ספר המקנה/קידושין/לג/ב
אין ת"ח רשאי לקום מפני רבו אלא שחרית וערבית וכו'. ויש לפרש בזה הפסוק בפרשת יתרו מדוע אתה יושב לבדך וגו' מן בקר עד ערב ר"ל שחין ראוי לעמוד לפניך אלא בבקר ובערב לבד ועיין בחידושי תורה שהארכנו בזה וק"ל:
אמר רבי אליעזר כל ת"ח שאינו עומד מפני רבו וכו'. יש לדקדק מה אריא רבו אפי' זקן נמי כתיב ויראת ותו דמאי קמ"ל קרא דפשיטא דמקרי רשע כיון דעבר על עשה שבתורה כדאמ' לעיל גבי שלא יעצים עיניו אטו ברשיע עסקינן ואפשר לפרש דקרא מיירי במעצים עיניו ומדקאמר אשר איננו ירא והיינו מורא דויראת מאלקיך מיירי במעצים עיניו ומדקרי ליה רשע אף דמשמע דבמעצים עיניו דמיירי ביה קרה דויראת מאלקיך אינו מיקרי רשע כדאמר לעיל אטו ברשיע עסקינן אלא במעצים עיניו עד שלא הגיעו לחיוב קימה ואיך קאמר קרא דטוב לא יהיה לרשע דנקרא רשע, במה שאינו ירא דהיינו במעצים עיניו אלא דהא גופא קמ"ל קרא דברבו החיוב מתחיל משרואה אותו נמצא דבכל ענין שמעצים נקרא רשע כיון דכבר נתחייב מיהו י"ל כפשטא דאף על גב דאמר לעיל דאי לאו דאמר קרא דויראת מאלקיך ה"א דאינו רשע בזה שמעצים עיניו אבל לבתר דכתיב ויראת מאלקיך אם עובר על יראה זו נקרא רשע והיינו דקמ"ל קרא דאשר איננו ירא נקרא רשע ונראה דיש לפרש הא דאמר אביי לעיל נקטינן דאי מקיף חיי הוא בכלל המקרא הזה דהא דרשינן לעיל דויראת קאי גם אזקן שלא יטריח אם כן מדקאמר קרא ולא יאריך ימי' אשר איננו ירא וגומר וקאי על היראה הנזכר בפסוק זה דקאי גם על החכם ממילא משמע דכל מה שאינו מטריח גורם לו אריכות ימי' וק"ל:
שם. איבעי' להו בנו והוא רבו וכו'. לכאורה משמע מכאן דזקן דהיינו חכם אין צריך לעמוד מפני שיבה כמ"ש לעיל בדף ל"ב בתוספות ד"ה מאי שנא וכו' דהא בוודאי כבוד אביו עדיף יותר מכבוד שיבה שהרי בשיבה אין לעמוד אלא בתוך ד"א ובאביו כמלא עיניו ועוד דהוקש כבודו לכבוד המקום וכיון דמיבעי' ליה גבי אביו משמע דמפני שיבה א"צ לקום ולכאורה משמע דה"ה דשיבה אין צריך לקום מפני חכם דהא תרווייהו בחד קרא כתיבי אם כן קשה מאי קמיבעי' לי' בתר הכי אם צריך אביו לעמוד מפני בנו דהא וודאי אביו עדיף משיבה וכיון דשיבה א"צ לקום למה אביו צריך לקום וצ"ל דרבו שאני אף על גב דמשמע הכא דמיירי ברבו שאינו מובהק דהא ר' יהודה לאו לאו רבו מובהק דרב יחזקאל הוי וכן בנו דרבי יהושע א לוי לאו רבו מובהק דריב"ל הוי מ"מ עדיף טפי משאר חכם שהוא מופלג ממנו ונלמד מזה דשיבה צריך לעמוד מפני רבו שאינו מובהק אע"פ שהוא ילד ולפ"ז קשה הא דקאמר שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוי דאפילו מר שמואל קם מקמי' וכו' דמה זה ראי' הא שמואל לא הוי רבו דרב יחזקאל ורב יהודא היה רבו וכיון דהוכרחנו דרבו עדיף מחכם שהוא מופלג בחכמה אם כן מה זה אפי' הא רבו עדיף טפי מחכם מופלג בחכמה ואף שהי' שמואל יותר מופלג בחכמה מרב יהוד' מ"מ י"ל דרבו עדיף טפי ואף דרב יהודה נמי הי' בנו מ"מ אין הכרח דילמא מעלות רבו עדיף טפי והי' נראה מזה כיון דשמואל הי' רבו דרב יהוד' והוי ליה לגבי רב יחזקאל רבו דרבו ועדיף טפי מרבו ולא דמי לאביו דקי"ל דכיבוד אביו עדיף טפי מאבי אביו ועמ"ש לקמן מזה ויותר נראה דמזה ראי' למ"ש הפוסקים דחכם גדול מופלג בדורו דינו כרבו מובהק א"כ י"ל דשמואל הוי לי' חכם מופלג בדורו ואע"ג דרב הוי בבבל שהי' מופלג יותר משמואל כדאיתא בב"ק סוף פרק מרובה מ"מ ר' יהודא לא למד קמי' דמר שמואל עד אחר פטירת רב ובזה מדוקדק הלשון מתחילה חמר ליה שמואל לרב יהודא והדר קאמר דאפי' מר שמואל וכו' ר"ל דאפי' שמואל דהי' מרא דבבל א"כ שפיר הוי אפי' דהא דינא כרבו מובהק ורב יהודא הוי רבו שאינו מובהק כמ"ש לעיל וכ"ש דהוא אביו נמי וק"ל:
ברש"י ד"ה אלא מאי קאמר ליה וכו' אי לאו למילף מיני' הוראה בעלמא וכו' משום דקשי' ליה דאפי' למאי דס"ד דחייב לקום מפני אביו אכתי קשה כיון דמר שמואל הוי קאים קמי' לה היה צריך להזהירו אלא למילף מיני' בעלמא. לולי דבריו ז"ל היה נראה לפמ"ש לעיל דבאביו צריך לקום כמלא עיניו כדאמר לעיל דף ל"א רב יוסף כד הוי שמע קל כרעי דאימא אמר איקום מקמי' שכינה אם כן י"ל דוודאי מר שמואל לא קם מקמי דרב יחזקאל אלא כשהגיע לד' אמותיו והזהיר לר' יהודה לקום משיראה אותו מלא עיניו אבל אי נימא דלא הזהירו אלא משום שהוא בעל מעשי' אם כן א"צ לקום אלא בהגיע לתוך ד' אמותיו ובהא פשיטא כיון דמר שמואל גופא קאי ודוק:
שם הכי קאמר זימנין דאתא מאחורי וכו'. לכאורה משמע מכאן כשהוא יושב לפני רבו אין לו לקום מפני חכם אחר שהוא מופלג ממנו מפני שאין זה כבוד רבו לקום מפני אחר הקטן מרבו מדהוצרך שמואל למחול על כבודו ולומר אל תחוש ליקרא דידי אך י"ל דהכא שאני כיון דאתא מאחורי' ולא היה שמואל רואה אותו ועי"ז שיקום רב יהודא יראה אותו מר שמואל נמצא שבקומו מטריח את רבו לקום ואפ"ה קאמר ליה אל תחוש ליקרא דידי ופשוט:
שם. איבעי' להו רכוב כמהלך דמי וכו'. כתב הט"ז בי"ד סי' רמ"ב דיושב בעגלה נמי כמהלך דמי וכן דינא לענין גילוי הראש ע"ש ומגן אברהם כתב בסי' קס"ז ג"כ דיושב בעגלה הוי כרוכב משא"כ בספינה ע"ש ונראה לי דנפקא ליה החילוק זה מהא דאיתא בבבא מציעא דף ט' ע"ב ספינה מינח נייחא ומי' הוא דממטי' לי' ע"ש לכאורה קשה דהא כתבו התוספות שם בד"ה ספינה וכו' ואף על גב דבפ' קמא דקידושין אמרינן דתלמיד חכם רכוב כמהלך דמי הכא חצר וכו' משמע דס"ל דספינה דמי' לרכוב וצ"ל דהתם שאני דמיירי לענין ספינה עצמה שלא תהיה חצר מהלכת ושפיר כתבו התוספות דדמי' ממש לרוכב דבהמה מהלכת וממטי' ליה לרוכב כמו שהמי' ממטי' להספינה אבל האדם היושב על הספינה שפיר הוי נייח דלא דמי' לרוכב היושב על הבהמה שהיא בעצמה מהלכת וכי האי גוונא אמרינן בריש פ' קמא דשבת באגוז בכלי וכלי צף על פני המים דמבעי' ליה אי בתר אגוז אזלינן דנייח או בתר כלי אזלינן דלא נייח אף על גב דהתם מיבעי' ליה היינו דוקא לענין שבת כמ"ש התוספות בבבא מציעא שם דדומי' למלאכת המשכן בעינן אבל לשאר מילי לא הוי היושב על הספינה כמהלך וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בברכות דף למ"ד בד"ה קרון וספינ' איכא בעיתותא דמי' ע"ש משמע דאם היה יכול לעמוד בספינה הוי תפילה מעומד אף על גב דהספינה מהלכות לא הוי כרוכב על החמור ומדלא פירש טעמא דגבי קרון נמי איכא בעיתותא משמע דבקרון אפי' היה יכול לעמוד אפ"ה הוי כמהלך משום דהקרון עצמו מהלך והיינו ממש כדברי המג"א דמחלק בין עגלה ובין ספינה. אך נראה דזה דוקא בעגלה שהסדין מחובר במוכנא שלו אבל בעגלות שהמוכנא נשמטת והסדין הוא בפני עצמו שיושב עלי' י"ל דדמי' לספינה כדאמרינן בשבת דף מ"ד ע"ב גבי מוכנא בזמן שהיא נשמטת דהוי ככלי בפני עצמו לכל מילי. ודו"ק:
ברש"י ד"ה רכוב כמהלך וכו' וצריך לעמוד מפניו. וה"ה דהוי מצי לפרש איפכא כשרוכב על החמור ורואה חכם מהלך אי נימא דהוי כיושב וצריך לירד מן החמור או נימא דבתר בהמה אזלינן והוי כמהלך ברגליו וא"צ לקום. ולולי דברי רש"י ז"ל היה נראה דהאיבעי' הוא דוקא בכה"ג דכתיב בקרא בלשון קימה אבל בחכם לא נזכר אם עובר דרך ישיבה או דרך הליכ' ברגליו ובהכי הוי ניחא מה שדקדק הריטב"א ז"ל מהא דאמר לעיל דאביי רכיב חמרא וכו' והכא קא מיבעי' לי' ברוכב ולפמ"ש אתי שפיר דלא קא מיבעי' ליה גבי חכם אלא כנ"ל ואפשר דרש"י ז"ל דייק הכי מלשון כמהלך דלא הוי ליה למימר אלא רכוב כיושב דמי או לא וק"ל:
בגמרא מפני לומדי' עומדים מפני' לא כ"ש וכו'. והקשה הריטב"א ז"ל הא במכות דף כ"ב אמרינן איפכא כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מפני ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה ומתרץ דהתם ה"ק כיון דאינו נלמד בספר תורה אלא בק"ו מת"ח א"כ פשיט' דהיה להם לעמוד מפני ת"ח כיון דמיני' נלמד ע"ש. ובספר פני יהושע כתב דלא משמע לישנא הכי והדין עמו שהרי אמרה שם הטעם דאלו בספר תורה כתיב ארבעי' ואתא רבנן ובצרי חדא משמע דכבוד רבנן עדיפ' מספר תורה ותירץ הוא ז"ל דהכי מיירי בחכם שהוא גדול ממנו והתם מיירי בחכם שהוא מופלג בדורו ולא נהירא דאי ס"ד דיליף הכא מחכם שהוא גדול ממנו הא בחכם א"צ לעמוד אלא קימה שיש בו הידור היינו בתוך ד"א ובספר תורה קיי"ל בי"ד סימן רפ"ב סי' ב' דצריך לקום כמלא עיניו וחייב לעמוד עד שיתכסה ממנו ע"ש.
ונראה ליישב דברי הריטב"א ז"ל דוודאי בת"ח עצמן הם חייבין לקום מפני ספר תורה כיון שהם לומדים את הס"ת ודורשין אותה שפיר הוי ק"ו ממה שחייב אדם לקום מפני רבו מפני שמקבל ממנו תורה כ"ש מפני ס"ת עצמה שמקבל ממנו אלא דגבי שאר העם שאינ' מבינים את התורה אלא עפ"י ת"ח שמלמד איתם אם כן עדיפא יותר ת"ח שהרי מן התורה עצמו אינו יכולין להבין וע"פ הת"ח יכולין להבין ואפ"ה קאמר הכא מפני לומדי' עומדי' מפני' לא כ"ש דאפי' שאר העם שאינם מביני' מתוך התורה מ"מ כיון שהם צריכין לעמוד מפני הת"ח והת"ח צריך לקום מפני הספר תורה כ"ש שהם צריכין לעמוד מפני הספר תורה וכמו שכתבנו לעיל דמשמ' מהא דקאמר דאפי' מר שמואל קם מקמי' דחייב לקום מפני רבו דרבו וכיון דרבו מחוייב לקום כ"ש שהוא מחוייב לקום ואפ"ה קאמר כמה טיפשאי דקיימי קמי ספר תורה ואינו מחוייב אלא משום דכיון דתלמיד חכם עומד מפניה והן צריכין לעמוד מפני תלמיד חכם ואיך לא קיימי מפני תלמיד חכם עצמו והיינו דקאמר שם דבתורה כתיב ארבעי' יכנו דלדידהו כבוד ת"ח עדיף ויש לכוון בזה תירוץ הריטב"א ז"ל ודו"ק:
שם. כלום תורה עומדת מפני לומדי' וכו'. לכאורה היה נראה דהך סברא הוא כדקאמר בסמוך דתורה עדיפא כדאמר מפני לומדי' עומדים וה"נ איך יבטל כבוד התורה שעוסק בה בשביל כבוד לומדיה אלא דלפ"ז צריך להבין מ"ט לייט עלה אביי דהא וודאי דכבוד התורה עדיף מכבוד רבו כמ"ש בסמוך ונראה דס"ל לאביי דלא שייך בזה כבוד התורה במה שעומד בשעת לימודו דהא אמרינן סוף סוטה משמת ר"ג בטל כבוד התורה דעד ימיו היה לומדי' תורה בעמידה הרי דאדרבה כבוד התורה הוא ללמוד בעמידה וכ"ש דאין פחיתות כבוד התורה במה שעומד מפני רבו. ולפ"ז נראה דהיכא דצריך לבטל התורה בשביל הקימה כההיא דאמרינן בר"פ הקורא עומד גבי משה רבינו ע"ה כתיב ואנכי עמדתי בהר ומשני רכות מעומד קשות מיושב משמע דבקשות הוי ביטול תורה בעמידה ואם כן י"ל דרבי אליעזר מיירי בענין שהקימה הוא ביטול התורה וראי' לדבר דהא אמר לעיל אבא אמר לי השקיני מי' ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה וכ"ש ת"ת.
ובזה נראה לענ"ד דיש לפרש הא דאמר לעיל גבי ר"ש ברבי שאמ' לו דילמא בהן היה יושב ומהרהר יש לדקדק טובא דאי משום דמחמת שהיה יושב ומהרהר לאו אדעתא הוי ליה למימר סתמא דילמא לאו אדעתי' היה כמו שהשיבו רבנן לאביי ותו דלפמ"ש הרמב"ם ז"ל וטוש"ע דאפילו בתלמיד חכם שאינו רבו אף דא"צ לקום מפניו מ"מ צריך לעשות לו הידור אם כן היה יותר לו להקפיד על שלא עשו לו אפי' הידור כמו שהקפיד רבא לעיל על שלא עשו לו אפילו הידור וע"כ צ"ל שבאמת עשו לו הידור אם כן א"א לפרש דלאו אדעתא אלא נראה דהפירוש הוא כיון שהיה עוסק בדברי תורה א"צ לעמוד כדקאמר רבי אליעזר והיינו דהשיב לו כן על בר קפרא דילמא בהן היה יושב ומהרהר משום דעסיק בת"כ ואמרינן בחולין דף כ"ב שאני הלכות עבודה דתקיפין ולכך כיון שישב ומהרהר בהן לא היה צריך לבטל ולעמוד ולא עשה אלא הידור שאין בו ביטול תורה כמו שאמרו לעיל מה הידור שחין בו ביטול מלאכה אלא דמדברי התוספות ישיני' לא משמע כן. ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |