שלמי נדרים/נדרים/פג/ב
שלמי נדרים 
נדרים פג ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רשב"א פירוש הרא"ש ר"ן שיטה מקובצת חי' הלכות מהרש"א חתם סופר קרן אורה רש"ש שלמי נדרים |
ע"ב גמ' אלמא איפשר דמיתזנא מדילי' מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא אימא סיפא כו' בס' יד שאול סי' רל"ד ס"ק נ' הקשה לפי מ"ש בעל מחנה אפרים הל' גביית חוב סי' ג' לחלק בין אם הלוה אסר נ"כסיו על המלוה ובין אם אסר הנאתו על המלוה דהיכי שלא אסר נכסיו רק אסר הנאתו עליו יכול המלוה לפרוע ממנו חובו כיון דבחוביה הוא דשקיל לא מיקרי שנהנה מן הלוה כלום דחשיב כאלו לקחה בדמים ע"ש ולפ"ז מאי מוכיח כאן הגמ' מדקא מיתזנא מדילי' מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא אימא לעולם בעל בכלל בריות הוא והא דקא מיתזנא מדילי' כיון דלא אסרה נכסי הבריות עליה אלא אמרה קונם שאני נהנ"ה לבריות א"כ לא נדרה רק מה שתקבל בתורת הנאה אבל מבעל דהיא בתורת חוב שקלה מיני' לא מיקרי הנאה ואין לומר כיון דלוקחת יותר ממזונות המגיע לה דא"א לצמצם א"כ היא נהנית דז"א דעכ"פ אינו בכלל בריות דהא משאר בריות כל מה שנוטלת הוי הנאה ולא חוב משא"כ בבעל דעיקר מזונותי' הוי בתורת חוב א"כ לא דמי לבריות ובודאי אינו בכלל בריות עיי"ש שכתב שהיא קושיא גדולה ובאמת אף לפי סברתו מ"מ הגמ' מקשה שפיר דמ"מ קשיא רישא לסיפא דמרישא משמע דלהכי א"י להפר משום דלא הוי לה ע"נ דאפשר דמיתזנא מדידי' דבעל יהי' מאיזה טעם שהוא הן משום דעל הבעל לא נתכוונה לאסור דלשון נדרה מ"הבריות אינו קאי על הבעל והן דלשון שאני נ"הנה לא שייך מה שלוקחת ממזונותי' ממנו משום דבחובה קא שקלה מיני' ואינו בתורת הנאה עכ"פ מותרת לקבל מזונות מהבעל וקשה מסיפא דקתני ויכולה היא ליהנות מלקט שכחה ופאה ואם היא יכולה לאכול משל בעל איך מותרת ללקוט לקט שכחה ופאה כמ"ש הר"ן ורק לפי סברתו הנ"ל קושית הגמ' לקמן מהא דנטולה אני מן היהודים דמדמה להך דשאיני נהנה לבריות לא יהי' קשה כ"כ אכן כבר כתב המחבר הנ"ל דגם שם שייך לומר כן כיון דאמרה שלא תהנה מתשמיש כל אדם והבעל מתורת חיוב הוא משועבד לה ג"כ בחובה קא שקלה אבל הדמיון אינו דומה כלל כמובן:
בר"נ ד"ה ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופיאה דכיון דכתיב בהו תעזוב "יתירה" ולא כתיבה בהו נתינה כו' תיבת יתירה יתיר הוא וצריך למחוק דלא מיתור דריש לה אלא מדכתיב תעזוב ולא כתיב ונתת לית בהו טובת הנאה לבעלים וע' לעיל (דף
מ"ד.) בר"ן ד"ה מיתבי כו' ובחולין (דף קל"ד.):
בפי' הרא"ש ד"ה נתגרשה כו' אע"ג דהשתא לא מתסרא מבעל יכולה לאסרו עליה לאחר זמן כו' מידי דהוה דאמר לקמן שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש דקדשה הואיל ובידו להקדישה עכשיו כו' לכאורה קשה דהא הכא אין אנו צריכין להך סברא דהא על עצמו אדם יכול לאסור אפי' דבר שלא בא לעולם כדאי' לקמן (דף פ"ה.) הואיל ואדם אוסר פירות חברו עליו אוסר נמי דשלב"ל עליו דדוקא גבי הקדש לאסור על אחרים צריכים אנחנו להך סברא הואיל ובידו להקדישה עתה. שוב מצאתי במאירי ובשיטה מקובצת שהביאו ג"כ דברי התוס' שהם כפי' הרא"ש וכתבו עליהם שא"צ לכך וכמ"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |