עריכת הדף "נצח ישראל/סא"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
בפרק הכונס {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/ס/ב|ב"ק ס:]]}}, רב אמי ורב אסי הוי יתבי קמיה דרבי יצחק. חד אמר, לימא מר שמעתתא, וחד אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר שמעתתא, ולא שביק מר. פתח למימר אגדתא, ולא שביק מר. אמר להם, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים, אחת זקנה ואחת ילדה. ילדה מלקטת לבינים, הזקינה מלקטת לו שחורים, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להו, אי הכי אימא לכו מלתא דשוו לכו לתרווייכו. "כי תצא אש ומצאה קוצים" {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כב#ה|שמות כב ה]]}}, "כי תצא אש" מעצמה משמע, "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שם). אמר הקב"ה, אני הצתי אש בציון, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/איכה/ד#יא|איכה ד יא]]}} "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה". ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר {{ממ|ר' [[תנ"ך/זכריה/ב#ט|זכריה ב ט]]}} "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". "שלם ישלם המבעיר הבעירה", אמר הקב"ה עלי לשלם הבעירה שהבערתי. שמעתתא, פתח הכתוב בנזקי (גופו) [ממונו], וסיים בנזקי (ממוניה) [גופו], לומר לך אשו משום חציו, עד כאן:

והדרש הזה נראה רחוק מפשוטו של כתוב. אבל בדרש הזה חכמה נפלאה, כי בא לומר כי חורבן בית המקדש הוא מתייחס אל השם יתברך, לגודל כח תוקף פעל זה. שהיה ראוי אל בית המקדש הקיום הגמור לפי מעלתו, לכך מתייחס פעל זה אל השם יתברך, שהוא יתברך היה פועל כגודל כוחו. וגם מתייחס פעל זה אל האש, כי אין לך דבר שיש לו תוקף יותר מן אש, וזה תמצא בכל מקום. ולכן כאשר בא הכתוב לומר כי השם יתברך פועל חזק לאבד הרשעים, אמר {{ממ|ר' [[תנ"ך/דברים/ד#כד|דברים ד כד]]}} "כי ה' אלקיך אש אוכלה אל קנא". ואף כי באמת חורבן בית המקדש היה על ידי גוים, והם האומות, עם כל זה פעל זה מתייחס אל השם יתברך, כמו שמתייחס פעל חזק האש אל האדם, אף כי יצא האש מעצמו, וכמו שיתבאר (ד"ה ודרש זה). וכל זה לחוזק פעולת האש, מתייחס פעל זה אל האדם. ואם אחד נטל גחלת, והצית אש בגדיש, מתייחס פעל זה אל האדם אשר האש ברשותו (ר' ב"ק סא ע"ב). כך מתייחס פעל זה, שהוא חורבן בית המקדש, אף כי נעשה דבר זה על ידי האומות, מתייחס פעל זה לגודל הכח שהיה בחורבנו, שהיה פעל במדת הדין, ומתיחס פעל זה אל השם יתברך:

ומפני כי מתיחס פעל זה אל השם יתברך, אשר הוא השלם בתכלית השלימות, והנה בא מאתו חסרון אל העולם, הוא חורבן הבית הקדוש, שהוא שלימת כלל העולם. לכך מצד השם יתברך בעצמו ראוי שיושלם דבר זה, כי הוא השלם, וראוי שישלים הכל. ואין ראוי שיבוא מאתו יתברך חסרון. ובפרט פעל הזה, שהיה פעל בכח מדת הדין הגדול, אשר הוא מתיחס אל השם יתברך בפרט, כמו שידוע כי הדין הוא ביד השם יתברך. ועל זה אמר 'אני הוא שהצתי אש בציון, ואני עתיד לבנותה באש'. שרצה לומר אני הוא בעצמי שעשיתי פעל זה, לגודל כח וחוזק הפעולה במדת הדין, שהוא חורבן הבית, ובא חסרון מן אשר הוא השלם בתכלית השלימות. ולכך ראוי שיושלם חסרון זה על ידו. ולכך כתיב {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/ב#ט|זכריה ב ט]]}} "ואני אהיה לה חומת אש", כי החומה הוא בנינה וקיומה בחוזק מן השם יתברך בעצמו:

ודרש זה מן הכתוב שאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כב#ה|שמות כב ה]]}} "כי תצא אש" מעצמו, "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שם). ודקדק בכתוב, שאמר תחלה "כי תצא אש", ומשמע מעצמו, ואחר כך אמר "המבעיר את הבערה", תלה זה בפעל. אבל הכתוב רוצה לומר, שאף שהאש יצאת מעצמה, כדכתיב "כי תצא אש", עם כל זה מתייחס פעל זה אל המבעיר לגמרי. ודבר זה לפי חוזק הפעל של אש, שהוא פועל בכח ובתוקף, תלה הכתוב במי שהאש תחת רשותו, כאילו היה הוא הפועל. ולפיכך כתיב "שלם ישלם המבעיר", כאילו הוא בעצמו פעל זה, ולכך ראוי הוא להשלים החסרון. וכן אשר בא ממנו ענין זה. כי לפי הכח שפעל ההזק, ראוי שישלים החסרון אשר בא ממנו לגמרי תשלומין גמורים, כדכתיב "שלם ישלם":

והנה יש לדרוש מן הכתוב שמעתתא, מה שפתח הכתוב בנזקי ממונא, ומסיים בנזקי גופו, לומר לך כי אשו משום חציו. ודבר זה הוא עצמו כמו שאמרנו, שהכתוב בא לומר אף שיצא האש מעצמו, מתייחס פעל זה אל האדם, שהוא עשה זה לכח פעל האש, ונחשב זה כאילו ירה חץ שלו. והנה השמעתא והאגדה יש להם שורש אחד; שמעתא ללמוד ממנו כי פעל של אש, לפי גודל כח פעולתו, הוא כאילו ירה חץ, ולכך ישלם הפעולה כאילו עשה בידים. וכך יש לדרוש גם כן, כי מתיחס פעל זה - שהוא החורבן - אל השם יתברך לגמרי, שהוא היה הפועל, והיה מתחייב מן השם יתברך חסרון. ומאחר שבא ממנו חסרון, ראוי לו שישלים, עד שאין חסרון נמצא מאתו, רק תשלומין גמורים:

ובמדרש, "כי הוא טרף וירפאני" {{ממ|[[תנ"ך/הושע/ו#א|הושע ו א]]}}. למי שעלתה לו מכה, וקרעה הרופא. כיון שראה שלא נתרפא מכתו, הוא מחזיר אחר רופאים, ולא היה מרפא לו. אמר לו, לך אצל הרופא שקרע לך המכה, והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים מן הקב"ה הנחמות רחוקים הם, אלא עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם. הוא שהכה הוא שמרפא, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לב#לט|דברים לב לט]]}} "מחצתי ואני ארפא". אני הוא שהכתי, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/איכה/א#יג|איכה א יג]]}} "ממרום שלח אש", ואני המרפא, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נא#יב|ישעיה נא יב]]}} "אנכי הוא מנחמכם", עד כאן. בארו בזה גם כן את הדברים אשר אמרנו. כי המכה שבאה על ישראל היה מן השם יתברך, ולפיכך אי אפשר רק שהוא יתברך המרפא. משל לרופא שקרע המכה, כשבא המכה ליד הרופא אחר, לא יוכל לרפאות רופא אחר, את אשר אין יודע דעתו של רופא הראשון. ולכך אמר במדרש הזה כי הקב"ה, שהוא יתברך המכה, כדכתיב "ממרום שלח אש", שיורה זה על שבאה המכה מאתו יתברך בעצמו בגודל כחו, לכך הוא צריך לרפאות את המכה הזאת בעצמו, לפי גודל כחו:

והבן מה שהמשיל מכת השם יתברך לרופא שקרע המכה. לומר לך, כי מכת השם יתברך, כל מכותיו אינם רק לרפאות את החולה. ואף כי הכה השם יתברך את ישראל, אין זה הכאה נחשב, רק שהשם יתברך מכה אותם להסיר החטא על ידי יסורין:

וכנגד שני דברים אשר היו בחורבן בית קדשינו ותפארתינו; האחד - החורבן בעצמו, והשני - סלוק השכינה משם. וכנגד הראשון אמר שהוא יתברך יבנה אותו בחוזק, ויהיה לה חומה סביב. וכנגד שנסתלק שכינה משם אמר "ולכבוד אהיה בתוכה", אמן, וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן:
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}