ספר המקנה/קידושין/פתחא זעירא

ספר המקנה קידושין פתחא זעירא [[ספר המקנה/קידושין/פתחא זעירא|]]

פתחא זעירא

הנה מלפנים אותו גליתי מראש מקדמי פתיחת מס' כתובת. כי מאז שמתי אל לבי את אשר חכמים הגידו. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' ומקרא מלא ראשית חכמה יראת ה'. לזאת טרם הואלתי לדבר בחדושי ההלכות פתחתי אני לדודי דברי מוסר שמורות וערוכות. בדברי הגדות לבבות מושכות. כמבואר שם באריכות. וידעתיו בשם פתחא זעירא ויותר מהמה במס' זו אשר היא מעין קדושת כנסת ישראל ואחדות שמו יתברך ומעלות התורה ולומדי'. הדר יקרה וכל מחמודי'. ורב טוב הצפון לידידי'. ויבואר בו אופני למודי'. וגם מוסר השכל. לאשר חננו ה' כי יש לו כל. אשר דבריו במשפט יכלכל כאמור יגיע כפיך כי תאכל. ואל יפנה אל רהבים. ושטי כזבים הליכות שבבים. ויקבע עתים לאילת אהבים. ויצו ה' הברכה כטל וכרביבים. כאמור הטיבה ה' לטובים:

האל חסדו עלי גבר. ישים בפי דבר. אותו אשמור לדבר.

מי ימלל ומי ישמיע תהלת ה' על כל אשר גמלנו והפליא חסדו ורב טובו עלינו ורוממנו מכל לשון לחסות תחת כנפיו ולדבקה בו כאמור ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו' והאמירנו להיות לו לעם סגולה לשם ולתפארת ומרוב אהבתו וידידתו ערבו עלינו דברי דודים חכו ממתקים כאומר פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי. ויותר מהמה חבה יתירה נודעת לנו לקדש אותנו קדושת עולמים בחופה וקדושין כאמור וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' וכתיב והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי ואומר הנה אנכי בעלתי בכם וע"ז תקנו לומר בברכת אירוסין לקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין:

א

(א) אמנם בענין החופה וקדושין נחלקו המפרשים י"א שהקדושין היו במה שהוציאנו מכור הברזל ברכוש גדול כאמור תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף דהיינו ביזת מצרים וביזת הים כפירש"י וכאשר אמר הש"י בתחילת הגלות כבודו יתברך למרע"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וי"א שהקדושין היו בלוחות הברית במעמד הר סיני כמ"ש חז"ל בלשון הכתוב בלוחות ראשונות אשר שברת יישר כחך ששברת שעשאן כפנוי' ונראה ששניהם אמת דהא ק' טובא במ"ש שעשאן כפנוי' דממ"נ אם קבלת משה הלוחות מש"י הי' בתורת שליח קבלה א"כ כבר נתקדשו בשעת קבלת הלוחות ואין ביטול הקדושין בשבירה כיון שכבר נתקדשו ואם הי' משה שליח הולכה מש"י א"כ הרי הי' הזנות קודם הקדושין אפי' אם לא ישתברו כיון שעדיין לא מסרם לישראל אלא העיקר הוא שהיו הקדושין בביזת מצרים ובביזת הים אלא שהי' הקדושין בתנאי ע"מ לקבל את התורה כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וגו' א"כ בשבירת הלוחות שלא נתקיים התנאי בטלו הקדושין למפרע וצריך לקדשם בלוחות שניות נמצא שע"י שבירת הלוחות הי' הזנות קודם הקדושין ובזה אמרתי לפרש מ"ש הש"י בפ' שמות כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו' ויש לפרש חיבור הדברים כי מרע"ה הי' סבר שא"א להוציא את ישראל מכור הברזל שהיו שקועים מאוד בארץ מצרים במ"ט שערי טומאה אם לא ע"י הש"י בכבודו ועצמו ולא ע"י שליח וגם ישראל לא יאמינו בזה. וע"ז השיב לו הש"י כי אהי' עמך ותוכל להוציאן והאות ע"ז בהוציאך וגו' דהיינו שיהי' ע"ת שיקבלו את התור' וקי"ל בכל דבר שא"א לקיים ע"י שליח התנאי בטל ומעש' קיים וע"כ שיוכל לעשות יציאת מצרים ע"י שליח ומטעם זה לא הוצרך לכפול את התנאי ולהקדים הן ללאו ושאר דיני תנאי משום דקי"ל בכל דבר הנעשה ע"י שליח א"צ לדיני תנאי:

ב

(ב) ובזה כתבנו בחידושי תורה לפרש מאמר אהרן פ' כי תש' ואומר להם למי זהב התפרקו ואין הלשון דה"ל מובן תנו זהב ותו קשה וכי לא הי' להם זהב הרבה מביזת הים דכתיב תורי זהב נעשה א וגו' וכמו שבאמת התנדבו במלאכת המשכן דכתיב וכל איש אשר הניף תנופות זהב לה' וכתי' ויהי זהב התנופ' תשע ועשרי' ככר.

ונראה פירושו דאהרן אמר להם כיון שאתם עוברים על התנאי ממילא הקדושין בטלים וצריכים להחזיר הקדושין כדאית' באה"ע סי' נון והיינו דאמר להם למי זהב שאין הזהב שלכם והוצרכו להתפרק הנזמים שהיו שלהם. ובזה נכון נמי מ"ש הש"י ויקחו לי תרומה ולא אמר ויתנו לי תרומה ולפמ"ש שלא הי' ביזת מצרים וביזת הים שלהם כ"א ע"י קבלת הלוחות שניות ואז ציוה להם הש"י על מצות המשכן הרי שעי"ז קנו את הביזה ושפיר שייך לשון קיחה. וכן אמר משה קחו מאתכם תרומה לה' ובחידושי תורה (פרשת תרומה) הארכנו בזה:

ג

(ג) גם בענין החופה והנשואין נחלקו המפרשים י"א שהי' ע"י שכפה עליהם ההר כגיגית וכמ"ש בחידושי כתובת דף ז' ע"ב באריכות שזה מ"ש חז"ל שאמרו האומות כלום כפית עלינו הר כגיגית ע"ש ומהרש"א ז"ל כתב שם דהחופה הי' ע"י ייחוד השכינה במשכן. ולכאורה נראה דע"כ הוי הנישואין בכפיית הר סיני שהרי אחז"ל בפ' כי תשא בפ' וישק את בני ישראל שנתכוון לבודקן כסוטות ואם נימא שלא היו הנישואין עד ייחוד המשכן הא קי"ל דארוסות לא שותות כדאי' לקמן דף כ"ז ע"ב תחת אישך אמר רחמנא. אך נראה דהא ק' לפמ"ש חז"ל אשר שברת יישר כחך ששברת שעשאן כפנוי' א"כ הרי נתבטל אפילו האירוסין:

ונראה דבאמת אמרו בשבת דף פ"ז שיבר את הלוחות והסכים הקב"ה על ידו מאי דרש אמר מה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות וכו' ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת משמע דכוונת מרע"ה לא הי' לעשותן כפנוי' והטעם ע"ז כתבנו בחידושי תורה דסבר משה כסברת רב הונא בדף ה' דחופה קונה מק"ו א"כ כיון שכפה עליהם ההר כגיגית כבר הי' קדושין גמורים ע"י החופה וממילא דהוי נמי נישואין גמורים כמ"ש מהרש"א ז"ל דר"ה יליף דחופה קונה וגומר לכך השקה אותם כדין נשואה. והטעם בזה אף דלא קי"ל כר"ה דחופה קונה מק"ו היינו משום דפריך התם מה לצד השוה שכן ישנו בע"כ תאמר בחופה שאינו בע"כ וכיון דהוי סבר דהחופה הי' במה שכפה עליהם ההר כגיגית אף שלא הי' מדעת ישראל כמ"ש חז"ל אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו וכו' הרי גם החופה הוא בע"כ וליכא למפרך שפיר הוי סבר דקונה וגומר:

ד

(ד) ובזה יש לתרץ מה שהקשו התו' בשבת שם בד"ה ומה פסח וכו' אין זה ק"ו גמור וכו' כונתם דאי הוי ק"ו גמור אין זה מדעתו. ולפמ"ש י"ל דבאמת איכא למפרך מה לפסח שהוא בקום ועשה משא"כ בשבירת הלוחות שהוא בשב ואל תעשה ואיכא למימר דיו לבא מן הדין שיהא בשב ואל תעשה וכה"ג הקשו התו' ביבמות דף ז' ע"א בד"ה ומה עבודה וכו' נימא דיו מה רציחה אינה דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה וכו' ותירצו דאתי' כר' טרפון דאמר היכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו ע"ש וכן בקדושין שם הקשו התוס' בד"ה חופה שגומרת וכו' וא"ת נימא דיו אסוף דינא וכו' מה להלן אחר כסף וכו' ותירצו דאתי' כר' טרפון וכו' הרי דלסברת מרע"ה דחופה קונה היינו ע"כ כר"ט ושפיר יליף ק"ו מפסח אפי' בקום ועשה לשבר את הלוחות אבל מה שהסכי' הקב"ה עמו ואמר לו יישר כחך ששברת שעשאן כפנוי' דאין חופה קונה ממילא דליכא למילף ק"ו מפסח וז"ש מדעתו. יצא לנו מכל מ"ש דעיקר הקדושין היו בביזת מצרים וביזת הים אלא כיון שהיו ע"ת שיקבלו את התורה א"כ בשבירת הלוחות הי' מתבטל הקדושין אבל כיון שנתרצה הש"י להם בלוחות האחרונות ובנין המשכן נגמרו הקדושין למפרע והנישואין ביחוד השכינה לישראל במשכן וז"ש בשיר השירים תורי זהב נעשה לך דהיינו ביזת מצרים וביזת הים אבל עד שהמלך במסיבו וגו' לא היו הקדושין חלין עד שנתרצה המקום כמ"ש צרור המור דודי לי בין שדי ילין דהיינו השראת השכינה במשכן:

ה

(ה) וע"ד זה פירשנו מ"ש במדרש שמואל בפ' י"ו כי לא יטוש ה' את עמו כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם ר"י אומר אין הואיל אלא לשון תחלה שנאמר הנה נא הואלתי לדבר וגו' ר' נחמי' אומר אין הואיל אלא לשון לינה שנא' הואל נא ולין וגו' ורבנן אמרי אין הואיל אלא לשון שבועה שנאמר ויואל משה וגו' והנה ראיתי בספר פי' הפסוק הזה משום דאי' במדרש אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו שהתנה הקב"ה עם ישראל שיהיו לו לעם סגולה והוא יהי' להם לאלהים לא יעזבם ולא יטשם והוא בדרך תנאי כאילו אמר אנכי ה' אלהיך אם לא יהי' לך דהיינו אם ישמרו תורתו להיות לו לעם סגולה וקי"ל דבדיני תנאי דבעינן תנאי קודם למעשה אבל אם הקדים המעשה לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים וכיון דהכא אמר אנכי ה' אלהיך שהוא המעשה קודם לתנאי שהוא לא יהי' לך ממילא אפי' אם ח"ו ישראל עוברים ע"ת אפ"ה המעשה קיים והיינו דכתיב כי הואיל לעשות שהתחיל במעשה והם דברי ר"י שאמר אין הואיל אלא לשון התחלה. אך נראה דהא תלי' בפלוגתא הרמב"ם ורמב"ן דלפי דעת הרמב"ם דס"ל דקרא דכתיב לא תעשה לך פסל וגו' הוא בכלל לא יהי' לך עד לא תשא כולם מפי הגבורה שמענו כמשמעות הכתוב כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וגו' א"כ לפי מה שיבואר לקמן בק"א סי' ל"ח די"ל דאפי' אם הקדים המעשה לתנאי אם חזר ואמר המעשה אחר התנאי התנאי קיים א"כ אי נימא במ"ש כי אנכי ה' אלהיך הוא מפי הגבורה הרי חזר ואמר המעשה אחר התנאי.

ונראה דזהו טעמא דרבנן דאמרי אין הואיל אלא לשון שבועה כדאמרינן בשבועות דף ל"ו ע"א דהן הן הוי שבועה כדכתיב כאשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' דהיינו שאמר לא לא תרי זימנא וא"כ כיון דלסברתו דאנכי השני הוא מפי הגבורה הרי כפל דבריו הוא לשון שבועה ור' נחמי' דאמר אין הואיל אלא לשון לינה היינו דכתיב בין שדי ילין שהוא לשון נישואין כנ"ל וקי"ל דאין תנאי בנישואין א"כ אף שהי' בדרך תנאי קי"ל דבנישואין נתבטל התנאי והיינו דכתיב כי הואיל לשון נישואין ובטל התנאי:

ו

(ויו) עוד חיבה יתירה נודעת לנו במ"ש ירמי' סי' ג' לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד וגו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה'. וצריך להבין מילת לאמור ותו דהאי קרא גבי מחזיר גרושתו כתיב ולא בסוטה ומסיים ואת זנית רעים רבים שהוא זנות תחת בעלה כדכתי' אי' ספר כריתות אמכם אשר שלחתי'.

ונראה שהכוונה בזה למ"ש חז"ל ביומא דף פ"ו ע"ב אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנא' לאמור הן ישלח וגו' ובפ' נשא גבי סוטה כתיב ונטמאה ואינו אלא עשה אלא דאמרינן ביבמות דף י"א בהאי קרא דכתיב גבי מחזיר גרושתו לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחר אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה לעבור עלי' בלאו והיינו דאמ' ר' יוחנן שדוחה ל"ת ויש לפרש מילת לאמר ע"ד שאחז"ל בפסחים דף מ"ב לאמור לימד על כל הפרשה כולה שיהא בל"ת מאי משמע דכתיב לאמר לא נאמר בדברים וכו' והיינו שאמר הש"י אע"ג דאיכא לאו תשובה דוחה אותו:

ונראה ענינו לפי מאי דאי' במדרש שש"י אייר שובו אלי ואשובה אליכם שבתחילה יעשו ישראל תשובה ואחר כן ואשובה אליכם וישראל אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה שבתחילה השיבנו ואח"כ נעשה תשובה אמנם טענת הש"י הוא משום דקי"ל דכל עשה שדוחה ל"ת בעינן בעידן דמיעקר לאו מקיים עשה א"כ איך ישיב אותנו קודם התשוב' דבעידן דמיעקר לאו עדיין לא מקיים עשה מיהו התוספות כתבו בפסחים דף נ"ט בד"ה אתי עשה דפסח וכו' דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפי' לא מקיים עשה חמיר בעידנא דעבר על עשה הקל וכו' והיינו דקאמר לאמור כיון שלא נאמר בדברים והוי דחיית לאו בעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה והיינו דכתיב ושוב אלי נאום ה' שצריך שישובו בתחילה. ויש לפרש מ"ש ואת זנית רעים רבים מפני שאמרו שם ביומא דבתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות ובתשובה מאהבה זדונות נעשות כזכיות א"כ י"ל דבתשובה מאהבה שנעש' כזכיות כמש"ה שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אין כאן ל"ת כלל:

אך לפמ"ש מהרש"א ז"ל דהא דאמרינן מעיקרא שובבים היינו שהקב"ה אינו תושב את מחשבת העבירה לכלום. ואינו מצרפו למעשה ומחשבת התשובה מצרפה למעשה ואמרי' בסוף פ"ק דקידושין דף מ"א כשעבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר אף המחשבה רעה מצרפו למעשה נמצא דאין כאן עקירות עבירה לגמרי והיינו דכתיב ואת זנית רעים רבים ונעשה כהיתר דאיכא עונש גם על המחשבה הרי דאית בי' לאו אלא דעשה דתשובה דוחה אותה והיינו דכתיב ושוב אלי נאום ה' וגו' בתחילה כי היכא דלהוי בעידנא דמיעקר לאו מקיי' עשה:

ז

(ז) ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחי' מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שולחן אבינו עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחינו כמו שנאמר קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי וגו' מגודל אהבתו אותנו ואהבת אבותינו כדכתיב רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם וגו' ורמז בזה רעיתי הוא אהבת אברהם כדכתיב זרע אברהם אוהבי ויונתי רמז ליצחק אבינו במסירת נפשו כיונה ותמתו רמז ליעקב אבינו איש תם והמניע' הוא מאתנו בעוד לא נתקנו מעשינו לפני יתברך כי אם ע"י זה נדחנו ממעון קדשינו ושמם היכלנו איך ישיבנו אליו ועוד לא שבנו מטעותינו וז"ש הכתוב פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי וגו' ענינו כיון שע"י מעשיכם פשטתי את כתנתי כ"ש שלא אלבשנה עד אשר תשובו מדרכיכם ותהיו ראוים להסתופף בנחלת ה' ובזה פרשנו מ"ש הנביא בישעי' סי' ס"א ולארצך לא יאמר עוד שממה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל יש לדקדק דהל"ל כי יחפוץ ה' בך בל' עתיד כמו בארצך תבעל אמנם ענינו הוא בשבחו של ישראל לעתיד כי האיש השפל ונבזה אף כי יתעל' ויתכבד מאוד אחרי כן עוד יש פתחון פה לחרף אותו בשפלותו בימי הראשוני' אך לא יתכן חירוף הזה רק אם הי' השפלות שלא בטובתו אבל אם הי' המניע' מחמת רצונו שלא חש לכבודו ואם הי' רוצה הי' מתכבד בתחילתו אין זה חירוף והיינו דאמר לא יאמר לך עוד עזובה דהיינו שלא יחרפו אות' שהית' עזובה מתחלת' בהיות' בגלות ע"ז אמר כי גם עתה בגלות חפץ ה' בך וצופה ומביט בכל עת ובכל שעה לתשובתינו להשיבנו אליו והמניע' הוא מאתנו א"כ אין בזה חירוף בהיות לאל ידינו כדכתיב היום אם בקולו תשמעו. וז"ש דהמע"ה בתהלים סי' קמ"ט כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישוע' ולא אמר כי ירצה ה' בעמו כמ"ש יפאר ענוים אלא הוא הדבר שכתבנו כי רוצה ה' בכל עת ובכל שעה בעמו והיינו דאמר יפאר ענוים בישוע' כשיושיע אותנו יפאר אותנו בזה שלא לחרף אותנו במה שעבר עלינו בגלותינו כי בידינו הוא בכל עת להשיב אליו:

ח

(ח) וכן אמרו חז"ל אם הי' בעל תשובה לא יאמרו לו זכור מעשיך הראשונים כי באמת אין בזה חירוף שהש"י ברחמיו וחסדיו צופה לרשע וחפץ בהצדקו ולא עוד שאחז"ל בסוף יומא בתשוב' מאהב' שזדונו' נעשות לו כזכיות ואין חיבה יתירה נודעת יותר מזה. ובזה פירשנו מ"ש בזכרי' סי' ג' ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו ואינו מובן מ"ש על ימינו ונראה לפי שאמר אח"ז ויהושע הי' לבוש בגדים צואים וגו' ויאמר אלי ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות פירש"י חליפות בגדים נאים כלומר זכיות וכו' והיינו כיון שעשה תשובה מאהבה נהפך לו העונות לזכיות הרי דמה שהשטין עליו להזכיר עונותיו מזה הי' טובתו וזכותו היינו דכתיב על ימינו שהוא לשון עזר וישועה כענין שנאמר בתהלים סי' ק"ט כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו.

ט

(ט) ובענין זה פירשנו מ"ש בראש השנה דף י"ו למה תוקעין וחוזרין ותוקעין כדי לערבב השטן פירש"י מתוך שרואה שישראל מחבבין המצות יש לפרש לשון כדי לערבב את השטן שהוא מעורבב מלהשטין ולהזכיר את העונות מיראתו כיון שרואה שמחבבין את המצות דהיינו אהבת המצות פן יקובל התשובה מאהבה להפך את כל העונות לזכיות מתוך כך הוא מעורבב מלהזכיר את העונות.

י

(י) ובזה יש לפרש מה דאיתא במדרש הובא בילקוט סוף הושע בפ' שובה ישראל וגו' אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אם אנו עושין חשובה מי מעיד בנו אמר הקב"ה וכי לרעה אני עד ולטובה אין אני עד שנאמר והייתי עד ממהר במכשפים וגו' יש לפרש כיון שהזהיר הנביא שובה ישראל עד ה' אלקיך דהיינו שיעשו תשובה מאהבה שהפך לזכיות כמ"ש אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב וע"ז אמרו כיון שיראה השטן שעשו תשובה מאהבה לא יעיד על עוונות כלל כדי שלא להפכן לזכיות וע"ז אמר הקב"ה וכי לרעה אני עד וכו' דכ"ש הוא שהקב"ה מעיד על עוונות כדי שיהפכם לזכיות.

יא

(יא) ויש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה למען טובך ה' והיינו דביקש דהמע"ה שיבחנהו הש"י אם לא עלתה לו התשובה מאהבה גמורה אל יזכירהו אבל אם עשה תשובתו כראוי מאהב' לפני השי"ת. אזי יעשה לו כחסדו להזכירם לטובה ויהפכו לו לזכיות וז"ש כחסדך זכור לי וגו' ובזה מובן חסד הש"י עם הצדיקים שאחז"ל וסביביו נשערה מאוד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה והיינו כיון שהצדיקים בודאי עושין תשובה מאהבה כמ"ש אם ראית ת"ח שעובר עבירה אל תהרהר אחריו כי בודאי עשה תשובה א"כ כל מה שמדקדק עמהם הוא טובתם שיתהפכו לזכיות הרבה.

יב

(יב) אמנם כל הקדושין והדביקות הוא ע"י עסק התורה ושעשוע יום יום ודביקות התורה הוא ממש דביקות בה' אלהים חיים והוא משאחז"ל ובו תדבקון וכי אפשר לדבק בשכינה אלא הדבק בת"ח ובודאי מצוה זאת נאמרה אף לת"ח עצמם מובן מזה כי ת"ח הם מקיימין ובו תדבקון ע"י עסק התורה שהוא דביקות שמו יתברך כמ"ש בזוהר כולא אורייתא שמא דקב"ה הוא אלא שא"א לכל ישראל לדבק דביקות תמידיות בעסק התורה כמ"ש דהמע"ה ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו וע"ז אמר הדבק בת"ח והוא ענין מ"ש ביששכר וזבולן וכמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה וע"י הדביקות בת"ח הדביקים בתורת ה' מתקיים בכל ישראל ובו תדבקון.

יג

(יג) וכענין זה פרשנו מ"ש במגילה דף י"ח אמר ר"א מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל וכו' אלא ויקרא לו ליעקב אל ומי קראו אל אלהי ישראל נרא' הא דהתחיל בשם יעקב וסיים באלהי ישראל ולא אמר אלהי יעקב היינו משום דודאי כביכול שמו יתברך משותף בשמינו כדכתיב בהושע סי' ז' ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בשמינו כפי' רש"י והיינו ששם ישראל כלול בו שם אל כדכתיב כי שרית עם אלהים אלא דידוע ששם יעקב הוא בכל זרע יעקב ושם ישראל הוא בת"ח והיינו דשאל מנין שאפי' הנקראים בשם יעקב קוראם הקב"ה אל שנא' ביעקב ויקרא לו אל. וע"ז אמר מי קראו אל אלהי ישראל שע"י שהם דבקים בת"ח הנקראים ישראל כנ"ל נקראים כולם אל.

יד

(יד) ובזה פירשנו בחידושי תורה בפ' בלק מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל מה אקוב לא קבה אל וגו' שהי' מתיירא להזכיר קללה בשם ישראל כיון שמשותף בו שם אל ובן נח מוזהר על ברכת השם כדאי' בפ' ארבע מיתות לכך אמר ארה לי יעקב ועל זה השיבו בלעם מה אקוב לא קבה אל לשון בתמי' דגם יעקב נקרא אל אם כן כל מה שאקוב הוי כקבה אל לכך אינו יכול לקבותם ואמר מה אזעום לא זעם ה' כי כל הזועם ישראל כאלו זעם ה' כמו שיבואר.

טו

(טו) ועפ"ז יש לפרש הכתוב נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נותן עוז וגו' ואחז"ל אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך והיינו שאחז"ל את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח הרי שהשוה הש"י מורא ת"ח למוראו וכמ"ש חז"ל מורא רבך כמורא שמים וכענין שאמרו בריש יבמות במורא מקדש לא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליו כן הוא במורא ת"ח הוא עצמות מורא הש"י ח"ש נורא אלהים ממקדשיך שהם קדושי ה' הדבקים בתורתו הקדושה המורא מפניהם הוא מורא שמים וע"ז אמר אל ישראל הוא נותן עוז וגו' ששם אל המשותף בשם ישראל הוא נותן עוז להקרא כולם בשם אל. ויש לפרש מה עוד מש"ה יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. והוא מ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וז"ש יראו את ה' דהיינו ת"ח שהם קדושיו ואמר שהשוה הש"י למוראו והיינו כי אין מחסור ליראיו שיראה זו היא יראה שלימה בלתי חסרון כביכול ליראתו יתברך.

טז

(טז) ובזה יש לפרש לשון המדרש הובא בילקוט ויאמינו בה' ובמשה עבדו אם במשה האמינו בה' לכ"ש א"כ מה ת"ל ובמשה אלא לומר לך כל המאמין בעבד ה' כאילו מאמין בה' רבים תמהו ע"ז דהל"ל א"כ מה ת"ל בה'. ויש לפרש ע"פי מ"ש תוס' בר"פ האיש מקדש וז"ל ואין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ור"ל לא זו אף זו דלא שייך כן בשני תיבות וכו' והיינו דמקש' הכא דלא נימא דקרא לא זו אף זו קאמר דא"כ ה"ל לכתוב וגם במשה וכן מצינו בשמואל א' סי' י"ב ויירא כל העם מאוד את ה' ואת שמואל ולא כתיב את ה' ושמואל היינו משום דבשני תיבות לא שייך לא זו אף זו דמשמע כאילו הם שווים והיינו דמקשה דא"כ מה ת"ל ובמשה בשני תיבות ומשני דבאמת הוא כן שכל המאמין במשה כאילו האמין בה'.

יז

(יז) והנה מ"ש הכתוב וירא ישראל את היד הגדולה ואח"כ כתיב וייראו העם את ה' ויאמינו וגו' י"ל מ"ש בתחלה ישראל ואח"כ אמר העם ולא אמר סתם וייראו את ה' ובסוף פרשת יתרו ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. צריך להבין דהאי קרא לאו רישי' סיפי' כיון שכוונת הש"י הי' שיראו מלפניו איך אמר אל תיראו. ותו דהל"ל ואל תחטאו. ועוד אמרו במשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו' משמע שיש חכמה בלא יראת חטא ובמקום אחר אומר אם אין יראה אין חכמה משמע שא"א לחכמה בלתי יראה.

אמנם הענין הוא כמבואר בזוהר הקדוש אית יראה ואית יראה וכאשר ביארנו ענינו בפנים בדף נ"ז ע"א גבי הא דדרש ר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ע"ש והוא כי יראת שכר ועונש נקרא יראה תתאה כי הוא כעובד א"ע ואינו שמח בשעת עבודתו אלא מיצר כדי שישמח לאחר זמן. אבל יראה דהיא עיקרא למידחל איניש למרי' בגין דהוא רב ושליט וע"ז אמר הכתוב עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה כי ביראה זו אינו עובד א"ע אלא ה' לבדו ויראה זו היא בשמחה בהתקרבת עבודת מלך גדול ונורא וזהו וגילו ברעדה. וזהו ענין יראת חטא שאינו ירא מפני העונש על החטא כי העונשים הם רפואות הנפש לרפאות אותו מנגעי הנפש ותחלואי' אשר חלה בה בחטאיו ואיך יעלה על לב המושכל שיירא מן הרפואה ולא יירא מן תחלואי' הנפש והוא מ"ש דהמע"ה העבר חרפתי אשר יגורתי כי משפטיך טובים כי חרפה בושה היא אשר יגורתי מפני העונש ולא מפני החטא ואמר ע"ז כי משפטיך טובים כי משפט העונשים הם טובים לאדם לרפאותו וז"ש הקב"ה לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות כי עיקר המיתה היא בשעת אכילה שנחשך ממנו אור העליון ולא יתרפא מזוהמתו כ"א במיתת הגוף כמ"ש חז"ל כי טוב מאוד זהו מלאך המות כי הוא משפט הטוב לרפאות אותו מזוהמת הנחש והיינו שאחז"ל בברכות דף ה' לעולם ירגז אדם יצר טוב על יצה"ר וכו' יזכור לו יום המיתה היינו מ"ש לו הקב"ה ביום אכלך ממנו מות תמות כי יום העבירה הוא יום המות. וז"ש מרע"ה אל תיראו וגו' כי כל העם אשר היו יראים מן האש הגדולה פן ימותו שהוא יראת עונש וע"ז אמר להם כי כוונת הקב"ה הי' שיהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו דהיינו שיראו מן החטא ולא מן העונש וע"ז אחז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו דהיינו יראה העליונה חכמתו מתקיימת כי היראה העליונה היא דבוקה בחכמה תמידית כמ"ש בזוהר דאינון תרין ריעין דלא מתפרשן לכך חכמתן מתקיימת אבל יראה תתאה שהוא יראת עונש אין בה אלא מעלת האמונה בה' שהשכר והעונש הם מאתו יתברך לבד ואין זולתו שליט להרע או להיטיב והיינו דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה היינו החכמים הנקראים בשם ישראל הם ראו והשיגו מרוממות וגדולת הש"י אבל שאר העם לא הי' בהם אלא יראה תתאה שראו השכר הטוב בהם ועונש המצרים ויראה זו היא מעלת האמונה בה' כנ"ל והיינו דכתיב ויאמינו וגו':

יח

(יח) והנה לעוצם חיוב היראה מלפני הש"י לא יחשב מעלת היראה להתפאר בה מי שאינו נבער מדעת כמ"ש מי לא יראוך וגו' ואף כי מדרך הענוה לא יאות לאדם להתפאר בעצמו כמ"ש ואל יתהלל החכם וגו' לא כן במדת היראה שכן מצינו ביוסף שאמר את האלקים אני ירא ואמר עוד התחת אלקים אנכי ופי' התרגום ארי דחלא דה' אנא ומי לנו גדול ממרע"ה שנאמר ואיש משה עניו מאוד ואמר ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ואחז"ל יראה לגבי משה מלתא זוטרתא היא הרי שהתפאר בעצמו במדת היראה וזהו שסיים הנבי' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שהיא היראה העליונה וי"ל בז' מ"ש חז"ל בסוטה ד' ה' ת"ח צרי' שיהא בו אחד משמנה בשמינית ירמז על שמנה פסוקים שבסוף התורה שאחז"ל שמשה כתבם מפי הקב"ה בדמע ועל כרחו הזכיר שבחו מפי הש"י ולא קם נביא וגו' ובפסוק השמיני במעלות המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל התפאר בעצמו באמרו ועתה ישראל וגו' כ"א ליראה כנ"ל ומן תיבת המורא עד סוף התור' הוא שמנה תיבות וירמז ע"ז שמנה שבשמינית. אמנם יראת שכר ועונש אף שאמרו בזוהר דלאו איהי עיקרא. מ"מ היא מדריגה לעלות במעלת יראה העליונה כמ"ש חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכבר כתבנו בפתיחת מס' כתובת לפרש מ"ש שמתוך שלא לשמה בא לשמה כי הלומד בשביל שיתכבד ויתגדל בעיני הבריות שאמרו בזה לא תעשם עטרה להתגדל בהם ויש בזה הפרש כי בודאי הרודף אחר הכבוד בשביל כבוד עצמו ע"ז נאמר תועבת ה' כל גבה לב אבל אם רוצה להתכבד בעיני הבריות כדי שיהי' דבריו נשמעים להורות לעם ה' התורה והמצות להנהיגם בדרך הישר והטוב הרי אף שתחילתו אינו לשמה ממש מ"מ סוף סוף מחשבתו לשם ה' וז"ש שילמוד שלא לשמה באופן זה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה:

יט

(יט) עוד יש בזה בחינה אחרת והוא מ"ש חז"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ענינו משום דכתיב כי לקחה מיד ה' כפלים ככל חטאותי' וכן לענין שכר הטוב נאמר לכן בארצם משנה יירשו הטעם הוא מפני כשהש"י ברא עולמו להתגלות מדותיו רחום וחנון להשפיע הגמול הטוב לאוהביו ולשומרי מצותיו והחוטא המונע שפעו הטוב פוגם ח"ו במדותיו ומקלקל צינורי השפע לכן מלבד עונש העבירה עונש הכפול בעבור פגם במדותיי יתברך וז"ש בפ' שלח לך עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי הקדים תחילה פגם מדות הרחמים שמהפכים מדת הרחמים לרוגז וניאוץ ואח"כ אמר ועד אנה לא ישמעו בקולי וז"ש ישעי' הנביא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה וגו' והיינו פגם מדותיו יתברך כמ"ש כל רחש לחלי וגו' ובזה ממילא מדה טובה מרובה ששכר מצוה מצוה דהיינו מה שמשלימין מדותיו יתברך להשפיע להם שכר הוא עצמו מצוה להכפיל להם שכרם וז"ש אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס דהיינו שמכוונין לקבל שכר בשביל הנאת עצמן ונקרא פרס לשון פרוסה אבל כשמכוונין כדי שיעלה לריח ניחוח לפני הש"י להשלים מדותיו להשפיע כרצונו הטוב מעלה גדולה היא ובזה מובן מה שנאמר באברהם אבינו ע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדק' ומשפט למען הבי' ה' על אברהם את אשר דבר עליו דאין זה ח"ו ע"מ לקבל פרס אלא הכוונה כדי להשלים מדותיו יתברך להשפיע את אשר דיבר עליו:

כ

(כ) בזה מובן המדרש דרש ראב"ע הקהל את העם האנשים והנשים והטף בשלמא אנשים באין ללמוד ונשים לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן ואמר ע"ז אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך נראה לפרש דהיינו מה שדרש ראב"ע שעיקר המצוה הבאת הטף אינו אלא בשביל רצון הש"י להשלים מדותיו ליתן שכר למביאיהן הוא עצמו מה שציוה אברהם אבינו לדורות היוצאי' מחלציו לשמור דרך ה' כדי להשלים מדותיו יתברך למען הביא ה' על אברהם וגו':

כא

(כא) ובזה מובן מה שפירש"י בר"פ ואתחנן אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם י"ל הטעם בזה בכמה דרכים האחד כי הצדיקים גמורים בעבור חביבת מצות ה' מתענגים תענוג רוחני כדכתיב אז תתענג על ה' והמה ששון לבם לא ימלא לבם לבקש שכר על מה שהתענגו באהבת מצות ה' כמ"ש דהמע"ה בתמני אפי' ראה כי פקודיך אהבתי ה' כחסדך חיינו פי' כי אין לי לבקש שכר על המצות כי עשיתי באהבתי אותם כמ"ש כי ששון לבי המה ואין אני מבקש אלא מתנת חנם כחסדך חיינו:

כב

(כב) וטעם השני הוא מ"ש דהמע"ה אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו ענינו כי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ונא' כי אנכי אל קנא וגו' ועושה חסד לאלפים וגו' והוא ענין מ"ש חז"ל ישראל קרוים בנים וקרוים עבדים בזמן שעושין רצונו של מקום קרוים בנים ובזמן שאין עושין רצונו של מקום קרוים עבדים והוא דבר מוכרח כי מדת העבד המשמש את רבו כראוי אין על הרב חיוב תשלומי שכרו כי עבדו הוא ואם לא ישלים עבודתו יתחייב בעונש והיפוכו במדת הבן לאביו אם יעשה עבודתו כראוי ראוי לשלם שכרו כמ"ש חז"ל במצות הבן על האב ומצות האב על הבן ואם לא ישלים עבודתו אין להעניש אותו כ"א מחמת מצות הבורא בכיבוד אב וכיון שאמר הש"י כי אנכי ה' אלהיך אל קנא להעניש על מניעת עבודתו היינו מפני שאנחנו חייבי' לעבדו מדין עבד כדכתי' כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים מבית עבדים וכן הוא בדורי דורות כמ"ש אלו לא הוציא הקב"ה אבותינו ממצרים הרי אנו וכו' והי' ראוי מזה בקיו' המצו' אין חיוב שכר עליהם כמדת העבד כיון שאמר הש"י ועושה חסד לאלפים שנותן שכר לשומרי מצותיו ע"כ צ"ל דכשעושין רצונו של מקום קרוים בנים אף שיש עלינו דין עבדות חסד ה' הוא להיותינו כבנים וז"ש שתים זו שמעתי כי עוז לאלקים כי במדת הדין עוז כבודו עלינו לעבוד אותו ולקבל אדנותו כמו שידוע ששם אלקים מורה על שם אדנות וממילא מובן כי לך ה' חסד כי אתה תשלם כיון שמחויב לעשות מצד עבדו' הרי דאין מקום לצדיקים לבקש שכר כ"א מתנת חנם:

כג

(כג) והטעם השלישי כי פועל השכיר המבקש שכר בעד פעולתו הוא בעבור השבח והנאה שהגיע תועלת להמשכיר ודבר זה אינו במצות הבורא יתברך כמו שנאמר אם יצדק מה יתן לך ואם יחטא מה יפעל לך וכיון שאין בו תועלת אלא לאדם עצמו כמש"ה את אלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל אדם שמצות עשה ול"ת הם אברי אדם וגידיו כידוע אין לבקש שכר עליו. ויש לפרש בזה מ"ש אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם כמבואר בפנים. דף מ"ם ע"א ע"ש באורך:

כד

(כד) וטעם ד' כי יש להבין מה שהזכיר מרע"ה מתנת חנם בתפילתו על חיים חיותו מפני שאחז"ל דע שמתן שכרן של צדיקים לעוה"ב ועוד אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא שאחז"ל שאכלין פירות בעוה"ז וקרן קיימ' לעהו"ב והיינו בשביל המתנת השכר כל ימי חיותו בעוה"ז נותן לו פירות וזהו בשאר בקשות אבל בבקשות החיים עצמו לא יתכן לומר שיתן לו החיים בשביל המתנת השכר לעוה"ב כיון שהשכר מוכן לשלם לו מיד בבוא נשמתו למעלה כמ"ש הש"י למרע"ה רב לך כמו שפירש"י הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון לך ואיך יאמר שיתן לו החיים בעד הפירו' כיון שמוכן לו התשלומין מיד ובזה מובן מ"ש מרע"ה בפ' נצבים ומל ה' אלהיך את לבבך וגו' למען חייך פי' כי מתנת החיים עצמו הוא מתנת חנם שאין לתלות בשכר הפירות אלא מתנ' מאהבתו יתברך שאהב אותך כמו כן יתחייב אהב' הש"י בכל לבבו ובכל נפשו וכן תקנו בבקשות התחנונים והסר ממנו מכת המות כי רחום אתה כי כן דרכך עושה חסד חנם בכל דור ודור דהיינו שאין לבקש בקשות החיים עצמו בשביל פירות המצות כ"א במתנ' חנם ומזה למדו הצדיקים בכל בקשות שאין לבקש שכר בשביל המתנת השכר לעוה"ב כיון שהש"י נותן חיותם במתנת חנם איך יבקשו בעבור זה הפירות:

כה

(כה) עוד טעם ה' ע"פ מה שפירשנו מ"ש דהמע"ה בסי' ח' על כן לא יקומו רשעים במשפט וגו' כי יודע ה' וגו' כבר פרשנו אותו בפתיחת מסכ' כתובת ע"ש ועוד יש לפרש שכבר הקשו כיון שהקב"ה יודע עתידות א"כ למה יהי' שכר ועונש כיון שלא הי' הבחירה ביד אדם לשנות מידיעת הש"י אך באמת לא יתכן זה אלא בשכר הצדיקים אבל בעונש רשעים כיון שאחז"ל כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר אבל לרעה חוזר כ"ש שהידיעה לרעה אינה מתקיימת ויכולה לחזור בבחירו' האדם לטוב וז"ש שאין טענה לרשעים בעונש המשפט כי יודע ה' דרך צדיקים שהוא ידיעה לטובה אבל דרך רשעים תאבד א"כ מעשה הצדיקי' באמת הוא מחמת ידיעת הש"י לטוב' לכך אמרו מתן שכר של צדיקים שבאמת הוא מתנה וגם זה הוא בכלל מ"ש לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו פי' כאילו הוא הבוחר במעשיו ובאמת שהי' הכרח מחמת ידיעת הש"י:

כו

(כו) הטעם הששי דכתיב מי הקדמנו ואשלם כי א"א לאדם לשלם הגמול הטוב מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות הטובות שעשה עמנו וזהו מ"ש דהמע"ה מה אשיב לה' כל תגמלוהי עלי פי' כל הגמול הטוב שעשה הש"י עמדי עדיין הוא מוטל עלי ואין אני יודע במה אשיב לו על כל הגמולות שעברו ויש לפרש בזה מ"ש מרע"ה ומל ה' את לבבך לאהבה את ה' בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך כי הקדמת כל הטובות הוא מה שנותן הש"י החיות לאדם ואח"ז יתמיד בו הטובות בכל עת ובכל שעה הרי שהחיות הוא ההקדמה לכל הטובות ועבודת האדם להש"י המובחר שבו הוא מסירת הנפש בשביל קדושת שמו יתברך כמ"ש בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך הרי שהגדולה שבעבודת האדם הוא החיות והוא הקדמת הטובות של הש"י וז"ש בכל נפשך דהיינו מסירת הנפש הוא למען חייך שהוא גמול החיו' מאת הש"י לבד א"כ איך יצדק שיבקשו שכר בעבור עבודתם כי אין מספק לגמול הטובו' שעברו מאת הש"י אלא שמצינו גבי יעקב אבינו ע"ה דכתיב וידר יעקב נדר לומר אם יהי' אלקים עמדי וגו' וכן אמר דהמע"ה נדרי אשלם וכן מצינו ביונה הנביא אשר נדרתי אשלמה דהיינו משום שאין לבקש בשביל שכר עבודה שעשה כבר אלא שמקבל על נפשו לעבוד אותו בכל כוחו אשר ימצא לו ובזה יש לפרש נמי מ"ש בתחנונים והסר ממנו מכת המות כי רחום אתה כי כן דרכיך עושה חסד חנם לפי שאחז"ל בברכות דף ח' על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא וגו' זו מיתה וקבורה פירש"י מיתה יפה ונחה וכיון שכתבנו שאין להתפלל בשביל שכר המצוה שעבר הלא בשכר קבלת עבוד' לעתיד וזה לא שייך בו מיתה וקבורה דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות והיינו דאמר והסר ממנו מכת המות היינו מיתה קשה כמ"ש חז"ל בברכות וכיון דעל בקשה זו לא שייך העבודה לעתיד ע"כ אמר כי כן דרכיך עושה חסד חנם:

(כז) טעם זי"ן ע"פ מ"ש בילקוט בר"פ תזריע שאל את ר"ע איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם א"ל של בשר ודם נאים וכו' א"ל למה אתה חלים א"ל אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל לכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בו"ד נאים משל הקב"ה הביא לו שבולים וגלוסקאות אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בו"ד אין אלו נאים א"ל הואיל והוא חפץ במילה למה אינו מהול ממעי אמו א"ל לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא לצרף בהם וכך אמר דוד כל אמרת ה' צרופה ואומר אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו עכ"ל יש להבין תשובת ר"ע דאין להעלות על הדעת שיהי' מעשה בו"ד נאים יותר ממעשה הש"י וגם צריך להבין המשל משבולים וגלוסקאות ונרא' לפרש משום דאי' בפרקי דר"א דאדם הראשון נברא מהול וכן ושמע בסנהדרין אה"ר משך בערלתו הי' משמע דבתחילה נברא מהול וכשחטא נמשך ערלתו הרי מה שציוה למול אינו אלא לתקן מה שקלקל אה"ר וכן הוא בשבולים וגלוסקאות שקודם חטא אה"ר היתה הארץ מוציאה גלוסקאות בלי פסולת וכן יהי' לעתיד כשיתוקן לגמרי חטא אה"ר אחז"ל שעתידה הארץ שתוציאה גלוסקאות אלא לאחר שחטא נתקללה האדמה כדכתיב קוץ ודרדר תצמיח לך בזעת אפיך וגו' וכמ"ש חז"ל כמה יגיעות יגע אה"ר עד שמצא פת והיינו שהשיב ר"ע שמעשה בני אדם נאים דהיינו לתקן אחר שנתקלקל בעבור האדם וכן הוא המילה לתקן מה שנפגם ע"י חטא אדם וע"ז שאל נהי דבאה"ר עצמו יתכן לתקן מה שקילקל אבל אותן הדורות הבאים הנולדים במעי אמן למה הם ערלי' וע"ז השיבו כי לא נתקן חטא אה"ר עד ביאת משיחנו כי לא פסקה זוהמת הנחש ובכל הדורות ע"י קיום התורה והמצות הוא מצרף ומברר להתטהר מזוהמת הנחש וז"ש שהמע"ה בקהלת כי אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבות כי זוהמת הנחש היא מצרף ומתטהר בדור אחר דור ע"פ דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה עד ביאת משיח צדקינו א"כ כל הנולדים תולדותם בחטא אה"ר וכן אמר ירמיה הנביא ע"ה לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינ' כי אם איש בעונו ימות כל האדם האוכל הבוסר תקהינה שינו פי' שלא יאמר שהמיתה הוא בחטא אה"ר שאכל מעץ הדעת אלא כי הזוהמה ההיא היא מושרשת בכל הדורות והוא מ"ש חז"ל הקנאה והתאוה והכבו' מוציאין האדם מן העולם שהוא חטא האדם כמבואר אצלינו בכמה מקומות בחידושי תורה לכך נולדו ערלים והוצרכו לתקן להיות כתחילת בריאת אה"ר ולפ"ז אין מקום לצדיקים לשאול שכר בעבור קיום המצות כי כל המצות לא נתנו אלא לצרף ולטהר מחטא אה"ר להיות כמעשה יצירת הקב"ה אה"ר. ויש לה בין בזה יותר מש"ה לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו פי' כיון שלאחר קיום כל המצו' אינו אלא כמעשהו כמו שעשה הש"י את האדם בתחילת בריאתו איך יחויב שכר על תיקון קילקול עצמו ובודאי כל תשלומי שכר הוא מתנת חנם וכן מצינו שאמר דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי והוא המושרש באדם בתחילת תולדתו וכתב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ופירשו חז"ל משננער ממעי אמו כבר כתבנו בזה בפתיחה דמס' כתובת ע"ש:

כח

(כח) בזה אמרנו לפרש מ"ש שהמע"ה בקהלת סי' ד' טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד כי מבית אסורים יצא למלוך כי גם במלכותו נולד רש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו אין קץ לכל העם לכל אשר הי' לפניהם גם האחרונים לא ישמחו בו כי גם זה הבל ורעיון רוח פירש"י ילד מסכן וחכם הוא יצר טוב. ויש לפרש מסכן לשון לימוד כמו שפירש"י באיוב ס' כ"ב הלאל יסכן גבר כמו ההסכן הסכנתי והיינו שמלמד את האדם בדרך הטוב והישר.

עוד פירש"י שם מלשון הניי' כמו ותהי לו סוכנת והיינו שנהנה ושמח בחלקו. עוד יש לפרש מסכן לשון אוצר כמו ערי מסכנות כדכתיב יראת ה' היא אוצרו וכתיב להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

ומ"ש מלך זקן וכסיל לפי מה דאיתא בירושלמי אם יהיו חטאיכם כשנים כפי שנותיו של אדם. נראה פירושו משום דבטבע האדם יצרו משתנה בערך שנותיו כי בתחלת ילדותו יסיתהו יצרו בדברי תוהה והבל ומעשה תעתועים כמו הצחוק והיתול וכשיגיע לימי בחרותו ישכיל ויבין כי הבל המה וימאס בעיני שכלו לנטות אחר ההבל אז יסיתהו יצרו לנטות אחר הבצע להרבות הון כמאמר הכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף ונאמר ויגיעכם בלא לשבעה כי כל מה שהוסיף הון יוסיף תאותו בכסף משנה ויצר הרע הזה נקרא ג"כ ילד רש שאינו שמח בחלקו והוא הפך ממ"ש איזה עשיר השמח בחלקו ובהפכו נקרא רש כמש"ה יש מתרושש והון רב ונקרא ילד כיון שאינו בא אלא בגדלותו אמנם מי שיתגבר עליו יצרו הרע נם בימי בחרותו לפנות אל רהבים ושטי כזב לאחוז במדת השחרות וילדות ולא ישליכהו כמש"ה גם כי יזקין לא יסיר ממנו והמדה הרעה הזאת נקרא מלך זקן וכסיל כי מבית אסורים יצא למלוך שהוא מחמת זוהמת תולדתו וכיון שעודנו מחזיק בטומאתו גם כי ילוה אליו תאות הממון נקרא מלך זקן וכסיל וז"ש כי גם במלכותו נולד רש והוא דבר שנאוי בעיני ה' שאין יצרו לפי ערך השנים וכענין שאמרו שהקב"ה שונא זקן מנאף שהוא מתגרה ביצרו אף שאינו בערך השנים ואחר זה אמר ראותי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני לבד דהיינו שמניחים חיי עולם שהוא התורה הקדושה שנקראת שמש ומבלים ימיהם באסיפת הון שאין בו שביע' כמ"ש חז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו וז"ש אין קץ פי' אין בו סוף ותכלית כי יותר שמרבה הונו כן יוסיף ויכפול תאותו וז"ש שלא ישמע ליצרו בהטעותו כי כשיכפל ויקח בידו כסף משנה ישבע ממנו יסתור דבריו בדורות שלפניו שרדפו אחר ההבל כל ימיהם ולא מצאו ידי שביעה ולא שמחו בחלקם כל ימיהם וממנו ילמוד כי גם הוא כמו כן אם ישמע ליצרו לא ישבע ולא ישמח בחלקו לעולם והיינו דאמר כמו שלא הי' קץ ושביעה לאשר הי' לפניה' כמו כן גם אחרונים לא ישמחו בו וגם זה הבל ורעיון רוח:

כט

(כט) ובענין זה פי' מ"ש ישעי' הנבי' בסי' ה' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמי' חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר ענינו כי אף שאמרו גדולה עבירה לשמה דהיינו שיבוא מזה מצוה לשמה אבל אם אותה מצוה כוונתו שלח לשמה כיון שתחלתו וסופו בעבירה דהיינו כשמסית היצה"ר לעבירה באומרו שהיא עבירה לשמה שיבוא מזה מצוה וכמש"ה אלהים זדים קמים עלי ועדת עריצים בקשו נפשי ולא שמוך לנגדם פי' שלא שמו אותך כמתנגד להם באומרם גדולה עבירה לשמה והם הפורקים מאליהם עול תורה להיות מיושבי קרנות באמרם גדול הנהנה מיגיע כפיו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך דהיינו אף שמבטלין מן התורה היא עבירה לשמה להחיות נפשם ונפשות ביתם והוא צדקה בכל עת אבל אם כוונתם למלאות בטנם בתענוגים ולהרבו' עושר וכבוד הרי דסוף כוונתם הוא שלא לשמה אף דיש בזה פרנסת אנשי ביתם שהוא מצוה מ"מ כיון שתחלת כוונתם וסוף כוונתם הוא בעבירה וז"ש הוי האומרים לרע טוב הוא עבירה לשם מצוה ואותה מצוה עצמה אין כוונתם לשם מצו' אלא לעבירה וז"ש ולטוב רע והיינו שפרט הכתוב יגיע כפיך כי תאכל שלא יהא כוונתם אלא להספקת פרנסתם לבד כמ"ש חז"ל הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה וז"ש הנביא למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה פי' שכוונתם בשביל להרבות כסף ולא בשביל לכלכל ביתם לחם לפי הטף וזהו בלא לחם דהיינו הספקת פרנסה לבד ואמר ע"ז ויגיעכם בלא לשבעה דאם הי' כוונתם בשביל לחמם הי' בו שביעה כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו אבל כיון שכוונתו להרבות כספו ע"ז נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף ואמר לשון למה תשקלו כסף כי אם כוונתו לשם שמים לבד המקום יהי' בעזרו כמש"ה לא יתן מוט לצדיק אבל אם כוונתו להרבות כסף הוא במשקל אם ירויח או לא ירויח הרי שאוחז בחי' השעה שאינו בטוח בו ואין בו שביעה ומניח התורה שהיא חיי עולם והי' ה' מבטחו שישלם לו שכרו ויש בו שביעה כמש"ה תודיעני אורח חיים שובע שמחות וגו' ועמ"ש עוד בזה בפתיחה דמס' כתובות לפרש באופן אחר:

ל

(ל) ואמר עוד שמים אור לחושך וחושך לאור ענינו למ"ש הרמב"ם במה שמצינו באה"ר כשאכל מעץ הדעת ותפקחנה עיני שניהם וכי בשביל החטא נתחכם יותר אלא הענין הוא שקודם החטא הי' לי עינים רואות ראי' רוחניות כמ"ש שהי' רואה מסוף עולם עד סופו והוא ראיית עיני השכל הפנימים בעיון השכל האמיתי אשר כל הבלי עוה"ז אינם נחשבים לכלום לכך לא השגיח בהיותו ערום בגופו אלא שהיתה נשמתו מלובשת במצות ה' אבל אחר החטא נחשך עיני השכל הפנימים ונפקחו עינים החיצונים הגשמים וחששו ללבוש גופם ולא חששו ללבוש נשמתם כמו שפירש"י מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה ועמ"ש בפתיחה דמס' כתובת לפרש בזה מ"ש דהמע"ה גם חושך לא יחשיך ממך וגו' כחשיכה כאורה כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי וז"ש מרע"ה לא הי' לכם לב לדעת ועינים לראות והיינו דכתיב לעתיד כי עין בעין יראו בשוב ה' את ציון פי' עינים הפנימים כדכתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול וגו' ונא' כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וכן נאמר במתן תורה כי עין בעין נראה אתה ה' וגו' שהם עינים הפנימים להשיג אור גדול לא כן הרשעים בחושך ידמו והמשל ע"ז כי בהיות אדם בחושך אפילה ורואה עץ נרקב. תדמה לו כאילו הוא מאיר ובבוא אור היום רואה שהוא עץ נרקב כן הוא חכמת החיצונית בעיני הרשעים ידמה לאור השכל אבל בהאיר עינים האמיתים נראה שהוא סכלות אין בו ממש והוא ענין מש"ה וימנע מרשעים אורם ויש לפרש בזה מש"ה ישית חושך סתרו שהאור הגנוז הנסתר מעינים הגשמיים ישית להם כחושך והוא מחמת עוורון עיניהם ולו חכמו ישכילו זאת אלא שאין מבינים זה שהם יושבי חושך כמ"ש דהמע"ה בתהלים סי' פ"ב לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו פי' שאינם מבינים הליכתם בחושך והוא חושך כפול שאינו רואה את החושך ויש לפרש בזה מ"ש בתוכחה והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפילה היינו חושך כפול שהוא עיור שאינו רואה את האפילה וז"ש שמים אור לחושך וחושך לאור:

לא

(לא) ומ"ש שמים מר למתוק ומתוק למר לפי פשוט' דברי תורה נאמר בהם מתוקים מדבש ונופת צופים והתאוה נאמר בה אשה רע מר ממות ויש לפרש עוד באדם שחננו ה' בשכל טוב בידיעת תורתו אשר אם ישקיד ויתמיד בחכמת התורה יצליח ויעש' פרי כדכתיב אורח חיים למעל' למשכיל ללמוד וללמד ראוי לו לבטוח בה' ולשעון באלקיו כי לא יבצר ממנו פרנסתו ולכלכל את ביתו כמ"ש חז"ל כשעוש' אדם רצונו של מקום מלאכתו נעשה ע"י אחרים ויעורר ה' לבות נדיבי לב המתנדבים בעם ה' לכלכל מסת פרנסתו ואם יבוא יצרו אליו בטענת תרמיתו במאמר היונה תהא מזונותי מרורים כזית בידך ואל תהיו מתוקים כדבש ע"י בשר ודם ויפנה מתורתו להיות מיושבי קרנות ואחר זה מתגבר יצרו עליו לבלתי ישא ויתן באמונה ויגנב לב הבריות באונאתם ובהטות' במדה ובמשקל ובמשורה אף כי אמרו חז"ל כל מזונותיו קצובים בר"ה ומה שירוויח בגניבתו הי' מרויח בדרך היתר כפי הקצוב לו בר"ה אך יצרו מתגבר עליו כמאמר החכם מים גנובים ימתקו הרי שבתחילה עשה מתוק למר ואח"כ עשה מר למתוק:

לב

(לב) אמנם אחז"ל עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי כבר כתבנו בפתיחת מס' כתובת מ"ש הרא"ש דהא דאין מברכין בתורה כשעוסק במו"מ ואח"כ יושב ולומד משו' דאף כשהוא עוסק במו"מ דעתו על למודו והוא מש"ה בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחתיך שלא יאמר האדם אם לא יסור דברי תורה מלבו לגמרי ויהי' מחשבתו לשמים אולי יטעה במו"מ ע"ז אמר והוא יישר אורחתיך וחפץ ה' בידו יצליח וז"ש דהמע"ה כ"א בתורת ה' חפצו וגו' אפי' בשעה שעושה חפיציו ואמר ע"ז וכל אשר יעשה יצליח ויש לפרש בזה מש"ה יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ואחז"ל בדבר הסמוי מן העין דהיינו אף שלא ישום כל עיני שכלו בעשיית חפציו יצו ה' ברכתו ויצליח וזה בדבר הסמוי מן העין אבל בעת עסקו בתורה יעשיהו קבע שתהי' מחשבתו פנוי' לעסק התורה בלבד וזהו מ"ש חז"ל בפ' והי' אמונת עתך ששואלים נשאת ונתת באמונ' קבעת עתים לתורה שבשעת מו"מ יהי' לבו בטוח באמונ' הש"י ויהי' דעתו על למודו כמ"ש הרא"ש אבל בעת עסקו בתורה יעשנה קבע ויסיר מלבו כל טורד עסקיו:

לג

(לג) עוד אחז"ל בברכות דף ה' אמר ר"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתור' שנאמר אמרו בלבבכם וכו' ואם לאו יקרא ק"ש שנא' על משכבכם וכו ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה נר' לפרש ענינו לפמ"ש מרע"ה החיים והמות נתתי לפניך ובחרת בחיים וגו' וע"ז אמר דהמע"ה ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי ופרש"י אתה הוא אשר הנחת ידי על החלק הטוב שנאמר החיים והמות וגו' ואומר את זה בחר לך. לכאורה יפלא מה צריך לזה עצה וכי מי הוא אשר יבחר מות מחיים. אמנם הענין הוא כי לכבוש את יצרו הרע הוא בשני ענינים הא' בזכרון האד' בשורש נשמתו שהוא חלק אלהים חיים ממעל ונאצל ממקור החיים ואחריתה אליו תאסף כמ"ש דהמע"ה כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספיני ענינו כי הגוף הוא חלק מאביו ואמו כמ"ש שלשה שותפין יש באדם והם כלים ונפסדי' אבל חלק הש"י אליו תאסף וז"ש וה' יאספיני ועתידה ליתן לפניו דין וחשבון כדי להתטה' ולהתקדש לחזור לשורשו העליון וז"ש ה' מנת חלקי שהוא חלק אלקי ממעל וכוסי שהוא לשון חשבון וכפי' רש"י שם דהיינו שעתיד' ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה והתעוררת הזה הוא חיות הנשמה כדכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים וגו' והבחינ' הב' לכבוש יצרו בזכרון יום המות כי יתעצב בשפלות הגוף ומרירו' אחריתו כדכתי' ואחריתו כיום מר והוא הענין מ"ש חז"ל בקידושין דף מ"ם אם ירא' אדם שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים כמו שיבואר שם בס"ד אך הפרש גדול בין שני הבחינות אלו כי בבחינה ראשונה הוא הדביקות בתורת ה' ובשורש כנסת ישראל ע"ז נאמר אז תתענג על ה' וכתיב עוז וחדוה במקומו וז"ש הנה נותן לפניך שתי דרכים להכניע את יצרך האחד הוא בחינה ראשונ' שהוא הדביקו' באלקים חיים ע"י התורה וק"ש שהוא מסירת הנפש אל ה' וכמ"ש בזוהר הקדוש כי הדביקות התור' הוא הדביקו' בש"י דהוא ואוריית' חד כמ"ש לעיל וזהו ובחרת בחיים והיינו דאמר ה' מנת חלקי וכוסי כנ"ל בזה אתה תומיך גורלי:

לד

(לד) וז"ש ישעי' בסי' נ"א אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן ותשכח ה' עושיך וגו' ענינו כי עיקר הנחמה לעתיד בהגלות כבוד ה' לשמוע שנית אנכי ה' אלקיך כמו שהי' במתן תורה כמ"ש לעיל בשם מדרש שמואל דרבנן אמרי אין הואיל אלא לשון שבועה פירשנו לעיל דהיינו בכפילו' אנכי ה' אלקיך במתן תורה וכן לעתיד דכתיב ראו עתה כי אני אני הוא וגו' הוא עיקר הנחמה וע"ז אמר מי את פי' וכי עיקר אדם הוא הגוף שתיראי מאנוש ימות שהוא הבחינה השני להכניע יצרו בזכרון יום המות ובן אדם שהוא חלק אביו ואמו אשר חציר ינתן ותשכח ה' עושך שהוא הנשמה שהית חלק אלקי ממעל:

לה

(לה) וזהו שתקנו לומר בכל יום אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתינו שהוא חוט המשולש לבחור בחיים שהוא דביקות הנשמ' בשורשה באלקי' חיים האחד מה טוב חלקינו שהנשמה היא חלק אלקי ממעל ומה נעים גורלינו כמ"ש אתה תומך גורלי כי ה' הטוב בעצתו ינחני הבחירה הטובה ומה יפה ירושתינו הוא הברית כרותה לנו מאבותינו כמ"ש רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם וגו' וז"ש אתה תומך גורלי חבלי' נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי פי' ירושת נחלה היא לנו מאבותינו וז"ש רז"ל אם יכול לנצח את יצרו בתורה וק"ש מה רב טובו אך אם גבר עליו יצרו כ"כ מבלתי הנצחו בתורה וק"ש בהכרח יכניעהו ביום המות כבר כתבנו בזה בפתיחה דמס' כתובות לפר' מ"ש דהמע"ה בתמני' אפי' מפקודיך אתבונן ע"כ שנאתי כל אורח שקר לפמ"ש חז"ל שיצר הרע בתחילה דומה לאורח דכתיב ויבוא הילך לאיש עשיר וגו' אז יכול להכניע בתורה וז"ש מפקודיך שהוא התורה אתבונן לדחות מעלי האורח השקר וכן אחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבה"מ והיינו בתחיל' פגיעתו שדומ' לאורח אז בעסק התור' יכיר נוולתו כמ"ש אם אבן הוא נמוח אבל אם כבר נתגבר עליו יצרו אז בהכרח להכניעו ביום המות:

לו

(לו) ובזה פרשנו מ"ש חזקי' המלך בישעי' סי' ל"ח הנה לשלו' מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי והוא על דרך שאמר עקבי' הסתכל בג' דברי' ואין אתה בא לידי עביר' וכו' דע מאין באת מטפ' סרוח' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כבר כתבנו כי המובחר הוא בחשבו בשורש נשמתו להיות זכה ונקי' ליתן דין וחשבון ורמז במ"ש מר לי מר ג' דברים אלו דהיינו מאין באת מטפ' סרוח' והוא עצבון הנפש בשפלו' גופו גם לשון מר הוא לשון טפה כדכתי' הן גוים כמר מדלי וגם בחשבו ולאן אתה הולך דכתיב ואחרית' כיום מר אבל בחשבו בשורש נשמתו שממנו נחצב' ואליו תאסף הוא נקרא לי שהוא שורש אמית' חיותו כדכתי' ואבדיל אתכ' מן העמי' להיות לי והוא מ"ש התנ' אם אין אני לי מי לי דהיינו כשאין אני חושב בשור' נשמתי שהוא עיק' חיות' אין שום דבר לי וז"ש הנה לשלו' להשקיט מלחמ' יה"ר הוא בי' בחינו' מר הוא תחיל' לידתו ולי הוא שור' נשמתו שהוא אמית' עצמותו מר שהוא יום המות ואמר ע"ז אתה חשק' נפשי משחת בלי כי רצון הש"י הוא למלט נפשו משחת בלי דהיינו שורש נשמתו כמ"ש אתה תומיך גורלי:

לז

(לז) ונראה עוד כי אמרו חכמים ג' תקנות אלו לפמ"ש חז"ל הקנא' והתאו' והכבוד מוציאין את האדם מן העולם הם בחינות ג' עבירות ע"ז ג"ע ש"ד כי הכבוד וגסות הרוח אמרו כי המתגאה כאילו עובד ע"ז והתאוה הוא בחינת גילוי עריות והקנאה הוא בחינת ש"ד ואם גבר עליו היצה"ר בבחינת התאוה יכבשיהו בעסק התורה שהוא משבר כח התאוה כמ"ש כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ענינו כי לא יזכה בכתר תורה עד כי יפנה תאות הגופניות מלבו ויסתפק באשר ימצאיהו הש"י אם רב אם מעט וכן כתבו התו' בכתובות דף ק"ד בד"ה לא נהניתי אפי' באצבע קטנה דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תור' לתוך גופו יתפלל שלא יכניסו מעדנים לתוך גופו וכו' כבר כתבנו שם בחידושינו מענין זה והוא בחינת יעקב אבינו דכתיב ויעקב איש תם יושב אוהלים כי במיעוט תאותו לא הי' חסר לנפשו כלום כמו שפירש"י מ"ש יעקב וכי יש לי כל כדכתי' כי אין מחסו' ליראיו לכך הי' נקרא איש תם ועי"ז הי' יושב אוהלים של תורה ואם יגבר עליו יצרו בקנאה שהוא מדת הגבורה ואכזריו' יכבישהו בהיפוכו שהם גבורת אלקים קדושים בק"ש שהוא מסירת נפשו אל ה' והוא בחינת עקידת יצחק כמבואר בזוהר ובמדרשים ואם יגבר עליו יצרו במדת הכבוד והגאוה יכבשיהו בזכרון יום המות והיינו דכתיב אין שלטון ביום המות ויש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו' וזכה למידת הנשתוה שיהי' שוה אצלו הכבוד והקלון וע"ז אמר אם לא שויתי ודוממתי כשרצה היצה"ר לדחותו ומדת המשתוה לרדוף אחר הכבוד ודוממתי שהוא זכרון יום המות כמ"ש ודומו סלה שהוא זכרון יום המיתה והוא מדת אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר ויש לפרש בזה מש"ה וזכרתי את בריתי יעקב היינו זכות התורה כנ"ל ואף את בריתי יצחק היינו זכות ק"ש שהוא מסירת הנפש ואף את בריתי אברהם היינו זכות הענוה שאמר ואנכי עפר ואפר כמ"ש חז"ל גדול הנאמר באברהם וכו' ואמר ע"ז והארץ אזכור כי ארץ ישראל הוא בחינת ביטל שלשה דברים אלו ביטל הקנאה וש"ד כמ"ש בנדרים דף כ"ב בההוא דשחטי' לחברי' תמה ר' יוחנן מכדי כתיב ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב א"ל ההוא שעתא לא עברינן ירדנא וביטל התאוה וג"ע דכתיב בפ' אחרי מות אחר פ' העריות ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם וכן בחינת הכבוד וע"ז כמ"ש חז"ל בכתובת דף ק"י ע"ב ועמש"ש בזה כל הדר בא"י כאלו יש לו אלהי שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים וכל שאינו דר וכו' והיינו דכתיב והארץ אזכור:

לח

(לח) עוד יש לפרש מ"ש יעסוק בתורה הוא הנצוח המבחר לבעל התורה כמ"ש משכיהו לבה"מ אם אבן הוא נימוח וא' עוד במס' סוטה תורה מגינה ומצלת מן החטא אך מי שאינו בעל תורה ינצחיהו בק"ש בעונתה כמ"ש בברכות דף יוד ע"ב גדול הקורא ק"ש בעונתה וכו' וכמ"ש יתגבר כארי לעמוד בבוקר בעבוד' הבורא והוא שמירה לכל היו' להיות לו לעזר להתגבר ולנצח את יצרו ואם יסיתהו יצרו להתגרו' בשינה של שחרית ואמר בזה התקנה שיזכור לו יום המיתה כמ"ש בעירובין דף ס"ה ע"א אמרה לי' ברתי' דרב חסדא לר"ח לא בעי מר מינם פורתא אמר לה השתא אתו יומי דאריכי וקטיני ונינום טובא פירש"י יומא אריכי ימים שהוא בקבר וכו' ואף גם ישים לבו מ"ש חז"ל שינה של שחרית הוא מהדברים המוציאין את האדם מן העול' ובזכרון הדברים האלה יתעורר משינתו ויקרא ק"ש בעונתו וזהו תקנתו.

לט

(לט) ואחז"ל יפה שעה אחת בעוה"ב מכל חיי עוה"ז ויפה שעה אחת בתשוב' ומ"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. יש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה בתהלים סי' פ"ד כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלקי מדור באהלי רשע פירש"י מאלף שנים יש לפרש מ"ש ויכל חיי עה"ז היינו אפי' אם יחי' אלף שנים שא"א לאדם לחיות יותר כמו שפירש"י בתהלי' סי' צ' כי אלף שנים בעיניך וגו' שנגזר על אדם ביום אכלך ממנו מות תמות הוא יומו של הקב"ה אלף שנים ופירשנו בזה מש"ה שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבע' פירש"י לשון ריבוי שביעו'.

ובחידושי תורה כתבנו שהוא מספר כל חיי אדם בעוה"ז שהוא אלף שנים ואי' בר"פ בן סורר קטן פחות מי"ג שנים אינו מוליד נמצא שא"א לאדם לראות שמנה ושבעים דורות כי מספר שבעה ושבעים דורות שכל דור הוא י"ג שנים עולה אלף ואחד וא"א לאדם לחיות יותר והיינו דקאמר מאלף שנים שהוא כל חיי עוה"ז ומ"ש מכל חיי עוה"ב היינו לרבות שמלבד חלק הצדיק בעוה"ב נוחל גם חלק הרשעים בעוה"ב ועל זה אמר שטוב לנו הסתופף בבית ה' דהיינו בתורה ובמ"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב אף שינחל גם חלק הרשעים בג"ע והיינו מדור באהלי רשע:

מ

(מ) והנה יש לפרש מ"ש חז"ל בשבת דף ל"א והי' אמונת עתך וגו' אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפרי' ורבי' צפיתה לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר כו'. יש לפרש כל הענין בתלמוד תורה כבר כתבנו בפתיחה דמס' כתובות כי הלימוד התורה מתחלק לשני בחינות לגירסא ולסברא וכמ"ש חז"ל בר"פ קמא דמגילה יגעת ומצאת תאמין לא אמרן אלא לחדודי אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא ושניהם צריכים זה לזה כתבנו שם שזה שאחז"ל אם אין קמח אין תורה שהמשילו חז"ל דקדוק ובירור הלכה על מכונה לקמח הנטחן לברר האוכל מתוך הפסולת ומי שאינו יגע בזה אחז"ל דלא חש לקמחא וע"ז אמר שהמע"ה זממ' שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם כי ענין עסק התלמוד והלכותי' נקרא שדהו כדכתיב בקהלת סי' ה' מלך לשדה נעבד פירש"י לבעל תלמוד שהוא מסדר לפניו הוראת איסור והיתר טומאה וטהרה ודינין. ואמר מפרי כפי' נטעה כרם היינו מו"מ של הלכה הדומה לפרי הכרם כמ"ש בכרם ביבנ' ואמר ע"ז חגר' בעוז מתני' על לימוד התלמו' כמתניי' המעמידי' את האד'. ותאמץ זרועותי' היינו היגיע' והאימון במו"מ של תור' שהוא חידוד השכל להבין שורש הלכה וזהו ותאמץ זרועותי' כדאיתא בב"ק דף צ"ב גבי יהודא לא הוי ידע למשקל ומיטרח בהדי רבנן ידיו רב לו כי אילולי זאת גירסתו דומה ללילה וז"ש טעמה כי טוב סחרה פי' מו"מ של תורה למען לא יכבה בלילה נרה והארכנו בזה בפנים דף ל' ע"ב בפסוק שוא לכם משכימי קום וגו' ע"ש.

והנה בתחלת לימוד האדם אף שאין עדיין שכלו עולה יפה לישא וליתן בהלכה אפ"ה אחז"ל ודגלו אף אהבה אפי' לגלוגו עלי אהבה והוא ע"י האמונה כי ברוב הימי' יזדכך שכלו להבין אמיתה של תורה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין ונרא' שזה שאחז"ל בסנהדרין דף כ"ו ע"ב למה נקרא שמה תושי' דברים של תוהו שהעול' משותת עליהם דאף דמו"מ של קטנות הוא דברי' של תוהו חביבי' הם לפני הש"י ויאמין כי ע"י יגיע' זו ימצ' שכל הטוב וזהו נשאת ונתת באמונ'. אמנם עיקר למודו יקבע בגירסא וז"ש קבעת עתים לתורה וכל זה בילדותו אבל כשיגיע לימי בחרותו יזכה לחדש כפי חלקו בתורה כמ"ש ותן חלקינו בתורתיך וכמ"ש אין כל חדש תחת השמש אבל למעלה מן השמש שהיא התורה יש חדש וכל מה שישתדל ויהרהר בתור' יזכה להוליד בשכלו לפרות ולרבות בחידושי תורה ואעפ"כ צריך להתמיד בגירסתו וכיון שאמרו לאוקמי גירסא סייעתא מן שמים היא לכך אמר צפיתה לישועה דהיינו סייעתא דשמיא להיות תורתו שמור בלבו וכל זה בימי בחרותו אבל כשיגדל בתור' יזכ' שירחי' ה' גבולו בתלמידים להרביץ תורה בפלפול התלמידים וז"ש פלפלת בחכמה כי אז יזכה להיות מעיין הנובע במקור החכמה ואף שכבר תורתו משתמר בלבו צריך לקבוע עת לחזור על למודו כמ"ש דדי' ירווך שכל שאתה ממשמש בהם אתה מוצא בהם טעם וז"ש הבנת דבר מתוך דבר הרי כי כל השאלות הם בת"ת בזמני' שונים ובז' מתורץ מה שהק' התו' שם מהא דאמרינן תחילת דינו של אדם על דברי תורה דלפמ"ש קאי הכל על לימוד התורה:

מא

(מא) וכיון שכל המשא ומתן של תור' ועיונה ופלפול התלמידים אינו אלא ביגיע כבר כתבנו בזה בפתיחה דמס' כתובות לפרש מ"ש שהמע"ה אשת חיל מי ימצא וכמ"ש חז"ל למ' נקר' שמ' תושי' שמתש' כחי של אדם ואמרו לא יגעתי ומצאתי אל תאמין וז"ש אשת חיל מי ימצא שיזכה בתורה ולעמוד בכחו וחילו אין להאמין במציאתו ואמר ע"ז רחוק מפנינים מכר' שצריך להתיגע מאוד במו"מ שלה אבל יבטח בה' כי יאזריהו חיל וכח רוחני מן שמי' וז"ש הכתוב וקוי ה' יחליפו כח שמחליפים כח הגשמי בכח הרוחני וז"ש בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר שיבטח בה' שמה שנשלל ממנו כח הגשמי לא יחסר בכח הרוחני עמ"ש שם עוד בזה. ויש לפרש עוד מ"ש אשת חיל מי ימצא הוא תוכחת מוסר בתלמידים שישמשו את רבם כל צרכם כמ"ש חז"ל משרבו התלמידים שלא שימשו כל צרכם וכו' וכמו שמצינו בסוף פ"ק דמגילה דף י"ו ע"ב אמר רב גדול תלמוד תורה יות' מבנין בהמ"ק שכל זמן שברוך בן נרי' קיים לא הניחו עזרא ועלה וכן מצינו בשבחו של יהושע דכתיב בי' לא ימוש מתוך האהל אף שכבר הגיע למעלת גדולות ללמד את אחרים לא מש מתוך אוהל לקבל תורה מפי רבו וע"ז אמר שהמע"ה אמת קנה ואל תמכור שכל זמן שיכול לקני' התורה מפי רבו אל ימנע עצמו מבית מדרשו למכור לאחרים:

מב

(מב) ויש לפרש בזה מ"ש אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי לפי שקראו הקדמונים המשפיע בשם איש והמקבל בשם אשה כבר פירשו חכמינו ז"ל בפ' זה אלף נכנסי' למקרא וכו' יצא אחד להוראה הרי א' מאלף וע"ז אמר ואשה בכל אלה לא מצאתי שיהי' בבחינת מקבל מרבו כל צרכו אלא במעט שקיבל נעשה בבחינת איש והיינו דאמר אשת חיל מי ימצא להיות במדרגות אשה לקבל בכל חילו כמש"ה אמת קנה ואל תמכור אלא בעוד שהוא רחוק מפנינים לקבל פנימיות החכמה כמו שמצינו שאמרו דבר זה צריך לפני ולפנים כבר נעשה מוכר לאחרים וז"ש רחוק מפנינים מכרה לכך צריך התלמיד לקבל בכל חילו וכחו אשר אמצא לו כדי שיתקרב לפנימיות החכמה:

מג

(מג) וכמו כן מצוה על הרב להשפיע לתלמידיו כל עצם פנימיות חכמתו בפנים המסבירות ולא ימנע דבר מתלמידיו כמ"ש חז"ל כל המונע הלכה מפי התלמיד וכו' וכמו שמצינו בקבלת התורה פנים בפנים דיבר ה' עמכם פי' הרצון ברצון כי הרצון נקרא פנים. כדכתיב ישא ה' פניו אליך ומניעת הרצון נקרא סתירת פנים כדכתי' והסתרתי פני מהם וכתיב ושבנו אחור וכן נזורו אחור. וכבר כתבנו בזה בפתיחה דמסכת כתובות לפרש בזה מ"ש ר' יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי ע"ש:

עוד אחז"ל בחגיגה דף ט"ו אר"י תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תור' יבקשו מפיהו וכו' נר' הא דדימה אותו למלאך ענינו דכתיב ונתתי לך מהלכי' בין העומדי' האלה כי האדם נקרא מלאך ע"י עסקו בתור' הוא מתעלה בכל יום ממדריג' למדריג' כדכתיב יום ליום יביע אומר וגו' והמלאכי' נקראים עומדים שעומדי' במדריג' אחת כשע' שנבראו והיינו דכתי' בתהלי' סי' קמ"ח יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעול' פי' שעומדי' לעולם כשעת בריאת' ואמר כי צבא השמים יהללו את ה' על אשר צוה ונבראו לפי שאמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והיינו מפני שהוא עלול לחטוא משא"כ במלאכי' שהם עומדי' במעלתם כתחילת בריאת' יאות להם להלל לה' על בריאתם וכוונת ר' יוחנן שהרב בשע' שמלמד לתלמידיו ישים כל מגמת פניו להעלות את תלמידיו ולהסביר' בפנים יפות ולא יחשוב באותו שעה תועלת עליות עצמו כי חשבו עליות עצמו הוא מניעת עליות תלמידיו וצריך להיות באותו שעה כמלאך הנקרא עומד ולא יחשוב הרב כי בזה יתמעט חכמתו ע"ז נא' בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר כפירש"י בפ' בהעלותך ושמתי עליה' למה משה דומה באותו שעה לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום:

מד

(מד) ולא עוד אלא שאחז"ל מתלמידי יותר מכולם והטעם הוא כי אחז"ל לא מכל רב אדם זוכה ללמוד אלא מחכם שהוא משורש נשמתו והחכם הוא מקבל כל חלקי התורה של תלמידיו ומשפיע לכל אחד חלקו כמו שכתבנו בחידושי תורה בפ' ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א) שאחז"ל זקן ויושב בישיבה וזכה להשפיע לתלמידיו להנחיל לכל אחד חלקו בתורה והיינו דכתיב וה' בירך את אברהם בכל שהוא הי' צינור שקיבל כל חלקי התורה של תלמידיו להשפיע לכל אחד חלקו ופירשנו בזה מ"ש איזה חכם הלומד מכל אדם דהיינו אף שחכם משפיע לתלמידיו מ"מ כיון שהוא מקבל חלקי תלמידיו כדי להשפיע להם הרי הוא כאלו לומד מהן והוא כענין מ"ש חז"ל יותר מה שעשיר עושה עם העני, עני עוש' עם העשיר. כי העשיר מקבל כל חלקי העניים כדי לפרנסם ומ"ש יותר מפני שמה שהוא משפיע לעניים הוא גלוי לעין כל אבל מה שעניים משפיעין לעשיר הוא מתן בסת' שא"י ממי מקבל ולמי נותן שהו הצדק' המובחרת כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכן הוא בחכם הלומד עם תלמידיו כי חלקי החכמה הראוי לתלמידיו הוא מקבל להשפיע להם:

מה

(מה) הנה אחז"ל לא המקום מכבד את האדם אלא האד' מכבד את המקום כשהית' השכינ' על הר סיני נאמ' השמרו לכם וגו' נסתלקה השכינ' במשו' היובל המה יעלו בהר נר' דאין הכונ' שהש"י מכבד את מקומו דזה א"צ לפנים דכתי' ברוך כבוד ה' ממקומו ואין מזה ראיה שהאדם מכבד מקומו אלא הכוונ' הוא לפי שמצינו שקדושת הר סיני הי' יותר מקדוש' ישראל שהוזהרו ישראל מליגע בו ע"ז אמ' שלא יעל' על הדעת שמעלת ההר יות' ממעלת ישראל שהרי לא שרת' השכינה על ההר אלא בשביל קדושת ישראל במתן תור' והראי' ע"ז שהרי אחר זמן מתן תור' נסתלק' השכינה וחזר ההר לקדמותו הרי האדם מכבד את המקום שהרי כל קדושת הר סיני הי' בשביל ישראל אלא שבשעת מתן תור' ששרת' עליו שכינה כדי ליתן התורה לישראל נתפשט ההר מגשמיות יסוד עפר בזוהר ובהירות וחיות רוחני מאוד לשכון עליו כבוד ה' כדכתיב ויתיצבו בתחתית ההר שהיה בו חיות רב מאוד ונעקר מיסוד העפר ועלה למעלה כמ"ש חז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית וכ"ז בשביל קדושת ישראל וקבלת התור'. ובחידושי תורה כתבנו שמשחז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם אין זה מדין עונש אלא מדרך הטבע כיון שלא שרתה השכינה על ההר אלא בשביל קבלת התורה ומכח זה הי' בהר חיו' רב לעמוד באויר למעלה מכל ישראל שהש"י נושא את נושאיו ואם ח"ו היו ישראל ממאני' וחזרו מקבלת התור' ממילא היתה השכינה מסתלק' מן ההר והי' ההר חוזר לגשמיותו ליסוד העפר הנופל לארץ ממילא ח"ו הי' שם קבורתם ויותר מזה אחז"ל שלא נתייחד הדיבור עם משה אלא בשביל ישראל וכשחטאו ישראל דכתיב לך רד אחז"ל לך רד מגדולתך נלמוד מזה לכל חכם אשר הופיע ה' עליו ללמוד וללמד להרביץ תורה לעמו ישראל לא ימנע הטוב להולכים בתמים להנחיל לכל אחד מנת חלקו פנים מסבירו' והתלמידי' ישתו בצמא ממקור מים חיים הם למוצאיהם ויעלו על ראשם מורא רבם כמורא שמים. ואראה לחתום מעין הפתיח' כי בעבור חביבות התור' קראה הכתוב אשת חיל וכן אחז"ל תורה צוה לנו משה מורש' אל תיקרי מורשה אלא מאורסה וכן פירש"י בפ' כי תשא בפ' ויתן אל משה ככלותו ככלתו בלא וי"ו כתיב שנמסרה לו התורה ככל' לחתן. והטעם כי באותו שעה הי' גלוי וידוע לפני הש"י שכבר חטאו ישראל וניתנה לו לבדו ככלתו ובזה פירשנו משחז"ל בפ' ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו' והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה כמ"ש בפנים דף ל"ג ע"ב ע"ש אבל אחר שנתרצה הש"י ניתנו הלוחות שניות למשה בשליחות לכל ישראל והיינו דבלוחות אחרונות כתיב כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברי' ואת ישראל וכתיב בתרי' ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדו' ביד משה ברדתו מן ההר דהיינו שקיבל בתורת שליחות לכל ישראל. ובחידושי תורה כתבנו מה שפירש"י ויהי ברדת מש' כשהביא לוחו' אחרונות ביוה"כ ונר' להבין רצונו בזה דמה ששינה הכתוב ולא כתי' ויתן אל משה וירד כמו בלוחו' ראשונות ועוד כפל הלשון ברדתו מן ההר היינו מפני שנצטווה למסור הלוחות לישראל וכיון שההר הי' רה"י כדין תל המתלקט עשרה מתוך ארב' ומחנ' ישראל הי' רה"ר וקי"ל דיש עירוב והוצאה ביוה"כ לכך כתיב ויהי ברדת ושני לוחות עדות בידו ברדתו מן ההר דהיינו שלא ניתן לו עד שהתחיל לירד וקי"ל דבהטעינו חבירו אפי' נכנס ויוצא כל היום כולו אינו חייב כיון שלא היתה עקירה מרה"י. וה' צבאות יראנו מתורתו נפלאות. עדי יגלה כבודו יתברך עלינו בקץ הפלאות. במהרה בימינו אמן:

ועתה אשא לבבי אל כפים ואתנפל לפני אל בשמים. פניך האר בעבדך יבואונו רחמיך וחסדיך. נשא עלינו אור כבודך חמוקי גנזי רזי סודך סתרי הדר כבוד הודך.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף