוק קודם לברכה. {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ח|דברים ח]]}} ארץ חטה ושעורה וגו' ואפילו חטה שעורה שאם בא בכיסנין ברכתו שהכל ואינה קודמת לבורא פרי הגפן. הביאו לפניו תמרים ורמונים מברך על התמרים ואח"כ על הרמונים לפי שהתמרים שני לארץ והרמונים חמישי לארץ: 

'''אסור'''  לו לאדם ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. וטעם הדבר לפי שכל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא הממציא מזון לשפלים כדי שיזון. ובזכותם התבואה והפירות מתרבים ומתברכים. והנהנה ואינו מברך גוזל ממנו ההשגחה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ולמזלות, זה שאמרו באבות {{ממ|[[משנה/אבות/ו|פ"ו דף לה:]]}} כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ההשגחה, ולכנסת ישראל הפירות, שבשביל עון זה הפירות מתמעטים לישראל בסבתו שהרי כל העולם נדון אחר רובו וכל יחיד ויחיד נדון אחר רובו, ולכך יש לו להראות את עצמו כאלו כל העולם תלוי עליו. והנה לפי הדרך הזה אין הברכות לצורך גבוה אלא לצורך הדיוט כי כיון שהוא יתעלה מקור הברכה וכל הברכות משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו כל ברכותיהם כדאי לו כי הוא הנמצא הקדמון אשר המציא הנמצאים כלם ומציאותם אינה אלא ממציאותו ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו כלל, ואם יברכוהו תמיד כל היום וכל הלילה לא יחשו לא יתרבה או מה יתנו לו או מה מידם יקח אין התועלת והרבוי כי אם אלינו: 

'''אמנם'''  כי יש להתעורר ולפקוח עיני הלב על דרך החכמה המקובלת. כי הברכות אינם צורך הדיוט בלבד ויש בהם צורך גבוה, כמ"ש הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ח|דברים ח]]}} ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך הפסוק הזה נותן לב להבין סוד הברכות, ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שיצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם באמן ומזה אמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קמה|תהלים קמה]]}} ואברכה, וכן אמר {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/ק|שם ק]]}} הודו לו ברכו שמו ורבים כן, ועל כן צריך שתשכיל כי הברכות אינן צורך הדיוט כלל וגם אינם הודאה בלבד אבל הם לשון תוספת ורבוי מלשון {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כג|שמות כג]]}} וברך את לחמך ואת מימיך. והבן מאמר חכמים ז"ל שאמרו בסוף פרק המקבל בענין בעל חוב ושכב בשלמתו וברכך מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשי בגמרא ולא והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך אלא ולך תהיה צדקה למי שכל הצדקות שלו. ביארו חכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה, ומפורש אמרו בברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/ז/א|פ"ק דף ז]]}} אמר לו ישמעאל בני ברכני, וכן במסכת שבת {{ממ|[[בבלי/שבת/פט/א|פ"ק דף פט]]}} אמר לו הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכות. ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים המעטים יותר משאר עמים רבים ולא ברב עם הדרת מלך, אלא ודאי לשון וברכת לשון תוספת ורבוי, והוא מלשון בריכה נובעת מן המקור ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתרומם ותתברך ובלשון הקדיש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא. ועוד מלשון בריכה וכריעה מי שכל ברך כורע לו. וכן תמצא בספר הבהיר מאי משמע דהאי ברכה לישנא דבריך הוא שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מה|ישעיה מה]]}} כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, מי שכל ברך כורע לו ע"כ. והנה זה מסתרי התורה, וענין הכונה בתפלה נמשך אחריו ואין ראוי לבאר ולהרחיב לו יותר במכתב: 

'''ודע'''  ממה שאמרו חז"ל אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, בכלל כל ההנאות אמרו כן, בין במה שהוא טועם, בין במה שהוא מריח, בין במה שהוא רואה ושומע. שהרי על ארבע חושים אלו תקנו ברכה. חוש הטעם ממה שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יט|ויקרא יט]]}} קדש הלולים לה', בא ללמד על כל דבר הנאכל שהוא אסור לו כהקדש עד שיהלל כלו' עד שיברך להקב"ה לפניו ולאחריו על אותו דבר, וזהו לשון הלולים ולא אמר הלול. חוש הריח יש לו לברך עליו גם כן ויש בזה אסמכתא מן הפסוק {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כז|בראשית כז]]}} ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מכאן שמברכין על חוש הריח. ועוד דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קנ|תהלים קנ]]}} כל הנשמה תהלל יה אי זה הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. חוש הראות יש לו ברכות הרבה כגון הרואה את השמש בתקופת תמוז שיש לברך עליו ברוך עושה בראשית. וכן ברכת הלבנה בכל חדש. ואמרו בפרק הרואה {{ממ|[[בבלי/ברכות/נט/ב|דף נט:]]}} הרואה חמה בתקופתה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, אומר ברוך עושה מעשה בראשית, וזה הוא שתמצא במעשה בראשית והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, כי המאורות מלבד שהם מאורות הם אותות להיות עתידו' נרמזות בהם, וכענין שאמרו רז"ל {{ממ|[[בבלי/סוכה/כט/א|סוכה פ"ב כט]]}} כשהמאורות לוקין סימן רע לאומות העולם. ועוד הנץ אות לישראל בקריאת שמע בבקר שמצותה עם הנץ החמה ובקריאת שמע בערב שמצותה עד צאת הכוכבים, וזה הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מו|ישעיה מו]]}} שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כי מתוך ההשתכלות הזה יתעורר האדם שהם ברואים וישבח את בוראו עליהן בין בברכה בין בהלול. ובפ' הרואה {{ממ|[[בבלי/ברכות/מג/א|ברכות דף מג]]}} אומר גם כן האי מאן דחזא ביומי ניסן אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם, וכן {{ממ|[[בבלי/ברכות/נח/א|שם נח]]}} ברואה את חבירו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך מחיה המתים. ולאחר ל' יום מברך שהחיינו, וכן הרואה את הקשת אומר ברוך זוכר הברית. וכן כל שאר הדברים שתקנו ברכה בראייתם. וכדאיתא בפרק הרואה {{ממ|[[בבלי/ברכות/נח/א|שם]]}} על שמועות טובות מברך הטוב והמטיב. ועל שמועות רעות מברך ברוך דיין האמת. אמנם לא תקנו ברכה כשישמע אדם קול כנור ועוגב ערב מאד שהנפש שמחה בו ונהנית עמנו, וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/שיר השירים/ג|שה"ש ג]]}} כי קולך ערב. והטעם מפני שהקול אין לו ממש, ואם תאמר הריח גם כן אין לו ממש הרי יש ממש לפירות ומהם יצא הריח. ואם תאמר אף הקול יש ממש לכלי או לאדם המשורר, אינו דומה הריח של הפירות לקול היוצא מגוף האדם או הכלי, כי ריח הפרי או הבושם הוא מגוכו ועצמותו של כרי או הבושם, וקול האדם או קול הכלי אינו מגופו ועצמותו אלא מצד הרוח המנשב בו, ולא תקנו ברכה בחוש המשוש כי הוא בכלל חוש הטעם. ומטעם זה הזכירה התורה ארבעה חושים אלו מפורשים הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ד|דברים ד]]}} אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ולא הזכיר החמישי שהוא המשוש כי הוא בכלל לא יאכלון שהוא חוש הטעם. וצריך שתשכיל כי מנפלאות היצירה באדם היו בו חמשה חושים אלו נטועים בחמשה איברים שהם כלים ושערים לנפש השכלית שבו האצולה מרוח הקודש, ומעלת אדם וגדולתו סבה בהם כי הם עיקר פעולתו במעשה המצות וכן במעשה העבירות כי בהם יזכה ובהם יענש כפי שירצה להשתמש בהם, ועל כן יגנה הכתוב לע"ז לחסרון החושים האלה להורות על מעלותם כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותם כי אין בה כח להושיע. וא"כ איך יאמרו העובדים לאלהיהם בעתות צרותם קומה והושיענו. ומחמשה חושים אלו השנים גופיים והשלשה רוחניים מצאנום בהקב"ה, וירא ה' וישמע וירח ולא כן השנים, ומה שהיו החושים חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וכנגד חמשה אורות שבבראשית וכנגד חמשה שמות שיש לנשמה, והנה הם שלמות לגוף שהם היכל הנפש והנפש מראה פעולותיה על ידם, ובעלי הטבע החוקרים אמרו כי מחכמת היצירה באדם היה שנבראו בו ה' אצבעות ביד להיות משרתים לחמשת החושים, כל אצבע ואצבע משרת לחוש שלו. הגודל לקנח הפה. האצבע לנחירים, ואמה לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף בהיותו ארוך מכלם, קמיצה לקנח העין, זרת והוא קטן שבכלם הוא לקנח האזן, ומחכמת הטבע שכל אצבע ואצבע הולך לחוש שלו בכונה. ובסדר האצבעות אמרו חז"ל זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל. וכבר באר שם ברייש כתובות שחמש אצבעות הללו כל אחד ואחד למצוה. זרת למדידת החשן, קמיצה למנחת כהן, אמה לבנין וכלים, אצבע להזאה {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/טז|ויקרא טז]]}} והזה באצבעו, גודל והיא העבה מכלם לבהן ידו של אהרן לטהר המצורע, נמצאת למד ה' אצבעות שבאדם שבהם צורך הדיוט וצורך גבוה. ועוד תמצא בנפלאות היצירה באדם, כי כח המשוש יתפשט בכל הגוף, וחוש הריח מתפשט חוץ לגוף, וחוש השמע מתפשט יותר מן הריח כפי מה שיצטרך לו לאדם יותר, וחוש הראות מתפשט יותר מי השמע כי האדם יצטרך לו יותר, והנה זה ענין גדול לכל מסתכל בו ויורה על שלימות האדם בחמשה חושיו כי מעשה אלהים המה:





{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:שולחן של ארבע]]