עריכת הדף "כלי חמדה (לניאדו)/בראשית/כז"

{{ניווט כללי עליון}}

== סדר ויחי שני ==
'''יבאר שהזמן הוה ונפסד שלא תושג אמיתתו, ועם כל זה הצדיקים בקרבתם לפני ה' יחייבו קיום בימיהם עד שיקרבו ימיהם כאשר הם לפני ה', לא נפל בהם עד אחד אלא יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה'''.

(בראשית רבה סב, א): <big>'''ואלה ימי שני חיי אברהם'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כה#ז|בראשית כה, ז]]}}, <big>'''כתוב יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לז#יח|תהלים לז, יח]]}}. <big>'''יודע ה' ימי תמימים זה אברהם, שנאמר התהלך לפני והיה תמים'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יז#א|בראשית יז, א]]}}. <big>'''ונחלתם לעולם תהיה, ואלה שני חיי אברהם אשר חי. שחבב הב"ה שנותן של צדיקים וכתבן בתורה כדי שתבא נחלת ימיהם זכורה לעולם'''</big>. ע"כ.

'''עם''' היות שהזמן לא תושג אמתתו כי כל רגע מרגעיו מתחלק לעבר והווה עתיד, והעבר עבר ובטל מן העולם והעתיד נעדר המציאות, וההווה מעט מזער באופן שמציאותו קלוש נחלש בלתי מושג, עד שעליו הליץ המליץ במליצתו ואמר עתה אומר שצדק מאמר החכם (בחינות עולם לבדרשי) אשר חשבנו שסכל הבנתו באומרו: "הזמן ענין אלהי לא תושג אמתתו" ע"כ. והכוונה מבואר שחשב שסכל החכם במאמרו שדימה הזמן לענין אלהי, אבל אחר שהוגד מרוע מציאות הזמן וקלישותו כמו שביאר הוא בפרקים הקודמים, עתה יכול לומר שצדק מאמר החכם במה שאמר שהזמן ענין אלקי, כי כוונתו היתה לדמותו בבחינת מה שלא תושג אמיתתו כמו שלא יושג מהות ה'. ואני אומר שצדק מאמר החכם בעצם וראשונה שהזמן ענין אלקי מצד מה שיושג באמצעותו, כי הזמן הוא ניהו כדמות המרגליות של זכוכית שנתנם המלך לאיש חיל רב פעלים מצבאיו, ואמר לו היה לי לבן חיל וקח לך סך שרשרות מרגליות של זכוכית אלו והחלף אותם לאבני חפץ, כך הזמן עם היותו קל להשתבר ככלי זכוכית, כי הזמן עובד עלינו תמיד עכ"ז אפשר להחליף בתמורתו כלי פז, והם דברי המליץ שאומר הזמן גשר רעוע בנוי עליו, ותכליתו לראות בנועם מתמיד לאור באור פני מלך. ועל זה נ"ל שאמר שלמה המלך ע"ה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ט#ח|קהלת ט, ח]]}}. ראה חיים וכו' {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ט#ט|שם ט]]}}. וראוי לדקדק ראשונה כפל כל ימי חיי הבלך וכל ימי הבלך, והשינוי שמתחלה אמר חיי הבלך ואחר כך אמר ימי הבלך. ועוד אומרו כי הוא חלקך בחיים אהיכא קאי אם חוזר לאומרו ראה חיים עם אשה היל"ל כי היא חלקך, וקשה מכל זה אומרו כל אשר תמצא ידך לעשות וכו'. וכי הותרה הרצועה לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן. ונראה שהכוונה כי עם היות הזמן רעוע והבל, ניתן לאדם כמו הזכוכית שאמרנו, עכ"ז יש לאל ידו לעשות מהזמן של הבל שיהיה קיים ונצחי. ז"ש ראה חיים עם אשה, דהיינו אשה ממש על דרך {{ממ|[[בבלי/יבמות/סב/ב|יבמות ס"ב:]]}} שרוי בלא אשה שרוי בלא תורה. או אמר אשה על התורה הנמשלת לאשת חיל עטרת בעלה, ועושה ולומדה. ז"ש ראה חיים עם אשה אשר אהבת, צריך אתה לראות בעין שכלך שהחיים יושגו באמצעות האשה הנזכרת כל ימי חיי הבלך, כי ימי ההבל לא יהבלו אלא יהיה בהם צד חיות באמצעות האשת חיל דהיינו תורה, וז"ש כל ימי חיי הבלך, שהזכיר חיי עם ימי הבלך. והאמת הוא שכשנתנו לך תחת השמש מהב"ה אין בהם מעצמם חיים כלל אלא הבל המה, ז"ש אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך. ואלו חיים לא קאמר כי כשנתנו לו הם משוללים מן החיים, ואמר כי הוא חלקך בחיים. כלומר הזמן הוא חלקך בחיים שיש לו חלק ומבוא גדול בחיים הנצחיים, ובעמלך אשר אתה עמל בו תחת השמש, שזולתו לא יעמול אדם בתורה ומצות אשר הם חיים לעושיהם. ואמר כי יסוד שהכושר מיוסד עליו הוא לענות אדם נפשו הבהמית וגופו כדי להחליש כח היצה"ר, כי וישמן ישורון ויבעט {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לב#טו|דברים לב טו]]}}. אמנם בעשות אדם כל אשר תמצא ידו, ובמה יעשה פירש הפסוק עצמו ואמר בכחך, כלומר בכחך להחלישו ולהכניעו עתה, ובזה מובן שלא אמר ח"ו כל אשר תמצא ידך לעשות עשה כי לא התיר לו בכל דבר רק בכחך דהיינו להחלישו כאמור ולהכניעו לעבדות ה' ולבטל רצונך מפני רצון ה', ונתן טעם לדבריו ואמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול וכו' {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ט#י|קהלת ט, י]]}}. כלומר בהמצא האדם שלם בעשה טוב דהיינו מעשה, וסור מרע דהיינו חשבון, על דרך מ"ש חז"ל על כן יאמרו המושלים בואו חשבון {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כא#כז|במדבר כא, כז]]}}. ודרשו חז"ל {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/עח/ב|ב"ב ע"ח:]]}}: "בואו ונחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". והצטרף אל כל זה תלמוד גדול שמביא לידי מעשה {{ממ|[[בבלי/קידושין/מ/ב|קידושין מ:]]}}. והיינו "דעת וחכמה", בלי ספק איש אשר אלה לו יעשה אל נפשו שלא תרד שאול כי לא יתן ה' חסידיו לראות שחת, ז"ש כי אין מעשה. כלומר בעל מעשה טוב ובעל חשבון המחשב הפסד מצוה וכו'. ובעל חכמה ודעת את ה' בשאול אשר אתה הולך שמה לא ימצא שם, כי בודאי איש אשר אלה לו לא ימצא בשאול. נמצא כי הימים שהיו של הבל יתחלפו בימי חיים כאמור ע"י המצות שנעשה מהם לבוש, כמו שאמרו בספר הזוהר גבי ויקרבו ימי ישראל {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מז#כט|בראשית מז, כט]]}} {{ממ|[[זהר/חלק א/ריז/ב|זח"א רי"ז ע"ב]]}}. וגבי ואברהם זקן בא בימים {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כד#א|בראשית כד, א]]}} {{ממ|[[זהר/חלק א/קכט/א|זח"א קכ"ט ע"א]]}}. בא ממש בימים כדבר הנכנס בנרתקו. וז"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים. כלומר הבגדים הלא הם בגדיך הנעשים מימיך ר"ל מהמצות הנעשים מהימים ועתים אשר קבעת לתורה, השתדל שלא יהיה בהם אפילו עת אחת בלתי ליבון ומלובנת ביראת ה', ואין צריך לומר שלא יהיה יום בלתי ליבון, ז"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים, על דרך מה שפירשו הם ז"ל בספר הזוהר גבי ואברהם זקן בא בימים. באופן שאושר אמיתי יושג ע"י הימים כאמור, הפך מהרשע שנאמר בו כל ימי רשה הוא מתחולל וכו' קול פחדים וכו'. אמר כי כל הטובות והפורעניות ימשכו מן הימים, על דרך מש"ה זכרה ירושלים וכו' {{ממ|[[תנ"ך/איכה/א#ז|איכה א, ז]]}}. ר"ל זכרה ירושלים שהעוני הבא עליה נמשך מהימים עצמם שהן הן המענישים אותה, ועל זה כתוב העונה אותי ביום צרתי. ביום דייקא ולא כתיב בצרתי, לומר שהצרה נמשכת מאיזה יום ביטול מצוה וכיוצא, והיינו מ"ש וביום פקדי ופקדתי. וביום דייקא. ז"ש ימי עניה. כלומר הימים הן הן המענים והמרדים אותה במרודיה, מה שהיה בזמן העבר בהפך שכל מחמדיה אשר היו לה הכל היה מימי קדם שהיו בעבודה ויראת ה', לא כן עתה שפקד ה' עליה את ימי הבעלים, וז"ש כל ימי רשע הוא מתחולל {{ממ|[[תנ"ך/איוב/טו#כ|איוב טו, כ]]}} כלומר כל החולאים שחולה הרשע הוא ניהו גרמא בנזקיו וזדון לבו עשה לנפשו, ז"ש הוא מתחולל - הוא דייקא וע"י מי, ע"י ימיו שהשחית והתעיב בהם, ז"ש "כל ימי רשע" ולמה הוא מתחולל מימיו, יען כי העריץ ורשע כזה איש זרוע רוב ימיו כלו באפס תקוה, ז"ש ומספר שנים נצפנו לעריץ. כלומר נצפנו ונעלמו ממנו שנים, שנצפנו ונתמעטו מחשבון שניו יען שכלו באפס תקוה. או אמר עריץ על הצדיק, ועריץ וגבור לכבוש יצרו הרע, עליו אמר כי השנים של הרשע נצפנו לצדיק, על דרך וצפון לצדיק חיל חוטא, ויש קצת גלוי לפי זה שהמתרגם שפירש רשע על עשו ועריץ על ישמעאל הטוב וצדיק בערכו ששב בתשובה עיין עליו. או אמר הוא מתחולל להורות שהוא לבדו ילכד ברשתו אשר טמן תלכדו, הוא מה שביאר אחר כך קול פחדים באזניו לבדו קול לו קול אליו, יגיע לו הקול פחדים בשלום שודד יבואנו. כלומר בעוד היות כל העולם בשלום בשובה ונחת יבוא לו לבדו שודד. או אמר כי הרשע יגרמו עונותיו שהשודד ואויב יבוא לו בתכשיט אוהב שלום ורודף שלום. ז"ש בשלום שודד יבואנו. אשר לא ידע להזהר עוד ממנו, ואמר כי אירע לרשע ברשעו כאיש אחד שהלך במקום חשך ולא אור, שאף על פי שידע שהמקום ההוא חושך ולא אור לא יאמין צאת משם אל האור כי אומר וחושש פן יראוהו ויזיקוהו, ככה הרשע כשהוא מטומא במעשיו החשוכים לא יאמין שוב בתשובה מני משך, כלומר שוב בתשובה מני חשך מעשיו הרעים, כי חושב שהוא מסותר שם ולא ידע כי צפוי וגלוי הוא אלי חרב נוקמת, כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, ז"ש וצפו הוא אלי חרב. וצפו כמו {{ממ|[[משנה/אבות/ג#טו|אבות ג, טו]]}} הכל צפוי והרשות נתונה וכו'. נודד הוא ללחם איה {{ממ|[[תנ"ך/איוב/טו#כג|איוב טו, כג]]}}. וכל הרע הזה ידע הרשע כי כל זה הרע מהיות נודד ללחם איה נמשך לו מיום שעשה בו עבירה שהוא יום חשך, והלואי הרהר תשובה בלבו, שאותו יום חשך היה נעשה רעוע קצת על ידי הרהור התשובה, לא כן עתה במשובתו שנכון בידו יום חשך הוא יום העבירה כאמור בכל ימי רשע הוא מתחולל שכל צרותיו מימיו, לא כן הצדיק אשר לבבו נכון ביראת ה' תמיד כל ימיהם ועתות זמנם אל דמי להם מהעסק בתורה ויראת ה', אשר בלי ספק ימיהם הם הם הגומלים אותם כמעשה ידיהם, וכמ"ש הראשונים ז"ל גבי ויקרבו ימי ישראל למות. שממש דחקו למות כדי לגמול להם כפעלם, ועל זה נאמר ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרבו ימי דוד למות, ולזה נ"ל שאמר איוב ויוכח לגבר עם אלוה ובן אדם וכו' {{ממ|[[תנ"ך/איוב/טז#כא|איוב טז, כא]]}}. אמר כי רצה להתוכח עם האלוה כמי שמתוכח עם רעהו בלי אימה, ז"ש ויוכח לגבר עם אלוה ובן אדם לרעהו, ומה הוא הויכוח פירש ואמר כי שנות מספר יאתיו. כלומר בבוא האיש אל ה' אשר שלחו הנה בעולם הזה לעשות לנפשו, ויבוא לפני ה' בשנות מספר שלא נפלה שנה משנותיו אלא ביראת ה' כולם, ז"ש כי שנות מספר יאתיו אז אורח לא אשוב אהלוך {{ממ|[[תנ"ך/איוב/טז#כב|איוב טז, כב]]}}. כלומר בלכתי באורח ודרך כל הארץ לעולם הבא, אז לא אצטרך לשוב לעה"ז בגילגול להשלים חסרוני כי לא חסרתי מה מימי, ולכן אורח לא אשוב אהלוך, לא כן עתה אשר רוחי חובלה ביסורין מעוכרים אשר מצד זה ברוב שיחי וכעסי הטחתי דברים כלפי מעלה ונכרתו ימי ונזעכו, עד שמצד זה מלבד הפעמים הראשונים שבאתי, צריך אני לשוב באותו האורח ולמות פעם שנית ונמצא שהקברים רבים לי, ולא קבר אחד כצדיקים אשר שנות מספר יאתיו ואורח לא ישובו יהלכו כי אין להם אלא קבר אחד לבד, אבל אני קברים לי, נמצא כי הימים אשר אינם ביראת ה' יפלו מן המספר, אשר מצד זה ימצא זקן ולא נשוא פנים בן מאה שנה והרי הוא כבן חמש שנים, כיצד אם תוציא כל שנותיו בחשך, ומיעוטא דמיעוטא ביראת ה' יום לשנה או יום לחדש, שכשיצטרפו כולם הלואי יעלו לסך חמש שנים, בלי ספק שהאיש הזקן הזה בן חמש שנים יחשב לא יותר, והבחור בן חמש שנים ויגע בתורה ומצות הרי הוא כבן שבעים שנה, הוא מה שגלתה התורה באומרה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ואחז"ל {{ממ|[[בבלי/קידושין/לב/ב|קידושין ל"ב:]]}} זקן זה שקנה חכמה. 
כי בלי ספק זקן יחשב כיון שהשיג בזמן מועט מה שישיג זולתו במאה שנה, וזה הענין בצלמו ודמותו נלמד מהפסוק גבי אבינו יעקב שנאמר ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מז#ח|בראשית מז, ח]]}}. ויאמר יעקב אל פרעה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מז#ט|שם ט]]}}. כפל "ימי שני" די שישאל כמה ימיך, או כמה שני חייך, גם בתשובת אבינו יעקב באו הדברים מכופלים, ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, זה מספיק מהצורך באומרו מעט ורעים היו וכו'. ומי אמר שלא יהיה כאבותיו ויותר, ועוד מעט ורעים וגו' ולא השיגו כו' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מז#ט|בראשית מז, ט]]}}. כפל הענין והכל דברי מותר. ונראה כי פרעה שאל בדבריו שאלה אחת שהיא שתים, האחד על סך הזמן מיום הולדו, ועליו אמר כמה ימי, והשנית על איכותם והזמן אשר חי בעבודת ה' ויראתו הם ראויים ליקרא שני חייך. ועל שתים אלו שאל באחת כמה ימי שני חייך. ויעקב אבינו ע"ה השיב על ראשון ראשון, על מה ששאלת "כמה ימי" דע כי ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. וכנגד השאלה השנית של "שני חייך" שאמרת, דע כי מעט ורעים היו שני חיי. כלומר מעטים מהם נמצאו בעבודת ה', וזה מרוב ענותנותו ואפילו אלו המעטים רעים הם בערך חסידות אבותי, דבהאי חלא בר חמרא אנא. ז"ש ורעים, רעים ממש בעבודת הש"י היו שני חיי, השנים אשר אני מחשיב אותם לדבר מה רעים הם בערך אבותי ושלימותם בשני חייהם שלא השיגו שני חיי לימי שני חיי אבותי אפילו בימי טלטולם וטרדתם כימי מגוריהם, כל שכן שלא ישיגו אל שני חייהם  דהיינו מה שעבדו את ה' בימי השקט ושלוה ובטחה, הרי שלא יקראו ימי האדם וחייו אלא הימים אשר עובד בהם את ה', וזהו מ"ש בהפטרה ויקרבו וכו' {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ב#א|מ"א ב, א]]}}. וחז"ל דקדקו מה טעם לא אמר המלך דוד ואמרו כי אין שלטון ביום המות ולא מלכות, ולזה אמר ימי דוד. עוד יש לדקדק מאי לאמר. והראשונים פירשו בדרך הלצה ויצא את שלמה לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ. כי באמור תמיד המאמר הזה של הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ וזכרון המות שתהיה המיתה לנגד עיניו תמיד לא ירום לבבו. עוד קשה אומרו ככתוב בתורה משה מיותר, ודאי ששמירת התורה והמצות הם על פי מה שכתוב בתורת משה, ויובן כפל למען תשכיל וכו' ואת כל אשר תפנה שם {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ב#ג|שם ג]]}}. דיאמר החביב ושניהם למה. גם קשה שני פעמים לאמר הנזכר בפסוק לאמר אם יזכרו וכו' לאמר לא יכרת לך וכו' {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ב#ד|שם ד]]}}. גם אומרו אם ישמרו בניך את דרכם. "את דרכיו" מבעי ליה כמ"ש ללכת בדרכיו {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ב#ג|שם ג]]}}. ובתורה והלכת בדרכיו {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כח#ט|דברים כח, ט]]}}. והיה אפשר לומר שאחר שהשומר מצוה שומר נפשו בעצם, לעומת זה יצדק אם ישמרו בניך את דרכם בעצם וראשונה מכל נזק, וזה על ידי לכתם בפני באמת, ז"ש ללכת וכו'.

'''הביאור''' במה שהקדמנו היות צורך גדול בהזדרז האדם לבלתי יפול יום מימיו, ואשריו לאיש אשר אפילו ימי ילדותו לא תבייש לימי זקנותו, והיינו דקאמר "ויקרבו ימי דוד" {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ב#א|מ"א ב, א]]}}. להודיענו שלא מבעיא הימים של הזקנה שהיה המלך דוד מנהיג את ישראל, שפשיטא שאותם הימים קרבו בלא כסופא שלא יתכן שיהיה מושל מקשיב על שפת שקר ח"ו, אלא אפילו ימי הבחרות שעדיין לא מלך היו הגונים וקרבו למות, ז"ש "ויקרבו ימי דוד למות" אפילו הימים שהיה דוד הדיוט ולא מלך, ולזה צוה וזרז את שלמה על עבודת השי"ת לאמר לדורות וללמד לכל הבאים שכשיצוו את בניהם לא יצוום על שמירת הממון כמנהג לשוטים לזרז על הבלי העולם, אבל יצוו על הקנינים הקיימים הם הצלחות הנפש ללכת בדרכי יושר וילמדו מדוד, והיינו לאמר כמשפטו, על דרך מה שפירשו חז"ל {{ממ|[[מדרש רבה/בראשית/ע#א|בראשית רבה ע, א]]}} גבי וידר יעקב נדר לאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כח#כ|בראשית כח, כ]]}}. לעולם וללמדם שידרו נדר בעת צרה כי יועיל. עוד אפשר שאמר לאמר כי צריך המוכיח להיות ישר כדי שיוכיח את זולתו שלא יאמר לו טול קורה וכו' {{ממ|[[בבלי/ערכין/טז/ב|ערכין ט"ז:]]}}. ז"ש ויצו את שלמה בנו. כדי שיוכל שלמה לאמר לאחרים דברי כבושים ולהוכיח. ואפשר לפרש ענין זה באופן יותר נאות והוא שעם היות לדוד בנים זולת שלמה כמו אדוניה בן חגית ואחיו, עכ"ז דוד עשה עיקר משלמה בנו וצוהו שהוא יזרז לאחיו, ז"ש לאמר לשאר אחיו ואמר, ראה בני שכל העולם הבל וסוף כל אדם למות. והיינו הנני הולך בדרך כל הארץ {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ב#ב|מ"א ב, ב]]}}. לרמוז לו שגם על שלמה יעבור כוס כי זה דרך כל הארץ הוא. עוד רמז שלא אמר אנכי מת כמו שאחז"ל {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/כה/א|ר"ה כ"ה.]]}} דוד מלך ישראל חי וקיים. וכטעם ספר הזהר {{ממ|[[זהר/א/רז/א|ח"א ר"ז ע"א]]}} שלא טעם שינה ארוכה כי לעולם לא ישן יותר משתין נשמי כשינת הסוס. באופן שלא נכנס בדרגין דמותא ולכן נשאר חי וקיים. ז"ש אנכי הולך בדרך כל הארץ. דרך בעלמא אבל אינני שוה להם למיתה כי לא אמות כי אם אחיה ודוד מלך ישראל חי וקיים. וזרזו על שלימות המדות להיות גבר בגוברין והיינו וחזקת והיית לאיש. וכנגד תיקון המעשה אמר ושמרת את משמרת ה' וכו' ככתוב בתורה משה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ב#ג|מ"א ב, ג]]}}. יאמר שלא יתחכם לאמר מה טעם צוה ה' לא ירבה וכו' משום לא יסור, אני ארבה ולא אסור, כי לפי זה ישמור משמרת השי"ת במכוון בה דהיינו לא יסור, אבל ישמרנה ככתבה בתורת משה שכתוב בה לא ירבה וכו'. והוא הרבה לזה אמר לו דע"ה ושמרת וכו' לשמור חוקותיו ככתוב בתורת משה. ככתבן ממש, והנה אשר יגור דוד בא לו, שנכשל ולא קיים צואת אביו לקיים דברים ככתבן. ושאר הפסוקים ביארתי אותם בסדר הקודם באריכות בס"ד כי שם מקומם, עיין עליהם. והרי שהימים של השלימים נקרבים למות כולם בקיומם, כדכתיב ויקרבו ימי דוד למות כדפרשית. כי כולם הם בידיעתו ית' יקיימנו לעולם, והיינו מ"ש הכתוב יודע ה' ימי תמימים {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לז#יח|תהלים לז, יח]]}}. וכל הדבר שהוא בידיעתו ית' בהכרח שיהיה קיים ואף על פי שהימים חולפים ועוברים עכ"ז נחלתם והוא השלימות אשר קונה האדם בהם, שזהו נחלתם על שם שנוחל בכח ונקנה - לעולם תהיה. ומהיות שהצדיקים בכל עת לבנים, כדפרשית בפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ט#ח|קהלת ט, ח]]}}. לעומת זה אמר לא יבושו בעת רעה, שלא יהיה להם עת רעה, דהיינו עת שחטאו בה כדי שיבושו ממנה, ולזה בימי רעבון ישבעו, כי לא יכנס בקרבם שוד וכפן שהם שני שדים כדפירשו חז"ל (זח"ב רנ"ג ע"ב ורס"ו ע"ב) בפסוק לשוד ולכפן תשחק {{ממ|[[תנ"ך/איוב/ה#כב|איוב ה, כב]]}}. והיינו "ובימי רעבון" אשר מצד עיפוש הזמן מן החטאים ועונות, ויתן רשות לשוד ולכפן המשחיתים ליכנס בקרב האדם, ובזה אני מבין מ"ש בפסוק ברעב פדך ממות {{ממ|[[תנ"ך/איוב/ה#כ|איוב ה, כ]]}}. כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממות {{ממ|[[בבלי/תענית/יא/א|תענית י"א.]]}}. כי הדבר קשה למה יזכה לזה השכר מצד שמרעיב עצמו, הן אמת שהמרעיב עצמו בלי ספק יגרום לו להצטער עם העניים ולהטיב להם ולעשות צדקה המצלת ממות ומזה הצד אפשר שאמר כל המרעיב וכו'. אמנם הנכון בעיני הוא כי אחר ששוד וכפן הבאים מצד הטומאה נכנסים באדם ובקרבו הושם אורבו, הנה אם אוכל הרבה מוסיף כח בזה השוד וכפן אשר באדם והם טמאים ואין ראוי אלא להכחיש אותם, ולזה אמרו שהמרעיב עצמו בשני רעבון שמכחיש כח שוד וכפן ראוי שיזכה לחיים, כי מוסיף כח בגבורה של מעלן בהתישו כח אלו הטמאים, באופן שלפי זה אומרו "ובימי רעבון ישבעו" איננו בפועל שאוכלים מאכל מרובה, כי התמימים ראוי להם שיקיימו מאמר ז"ל של כל המרעיב וכו'. אבל הכוונה שהשוד וכפן לא יכנסו בקרבם אלא לשוד ולכפן תשחק ולזה ימשך שיהיו שבעים בימי רעבון. ואפשר שזהו אומרו כי רשעים יאבדו וכו'. שנותן טענה לשבע שלהם שאיננו מרבוי מאכל מראית אבדן של רשעים אשר יאבדו ברעב ואויבי ה' כמו כן כיקר כרים כלו בעשן כלו, מזה ישבעו הצדיקים בראות נקמתם מהרשים, ולפי מה שהוכחנו היות הרעב נמשך משוד וכפן כדברי חז"ל, והצדיקים לא יאונה להם כל און ולא ישלטו בהם, ולזה אפשר שאמר ובימי רעבון ישבעו, יען כי רשעים דהיינו שוד וכפן מלאכים משחיתים יאבדו, ואויבי ה' כיקר כרים אשר בטבע הכיקר כרים הוא שכלו בעשן, שבטבע המס ימס כל דונג ודבר שמן מפני אש, כך אויבי ה' האלו. וזהו טעם כפל כלו בעשן כלו, שהכלו הראשון סמך לכיקר כרים שכלו בעשן כנזכר. והכלו השני חוזר לאויבי ה' שכלו כמו הכיקר כרים. וסיוע לדרושנו זה ממה שאמרו בספר הזהר {{ממ|[[זהר/א/רג/ב|ח"א ר"ג ע"ב]]}} בסדר מקץ בפסוק וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מא#נ|בראשית מא, נ]]}}. וזכור את בוראך וכו' עד אשר לא יבואו ימי הרעה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/יב#א|קהלת יב, א]]}}. אשר ביארנו שם שימי הרעה הם הימים שהאדם חוטא בהם על שם הפורענות שימשך מהם, ועל שם סטרא אחרא דשליט דאינון ימים ושנים אשר אין בהם חפץ עיין שם. ועל זה נאמר כי אתה אלהים שמעת לנדרי {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/סא#ו|תהלים סא, ו]]}}. ר"ל שנדרתי לך להיות צדיק בעת לידתי, וכמו שאחז"ל {{ממ|[[בבלי/נדה/ל/ב|נדה ל:]]}} שבא המלאך ומשביעו הוי צדיק ואל תהי רשע וכו'. נמצא שהוא נודר להיות צדיק ואתה אלקים אשר שמעת לנדרי מובטח אני בך שנתת לי מאז ירושת יראי שמך והיא אורך ימים המושגת ע"י יראת ה' אשר תוסיף ימים. ז"ש נתת ירושת יראי שמך {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/סא#ו|תהלים סא, ו]]}}, ואם לאו לפחות כעת ימים על ימי מלך וכו'. או אמר נתת ירושת וכו'. כמו שאמרו ז"ל שדוד המלך לא היה לו חיים אלא שהאבות נתנו לו כל אחד ואחד מעט, והיינו אומרו הנה טפחות נתת ימי {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לט#ו|תהלים לט, ו]]}}. שזה נתן טפח וזה טפח. ובספר הזהר {{ממ|[[זהר/א/קסח/א|ח"א קס"ח ע"א]]}} אמרו שאדם הראשון נתן לו שבעים שנה. וזהו לע"ד שאמר נתת ירושת יראי שמך. ר"ל נתת לי ימים מירושת יראי שמך {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/סא#ו|תהלים סא, ו]]}} הם האבות או אדם הראשון כי ירא ה' הוא, ועוד תוסיף להוסיף ימים על ימי מלך וכו'. ימים על ימי מלך תוסיף וכו' {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/סא#ז|שם ז]]}}. כיוון לומר בכפל דבריו שאמר שנותיו כמו דור ודור לומר שיוסיפו הימים על ימי מלך משני פנים, האחד בכמות והיינו "ימים על ימי מלך תוסיף" בבחינת הכמות, אמנם בבחינת האיכות אמר שיצליח בשנותיו בעבודת ה' כאלו היה זמן מרובה בשיעור שני דורות, ז"ש "שנותיו". ויועילו כמו שנות דור ודור. או אמר שנותיו יהיו לרצון ולזכרון לפני ה', וכאלו עומד בדור ודור, ר"ל דור אחר דור. או אמר "שנותיו כמו דור ודור" לפי שמי שאינו משלים חוקו לקיים כל המצות גם כי ינות ישוב אל העולם הזה בגלגול, נמצא שבא בשני דורות, לעומת זה אמר שנותיו יועילו לתיקון נפשו כמו דור ודור, ר"ל כאילו בא בדור ודור דהיינו שני דורות מצורף לימים על ימי מלך תוסיף וכו'. צריך שתתן בלבו יראתך שישב עולם לפני אלקים, ר"ל שישוה ה' לנגדו תמיד, כי באמצעות זה חסד ואמת בנקד והזדמן יקיים וינצור אותם, ז"ש חסד ואמת מן ינצרוהו. מן לשון מזומן הוא. ואמר כן אזמרה שמך וכו'. ר"ל כאשר יהיה כן שימים על ימי מלך תוסיף וכו', בהיות כן אזמרה שמך וכו' לשלמי נדרי הנזכרים בשמעת לנדרי, דהיינו מה שנדרתי להיות צדיק וכדפרשית. באופן שאהיה מוכן לשלמי נדרי מעט מעט, בכל יום ויום אעשה קצת מצוות. ז"ש "יום יום" נמצא שהתשלומים יהיו מעט מעט בכל יום, ולכן אזמרה שמך לעד שתזכני, ובזה נבוא אל ביאור המאמר אשר הצענו ראשונה ראוי לדקדק בו אומרו כתיב יודע ה' וכו'. דאומרו כתיב משמע דקשיא ליה איזה קושי בפסוק יודע ה' ימי תמימים וכו'. והפסוק מובן ואין בו שום קושי כלל. ועוד אומרו שנאמר התהלך לפני והיה תמים. דמה לו להביא פסוק התהלך לפני והיה תמים, דהיל"ל זה אברהם שנקרא תמים, שנאמר והיה תמים ומפסיק, ועוד ונחלתם וכו' שדורש על ואלה שני חיי אברהם, כיצד מתייחס עם ואלה שני חיי אברהם, גם הזכירו שנית ואלה שני חיי אברהם על ונחלתם לעולם תהיה מיותר לגמרי דכך היל"ל ונחלתם לעולם תהיה, שחבב הב"ה שנותם וכו'. נמצא אומרו ואלה שני חיי אברהם מיותרת. ומה טעם דילג תיבת ימי וכתב ואלה שני חיי אברהם, כי לא במקרה דילג תיבת ימי, הלא דבר הוא. ועוד אומרו כדי שתהא נחלת ימיהם זכורה לעולם, מה היא נחלת ימיהם וכיצד תהיה זכורה לעולם על ידי שנכתבו ימיהם בתורה, ומה תועלת יש בהיותה זכורה לעולם.

'''הביאור''' הוא דקשיא ליה לבעל המאמר בכתוב יודע ה' ימי תמימים. למה אמר ביחוד שיודע ה' ימי תמימים ולא ימי צדיקים וחסידים, כי בלי ספק יודע ה' דרך צדיקים וימיהם, וזהו שהקשה באומרו כתיב יודע ה' ימי תמימים, ותירץ שזה מדבר באברהם שנאמר בו התהלך לפני והיה תמים, שההתהלכות תמים גורם היות הימים שלהם תמימים, גם כן בלי מום עוון ופשע וחטאה. גם בפסוק ואלה שני חיי אברהם אשר חי. קשיא ליה לבעל המאמר כפל ימי שני חיי אברהם אשר חי, שהענין כפול ומכופל והיה מספיק אומרו ואלה ימי אברהם מאת שנה וכו' או ואלה שני חיי אברהם מאת שנה וכו' או ואלה אשר חי אברהם מאת שנה וכו'. והנה חז"ל (מדרש אגדה בראשית כה, ז) דרשו ביתור "אשר חי" {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כה#ז|בראשית כה, ז]]}} שלימד שהיה אברהם ראוי לחיות יותר עד ק"פ שנים ונתמעטו לו חמשה שנים כדי שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה. והיינו אומרו ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי, אבל אינם ימי שני חייו הקצובים אשר היה ראוי להחיות כי נתמעטו כאמור. ובעל המאמר הזה בא לתרץ השנים דהיינו ימי שני חיי אברהם, שהענין כפול כמו שהקשינו, ותירץ ז"ש ואלה ימי שני. פירוש כמו יודע ה' ימי תמימים, שבהיותם תמימים והוא שלא חטאו כלל, כי כן מורה תיבת תמימים, וכך יהיו ג"כ ימיהם תמימים בלא מום שלא יפגמו משום עון חלילה, ואדרבא כל ימיהם בעבודת ה'. וז"ש התהלך לפני והיה תמים, שמהיות ימיהם תמימים נמשך שיהיו שניהם שנים של חיות קיימים לפני ה' לעולם, וז"ש ונחלתם לעולם תהיה. וז"ש ואלה שני חיי אברהם ולא הזכיר בעל המאמר תיבת ימי ודילגה לפי שכבר דרשה בתחלת דבריו בכתוב יודע ה' ימי תמימים זה אברהם, וכעת דורש שני חיי אברהם שבא ללמד היינו ונחלתם וכו'. שהם שנים של חיות וכמו שפירשו גבי כמה ימי שני חייך וכו' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מז#ח|בראשית מז, ח]]}}. מצד המעשים שנעשו בהם שמנחילים נחלתם של הימים, דהיינו מה שמנחילים לאדם בעה"ב מתענוג שהיא נחלת עולמים, ונקראת נחלה לפי שהיא אחר המות שנפטר ומנחיל, כך הימים מנחילין לאדם מנוחה לאחר מותו כי הימים של הצדיקים לא ימותו, וכמו שהוכחנו בדרוש שלנו. והיינו אומרו שחיבב הב"ה שנותיו וכתבן בתורה, להשתעשע בהם ובמה שנעשה בהן וישמח בהם מתוך חיבתן כדי שתהא נחלת ימיהם זכורה לעולם לפניו ית' לשמוח בהם ולהשתעשע בהם להטיב עוד לצדיקים תמיד, באופן שנתישב על נכון כפל ימי שני חיי אברהם, שאומרו אלה ימי פירושו אלה הם "ימי" שהם "תמימים" בתום ויראת ה' ועבודתו, ומזה נמשך שיהיו שני חיי אברהם שלא יפול בהם מיתה כלל, ולזה נכתבו בתורה שהיותם כתובים מורה חיבת ה' שכתבן בתורה מחיבת מעשיהם שעשו בהם מהתום, והיינו אומרו שחיבב הב"ה שנותן וכתבן בתורה, שהיא חיבה יתירה שמורה על נצחיות הימים, והוא ג"כ כדי שתהא נחלת ימיהם זכורה, דהיינו מה שהנחילו הימים לצדיקים כדי שיהא זכורה לעולם לטובתן של הצדיקים משתעשע בהם תמיד. או יהיה פירוש שחיבב הב"ה שנותן וכתבן וכו'. דמדלא קאמר שחיבב הב"ה שנותן של צדיקים שכתבן בתורה וכו'. נראה שתיבת שחיבב לחוד וכתבן לחוד, והכוונה שחיבב הב"ה שנותן של צדיקים מצד המעשים שנעשו בהם, וכתבן בתורה דתכלית הכתיבה כדי שתהא נחלת ימיהם זכורה לעולם. נמצא שלפירוש זה תיבת "וכתבן" נמשכת לסוף המאמר אל מה שאומר כדי שתהא נחלת ימיהם זכורה לעולם. אמנם לפירוש הראשון תיבת "וכתבן בתורה" נמשכת לתחלת דברי האממר שאומר שחיבב הב"ה שנותן של צדיקים וכתבן וכו'. ובפרט אלו שנכתבו.

'''עלה בידינו''' ביאור פסוק ואלה ימי שני חיי וכו'. שהכוונה שמהזמן המוגבל מעט הכמות בבחינת שנות הדורות הראשונים של אברהם אשר היו תמימים בתום ויושר, נמשך שבבחינת האיכות נעשו שנים ארוכים ו"שני חיי" קיימים לעולם, והטעם "אשר חי" ר"ל אשר חי בהם ע"י השלימות והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, חיים ארוכים וקיימים. וע"י זה בהתקרבו למות יקרבו הימים להעיד עליו לפני יוצר כל המנחיל מנוחה. ובזה נבוא אל ענין הפרשה בפסוק ויחי יעקב וכו'. אשר הפסוק הזה מסכים מאד אל הדרוש אשר אנו בו, עיין עליו בסדר הקודם כי שם ביתו. אמנם ג"כ הפרשה הזו של ויהי אחרי הדברים מתייחסת בכללה אשר ראינו כל פניית יעקב שיהיו בני בניו ראויים לקבל הברכה, כי המעשים הנאותים יסייעו לקבל הברכה, וזולתם אין מציאות וכמו שיבא. ולבא עד תכונתה ראוי לדקדק ראשונה אומרו "ויקח את שני בניו" הוא כלל, "את מנשה ואת אפרים" פרט, ולמה לי כלל ופרט, מספיק שיאמר ויקח את שני בניו. ותיבת עמו ג"כ מיותרת. ועוד מאי שנא בתחלת הפסוק אומרו "ויגד ליעקב" ואח"כ כתיב "ויתחזק ישראל" החליף מיעקב לישראל. ועוד הסיפור הזה של הנני מפרך וכו'. דברי אריכות והצורך לעת כזאת היא לברכו שם ולומר שני בניך הנולדים וכו' כראובן ושמעון וכו'. הן אמת שחז"ל פירשו והביאו רש"י ז"ל שכוונת הפסוק לומר שהב"ה יעד לו על גוי וקהל עמים, וגוי נתקיים בבנימין אמנם קהל עמים לא נתקיים כי לא נולד לו בנים מאז, באופן שלקיים הנבואה מוכרח הוא שזה נאמר על שני בניך כי לי הם כראובן ושמעון יהיו לי. ועוד מאי "ועתה". גם אומרו "עד בואי" תיבת עד בלתי מתיישבת שהיל"ל לפני בואי. ורש"י ז"ל פירש תיבת עד כמו קודם. ועוד משמע בלשון הוה, ו"יהיו לי" משמע לעתיד וא' משני לשונות מספיק. ועוד ומולדתך וכו'. כי לא מצאנו ליוסף שנולד לו בנים אחריהם. והראב"ע ז"ל פירש שיתכן שהיו לו ולא נזכרו כיון שירשו בתוך אחיהם. ורש"י ז"ל פירש ומולדתך אם תוליד עוד, ולפי' אשר הולדת רחוק שהיה ראוי להיות בלשון עתיד "אשר תלד". ועוד מאי "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל" ומאי קא משמע לן. ורש"י ז"ל פירש הענין מוסב למעלה, אע"פ שאני מטריחך להוליכני ולא כן עשיתי לאמך אלא ואקברה שם בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, דע שעל פי הדבר היה, שעתידי' בני הגולה לעבור על מצבת קבורתה ולכן קברתיה שם בדרך כדי שתתפלל עליהם. ולפירושו קשה שענין הקבורה בארץ נאמר בתחלת הפרשה, ופסוק זה ענין בפני עצמו ואחר זמן נאמרה, ואיך יחזור ואני בבואי וכו' על ענין ראשון. ונאמר כאן אחרי הדברים וכו', וכל אחרי מופלג. והראשונים פירשו מוסב לאומרו לי הם כראובן ושמעון יהיו לי. כי רחל אשר חשבתי ליבנות ממנה מתה בעונותי, באופן שאין לי מקום ליבנות כי אם ממך בשני בניך שיהיו לי. ועוד וירא ישראל את בני יוסף וכו'. ואיך יאמר "מי אלה" והם מגידים ההלכה לפניו בישיבתו. ורש"י וחז"ל פירשו מי אלה, מי מהם שעתיד לעשות עגלים ולומר אלה אלהיך והוא ירבעם. גם צריך להבין תשובתו ללא שאלהו, כי הוא שאל מי אלה, ויספיק בני הם, אמנם אומרו "אשר נתן לי אלהי' בזה" הכל דברי מותר. וחז"ל דרשו מהיתור "בזה" על הקדושין וחופה שהראה לאביו יעקב שבכשרות נולדו לו. ועוד קשו קראי אהדדי, פסוק א' אומר "וירא ישראל" הרי שרואה, ואח"כ אומרו "לא יוכל לראות". ועוד קיחה זו שאמר "קחם נא אלי" למה, והראשונים ז"ל פירשו כי העיד הפסוק שכדי שתחול הברכה צריך שומת עין לטובה, וכמו שכתוב עיניך ברכות בחשבון {{ממ|[[תנ"ך/שיר השירים/ז#ה|שה"ש ז, ה]]}}. שפירשו הראשונים שלהיות העין ממעט קצת בברכה, וכמו שאחז"ל {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/מב/א|ב"מ מ"ב.]]}} בפסוק ישלח ה' את הברכה באסמיך {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כח#ח|דברים כח, ח]]}}. שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ועל החסידים וצדיקים יחידי סגולה של כנסת ישראל אמר עליהם שעיניה ברכות, להשרות ברכה אפילו בחשבון, והוא הדבר המנוי ואפילו על שער בת רבים שהוא מקום רבים בוקעים בו, יש כח בעיניך לברך, ואפילו בהתחברות שניהם יחד ועל שער בת רבים, ולכן הגיד הפסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, כדי להשפיע להם ברכה בכח הראייה, ולזה אמר וינשק להם ויחבק להם. כדי להכין אותם לברכה ע"י הנשיקה, באופן שמה שלא עלה בידו להשפיע בחוש הראות, השפיע בחוש המשוש בחיבוק ונישוק, שיש בנשיקה לדבק רוח ברוח כדי שתחול שפע הברכה, ולזה הטעם עצמו אמר קחם נא אלי. שעל ידי לקיחתו וסמיכת ידו עליהם יותן הוד מהודו עליהם, יועיל לשרות בהם ברכה ונכון הוא. ועוד מאי "ראה פניך לא פללתי" ראותך לא פללתי מבעי ליה. ויובן ג"כ אומרו "הראה אותי אלהי' גם את זרעך" גם את לרבות מאי. ועל פי חז"ל שאמר שראתה עין יעקב את יוצאי חלציו של מנשה ושל אפרים, אפשר לפרש שלכן אמר והנה הראה אותי אלהי' גם את זרעך, גם את לרבות יוצאי חלצי זרעך שהכל הראהו אלהי'. ועוד קשה אומרו "ויקח את שניהם" שהוא מיותר, די שיאמר ויקח את אפרים בימינו וכו'. ועוד "והוא הצעיר" מיותר. וחז"ל פירשו שלהיות שפל ברך והוא הצעיר תמיד מקטין ומצעיר נפשו, לעומת זה זכה לשיותן הימיין עליו והשמאל לאחיו, כי הבורח מהגדולה גדולה רודפת אחריו. ועוד כתיב ויברך את יוסף ולא מצינו מברך אלא לבניו. הן אמת כי בברכו את בניו נחשב כאלו הוא מתברך. ועוד קשה שינוי הפעולות שהזכיר באבותיו האלהי' אשר התהלכו וכו'. ובעצמו אמר האלהי' הרועה אותי וכו'. ויקשה ג"כ שבכלל רעיה זו הכל, וא"כ מה צורך המלאך הגואל אחר שהוא ית' הרועה, גדול הרועה ואין צורך לגואל. ועוד קשה אומרו "וירא יוסף כי ישית" כנראה שהיה קודם ששם אותה, והיינו ישית בלשון עתיד, ואומרו "להסיר אותה" נראה שכבר הושמה עליו. ועוד מאי "לא כן אבי" לומר שלילה וחיוב והיל"ל אבי זה הבכור שים ימינך על ראשו בלי שלילת לא כן אבי. ועוד כפל "ידעתי בני ידעתי" למה, וחז"ל דרשו ידעתי זה שהוא הבכור וידעתי מה שאירע לך מקנאת אחיך. ועל פי דרכם אפשר שאמר "ידעתי בני" ר"ל ענין "בני" ומה שעשו לך אחיך, גם "ידעתי" שזהו הבכור ולא נעלם ממני, ועוד השינוי שאמר במנשה "הוא יהיה לעם" תחלה, ואח"כ הזכיר גדולתו לא כן באפרים הפך הסדר והזכיר יגדל תחלה ואח"כ אמר וזרעו יהיה מלא הגוים כעין יהיה לעם.

'''הביאור''' כי להיות הצדיקים בעת פטירתן תוסף רוחם כי הם מתדבקים ביוצרם, לעומת זה אמר הפסוק כי כשמוע יוסף שאביו חולה ראה להראות לפניו בעבור תברכנו נפשו ויברך ג"כ את בניו, וז"ש ויקח את שני בניו עמו. רמז על תכלית הליכתו לקבל ברכה לעצמו, ולקח את שני בניו עמו ג"כ, אך לקח ראשונה את מנשה כי הוא הבכור וחשוב בעיניו יותר ואח"כ את אפרים, לא כן עשה אביו כמו שמגידים הפסוקים, והגיד הפסוק באומרו "אחרי הדברים האלה" כי להיות יעקב אבינו משתדל על אחריתו שיקבר בארץ הקדש, נתחייב שאחר הדברים האלה חלה, והוא ענין חדש בעת ההיא כמו שאחז"ל {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/פז/א|ב"מ פ"ז.]]}} ששום אדם לא חלה אלא מת פתאום עד שהתפלל יעקב כדי שיבין אדם לאחריתו ויצו את ביתו ובניו אחרי ה' ילכו, וז"ש אחרי הדברים האלה גרם שנאמר ליוסף הנה אביך חולה, שבא לטהר וסייעוהו שחלה כדי שיפשפש וימשמש בכל מעשיו. ולהיותו חולה וחלוש נאמר עליו שם יעקב, אמנם בשורה טובה תדשן עצם ואחרי הוגד לו ביאת יוסף ובניו אליו נתוספה בו רוח נכונה ורוח נדיבה סמכתהו לשתשוב בו הא' מהשמחה והב' זכות יוסף שבא לקבל ברכה הוא ובניו הלבישתהו רוח קדוש, ויגד ליעקב הנה בנך יוסף בא אליך. ובשורה זו גרמה שויתחזק ישראל, שנתחזק ונעשה ישראל כי שרתה עליו רוח קדוש, וישב על המטה. ומה היתה זאת ההתחזקות לישב על המטה. ולהיות כי ה' חפץ באפרים יותר, הן מצדו הן מצד יוצאי חלציו כמו יהושע וחביריו דמאפרים קא אתו, לעומת זה נתנה בדעתו להגדיל אפרים כי הוא הצעיר, לכן הציע יעקב ההקדמה נכונה לשים את אפרים בכל ענין לפני מנשה. וז"ש אל שדי וכו' ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך. שזה מורה "מפרה" על "אפרים" הצעיר "והרביתיך" על מנשה "הרב" שהוא הבכור, נראה שראוי להקדים את אפרים. אחר שכתבתי זה מצאתי להרב בעל עקדה ז"ל שכתבו. ואפשר להוסיף דקדוק אחר וז"ש ועתה אחר שבאו אלי הדברים האלה של הנני מפרך והרביתיך, הנה שעתה נתחדש ששני בניך הנולדים לך ולשמך, זה לא יהיה כי אם עד בואי אליך מצרימה, אמנם אחרי ביאתי אני זוכה בהם והנה אינם לך אלא לי הם, שכך הובטחתי ובכלל הבטחת מפרך והרביתיך הוא שאפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שכמו שראובן בכור ושמעון פשוט כך אפרים יהיה לי כראובן, וגם שהוא הצעיר ומנשה עם היותו בכור יהיה כשמעון, וזה יהיה לעתיד שלא כתוב בכתוס מפרך ומרבך אלא והרביתיך. ר"ל אחר שהרביתיך לשעבר וקודם למפרך דהיינו בלידת מנשה הבכור כאמור. ולפי זה הגיד הכתוב שראוי להקדים את אפרים דהיינו מפרך עם היות שנזכר הרביתיך במנשה, וז"ש ידעתי שיוצאי חלציו של אפרים יתעלו בכל על של מנשה, והיינו דקאמר כראובן ושמעון יהיו לי בלשון עתיד מצד יוצאי יריכם כאמור, והנה לזה נתיישב קושי א' איש יש בענין זה, והוא שלמה ומולדתך אשר הולדת אחריהם יהיו ליוסף, אלא מהטעם שאמרנו והוא שמצד הוראת הפסוק שאומר מפרך והרביתיך, מורה על אפרים ומנשה לבדם, ושאר מולדתך אשר הולדת וכו' לה יהיו, כי לא בא עליהם גילוי מהפסוקים ודבר השי"ת כי אם על אפרים ומנשה. באופן שאומרו ומולדתך וכו' הוא מסקנת הענין לשלול שלא בא בדבר ה' רק אפרים ומנשה כנרמז במפרך והרביתיך. אמנם שאר מולדתך לך יהיו שאינם בכלל דבר ה' ולא דבר הכתוב בהווה שיהיו לו בנים אלא דבר הפסוק בביאור דברי נבואה, הנני מפרך וכו'. ובזה נסתלקה קושית המפרשים על ומולדתך וכו'. שלא מצינו שהוליד וכדכתיב לעיל. והגיד שראה את בני יוסף ובלי ספק ידעם, אבל שאל מי אלה ר"ל מה טיבם ראויים לברכה או בלתי ראויים, והשיב יוסף בני הם דומים אלי בכשרות, ואם ראית שנסתלקה שכינה מלברכם לא במרדם ובמעלם אלא מצד מקום לידתם גורם היותו מקום טומאה וערות העולם, ז"ש אשר נתן לי אלקים בזה, כי להיות לידתם בזה גורם. עוד אפשר כיוון באומרו בני הם אל הכשרות כאמור, והביא ראיה אשר נתן לי אלהי'. ומתת אלהים בלי ספק טובה מאד ובפרט היותו בארץ עניי, שודאי על דרך נס היה ולא עבדי ניסא לשקרא. ז"ש אשר נתן לי אלהי' בזה המקום ארץ עניי, בודאי שטובים והגונים ובני הם, ורמז לפי זה בתיבת הם לומר שאע"פ שעיניך לנוכח יביטו ולמרחוק ברורות העתידים שיש בהם פסולת, מכל מקום אין לך להסתכל אלא באשר הם הם בני, ואע"פ שביוצאי יריכם יש רשעים מ"מ בני הם, "הם" דייקא. ויעקב ענהו קחם נא אלי וקרבם לי כדי שאסתכל בפרצוף פניהם וענתה בה צדקתם והכרת פניהם תענה בם. ז"ש קחם נא אלי ואח"כ ואברכם כפי ראות עיני. ולזה סמך הפסוק ואמר ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות אותם השרטוטים ורשמים אשר בפניהם כדי לידע מתוכם תיכן מעשיהם. ז"ש ועיני ישראל וגו' ויגש אותם אליו כדי להסתכל בם, ולזה עשה תחבולה ויחבק להם וכו'. בערמה עשה זו כדי להסתכל בפניהם באמצעות הנשיקה והחבוקים, ואיש לא ידע והגיד הכתוב כי צדקו יחדיו דברי יוסף ואמר ישראל, ר"ל ראה פניך בכשרות לא פללתי ולא דנתי בעצמי, כי מי יאמין לבחור כארזים ופניו דומים לורד שיצא נקי מבין המצריים, וכעת לא די זה שראיתי פניך כתקנן אלא הראה אותי אלהי' גם את זרעך כמוך כמוהם כשרים, והכרת פניכם יחד ענתה בהם צדקתכם ביום הזה, וזהו אומרו גם את על השרטוטים וסימנים אשר רשומים בפניהם. וזה למדתי ממה שפירש הרב כמהר"ר ישראל די קוריאל זלה"ה בפסוק אחרי ראותי את פניך. שפירש תיבת את על הטפל את פניו והם השרטוטים. ולזה הוציאם מעם ברכיו להשתחוות לו ארצה הוא והם, להורות על בשורה טובה כזו יאתה השתחויה. ובילדותי פירשתי דרך הלצה וישתחו לאפיו ר"ל וישתחוו על דבר שאמר לו באפיו, שהיה כשר בפרצוף אפיו ופניו, והיינו דלא כתיב וישתחו אפים ארצה. ויקח יוסף את שניהם וכו'. אפשר שרצה יוסף להכינם לברכה, ובתחלה לקח שניהם כא' בלקיחה שוה, מנשה בימין יוסף ג"כ, וכן לאפרים כדי שיוקחו שניהם בשוה בלקיחה א'. והיינו ויקח יוסף את שניהם סתם. לרמוז על השואתם ואח"כ לקח ביחד את אפרים בימינו כדי שיבוא לשמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו וכו'. וישראל ידע נכונה שאפרים הצעיר ועכ"ז שת יד ימינו עליו, ז"ש וישלח ישראל את ימינו על ראש אפרים והוא הצעיר. ר"ל שלא נעלם ממנו אלא הוא הצעיר בדעתו ועכ"ז נתן לו היתרון ולא מצד העלם הידיעה עשה זו, וכמ"ש ידעתי בני שהוא הצעיר וכו' וא"כ למה תתן לו הימין, לזה אמר ידעתי בני, להשיב ולומר שידע הדורות אשר יצאו מיריכו ולאהבתם זכה זה, דברא מזכה אבא, וזהו טעם כפל ידעתי בני ידעתי. ונתן הכתוב טעם לזה ההתהפכות של הידים והיה נקל לעשותו בנערים עצמם לשומם אפרים בימין ישראל ומנשה בשמאלו, לזה אמר שכל את ידיו בהשכלה זו ששלח ידו של ימין על ראש אפרים ושל שמאל על ראש מנשה ולא עשה שינוי בנערים גופם, יען כי מנשה הבכור וראוי לחלוק לו קצת כבוד ולהניחו במקומו ולעשות השינוי בידים ולא בנערים, וזהו שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ואמר הפסוק ויברך את יוסף וכו'. אפשר שבירך ליוסף שיהי ה' עמו כאשר היה עם אבותיו, והיינו ויברך את יוסף ויאמר האלהי' אשר התהלכו וכו'. האלקי' הרועה אותי הוא יהיה עמך ויהיה מקרא קצר. והכוונה שכל עניני יוסף יהיו ע"י השגחתו ית' והוא יברכהו, אמנם אל הנערים שאינם כדאים כ"כ אמר המלאך הגואל אותי וכו' יברך את הנערים. באופן שברכת יוסף תהי מפי עליון, וברכת בניו הנערים מפי מלאך הגואל. ואמר האלקי' אשר התהלכו אבותי לפניו וכו'. דרך ענוה אמר שאבותיו אינם צריכים סעד לתומם אלא התהלכו לפניו בלי שום סעד, לא כנח שנאמר בו את האלהי' התהלך נח {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ו#ט|בראשית ו, ט]]}}. ופירשו חז"ל שהיה צריך סעד לתומו, ואת האלהי' התהלך ולא לפניו כאברהם שנאמר בו התהלך לפני והיה תמים. ז"ש כאן התהלכו אבותי לפניו, לא כן אני כי האלהים הרועה אותי ומסעד אותי לתומי מעודי ועד היום הזה שהיא עת זקנה, אני צריך לו שיסעדני לתומי. ז"ש הרועה אותי מעודי עד היום הזה. והמלאך הגואל וכו' יברך את הנערים וכו' וידגו לרוב כטבע הדגים שאין עין הרע שולטת בהם להיותם מכוסים במים וסמויים מן העין, כן בניך וידגו לרוב אפילו בקרב הארץ שהם מגולים. וירא יוסף וכו'. אמר כי יוסף מתחלה ראה שישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, אמנם עכ"ז לא מחה בידו ולא דבר מטוב עד רע כי חשב שאחר ששם יד ימינו על ראש אפרים ישים ג"כ ידו של ימין על ראש מנשה, וכשראה שנתעכב זמן ויד ימינו על ראש אפרים אז חרה לו מאד ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים וישימה על ראש מנשה, כי יספיק לאפרים שניתן לו המעלה שהושמה הימין ראשונה בו. ז"ש לא כן אבי ראוי כמו שעשית לתת המעלה לצעיר כי זה הבכור ולא יאתה המעלה, ולפחות כעת שים ימינך על ראשו וימאן אביו לשים בשום צד יד ימין על ראש מנשה, וזה כוון באומרו וימאן אביו. שמאן אפילו על שימת הימין אחר ששם אותה על ראש אפרים. ואמר ידעתי בני ידעתי. כפי הידיעה הא' על אלו הנמצאים מנשה ואפרים שלא נעלם ממנו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. וידעתי השני רומז על תולדותיהן שידע ג"כ מה שיצאו מאפרים גדולים וטובים על של מנשה, ולכן נתן לו יתר שאת מעלה. והנה הפך הכתוב הסדר מנשה לאפרים, שבמנשה הזכיר תחלה יהיה לעם ואח"כ אמר גם הוא יגדל. לא כן באפרים שאמר תחלה יגדל ממנו ואח"כ אמר הריבוי שזרעו יהיה מלא הגוים. הטעם כי מנשה שבחו תחלה בריבוי עם, והעד שנחלק לשנים, חציו בעבר הירדן וחציו בארץ, ולכן אמר יהיה לעם שיתחלק לשנים, ואח"כ תבא לו הגדולה באחרונה דהיינו שיצא גדעון ממנו. וז"ש וגם הוא יגדל. שלהורות שלא יהיו השני ענינים תכף, אמר פעמים גם גם. גם הוא יהיה לעם. וגם הוא יגדל וכו'. אמנם באפרים שיצא ממנו יהושע הנוהג שררה וגדולה עליו הוא אומר ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו. הזכיר בו הגדולה תחלה, כי כן יהיה יהושע מולך מיד בכניסתם לארץ, ואח"כ הזכיר ריבוי זרעו שיהיה מלא הגוים ואמר כי אע"פ שהי' גלוי לפניו שיצאו מאלו הנערים רעים וטובים, רעים כפי מה שפירשו חז"ל גבי "מי אלה" וכמו שכתבנו לעיל. וג"כ טובים על יהושע וגדעון, וכן פירש במדרש על יברך את הנערים על יהושע וגדעון. לעומת זה אמר שבבחינת הרשעים העתידים לצאת מהם לא היו ראויים לברכה, אכן יעקב מדת קונו יש בו שלא יעשה כי אם באשר הוא שם, וז"ש ויברכם ביום ההוא. שלא הסתכל בעתיד להיות בימים הבאים. אך ברכם ביום ההוא. כמו באשר הם שם ביום ההוא. והוא זירוז לאמר לאמר לדורות שאין להסתכל כי אם באשר הוא שם כדכתיב וישמע אלהי' את קול הנער באשר הוא שם {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כא#יז|בראשית כא, יז]]}}. ז"ש לאמר ללמד לדורות לימוד זה של ביום ההוא יסתכלו ולא העתיד להיות היתרון נתון לאפרים, לזה אמר כי כשיברך ישראל העתידים לבא ויאמרו ישימך אלהי' וכו'. עיקר הברכה היה באפרים הנזכר תחלה, ז"ש בך יברך ישראל בלשון יחיד ולא כתיב בכם יברך ישראל, כי מה שיזכירו ובמנשה טבל הוא, וכדי שלא נטעה בדברי האומר כאפרים וכמנשה, דשמא אחרון חביב, וכן הוא משפט החלוקות להיותם לא זו אף זו, ישימך אלהי' כאפרים ולא זו בלבד אל אף זו וכמנשה. ולפי זה וכמנשה יותר מעלה וברכה, לזה אמר כי מה שהושם אפרים תחלה הוא כדי לשים את אפרים לפני מנשה להקדימו במעלה, אבל לא שיובן מזה יתר שאת למנשה אלא אדרבא אפרים עיקר. וז"ש וישם את אפרים לפני מנשה. ר"ל כל כוונת הקדימה להורות על מעלת אפרים וכן הוכיח באומרו בך בלשון יחיד כאמור. ולהיות ישראל חכם כמלאך ה' וחשש יקום ויטור שנאה יוסף לאחיו בפרט אחרי מיתתו כי ממי יחוש, לזה אמר לו ברמז הנה אנכי מת. ועכ"ז הוא ית' חי וקיים עמכם הוא הוא הדיין. ז"ש והי' אלהי' עמכם. אשר ראוי ליבוש וליכלם מפני האלהי' לבלתי הזיק איש את אחיו, ויהי רצון שישיב אתכם אל ארץ אבותיכם. אתכם דייקא הוא לשון כללי על כל אחיו. והוא מה שבאה עוד באמור ואני הנה נתתי לך שכם א' על אחיך. לפייסו באותו חלק היתרון על אחיו אבל לא שיתנהו לו הם ח"ו, כי אין רצונו כך כשייהו אחים ולא יתפרדו שהוא יזכה בחלק שכם ממש וכיוצא, כי כולם קדושי עליון. ואולי מדברים אלו למדו אחיו לדבר אל המצרים לאמר אביך צוה לפני מותו וכו'. כי בכלל דברים אלו הוא כאמור. 

{{מרכז|<big>'''תם.'''</big>}}

{{ניווט כללי תחתון}}

[[קטגוריה:פרשת ויחי]]