עריכת הדף "רשב"א/קידושין/ט/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''תגא דמלכא אינה מקודשת.''' פירוש שבועה היא, כלומר בתגא דמלכא. ור"ח פירש אפילו נתן לה תגא דמלכא שהיא דבר חשוב מאד אינה מקודשת. יש אומר דטעמא משום דאדבורא קמא קא סמכה. אבל אי אמר לה איהו מעיקרא אי יהיבנא לך מקדשת לי, ואמרה יהבה, אי נמי הבה מיהבה ושדי או אשקי מקודשת, דהבה מיהבה כדקאמר הוא דקאמרה, ומקודשת. ואחרים אמרו דאם חזר הוא בשעת נתינה ואמר לה התקדשי לי בו הרי זו מקודשת.

ומסתברא דטעמא דמלתא משום דכיון דאיהו בלשון שאלה קאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, ואיהי לא אמרה לו אין, אלא הבה, גילתה דעתה דלא בעיא בקידושיה, דאם תימא ליה אין, אלא מתנה היא דקא בעיא מיניה, והיינו דאמרינן כל הבה מיהבא לאו כלום הוא. דאלמא עיקר טעמא משום הבה דקאמרה השתא הוא, ולא משום הבה לי דקאמרה מעיקרא, ולא משום דלא אמרה לה התקדשי לי בו בשעת נתינה, דהא דקאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, לאו למימרא דלבסוף נתן לה סתם, אלא בשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי בזה, דסתמא דמילתא הכי הוא, ואע"ג דלא אמר לה הכי בגמרא בהדיא, משום דקאמר לה מעיקרא מקדשת לי, כי לא אמרו בגמרא דאמר לה לבסוף לא מעלה ולא מוריד.

ועוד דמן הסתם הכי הוא, וכדאמרינן לקמן {{ממ|[[בבלי/קידושין/יג/א|יג.]]}} ההיא אתתא דהות מזבנא ורשכו אתא ההיא גברא וחטף ורשכא מינה, אמרה לי הבה ליה ניהלה , אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, שקלתיה ואשתיקא, והתם ודאי בדאמר לה התקדשי לי בו בשעת נתינה הוא, דאי לאו הכי, פשיטא דאינה מקודשת, דדלמא דידה הוא דקא מהדר לה, אלא דתלמודא הוא דקא מקצר בלישניה ומסרן לחכמים, וכן פירש שם ר"ח ז"ל. אמרה היא אהדריניה לי אמר לה הילך ומקדשת לי בה ע"כ. וכן מצאתיה בירושלמי בפרק האיש מקדש {{ממ|[[ירושלמי/קידושין/ב/א|ה"א]]}} דגרסינן התם חטף סלע מידה, ובשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת, הרי זו מקודשת.

ועוד דהכא אע"ג דלא אמר לה התקדשי לי בו, אנן סהדי דלקדושין אינון, והוה ליה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, דאינו צריך לפרש, וסתם כמפרש דמי, ואי במפרש מקודשת בסתם נמי מקודשת, אלא טעמא כדפרישית דכיון דלא אמרה אין גליא אדעתא דלאו לשם קדושין נסיב לה, והלכך אע"ד דאיהו אמר התקדשי לי בו אינה מקודשת, ואי נמי לא אמרה לו איהי מעיקרא הב לי או אשקי אלא דאיהו אמר לה אי יהיבנא לך מנה זה מקדשת לי ואהדרא לי הב או אשקי חד דינא אית ליה ואינה מקודשת, דאי נתרצית בקדושיו הוה לה למימר אין, ואי ואי אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי ושקלתיה ואשתיקא מקודשת, דהשתא לא גליא דעתה דלא נסבה ליה לקדושין וחזקה אתרצויי אתרצית לקדושין ושקלת, וראיה לדבר מדאמרינן לקמן {{ממ|[[בבלי/קידושין/יג/א|יג.]]}} גבי מעשה דוורשכי כי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, הא לאו הכי מקודשת, דעדיף שותקת מהבה או אשקי, דשותקת כמודה, והבה או אשקי אחר שאלה כאומרת איני רוצה בקדושין אלא במתנה. כך נראה לי.

'''והלכתא שיראי לא צריכא שומא.''' ואע"ג דפלוגתא דרבה ורב יוסף היא, וקיימא לן כרבה {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קמג/ב|ב"ב קמג:]]}} חוץ משדה קנין ומחצה, יש מי שאומר שלא אמרו אלא דוקא במה שנחלקו בבבא בתרא, ואי נמי יש לומר דהכא בגררא דקא פסיק הלכתא בהבה ואשקי פסק נמי בהדיא כרבה. ואע"ג דלא צריך דכלל הוא. ותדע דהא נמי פסק בהדיא כר"א וכרבאאמר ר"נ, אע"ג דלא הוה צריך, דהא ליכא מאן דפליג עלייהו. ומשם רבינו תם אמרו דאצטריך משום דרבה ורב יוסף כי היכי דפליגי בשיראי הכי נמי פליגי במקדש בכל דבר ואפילוב אבנים טובות ומרגליו., והוי אמינא דהלכה כרבה ולעולם מקודשת, קא משמע לן דדוקא בשיראי ששומתן ניכרת, אבל אבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחרת כפלי כפלים מחברתה, בהא אין הלכה כמותו, אלא צריכה שומא, דשמא טועה היא בשומתא וסבורה היא ששוה יותר, ואפילו אמר לה בכל דהו אינה מקודשת, דלא סמכה דעתה, והיינו טעמא נמי דאמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא, ולא אמר והלכתא כרבה כדאמר והלכתא כר' אליעזר והלכתא כרבא אמר רבי נחמן.

'''כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי.''' לישנא קייטא נקט הכא, דבתך פלונית מקודשת לי אני פלוגני כותב לו, דהא שטר קדושין משטר גירושין ילפינן, והתם הא בעינן שכיתבו שמותיהן בגט, ומדאורייתא היא, משום דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כד#א|דברים כד א]]}} ספר כריתות ספירת דברים הכורתין בינו לבינה, ובאין שמותיהן מפורשין בגט אין מוכיח מתוך הגטשיהא גט זה כורת בין ראובן זה זה ללאה אשתו זו. והא דמכשרינן בכתב על הנייר או על החרס, ר"א היא דאית ליה עדי מסירה כתרי, אבל לר"מ דאית ליה עדי חתימה כרתי, הכא בעינן שיכתוב על הקלף או בדבר שאינו יכול להזדייף, וכדתנן בהמביא תניין {{ממ|[[בבלי/גיטין/כא/ב|גיטין כא:]]}} אין כותבין על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, ואמרינן עלה בגמרא מאן חכמים ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי, והוא הדין לשטר קדושין, דלר"מ כל שיכול להזדייף או שאין עליו עדים אינו שטר. ולקמן בפרק האיש מקדש {{ממ|[[בבלי/קידושין/מח/א|מח.]]}} אמרינן הכא במאי עסקינן כגון שקדשה בשטר אירוסין שאין עליו עדים, ור"מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי, ור"א לטעמיה דאמר עדי מסירה כרתי.

ור"ת ז"ל פירש דהא דכתב לו על הנייר אילו ר"מ היא, ובנייר שאינו מחוק, ובשחקק על החרס שאינו יכול להזדייף, דיש בלשון כתיבה חקיקה כדאיתא בפרק המביא תניין בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/נ/א|נ.]]}} ואין צורך לזה, כיון דכולהו אמוראי פסקו כר"א בגיטין וקדושין.

'''מתקיף לה רבינא והא לא דמי האי שטרא לשטרא דזביני התם מוכר כותב והכא בעל כותב.''' הקשה הרמב"ן נר"ו אלא היכי ליעביד, אי כתב ליה אב בתי מקודשת לך, לא אפשר, דהא כתיב כי יקח ולא שתקיח את עצמה, וניחא ליה דכי כתיב כי יקח בכסף הוא דכתיב, והתם ודאי בעינן שיקח הוא, והיינו דלא אקשינן הכי לעיל {{ממ|[[בבלי/קידושין/ה/ב|ה:]]}} גבי כסף, והא לא דמי האי כספא לכספא דזביני, דהתםמוכר אומר שדי מכורה לך בכסף זה והכא בעל אומר הרי את מקודשת לי, אבל גבי שטר הוא שאקשינן לומר דכיון דשטרי דזביני מוכר כותב בשטר ארוסין נמי נימא הכי, ופרקינן הכא מענינא דקרא דכיון דבכסף תלה רחמנא בלוקח, מקשינן כולהו הויות להדדי, והתם במוכר תלה רחמנא ובין בכסף בין בשטר בעינן שיאמר מוכר שדי מכורה לך, ואקשינן בזביני נמי הא כתבי שדות בכסף יקנו, דאלמא בכסף בלוקח תלה רחמנא, ואקיש כולהו קניות להדדי.

ואם תאמר ואמאי לא אקשי ליה והא לא דמי האי שטרא לשטרא דגט, דהתם מקנה כותב והכא קונה כותב. יש לומר משום דאיכא למימר דדומיא דגיטין הוא, דהכא והתם בעל כותב והיא מקבלה, והכי נמי משמע לקמן {{ממ|[[בבלי/קידושין/טז/א|טז.]]}} גמרא עבד עברי נקנה בשטר דאמרינן התם בשטר מנא לן אמר עולא אמר קרא אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת מקניא בשטר אף אמרה העבריה מקניא בשטר, ואקשינא הא ניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו, אלא למאן דאמר אב כותבו מאי איכא למימר דאלמא כל היכא דלא דמי שטרי להדדי דחיא הקישא. ואיכא למידק והא שטר אירוסין מגרושין ילפינן, ואע"ג דלא דמו דהתם מקנה כותבו והכא וקנה כותבו, אלא ודאי משמע דשטר אירוסין וגירושין כהדדי נינהו דבתרווייהו בעל כותב והיא מקבלת כדאמרן. ולדידי קשיא לי דאנן שטר קדושין משטר גרושין ילפינן מויצאה והיתה ולא משטר מכר, ומאי קא מקשינן, והא לא דמי לשטר זביני, ושקלינן וטרינן מכי יקח קרי ביה כי יקיח, ואנן קדושי כסף בלחוד הוא דילפינן מכי יקח. ויש לי לומר דודאי קדושי שטר מגרושין ילפינן. מיהו עיקר קדושין מדין קניה הוא, ובכולהו קיחה שייכא בהו, ובכולהו תנינן נקנית וכיון שכן אף קניית שטר קדושין הוה לן למילף מקניית שטר זביני דעלמא, מה התם מקנה כותב אף הכא הוה ליה למימר שיכתוב המקנה. כך נראה לי.

'''כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי וכו' בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה.''' ופירש על ידי עצמה, בין שעשאה אביהו שליח ממש בין שאמר לה צרי וקבלי קדושיך, וכדאמרינן לקמן {{ממ|[[בבלי/קידושין/יט/א|יט.]]}} אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, ולאו מדין שליחות הוא, דאין שליחות לקטנה, אלא משום דהוי ליה כאומר כל המקדש את בתי מקודשת לו, כאלו נתן כסף קדושיה או שטר קדושיה לידי, הא למה זה דומה לתנם לפלוני שיקבלם לי דמקודשת.

והא דאמר בתך מקודשת לי, משום מתקדשת על ידי איה נסיב ליה דכי יהיב ליה לאב ועודה לא בגרה צריך למיכתב ליה בתך פלונית מקודשת לי, ואי כתב לה הרי את פלונית מקודשת לי אינה מקודשת. דכיון דעיקר קדושין מחמת האב הן ועל ידיה יהיב ליה לא מקדשא אלא אם כן כתב ליה בתך מקודשת לי. אבל במקדשה על ידי עצמה אע"פ דאיהי מחמת האב שקלה להו. בין כתב לה בתך מקודשת לי בין כתב לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקדשת, ודומיא דכסף ייעוד דאמרינן לקמן {{ממ|[[בבלי/קידושין/יט/א|יט.]]}} אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, אלמא אף בקטנה שאמר לה הרי את מקודשת, ומינה בצאי וקבלי קדושיך כי אמר לה הרי את מקודשת לי מקודשת, והוא הדין בשעשאה האב שליח. ור"נ דנקט בתרווייהו בתך מקודשת. תרתי קא משמע לן, דאפילו בדידיה כי כתב בתך מקודשת לי מהני, ואם כתב הרי את פלונית מקודשת לי ונתן לאביה קודם שבגרה אינה מקודשת. אבל בסיפא בשנתקדשה בין על ידי אביה בין על ידי עצמה לאחר שבגרה דוקא בשכתב הרי את פלוניתא מקודשת לי, אבל אי כתב בתך מקודשת לי ונתן ע"י האב אינה מקודשת, דכיון דלאו ברשות האב קיימא, הרי זה ככותב לאחר פלונית מקודשת לי, דלא דומיא דגרושין היא, דאלו בגט לא אשכחן שיהא כותב על ידי שליח, אלא הרי את מגורשת הרי את מותרת, ולא שידבר עם השליח פלונית מגורשת ממני.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

[[קטגוריה:רשב"א: קידושין]]