קרן אורה/נדרים/פג/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רשב"א פירוש הרא"ש ר"ן שיטה מקובצת חי' הלכות מהרש"א חתם סופר קרן אורה רש"ש שלמי נדרים |
דלמא מיין כו' מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה וכ' הרא"ש והר"ן ז"ל הא דלא משני אין נזירות לחצאין משום דטומאה אינה תלויה בנזירות דאשכחן נזירות בלא טומאה כמו נזירות שמשון דהוי אסור ביין ומטמא למתים ואין זה מוכח דנזירות סתם ודאי לא הוי אלא בכולהו וכדתנן בנזיר ונזירות שמשון גזה"כ הוא ועוד דהא ילפינן לעיל בהיקשא דהבעל מיפר נזירות אשתו משמע דלגמרי מצי מיפר אפילו מטומאה ועמש"כ לעיל בריש מכילתין ועוד דאי אסירי בטומאה אם כן אימתי מישתרי דהא קרבן לא מצי לאתויי על איסור טומאה לחוד ובלא קרבן לא מצינו לנזיר דמישתרי ע"כ נראה כמ"ש הר"ן ז"ל דלקושטא דמלתא אמר הכי דמטומאה נמי אית לה צערא וכמ"ש הר"ן ז"ל דמיפר לה משום עינוי נפש וע"כ צ"ל כן דלר' יוסי נראה דבטומאה לא הוי עינוי נפש דלא עדיף מקישוט ורחיצה וא"כ לר' יוסי אטו מיתסרי בטומאה גם אחר הפרה אלא ע"כ עיקר טעמא משום דאין נזירות לחצאין וכן צ"ל לדברי הטור ז"ל בסי' רל"ה שכתב דהליכה לבית אבל ולבית המשתה אפי' דברים שבל"ב לא הויין וא"כ תיקשי אמאי מהני הפרתו גם לטומאה אלא ודאי עיקר טעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דאין נזירות לחצאין ועיין בד' הגר"א ז"ל בסי' רל"ד ורל"ה:
קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר עיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל דמשמע מדבריו דאינו יכול להפר כלל אפי' משום דברים שבינו לבינה ור"י היא אבל לרבנן מיפר משום דברים שבינו לבינה וכבר כתבתי לעיל בד' הרמב"ם ז"ל לעיל ובשיטתו לפי דבריו בפי' המשנה והרע"ב ז"ל כתב לחלק דבקונם מכל הבריות מיפר לרבנן משום עינוי נפש ובהנאת פלוני עלי כתב דלרבנן נמי אינו מיפר אלא משום דברים שבינו לבינה וגם זה הוא דלא כדמשמע לעיל במימרא דשמואל הנאת פלוני עלי יכול להפר דמשמע דלרבנן מיפר משום עינוי נפש ועיין בלח"מ ז"ל פי"ב הלכה ז' מש"כ שם ויפלא בעיני שלא הביא דברי הרע"ב ז"ל המבוארים כדבריו שם:
ובגמ' פריך סיפא ארישא דמרישא משמע דבעל לאו בכלל איסור בריות ומש"ה אינו יכול להפר דמיתזני מדיליה וסיפא קתני ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה אבל לא משל בעל משום דבכלל בריות הוא ומשני עולא דלעולם לאו בכלל בריות הוא. וחדא ועוד קאמר דאינו יכול להפר משום דבעל לאו בכלל בריות ויכולה ליהנות משל בעל ועוד דיכולה ליהנות בלקט כו' ומשמע לכאורה דבחד מהני תרי טעמי סגי ואפי' אסרה עצמה בפירוש גם משל בעל מ"מ אינו יכול להפר משום דיכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה אבל הר"ן ז"ל כתב אליבא דעולא דלא סגי בהאי טעמא שיכולה ליהנות בלקט לחוד היכא דמיתסרא בבעל והוכרח לזה מהא דבחנוני אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו לכ"ע מיפר ובעל ובריות לא גרע מחנוני להכי פי' דלעולא לא מהני טעמא דשיכולה ליהנות בלקט אלא היכא דלא מיתסרא בבעל ועני הוא ולפ"ז ליכא נפ"מ כלל מאידך טעמי אלא לענין אם הבעל עני הוא ואינו יכול לזונה ולא הבנתי דמה בין היכא דאין הבעל יכול לזונה מחמת עניות או דאין יכול לזונה מחמת נדרה ויש לחלק:
ורבא אמר דבעל בכלל בריות ואפ"ה אין יכול להפר מהאי טעמא דיכולה ליהנות בלקט לחוד וכ' דחנוני דלעיל מיירי בימות הגשמים דליכא לקט ובאמת קשיא לי טובא כיון דאסרה הנאה סתם מכל הבריות א"כ מאי מהני הנאתה מלקט הא איכא כמה מינים דליתנהו בלקט וכי נדרה אפי' באחת מכל המינים הרי זה עינוי נפש וכ"ש הכא דאסרה עליה כל הנאות וצ"ל דדוקא היכא דאסרה עליה א' מכל המינים הוא דמיקרי עינוי נפש אבל היכא דנדרה מהנאת הבריות לא מיקרי ע"נ כיון דיכולה ליהנות בלקט כו' אע"ג דממילא נאסרה בשאר מינים שאינן בלקט מ"מ עיקר נדרה לא הוי בעינוי נפש אלא הנאת הבריות:
ואין לדקדק היכי יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה לרבא הא מציאת האשה לבעלה וא"כ מה שלקטה שייך לבעלה והרי היא נהנה משלו וי"ל דבכה"ג לא תקינו רבנן כיון דאין לה ממי ליהנות ועוד דהבעל עשיר הוא ואין לו זכיה בלקט שכחה ופיאה ובלא"ה נחלקו הראשונים ז"ל היכא דאין הבעל נותן לה מזונות. מציאתה שלו:
ולשיטת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דלמתניתין דאתיא כר"י אינו יכול להפר כלל אפי' משום דברים שבינו לבינה ודאי תיקשי לרבא דבעל בכלל בריות הא עכ"פ דברים שבינו לבינה הוי ואפי' נדרה הנאה מבעלה לחוד נראה דהוי נדר שבינו לבינה ועוד דבכלל הנאה לבריות הוא ג"כ הנאת תשמיש ופשיטא דהוי דבר שבינו לבינה וכבר כתבתי לעיל דשיטתו בזה צ"ע:
ורב נחמן משני נמי דבעל לאו בכלל בריות הוא והכי קתני נתגרשה יכולה ליהנות בלקט כו' וכתב הר"ן ז"ל בשם התוספות והרשב"א ז"ל דקמ"ל דאחר גירושין גם הבעל בכלל איסור בריות הוא ולא ניחא ליה לרב נחמן לפרש כעולא דחדא ועוד קאמר ומש"ה מפרש דאנתגרשה קאי. אבל בעודה תחת בעלה לא מהני האי טעמא כלל והרא"ש ז"ל כתב ואע"ג דהשתא לא הוי עינוי נפש הואיל ויבוא לידי ע"נ לכשתתגרש מצי מיפר עכ"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריו ז"ל ונראה בכוונתו ז"ל דר"נ דמוקי לסיפא בנתגרשה ג"כ אתי לאשמעינן טעמא לרישא דאינו יכול להפר דנהי דבעל לאו בכלל בריות הוא ומיתזני מיניה מ"מ כיון דלאחר גירושין תהיה אסורה בכל שפיר הוי עינוי נפש ואמאי לא יפר להכי קתני דלאחר גירושין יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה ובאמת מסתברין דבריו ז"ל מידי דהוה אאשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש דאמר ר"ע דיכול להפר. אבל מדברי הר"ן ז"ל לא משמע כן שכתב דלרב נחמן אינו יכול להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט כו' וא"כ תיקשי אמאי אינו יכול להפר מטעם עינוי נפש לאחר גירושין אלא דיש לחלק דדוקא היכא דנדרה מככר או שאר עינוי נפש לאחר גירושין ס"ל לר"ע דיכול להפר אבל הכא דנדרה הנאה מבריות והנדר חל השתא אלא דאין בו עינוי נפש משום דמיתזני מבעל אע"ג דלאחר שתתגרש תהיה אסורה מכל הבריות מ"מ לא מיקרי ע"נ ויש להסתפק אם נשאת אח"כ אי אסורה ליהנות מבעל השני או שמא כל שהוא בעל לאו בכלל בריות הוא:
והר"ן ז"ל האריך כאן והביא דברי הירושלמי בנודר מיורדי הים לאחר שלשים אי אזלינן בתר אמירה או בתר חלות הנדר ותלי לה בפלוגתא דר"ע ור"י לקמן והוכיח מכאן דלא כשיטת הירושלמי דהא הכא אזלינן בתר חלות הנדר ואין הדבר מוכרח דהכא שאני דהנדר חל השתא וממילא אסורה בכל הבריות אפי' שנולדו אח"כ וה"ה בבעל אחר שנתגרשה ממנו דגם הוא בכלל בריות והוי כנולד אח"כ ועיין לעיל דף ל' מה שכתבתי בזה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |