עריכת הדף "מלבושי יום טוב/א/אבן העזר/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
'''מלבושי יום טוב - אבן העזר - ב'''

{{מרכז|{{גופן|4||'''סימן ב'''}}}}

::'''עוד''' יש לחקור בנ"ד אם יש לבטל הקדושין [מלבד טענת מום דאיסור] מטעם כיון דהוא שאל ממנה מי היא והיא הטעתו ואמרה לו שהיא בת פלוני ובאמת לא כן הוא אלא שהיא בת איש אחר אם זה הוה קדושי טעות או לא. וכן יש לחקור נם בנדון דהנו"ב היכא דהוא חקר ודרש אם היא אלמנה או לא והיא הטעתו אם יש לבטל הקדושין מטעם דהוה קדושי טעות [מלבד טענת מום דאיסור] או לא:

'''גרסינן''' בקדושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/סב/א|ס"ב.]]}} המקדש את האשה ואמר כסבור
הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה לויה והרי
היא כהנת עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה
הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו. וכתב הגאון בעל
עצמות יוסף ע"ז וז"ל יש לדקדק למה תלה התנא הטעם
בה ולא תלה הטעם מפני שלא פירש הוא. ונראה דמלתא
אגב אורחא קמ"ל חידושא והוא שאם האשה אמרה לאיש
המקדש שהיא כהנת וקדשה ולא פירש ע"מ וכו' ונמצאת
שהיא לויה אינה מקודשת דמסתמא עפ"י דבורה קדשה עם
היות שהוא לא פירש והרי היא הטעתו. אבל בדין הזה
באומר כסבור הייתי כו' הוה מקודשת מפני שהיא לא
הטעתו אלא הוא הטעה א"ע עכ"ל. והנה הגאון הנ"ל מחדש
לנו חידוש גדול דאף בלא גלוי דעת המקדש מקודם שהוא
רוצה בכהנת מ"מ אם היא הטעתו ואמרה לו שהיא כהנת
אינה מקודשת. אבל לפע"ד מדברי הר"ן לא משמע כן
דז"ל הר"ן ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן דלעיל בפ'
האיש מקדש {{ממ|[[בבלי/קידושין/מט/ב|מ"ט:]]}} גבי ע"מ שאני כהן ונמצא לוי כו'
דקתני סיפא וכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו
אעפ"כ אינה מקודשת ה"ל למיתני'. ונ"ל שסמכה ענין
לפלוגתא  דתנאי כפול דאשמעינן  דאפי' ר"מ דבעי תנאי
כפול ה"מ בשהתנה דהואיל והתנה ולא כפיל יש במשמע
דבכל ענין יהי' המעשה קיים. אבל מי שגלה דעתו שעל
דעת כך הוא עושה הרי הוא כאלו התנה וכפל והיינו דתנן
מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת
דבגלוי דעתא לא צריך כפילא. או שמא לרחב"ג לחוד תנא
הכי לומר דאע"ג דלא בעי כפילא אפ"ה כל כה"ג מקודשת
עכ"ל. והנה מדברי הר"ן משמע דלא כבעל עצמות יוסף דאף היכא
שהיא הטעתו מ"מ גילוי דעתו שע"ד כן הוא עושה בעי.
רק דמתני' אתי לאשמעינן דבכה"ג לא בעי תנאי מפורש
וסגי בגילוי דעת לבד שהוא מקדשה מפני שהיא כהנת והיכא
שהיא הטעתו אינה מקודשת. וללישנא קמא דהר"ן אף לר"מ
לא בעי הכא כפילא למלתא. וללישנא בתרא דהר"ן דוקא לרחב"ג
לא בעי הכא כפילא למלתא. ואשמעינן דגילוי דעת דמקודם
שהוא מקדשה מפני שהיא כהנת לא מהני כיון שהיא לא
הטעתו אלא שהוא הטעה א"ע ומקודשת אף לרחב"ג וזש"כ
הר"ן בלשונו לומר דאע"ג דלא בעי כפילא כו' דאי בלא
גלוי דעת דמקודם פשיטא דמקודשת ומאי רבותא היא זו
וכן מצאתי במהרי"ט בחידושיו על הר"ן {{ממ|}} שפי' כן להדיא כונת
הר"ן. וכתב דהר"ן מדייק זאת מדקתני מתני' מפני שלא
הטעתו דאל"כ הו"ל למתני משום דברים שבלב אינן
דברים אלא אף היכא דגילה דעתו להדיא מפני שהיא
כהנת מקדשה מ"מ. היכא שהיא לא הטעתו מקודשת
עי"ש. והנה בדברי הר"ן ז"ל מבואר דהכא לא בעי תנאי
מפורש אלא סגי בגילוי דעת לבד. ולפע"ד יש להביא ראי'
לזה מהגמרא שם {{ממ|[[בבלי/קידושין/נ/א|נ'.]]}} דהביא רב יוסף ראי' דדברים שבלב
אינם דברים מהמקדש אם האשה ואמר כסבור הייתי שהיא
כהנת כו' מקודשת מפני שלא הטעתו ואמאי הא קאמר כסבור
הייתי אלא משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים. ואי
אמרינן דהכא בעינן דוקא תנאי א"כ מאי ראי' דדברים שבלב
אינם דברים הא אף אם פירש להדיא שע"מ כן מקדשה מפני
שהיא כהנת נמי מהני אם לא התנה אע"כ דהכא לא בעינן דוקא
תנאי אלא אפי' בגילוי דעת לחוד נמי סגי כדברי הר"ן ז"ל
והיכא שהיא הטעתו בטל הקדושין מטעם הגילוי דעת. וכן
משמע מדברי הירושלמי שמביא הרמב"ן הובא בסה"ת {{ממ|[[ספר התרומות/נא/ו|שער
נ"א ח"ו]]}} דפליגי אמוראי על משנה זו היכא דגלה דעתו
מתחילה בפני עדים שהוא מקדשה מפני שהיא עשירה לדברי
ר"א היא מקודשת ודאי כיון שלא התנה בשעת קדושין.
ולר"ש בשם ר"ז מקודשת לחומרא והיא ספק מקודשת משום
דחיישינן דשמא עשירה קידש אלמא דלא בעי תנאי אלא סגי
בגילוי דעת לבד. אלא דפליגי היכא דלא הטעתו אלא הוא 
הטעה א"ע והוא גלה דעתו אם היא מקודשת ודאי או לא:

'''ולפ"ז''' עלה בדעתי לומר הא דקתני ע"מ שאני כהן ונמצא
לוי לא מיירי שהתנה תנאי גמור בשעת הקדושין
ע"מ שאני כהן. אלא דאמר לה מעיקרא קודם הקדושין אני
כהן וע"מ כן אני רוצה לקדשך או אני עשיר וע"מ כן
אקדשך או אני עני וע"מ כן אקדשך והיא נתרצית לו
וקדשה סתם. וההכרח לזה דאם נפרש כפשוטא דהתנה
בשעת קדושין תנאי ממש ע"מ שאני כהן. קשה האיך פליג
ר"ש גבי ע"מ שאני עני ונמצא עשיר דאם הטעה לשבח הרי
היא מקודשת. הא כיון דהתנה להדיא בשעת הקדושין 
דמקדשה ע"מ שהוא עני והרי הוא עשיר האיך היא מקודשת
וגם הגמרא קאמר שם דבשבח יוחסין מודה ר"ש דאם הטעה
לשבח אינה מקודשת מ"ט משום דמסאנא דרב מכרעאי לא
בעינא. וקאמר ר"א דמתני' נמי דיקא דקתני ע"מ שאני כהן
ונמצא לוי אינה מקודשת ולא פליג ר"ש. אלמא דוקא
משום דאיכא גם לשבח קפידא להכי לא הוה קדושין אבל
אי לא הוה קפידא במלתא הוה קדושין אע"ג דאינו כפי
התנאי. ואם התנה בהדיא בשעה הקדושין דמקדשה בתנאי
זה מאי נ"מ לן אם יש קפידא בדבר או לא. וגם הירושלמי
[הביא שם הרא"ש] קאמר שם הטעם גבי ע"מ שאני עני
ונמצא עשיר דס"ל לרבנן אף שהוא לשבח אינה מקודשת
משום דיש קפידא בדבר דיכולה מימר לא הוינא בעיא
דיארוחי רבה אצלי אלמא דוקא משום דאיכא קפידא במלתא.
אבל בלא קפידא הוה קדושין מ"מ. אבל לפי מש"פ שלא היה
תנאי ממש א"ש דדוקא אם הוא דבר שיש קפידא בזה אמרינן
דהיא לא נתרצית להתקדש לו אלא שיהא דוקא כפי מה שאמר
לה קודם הקדושין שע"מ כן הוא רוצה לקדשה. ואפי' אמרה
בלבי היה להתקדש לו אף שאינו כן מ"מ אינה מקודשת
כדאמרינן שם {{ממ|[[בבלי/קידושין/נ/א|נ.]]}} כיון דאתניה לאו כל כמינה דעקרא לה
לתנאיה ופי[[רש"י/קידושין/נ/א|רש"י שם]] וז"ל כיון דאתניה. שפירש תנאו בפיו
לאו כל כמינה למיעקר תנאו בדברים שבלב הואיל ושמעה
ולא מיחתה לומר אעפ"י כן אני חפיצה בך קדש אותי בלא
תנאי עכ"ל. ונראה דכונת רש"י הוא לא שהיה תנאי ממש
בשעת הקדושין אלא שפירש תנאו בפיו היינו מה שאמר
לה קודם הקדושין שע"מ כן הוא רוצה לקדשה. דאל"כ אמאי
לא פירש"י דברי הגמרא כפשוטי' דכיון שהיה תנאי ממש
ע"כ לא איכפת לן מה שהיה כונתה שאעפ"י שאינו כן מ"מ
היא רוצה להתקדש לו. אע"כ דכונת רש"י הוא כפי מש"פ
דזה קרי לי' תנאי מה שאמר לה קודם הקדושין והיא שתקה
ולא אמרה לו שהיא רוצה להתקדש לו בכל אופן כנ"ל. אבל
בדבר שאין בו קפידא לא חיישינן מה שאמר לה קודם
הקדושין, שע"מ כן הוא רוצה לקדשה כיון שלא היה תנאי
ממש אלא מטעם קדושי טעות אייתינן עלה לכך אי איכא
קפידא במלתא אמרינן דהיא לא נתרצית לההקדש לו אלא
דוקא שיהיה כפי מה שאמר לה קודם הקדושין. אבל אי
ליכא קפידא במלתא לא חיישינן מה שאמר לה קודם הקדושין
שע"מ כן רוצה לקדשה. וע"ד זה צריך לפרש נמי מה דמסיים
המשנה שם וכן היא שהטעתו דהיינו שהיא אמרה לו קדשני
ע"מ שאני כהנת וקדשה סתם ונמצא שאינו כן ואמר שבלבו
היה לקדשה בכל אופן לא מהני. כיון דלא גלה דעתו
בפירוש שהוא רוצה לקדשה בכל אופן אמרינן דמסתמא
קדשה לפי דבריה מה שאמרה לו שהיא כהנת כן עלה
בדעתי לפרש דכל משנה זו לא איירי בתנאי מפורש אלא רק
גילוי דעת קודם הקדושין. ועוד קצת ראיה לזה דהא נשנית
שם במשנה חדא התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש
אינה מקודשת. ושם ודאי דלא צריך לומר דוקא כשאמר
לה הרי את מקודשת לי בכוס זה של יין אלא אפי' אמר
לה מעיקרא אני רוצה לקדשך בכוס של יין ואח"כ אמר לה
סתם הרי את מקודשת לי אינה מקודשת אם נמצא שהוא
דבש. א"כ נראה דה"ה גבי ע"מ שאני עשיר כו' נמי לא
מיירי שאמר והתנה בשעת הקדושין. אלא כל שהיה גילוי
דעת מקודם שע"מ כן הוא רוצה לקדשה ונמצא שאינו כן
הוה קדושי טעות. ולא מטעם ביטול התנאי:

'''אח"כ''' ראיתי דהראשונים פירשו כמשנה כפשוטי' דהתנה
בשעת הקדושין ממש ע"מ שאני כהן או ע"מ שאני
עשיר כו'. ומה שמקשיתי דא"כ מה נ"מ לן אם יש בדבר
זה קפידא או לא כתב הרשב"א בחידושיו שם {{ממ|[[רשב"א/קידושין/ס/א|ס'.]]}} וז"ל וכבר
כתבתי למעלה בפ' האיש מקדש {{ממ|}} שאין אדם מתנה בדוקא
אלא שמה שדרך בני אדם להקפיד בו. וכדמפרש טעמא
בירושלמי בכל השנויין במשנתנו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי
ע"מ שאני לוי ונמצא כהן ע"מ שאני עני ונמצא עשיר ואמר
עד כדין ע"מ שאני עשיר ונמצא עני אלא שאני עני ונמצא
עשיר ממאי לא כו' דאלמא כל שאין קפידא בדבר אין
משגיחין בקיום התנאי בעצמו כו' עכ"ל. וגם הר"ן הביא
שם דברי הרשב"א הללו גבי ע"מ שיש לי בית כור במקום
פלוני והשיג עליו דהא מדקאמר ר"ש אם הטעה לשבח
הרי היא מקודשת מכלל דלת"ק דקיי"ל כוותי' אפילו לשבח
כל שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת. והרשב"א אזיל לשיטתי'
דס"ל דהירושלמי נותן טעם גם לדברי רבנן דמעני לעשיר
נמי יש קפידא כמו שהביא גם הרא"ש [אולם בירושלמי
שלפנינו לא נמצא טעם לדברי רבנן אלא רק לדברי ר"ש בלבד]
לכך ס"ל דגם לדברי רבנן כ"ז שאין בזה קפידא לא משגחינן
בקיום התנאי כלל. וראיתי להאחרונים שמביאין ראיה לדברי
הר"ן מהתוספתא דאיתא שם ע"מ ששמי יוסף ונמצא ששמו
יוסף ושמעון ה"ז מקודשת. מכלל דאם נקרא שמעון בלבד
אינה מקודשת. וכן איתא שם דאם אמר ע"מ ששמי אינו
אלא יוסף ונמצא ששמו יוסף ושמעון אינה מקודשת. והקשה
הב"ש {{ממ|}} דמאי קפידא יש אם נקרא שמו שם אחר וכתבו
האחרונים דמזה מוכח כדברי הר"ן דלרבנן בעינן קיום התנאי
אף במקום דליכא קפידא. אבל לפע"ד לאחר העיון לפי הגירסא
שלפנינו בהתוספתא לא קשה כלל על הרשב"א והרא"ש דס"ל
דגם לרבנן בעי קפידא. וז"ל התוספתא לפי הגירסא שלפנינו
ע"מ שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון ה"ז מקודשת [אבל
אודות שינוי השמות לא נזכר כלל בתוספתא. רק ברמב"ם
ובשו"ע איתא ע"מ ששמי יוסף] ונ"ל דה"פ דהא זה ודאי
דאם בא אדם אחד ואמר לה הריני מקדשך ע"מ שאני הוא
יוסף מעיר פלונית ואח"כ נמצא שהוא אינו יוסף מעיר פלוני
אלא הוא אדם אחר והוא שמעון מעיר פלוני. דבזה ודאי
אינה מקודשת דהא ודאי יש קפידא מאדם לאדם אפילו
בשניהם שווים. והיא לא נתרצית להתקדש אלא ליוסף מעיר
פלונית. וחלוקה זו לא נזכר כלל בתוספתא. אמנם אם אמר ע"מ
שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון ה"ז מקודשת פי' שנתן לה
סימן שהוא יוסף מעיר פלונית ונקרא שם יוסף ואח"כ נמצא
שלפעמים נקרא בעירו בשם יוסף ולפעמים נקרא שם בשם
שמעון [ופי' זה מוכרח לכל הגירסות דא"א לפרש שנקרא שם
בשני השמות יחד כגון יוסף שמעון דא"כ הוה כמו שנקרא
שם אחר. וכן לענין גט קיי"ל דאם אחד נקרא בשני שמות
יחד ונכתב בגט שם אחד לא הוה גט כלל דזה הוה כמו
שנכתב שם אחד כיון דלא נקרא כלל בשם אחד לבד. ועיין
בשו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/קכט#יד|סי' קכ"ט סעיף י"ד]] בהג"ה}}. וע"ש בב"ש {{ממ|[[בית שמואל/אבן העזר/קכט#כד|ס"ק כ"ד]]}}]
ולכך אף דאמר לה אני מקדשך ע"מ שאני יוסף מעיר פלונית
מ"מ הוה קדושין כיון דזה אמת שבעירו נקרא לפעמים בשם
יוסף אף שלפעמים נקרא נמי בשם שמעון בעירו מ"מ לא
הטעה אותה בזה שאמר שאני יוסף מעיר פלונית. אבל אם
אמר ע"מ שאני אינו אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון אינה
מקודשת. כיון דנתן לה סימן שבעירו אינו נקרא אלא רק
יוסף בלבד ולא נקרא כלל אף לפעמים בשם שמעון ועתה
נמצא שבעירו הוא נקרא לפעמים בשם שמעון א"כ הרי
הוא אדם אחר לא כפי מה שאמר לה לכך אינה מקודשת
כיון דלאדם זה לא נתרצית להתקדש ונראה דאף לפי הגירסא 
ששמי יוסף נמי י"ל שהוא לסימן מי הוא ואח"כ נמצא שאינו
נקרא כן א"כ הוא איש אחר:

'''מ"מ''' נ"ל דלדברי הרשב"א והרא"ש ע"כ צ"ל דתנאי ע"מ
שאני כהן או ע"מ שאני עשיר ל"ד לכל תנאים. דאל"כ
מאי נ"מ אם יש בזה קפידא או לא הא בכל תנאים דוקא
היכא שמתנה בדבר שא"א לקיימו כגון בעל מנת שתעלי לרקיע
הוא דאמרינן דהמעשה קיים. אבל אם אמר ע"מ שתזרוק
צרור לים ודאי דכ"ז שלא קיים התנאי לא הוה קדושין אע"ג
דקיום התנאי אינו קפידא כלל. אע"כ דתנאי זה ל"ד לכל 
התנאים וכן מצאתי בקו"א של המקנה {{ממ|ב[[ספר המקנה/קונטרס אחרון/אבן העזר/לח#כד|סי' ל"ח סעי' כ"ד]]}}
דכתב וז"ל אמנם הנלע"ד דכל הני ע"מ שהוא כהן וכיוצא
בהן לא הוה תנאי ממש ואפי' הפוסקים הסוברים דבע"מ
ומעכשיו בעינן תנאי כפול וכל דיני תנאי מ"מ בהני תנאים
שהוא מכיר בהן ומטעה אותה אינו אלא כמפליגה בדברים
ולא מטעם תנאי הקדושין בטלין אלא מטעם שהטעה אותה
כו' ונראה דמטעם זה אמרו בירושלמי דבכל הני תנאים
איכא קצת קפידא אבל היכא דליכא שום קפידא מודים
רבנן ולכאורה אין בזה טעם כיון דהתנה בפירוש כן אבל
לפמש"פ דאינו מדין תנאי כיון שהוא מכיר בו אלא מדין
טעות א"כ במקום דליכא קפידא אין כאן טעות כיון דלא
איכפת לה כו' עכ"ל. ות"ל שהנחני בדרך אמת. ולפ"ז נ"ל
ברור כפי מש"ל דאף אם היה גילוי דעת בלבד שע"מ
שהוא כהן או עשיר הוא רוצה לקדשה וקדשה סתם ואח"כ
נמצא שאינו כן הוה קדושי טעות כיון דלא בעינן בזה
תנאי כלל א"כ סגי נמי בגילוי דעת וכיון דשתקה ולא
מיחתה ואמרה דרצונה להתקדש בכל אופן. א"כ זה הוה
גילוי דעת דרצונה להתקדש לו דוקא על אופן שהוא כהן לכך
אינה מקודשת וזה הוה כאלו היה גילוי דעת ממנה מקודם
שרצונה להתקדש לו מפני שהוא כהן והוא הטעה אותה
בזה ואמר שהוא כהן וקדשה דאינה מקודשת כמש"ל בדברי
הר"ן דאם גלה דעתו שהוא רוצה לקדשה מפני שהיא כהנת
והיא הטעה אותו דאינה מקודשת כנ"ל ברור בכ"ז:

'''אמנם''' מצאתי בתשו' ח"ס {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ג/פב|חלק א"ע סי' פ"ב]]}} דאתא עובדא
לידו באחד שהטעה את האשה דאמר שהוא עשיר
ונמצא שהוא עני כו'. וכתב דבכמה ענינים אזלינן בתר
דברים שבלב וגילוי דעת בעלמא סגי. ולכאורה נראה דקדושי
אשה אחד מהם כדמשמע מלישנא דמתני' המקדש את האשה
ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' הרי זו מקודשת מפני
שלא הטעתו. משמע דוקא שלא אמרה ולא גלה דעתה בשום
פעם לומר שהיא כהנת או עשירה. אלא לכאורה ממתני'
דקדושין ע"מ שאני עשיר יש לדייק איפכא דוקא שאמר ע"מ
אבל גילוי דעת לא מהני משום דהוה דברים שבלב. ומריש
הוה אמינא לחלק בין איש המקדש לאשה המתקדשת מפני
שאשה בכל דהו ניחא לה. אבל מדברי הרמב"ם לא משמע
כן. אלא דלכך נקט ע"מ שאני כהן משום סיפא דמתני'
אע"ג דאמרה בלבה היתה להתקדש לו אינה מקודשת וזה
דוקא באומר ע"מ אבל אי ליכא רק גילוי דעת אתי דברים
שבלב דידה ומבטל אינך דברים שבלב. אך מסיים שם לא
מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכשיבא לפנינו נחכים בזה
כי בתשב"ץ {{ממ|[[תשב"ץ/א/קל|ח"א סי' ק"ל]]}} מצאתי להדיא נגד זה ובנידון
שלפנינו אין צריכין לכל זה עכת"ד יעי"ש. ועיינתי בתשב"ץ 
ולכאורה נראה מדבריו שם דסובר דדוקא שהתנה להדיא
בשעת מסירת הקדושין ע"מ שאני עשיר אז הקדושין בטלין
אבל בגילוי דעת לבד לא סגי לבטל הקדושין. ודלא כדברי
הר"ן דסובר דהכא סגי בגילוי דעת לבד. ועלה בדעתי
לומר דפלוגתתם תלוי בזה במאי דפליגי הראשונים בגיטין
{{ממ|[[בבלי/גיטין/מה/א|מה.]]}} דהנה הר"ן בחידושיו כתב וז"ל וכ"ת וכי כפלי בכה"ג
לר"מ מאי הוה והא איהו מתנאי ברוב"ג גמר וכיון שכן נבעי
תנאי גמור כי התם כי היכי דבעינן כפילא. י"ל דכי בעינן 
תנאי גמור ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי בגוב"ר
אבל מגרש ע"ד מה שעבר בגילוי דעת בלחוד מפסיל אלא
דכיון דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בעי כפילא
כו' עכ"ל. והנה דברי הר"ן הללו נובעין הם מדברי הרמב"ן
בחידושיו כאשר יראה המעיין אלא שחסר שם קצת בלשון
וכן הרשב"א בקדושין הביא דברי הרמב"ן דסובר דגבי מוציא
משום ש"ר לא בעי תנאי וסגי בגילוי דעת לבד. וכן נראה
שהיא דעת הריטב"א בקדושין. ולדעתם ודאי הוא הדין
מקדש על דעת מה שעבר דהיינו מקדש על מנת שאין
בה נדרים או מומין סגי בגילוי דעת לחוד שהוא מקפיד
על זה [ולר' מאיר בעי כפילא למלתא]. אמנם שיטת 
התוס' והרשב"א והרא"ש שם בגיטין דאף מוציא משום ש"ר
בעי דוקא תנאי ממש אבל בגילוי דעת לחוד לא סגי.
ולכך ס"ל דאף דגלה דעתו דמחמת ש"ר הוא מוציאה מ"מ
לא הוה אלא לעז בעלמא אם אין הש"ר אמת. ולדעתם
ה"ה גבי המקדש ע"מ שאין בה נדרים או מומין לא סגי בגילוי
דעת לחוד אלא בעי תנאי מפורש. וע"כ היה נ"ל דה"ה גבי
מקדש ע"מ שאני כהן או עשיר תלוי בפלוגתת הראשונים
הנ"ל. דלפי דעת הרמב"ן והעומדים בשיטתו סגי בגילוי דעת
לבד. ולפי שיטת התוס' והרשב"א והרא"ש בעי תנאי גמור:

'''אבל''' אח"כ התבוננתי וראיתי דזה דבר שא"א לומר כלל דגבי
ע"מ שאני כהן בעי דוקא תנאי. וכן גבי אם הטעתו
ואמרה שהיא כהנת דלבעי דוקא תנאי כמבואר שם בדברי
התשב"ץ דאינו מחלק בין איש המקדש לאשה המתקדשת. דא"כ
לפי"ז א"א ליישב כלל המשנה דקאמר מפני שלא הטעתו דמשמע
להדיא דכל היכא שהטעתו בטל הקדושין. אבל אם נאמר
כדברי הר"ן דאף בגילוי דעת לבד סגי א"ש המשנה דמה
דקאמר מפני שלא הטעתו כמש"ל דהיכא שהיא לא הטעתו
אלא הוא הטעה א"ע לא סגי בגילוי דעתו לבד שהוא רוצה
בכהנת אם לא שהתנה בהדיא. אבל היכא שהיא הטעתו אז
סגי בגילוי דעתו לבד וכמש"ל בשם המהרי"ט. ונ"ל יותר
לדחוק בדברי התשב"ץ משום דשם לא היה גילוי דעת ממנה
שלכך רצונה להתקדש לו מפני שהוא עשיר. לכך קאמר התשב"ץ
כיון שהוא לא התנה עמה להדיא שע"מ כן הוא מקדש אותה זה
הוה דברים שבלב והוה כמו כסבור הייתי שהיא כהנת יעו"ש.
אך זה ודאי דהתשב"ץ חולק על דברי הגאון בעל עצמות יוסף
דס"ל דאף בלא גילוי דעת ממנה כיון שהוא הטעה אותה נמי
בטל הקדושין. וכן הבאתי למעלה דגם הר"ן לא ס"ל כותי'
והחילוק דמפני מה גבי ע"מ שאני כהן לא בעי תנאי וסגי
בגילוי דעת לבד לכו"ע. וגבי ע"מ שאין עליה נדרים או מומין
אי בעי תנאי או לא בזה פליגי הראשונים הוא משום דגבי ע"מ
שאני כהן התנה על עצמו והוא יודע שאינו כן א"כ אין זה
מדין תנאי רק מדין קדושי טעות לשיטת הרשב"א והרא"ש.
אבל גבי ע"מ שאין עליה נדרים או מומין התנה עליה והוא
אינו יודע אם כן הוא או לא לכך בעי תנאי גמור לשיטת הני
ראשונים. וה"ה אם התנה עליה ע"מ שאת כהנת והיא לא אמרה
לו כלל מאי היא דינה כמו שהתנה עליה ע"מ שאין עליה
נדרים. וגם לענין תנאי כפול נמי נ"מ בין ע"מ שאני כהן לבין
ע"מ שאת כהנת. ועיין במקנה בקו"א {{ממ|}} שהניח שם בצ"ע דאמאי
לא הזכירו זאת הפוסקים. ונפלאתי עליו דהאיך לא העיר דלפי
כמה שיטות הראשונים גם גבי ע"מ שאת כהנת לא בעי תנאי
גמור וסגי בגילוי דעת לחוד א"כ כ"ש דלא בעינן כל דיני תנאים.
ולפי שיטתם אין צריך לחלק בין אם התנה ע"ע בדבר שהוא
יודע שאינו כן בין התנה עליה אלא בכל דבר אם זהו דבר
שיש בו קפידא סגי בגילוי דעת לבד שהוא מקפיד ע"ז. ואם
הוא דבר שאין בו קפידא דוקא כשהתנה א"כ בעי בזה כל דיני
תנאי. והר"ן אזיל בשיטת הראשונים דאין חילוק בין התנה
ע"ע ובין התנה על אחרים לכך סובר דלפי מאי דקיי"ל כרבנן
דאם הטעה לשבח נמי אינה מקודשת בטל הקדושין מטעם
התנאי אפי' בדבר שאין בו קפידא אפילו התנה ע"ע והוא יודע
שאינו כן מ"מ מיקרי זה תנאי. אבל דעת הרשב"א והרא"ש
הוא לחלק בין התנה על עצמו והן התנה על אחרים דאם
התנה על אחרים בעי דוקא תנאי ולא סגי בגילוי דעת לבד
ואם התנה ע"ע סגי בגילוי דעת לבד מטעם קפידא ואף אם
התנה להדיא בשעת הקדושין מ"מ כיון שאין בזה קפידא לא
חיישינן לזה שאין זה מדרך התנאי וכמש"כ המקנה:

'''גם''' מה שכתב המקנה שם לישב קושית הר"ן בכתובות {{ממ|}} דאמאי
אם אמרה בלבה היה להתקדש לו לא מהני הא יכולה
למחול התנאי. וכתב דלפי מאי שביאר דגבי ע"מ שאני כהן הוא
מטעם קדושי טעות. א"ש דלא מהני מחילה אלא בתנאי דממילא
הקדושין קיימין אבל בקדושי טעות דלאו כלום הוא לא שייך
ביה מחילה. לפע"ד דבריו תמוהין דהא לפי שיטת הני
ראשונים והוא שיטת הר"ן ג"כ גבי המוציא אשתו משום ש"ר
דסגי בגילוי דעת לבד לבטל הגט. כ"ש הכא גבי המקדש ע"מ
שאין עליה נדרים או מומין דודאי סגי בגילוי דעת לבד דקפיד
ע"ז ובטלי הקדושין מטעם קדושי טעות ולא מטעם התנאי.
ואפ"ה אמרינן שם דמהני מחילה דאח"כ שאם לא קפיד ע"ז
מהני הקדושין למפרע:

'''ועתה''' נשובה לבאר בנ"ד שהוא דרש וחקר אחריה בת מי
היא ולא נשא אותה בסתם עד שחקר ודרש אצלה
והיא הטעתו שאמרה לו שהיא בת איש פלוני ובאמת לא כן הוא
וגם אסורה עליו באיסור שניות לעריות א"כ יש לבטל הקדושין
בזה שהטעתו מטעם קדושי טעות לבד טענת מום דאיסור לא
מיבעיא לפי דעת הגאון בעל עצמות יוסף דס"ל דכל היכא שהיא הטעתו
ואמרה לו שהיא כהנת דבטל הקדושין דודאי על סמך זה סמך
וקדשה. דודאי בטלי הקדושין בנ"ד. ואפי' לפי מש"כ דדעת
הר"ן והתשב"ץ הוא דדוקא היכא שהיה גילוי דעת מקודם שהוא
מקדשה מפני שהיא כהנת אז בטל הקדושין היכא שהיא הטעתו
[וכן נראה דזהו דעת רש"י במשנה שם למי שמדקדק היטיב
בדבריו] מ"מ נראה כיון דהוא דרש וחקר אחריה ולא נשא
אותה בסתם א"כ הרי גלה דעתו להדיא שאינו רוצה לישא
אשה מי שתהיה וכיון שהיא הטעתו ואמרה לו שהיא בת איש
אחד ובאמת הוא אינו כן וגם אסורה עליו באיסור שניות
לעריות. א"כ אין לך קדושי טעות גדול מזה. וכן נראה בעובדא
דהנודע ביהודה אם הוא דרש וחקר אחריה אם היא אלמנה או לא והיא
הטעתו דהוי קדושי טעות. כיון דהוא דרש וחקר אחריה
אם היא אלמנה או לא א"כ הרי גילה דעתו להדיא שהוא נושא
אותה מפני שהיא מותרת לו שהיא אלמנה. וכיון שהיא
הטעתו אין לך קדושי טעות גדול מזה:

'''אך''' מה שיש לבאר עוד בנ"ד דלכאורה אף שהיה גילוי דעת
בזה. מ"מ הא לא כפלי למלתא שיאמר דאם אינו כך
אינה רוצה לישא אותה. ולר"מ בעינן כפלי למלתא כמבואר שם
{{ממ|ב[[בבלי/גיטין/מו/ב|גיטין מו:]]}} דלר"מ בעינן כפלי למלתא אף במקום דסגי בגילוי
דעת לחוד ויעו"ש ב[[ר"ן/גיטין/מו/ב|חידושי הר"ן]]. וכמה פוסקים הא פסקו כר"מ.
מ"מ נראה דאין לחוש לזה. חדא דהא דעת הר"ן הוא [בקדושין]
בלישנא קמא דהכא לא בעינן כפלי למלתא אף לר"מ. ועיין
במהרי"ט שם שמישב דברי הר"ן מה שקשה עליו לכאורה
מגיטין וז"ל איכא למידק ללישנא קמא מה בין זו להא דאמרינן
בפרק השולח דאמר לה משום נדר אני מוציאך משום ש"ר אני
מוציאך דלא יחזור ואוקמא רבא דכפלי לתנאיה אבל סיפא
דמשום אילונית יחזור דלא כפלי לתנאיה ואפילו לעז ליכא. וי"ל
דבשלמא כשאמרה אני כהנת הימוני הימנה ולא נסתפק כלל ולא
נחיה אדעתי' לומר שהיא משקרת דמלתא דעבידא לגלויי הלכך
לא היה מקום לתנאי אבל גבי ש"ר מי לא אפשר שאינו וכן
בנדר מי לא אפשר שימצא פתח לנדריה כו' עכ"ל. ועוד דהא
דעת הרמב"ם הוא אף דפסק כר"מ בזה דבעינן תנאי כפול
בכ"מ מ"מ בגילוי דעתו דהיינו גבי מוציא אשתו משום ש"ר
פסק להדיא דלא בעינן כפלי למלתא. וכן ביאר הגר"א בא"ע
{{ממ|[[ביאור הגר"א/אבן העזר/י#ג|סי' יו"ד ס"ג]]}} דעת הרמב"ם. ובפרט דכמה פוסקים פסקו דלא
כר"מ וס"ל דלא בעינן תנאי כפול כלל מה"ד רק לחומרא בעלמא
בלבד בגיטין וקדושין ולכך גבי דיני ממונות לא בעינן תנאי
כפול כלל. א"כ ודאי נראה דבגילוי דעת כזה ודאי יש לסמוך 
על לישנא קמא דהר"ן דהכא לא בעינן כפילא למלתא וא"כ בטל
הקדושין מטעם כיון שהיא הטעתו וגם היה גילוי דעת
מקודם כמש"כ:

'''אולם''' לכאורה יש לפקפק ע"ז כיון שהגילוי דעת מה שחקר
ודרש אחריה היה מקודם ולא בשעת הקדושין והא
אמרינן שם {{ממ|[[בבלי/קידושין/מט/ב|מט:]]}} גבי האי דזבין לנכסיה ע"מ למיסק לארעא
דישראל כיון דבעידנא דזבין לא אמר כלום הוה דברים שבלב
ולא הוה דברים אלמא דאע"ג דהיכא דמהני גילוי דעת מ"מ
בעינן הגילוי דעת בשעת גמר המעשה. אבל באמת נ"ל דהכא
ל"ד לכל גילוי דעת דבעי הגילוי דעת בשעת גמר המעשה.
אבל הכא סגי בגילוי דעת אף מקודם שהוא אינו מתרצה לישא
בכל אופן שיהיה וכיון שחקר ודרש אצלה והיא הטעה אותו א"כ
לא היה לו לגלות דעתו בשעת גמר הקדושין וסמך ע"ז שבודאי
היא אמרה אמת ולא משקרא במלתא דעבידא לגלויי. וראי'
לזה מדברי מהר"א ן' ששון שהביאו הש"ך בחו"מ {{ממ|[[ש"ך/חושן משפט/קכו#מג|סי' קכ"ו
ס"ק מ"ג]]}} לשיטת הרמב"ן דס"ל גם אם המחה במעמד שלשתן
שהמלוה סבר שהוא עשיר ואח"כ נמצא שהיה עני באותה שעה
מ"מ פטור הלוה אם לא שהיה ערמה בדבר. והרמב"ן למד
זאת מהירושלמי על משנה זו דקדושין דמדמי זאת לקדושי אשה
יעו"ש. מ"מ כתב המהר"א ן' ששון דהיכא דהמלוה שאל עליו
ואמר שהוא עשיר חייב הלוה משום דכל פטור הרמב"ן משום
דהו"ל לשאל עליו אם הוא עשיר או לא. אבל היכא דשאל
עליו אם הוא עשיר והטעו אותו דודאי חייב הלוה אף לדברי
הרמב"ן. א"כ ה"ה גבי קדושין היכא דהוא דרש אחריה אם היא
עשירה או לא והטעה אותו בטל הקדושין אלמא דלא בעינן
גילוי דעת בזה בשעת גמר קדושין ממש. אלא רק גילוי דעת 
אף מקודם שהוא אינו מתרצה בכל אופן וכיון דהיא הטעתו
בטלי הקדושין כנ"ל:

'''ועוד''' אפשר לומר דבנ"ד ובנידון דהנודע ביהודה כו"ע מודים לדברי
הגאון בעל עצמות יוסף דאין צריך לגילוי דעת בזה.
כיון דהיא הטעתו בדבר שא"א לדור עמה כלל אין לך אומדנא
גדולה מזו שאלו לא הטעתו וסבר שהיא מותרת לו לא היה
נושאה וסתמא כפירושו. דכן מצינו דכתבו הרמב"ן והרשב"א
ז"ל בפ"ק דנדה דבאילונית כיון שהוא יכול לקיימה אילונית
אם רוצה לכך דוקא אם אמר לה מפני כך אני מוציאך הוא
שאינו יכול לחזור דמצי לקלקלה. אבל ברואה דם מ"ת כיון
שאינו יכול לשמש עמה כלל סתמא כפירושו דמשום זה מגרשה
עכ"ל. אלמא היכא דמוכח מן הסתם דעתו הוה כמפרש להדיא
דבריו. א"כ ה"נ אף שלא גלה דעתו להדיא לומר דמשום שהיא
אלמנה נושא אותה לאשה מ"מ סתמא כפירושו. דאלו היתה
אומרת לו שהיא גרושה לא היה רוצה לישא אותה באיסור.
א"כ לפי"ז אפי' לא חקר ממנה מה היא רק שסמך ע"ז שהחזיקה
עצמה אלמנה וקדשה וכנסה נמי בטל הקדושין. מטעם שהיא
הטעתו. וכן בנ"ד אף אי נימא שלא גלה דעתו להדיא דמפני שהיא
זרה אצלו ע"כ כונסה נמי הוה סתמא כפירושו ובטל הקדושין
מטעם שהיא הטעתו אף בלא טעמא דמום דאיסור כנ"ל בזה:


{{ניווט כללי תחתון}}

[[קטגוריה:מלבושי יום טוב: אבן העזר]]