משנה למלך/אבל/יד

משנה למלך ‏ אבל יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כא

המת אסור בהנאה כו'. דע שעדיין יש לי חקירה אחת במומיי"א הלזו [עיין לעיל רפ"ג (ה"א) במ"ל ד"ה ואחד הנוגע] והוא דהא קי"ל דמת אסור בהנאה משום דאתיא שם שם מעגלה ערופה והיא הלכה פסוקה כתבוה כל הפוסקים ז"ל ובכל איסורי הנאה המכירה היא אסורה מדין תורה דהא איצטריך הכתוב להתיר נבלה בהנאה ואמר לגר תתננה או מכור אלמא דאיסורי הנאה אסור למוכרם דבר תורה והרואה יראה מה שכתבתי דלדעת ריא"ז ורש"י והתוס' דמוכר אחד מאיסורי הנאה שלוקה עליהם אך לרבינו אינו לוקה אלא אסור מן התורה ודינו כחצי שיעור (א"ה הכל נתבאר באר היטב בדברי הרב המחבר פ"ה מהל' יסודי התורה יע"ש באורך) ואף שאני נסתפקתי במקום אחר בדברים האסורים באכילה ובהנאה מן התורה ונפסד האוכל ממאכל אדם אי איכא איסור תורה במכירתו מאחר שהוא מאיסורי הנאה ודוקא אם אכל אותו אין בו איסור תורה לפי שאכלו שלא כדרך הנאתו אבל לגבי הנאה דמכירה אין חילוק בין מה שהוא ראוי למאכל אדם או לא או דילמא כיון דאיסור הנאה מאכילה נפקא לן דקי"ל כר' אבהו דאמר בפ' כל שעה כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כל היכא דליכא איסור אכילה ליכא איסור הנאה מ"מ אף דנימא הכי הכא גבי מת לא שייך זה כלל משום דגבי מת אף שאינו ראוי לאכילה אסור דבר תורה דומיא דבשר בחלב וכלאי הכרם שאף שלא כדרך הנאתם לוקה עליהם משום דלא בא אזהרתם בלשון אכילה וכמ"ש רבינו בפ' י"ד מהל' מאכלות אסורות הלכה ו' הכא נמי גבי מת לא נאמר איסורו בלשון אכילה אלא הנאה הוא דאיתסר בה דומיא דקדשים וכי היכי דגבי הקדש אין חילוק בנהנה בין דבר הראוי לאכילה לדבר שאינו ראוי לאכילה אלא כל הנאה אסירא הכא נמי גבי מת כל שנהנה ממנו אסור מן התורה ואף דכתבנו (שם במקום הנזכר) דנהנה מן ההקדש שלא כדרך הנאתו דלא מעל וכדאמרינן שאני היכל דלתוכו עשוי שאני התם שהוא שלא כדרך הנאתו אבל מוכר או נותן פשיטא דמעל ועיקר המעילה היא מוכר דבר של הקדש דכיון שלקח המעות מעל וכמבואר: אך מאי דאיכא לספוקי הוא דכיון דאיסור זה דהנאת המת מג"ש דמרים ילפינן לה דכתיב ותמת שם ואתיא שם שם מעגלה ערופה אפשר שדין זה לא נאמר אלא בישראל דומיא דמרים אבל בעכו"ם לא ומת עכו"ם אינו אסור בהנאה וא"כ חזרנו למה שכתבנו בתחלת הדברים דמלבד דרובא דעלמא עכו"ם נינהו ואית לן למיזל בתר רובא הכא בנדון זה ליכא לספוקי כלל דילמא ישראל הוא שהרי כבר כתבנו דבמקומות אלו שנעשית המומיי"א לא עבר שם רגל ישראל: והנה חפשתי בטור יו"ד סימן שמ"ט שהביא דין זה ולא מצאתי גלוי לזה אלא בסתם כתב הטור מת ותכריכיו אסורים בהנאה ומרן ז"ל גם כן לא באר לנו זה וכן רבינו כתב סתם המת אסור בהנאה אך ראיתי למרן בשולחנו דפסק מת בין עכו"ם בין ישראל ותכריכיו אסורים בהנאה ע"כ ולא גלה לנו מהיכן קא יליף לה אך ראיתי בספר בדק הבית שכתב כתב הרשב"א בתשובה דלא שנא בין מת עכו"ם למת ישראל ע"כ. והנה לפי הנראה מרן בחיבורו הגדול לא ראה תשובה זו ומש"ה לא הביאה ואח"כ ראה אותה ופסקה בשולחנו ונראה דדברי הרשב"א הללו הם תשובת הרשב"א סימן שס"ה שהשואל היה סבור דג"ש זו לא נאמרה אלא במתי ישראל ועל זה השיב דאי איכא מת דלא מיתסר בהנאה יין נסך דאסור בהנאה מנא לן דאי משום דאיתקש לזבח וזבח איתקש למת ההוא מת גופיה מנא לן דמתי ישראל קאמר ע"כ הרי דס"ל להרשב"א דאף מת עכו"ם אסור בהנאה ואע"ג דהרשב"א שם דחה ראיה זו משום דאם כן היקשא למאי ס"ל למרן דאינו אלא דחויא בעלמא שאין להכריח נגד סברת השואל מההיא דיין נסך אבל לקושטא דמילתא הכי ס"ל להרשב"א דאף מתי עכו"ם אסורים בהנאה ופשט דבריו מורים כן ועוד דהרשב"א בא ליישב דברי הרמב"ן שהביא הרשב"א ריש סימן שס"ד שכתב אבל לפי דעתי יהיה זה בבשר מן החי אבל המת למדו בו ג"ש מעגלה ערופה ע"כ. והנה מדברים אלו מוכרח הוא דס"ל להרמב"ן דאף מת עכו"ם אסור בהנאה דאי לא הא משכחת בשר מן המת שיהיה מותר ועל זה שאל השואל דמנא ליה להרמב"ן דין זה והשיב לו הרשב"א ואם כן פשיטא דהרשב"א בשיטת הרמב"ן אזל וכן נראה ממ"ש בסימן שס"ד כשבא לתת טעם למה אין איסור אבר מן החי נוהג במהלכי שתים כתב משום דרבנן הכי דרשי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה כלומר שפירש לאחר שתצא נפשו ואילו בשר מהלכי שתים לאחר שתצא נפשן אסור אפי' בהנאה וכדעת הרב אם כן לית ביה משום אבר מן החי דהא לאחר שאין הנפש עם הבשר בשר לחודיה אסור ע"כ ואם מת עכו"ם מותר בהנאה אכתי תיקשי דמנא לן דעכו"ם ליכא משום אבר מן החי הא שפיר קרינן ביה לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה וליכא למימר דכיון דעל כורחין בישראל אינו נוהג דין אבר מן החי אין לחלק בין עכו"ם לישראל משום דכולם מין אחד הא ליתא דהא לדידן חילק הכתוב בין בהמה טמאה לטהורה בדין אבר מן החי משום דרשא דלא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה ואם כן נימא נמי דיש חילוק בין ישראל לעכו"ם ויהיה נוהג דין אבר מן החי בעכו"ם א"ו דס"ל להרשב"א דאף עכו"ם אסור בהנאה ונראה דלזה כיון הרשב"א במ"ש וכדעת הרב ז"ל דודאי לא קאי למאי דקאמר דמת אסור בהנאה דהא זו גמרא ערוכה היא אלא לדעת שסובר דאף מת עכו"ם אסור בהנאה לא משכחת לה אבר מן החי במהלכי שתים ומדברי הרמב"ן שהביא אותם הר"ן בפ' אע"פ נראה ג"כ מסתמיות דבריו דאין חילוק בין עכו"ם לישראל וכן נראה שהוא דעת הריטב"א בחדושיו פ' אע"פ שכתב דלא משכחת בשר מהלכי שתים להתיר דאי בעודנו חי הא איכא משום אבר מן החי כו' ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה כו' ע"כ ואם איתא דמת עכו"ם מותר הא משכחת לה בשר מהלכי שתים להתיר דהיינו מת עכו"ם. וראיתי בלקוטי מהר"ר בצלאל בפ' אע"פ שכתב בשם הרא"ה דמת אסור בהנאה אחד מת עכו"ם ואחד מת ישראל. הרי לך הרמב"ן והרשב"א והרא"ה דכולהו ס"ל דמת עכו"ם נמי אסור בהנאה. אך קשה שראיתי להרב המגיד בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות שכתב בשם הרמב"ן שהישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה ע"כ. משמע דדוקא ישראל אבל עכו"ם לא אסור וכן ראיתי להר"ב החינוך שכתב בשם הרמב"ן דבשר ישראל מת אסור וזה סותר למה שכתבנו למעלה דלדעת הרמב"ן אף מת עכו"ם אסור בהנאה. שוב ראיתי להרמב"ן בחדושיו בפ' אע"פ שכתב וז"ל ומיהו בעכו"ם איני יודע בו איסור דהא ממרים גמרינן וצ"ע ע"כ. והנראה אצלי דלהרמב"ן ספוקי מספקא ליה מלתא אם מת עכו"ם אסור בהנאה. ומה שכתבו ה"ה ובעל החינוך בשמו דישראל שמת אסור בהנאה מלתא פסיקתא נקטו משום דבעכו"ם מספקא ליה וכן מ"ש בפירוש התורה שהביא הרשב"א ריש סימן שס"ד דהברייתא המתרת מיירי בבשר מן החי כו' התם נמי מילתא פסיקתא נקט דאפשר שאף העכו"ם אסור בהנאה ולפי מה שכתבנו אף דהרמב"ן מספקא ליה לא שבקינן מאי דפשיטא להו להרשב"א ולהריטב"א ולהרא"ה משום ספיקו של הרמב"ן ומה גם שהוא ספק איסור תורה דפשיטא דאזלינן לחומרא אך קשה ממ"ש רבינו בפ"ה מהל' ערכין הלכה י"ז האומר ראש עבד זה כו' והשיג עליו הראב"ד ז"ל מה ישוה ראש אדם כאשר יוסר ראשו ואפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא ע"כ. וכתב שם מרן דהכא בעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דכותי הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים ע"כ והדבר הוא תימה איך יחס לרבינו דין זה מאחר שכתבנו דרוב הראשונים ס"ל דאף מת עכו"ם אסור בהנאה ואיהו פסק כן להלכה פסוקה בשלחנו ואפשר לומר שכוונת הרב כך היא דאי לא הוה קשה לרבינו כי אם מעבד דוקא לא היינו דוחקים עצמנו לומר דמ"ש רואין כמה ישוה אותו אבר הוא לענין מה שירויח בו באותו אבר כגון שהוא תורגמן או משורר שכל זה הוא דוחק גדול וכמבואר אלא היינו אומרים דס"ל דמת עכו"ם מותר בהנאה אבל השתא דנקט רבינו במלתיה ראשו הקדש אי אפשר לתרץ כן ועל כורחין צריכין אנו לומר שהוא לענין מה שירויח באיברי הראש א"כ רבינו ג"כ ס"ל כסברת הראשונים דאחד עכו"ם ואחד ישראל אסור בהנאה. ואפשר לומר דגם התוס' ז"ל הכי ס"ל דגם מת עכו"ם אסור בהנאה ממה שכתבו בפ"ק דערכין עלה דההיא דאמרינן נפשות ולא המת שהקשו דלמה לי קרא תיפוק ליה דאסור בהנאה מן התורה ואינו בדמים ומדלא תירצו דאיצטריך קרא לעכו"ם הנערך שיש לו דמים ש"מ דס"ל דגם עכו"ם אסור בהנאה דהא קי"ל דעכו"ם נערך וכמו שפסק רבינו בפ"א מהל' ערכין ומיהו ראיה זו יש לדחות דאפשר דהתוס' רצו ליישב הברייתא אף אליבא דר' יהודה דאית ליה דעכו"ם אינו נערך ומה גם דאפשר ס"ל כסברת הראב"ד דאית ליה דהלכתא כר' יהודה דעכו"ם אינו נערך ודחיקא להו לומר דאתיא ברייתא הלזו דלא כהלכתא ומש"ה תירצו באופן אחר: וראיתי לרבינו בפ"ב מהלכות מ"א הלכה ג' שכתב והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה ע"כ ולכאורה היה נראה דס"ל דהעכו"ם מותר בהנאה מדאיצטריך לומר דמן המת נמי אסור בשר האדם דאי גם עכו"ם מת אסור בהנאה תיפוק לי דאסור בהנאה דבר תורה ולפי זה הוה ניחא ההיא דכתב מרן בפ"ה מהל' ערכין שכתבנו לעיל דמרן אליבא דרבינו קאי וס"ל דלרבינו העכו"ם מותר בהנאה אלא דבשלחנו פסק כדברי האוסרים כי רבים הם. אך אחר התבוננות נראה דאין להכריח מדברי רבינו אלו שום דבר לפי שיש לדקדק בדבריו דחלוקה זו דמן המת אמאי נקטיה גבי אינו לוקה דלענין מלקות מהיכא תיתי שישתנה הדין מחי למת וכששנה לנו האיסור שם היה מקומו והכי הול"ל אבל אסור הוא בעשה בין מן החי בין מן המת. אשר ע"כ נראה לי כוונה אחרת בדברי רבינו שהוא רצה לרמוז דין אחר והוא דאע"ג דקי"ל דמת אסור בהנאה מג"ש דשם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה גופה כפרה כתיב בה כקדשים ובקדשים קי"ל דהנהנה לוקה וכמ"ש רבינו בריש מעילה סד"א דגם הנהנה מן המת לוקה קמ"ל דלא. והשתא אתי שפיר דברי רבינו דמתחלה כתב האדם כו' אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה כו' דאם היה בכלל היה לוקה מהלאו דלא תאכלו ממפריסי הפרסה וזהו שכתב והאוכל מבשר האדם בין מן החי ובין מן המת אינו לוקה לא משום מפריס פרסה ולא משום דאיתקש לקדשים וא"כ אין שום גילוי בדברי רבינו מאי דעתיה במת עכו"ם ובטעמא שאינו לוקה הנהנה מן המת לכאורה היה נראה דהיינו משום דאין מזהירין מן הדין וס"ל דגם משום ג"ש אין מזהירין אך דבר זה לא ניתן להאמר כלל דודאי בג"ש עונשין ובפ' בן סורר (דף ע"ג) אמרינן וכי עונשין מן הדין ומשני היקשא הוא ופירש רש"י וכל היקש וג"ש המופנית הרי הוא כמפורש במקרא ועונשין ממנו כו' ע"כ. ובפ"ק דכריתות (דף ה') אמרינן לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מג"ש וכהנה רבות בתלמוד דעונשין מיתת ב"ד ומלקות מג"ש גם לומר שטעמו של רבינו הוא מדגרסינן בתוספתא פ"ק דפרה ומייתי לה הר"ש שם דעגלה ערופה ופרה אדומה אינם בלאו דגיזה ועבודה וס"ל דע"כ ליכא לאו בנהנה מעגלה ערופה מדפטרינן העובד והגוזז בה ובכל הקדשים העובד והגוזז לוקה וכמ"ש בפ"א מהלכות מעילה הלכה ז' ומכאן הכריח דמאי דאמרינן כפרה כתיב בה כקדשים היינו לאיסורא אבל לא ללקות. גם זה ליתא דאין ללמוד ממאי דליתיה בגיזה ועבודה דליתיה גם בלאו דנהנה מן ההקדש דהא פרה אדומה ליתיה בגיזה ועבודה ואיתיה במעילה וכמ"ש בפ"ב הלכה ה' וכן קדשי בדק הבית ליתנהו בגיזה ועבודה ויש בהם מעילה וכמבואר. עוד עלה בדעתי לומר דטעמא הוא משום דעגלה ערופה גופא אין בה מעילה דומיא דחטאות דתנן בריש פ"ג דמעילה וברפ"ד דתמורה דאין מועלין משום כיון דלמיתה אזלי ליכא מעילה בהן ואפשר דס"ל דה"ה לעגלה ערופה אלא דצ"ע ההוא דאמרינן בפרק חלק בירושלמי קדשי עיר הנדחת ר' יוחנן אמר מועלין בהם ורשב"ל אמר אין מועלין בהם. והנה כפי פסק רבינו דאית ליה דקדשי מזבח דעיר הנדחת ימותו יש לתמוה על סברת ר' יוחנן דאמר מועלין מאי שנא מחטאות המתות דאין מועלין בהם וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא מחלוקת זו דר' יוחנן ורשב"ל ויש בזה לנו אריכות דברים אין כאן מקומו. ומ"מ נראה דאין לומר דלרבינו עגלה ערופה מדמי לה לחטאות המתות דהא תנן במתני' לא נהנין ולא מועלין ואליבא דרבינו כל היכא דתנן לא נהנים ולא מועלים הוא מדרבנן דוקא וכמו שנראה מדבריו בפ"א מהלכות מעילה הלכה ו' וזה לא יתכן דאם כן כפרה דכתב רחמנא למאי אהני. ובפ"ב דקדושין תנן המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת משום דכפרה כתיב בה כקדשים יע"ש. הן אמת דרבינו כשהביא דין זה דמת אסור בהנאה לא באר שהוא דבר תורה והיה לו לבאר דנפקא טובא בין אם איסורו מד"ס או מדין תורה ואפשר דס"ל דג"ש זו דשם שם אסמכתא בעלמא הוא ואין איסור במת כ"א מדרבנן. ואפשר שהביא לזה ההיא דאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכ"ב) אמר עולא דבר תורה עור אדם שעבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ע"כ ואי אמרת דאיסור המת הוא דבר תורה השתא לאיסור תורה לא חיישי לטומאה דרבנן חיישי אבל אי אמרינן דאין איסורו כ"א מדרבנן חששו אולי לא יפרשו מאיסורא דרבנן וגזרו טומאה וכבר נתקשו הראשונים ז"ל בקושיא זו וכתבו דאיכא שופטני דאין חוששין לאיסור וחוששין לטומאה כדי שלא יפרשו אחרים מהם ואפשר שרבינו לא נחה דעתו בתירוץ זה. הכלל העולה ממה שכתבנו הוא דמדברי רבינו הללו ליכא הוכחה אי ס"ל דגם מת עכו"ם אסור בהנאה או אם לא נאמר דין זה כי אם בישראל: וראיתי להרב בעל ספר יראים סימן ש"י שכתב אסר הכתוב מת ישראל בהנאה כו' ע"כ. משמע דס"ל דמת עכו"ם מותר בהנאה ומיהו אפשר דספוקי מספקא ליה מילתא וכמו שכתבנו לדעת הרמב"ן ומלתא פסיקתא נקט. שוב ראיתי לרבותינו בעלי התוס' בפ"ק דקמא (דף י') על ההיא דאמרינן שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור מדכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו והקשו וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מדכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו דמת אסור בהנאה כו' ותירץ דאיצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה ע"כ. הרי לך מבואר דלדעת התוספות פשיטא להו דעכו"ם מת אינו אסור בהנאה ועוד למדנו מדבריהם דעבד אף שקבל עליו מצות מ"מ דינו כעכו"ם וזה מבואר בדברי התוס' דנקטי שתי חלוקות עכו"ם ועבד ואי עבד זה מיירי בשלא קבל עליו מצות היינו עכו"ם וזה שלא כדברי מרן שכתבנו לעיל דאית ליה דכל שקבל עליו מצות דינו כישראל ואסור בהנאה. ונראה דיש להביא ראיה לדעת התוס' דמת עכו"ם אינו אסור בהנאה מההיא דאמרינן בפ"ב דסנהדרין עלה דההיא דאמר ליה שאול לדוד איבעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים כו' שאול סבר לא חזי ולא מידי ודוד סבר הא חזי לכלבא ושונרא ע"כ, והשתא יש לתמוה בין ללישנא קמא דאמר דפלוגתא דדוד ושאול היה במלוה ופרוטה אי דעתיה אפרוטה בין ללישנא בתרא הא איסורי הנאה הם הנך ערלות פלשתים דהא כתיב ויך בפלשתים ותרגם יונתן וקטל בפלישתאי א"ו דמת עכו"ם אינו אסור בהנאה ואפשר לדחות ולומר דלדעת החולקים דס"ל דגם מת עכו"ם אסור בהנאה ס"ל דהך ויך אין הכוונה שהכה אותם מכת מות אלא שהכה אותם מכה עצומה עד שעשה פעולתו ומצינו כיוצא בזה בפ"ק דנזיר (דף ד') גבי שמשון דאמרינן שלא הוזהר על הטומאה ושאלו מנא לן כו' אלא מהכא ויך מהם אלף איש וגו' ודחו ודילמא גוססין שוינון ע"כ והתוס' כתבו שם דלאו דוקא גוססין אלא קרוב לגוססין הרי דאף דכתיב ויך אינו מוכרח שהרג אותם אלא שהכה אותם מכה קרובה למיתה והכא ג"כ גבי דוד איכא למימר הכי דלעולם דבעודן הפלשתים חיים עשה דוד פעולתו הן אמת דפשטן של דברים נראה מסוגיא זו דנזיר דויך ר"ל שהרג אלא דכדי שלא נלמוד דין מחודש דנשתנה נזירות שמשון מנזירות תורה עייל נפשיה בקופא דמחטא ואמרו דילמא גוססין שוינהו ויונתן תרגם בין בשמשון בין בדוד וקטל דלפי האמת דגמרא גמירי דשמשון לא הוזהר על הטומאה וקרא דויך הוא כפשוטו דהרג אותם והנה לדעת יונתן שתרגם ויך דגבי דוד וקטל יש לתמוה מאי האי דקאמר דוד תנה את אשתי אשר ארשתי לי במאה ערלות והלא כפי דברי דוד קדשה באיסורי הנאה ואינה מקודשת ואולי לדעת יונתן דוד קדשה במה שהלך והרג מאה פלשתים והביא הערלות למלך דומיא דע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל בטל וס"ל ליונתן דאינה לשכירות אלא בסוף ולא הוי מלוה דפלוגתא דתנאי בקדושין (דף מ"ח ודף ס"ג) ותלמודא דידן סבר כמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ חשיבא מלוה אי נמי דבאותה סוגיא דנזיר שכתבנו איתא התם דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינון ויך ויקח כתיב ע"כ והכא גבי דוד כתיב ויך בפלשתים ויבא דוד וגו' ואפשר שההבאה היתה אחר המיתה אבל הפעולה עצמה דהיינו כריתת הערלות היתה בעודם בחיים: עוד היה נראה להביא ראיה שהעכו"ם מותר בהנאה מההיא דאמרינן ריש פרק דם שחיטה שומע אני אפילו דם מהלכי שתים ת"ל לעוף ולבהמה כו' אוציא דם מהלכי שתים כו' שאין בהם טומאה קלה ובגמרא שקלו וטרו היכי משכחת לה שבנבילה יהיה טומאה קלה ובמת לא ותירצו כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצירפה לפחות מכביצה אוכלין כו' לאפוקי מת דאע"ג דמעליא ליה לא מטמא ט"א דבטלה דעתו ורב חנניא אמר כגון שחיפהו בבצק כו' וקשה דמאי דוחקייהו אימא דמהלכי שתים אינו מטמא טומאת אוכלין משום דאיסורי הנאה נינהו וברייתא זו ר' שמעון היא דאית ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה מאכיל לאחרים קרוי אוכל ומה"ט אית ליה דאיסורי הנאה אינן מטמאין טומאת אוכלין וכדאיתא בפ"ק דבכורות א"ו דאית ליה דהעכו"ם מותר בהנאה ומש"ה הוצרכו לחלק בין בהמה למהלכי שתים. וכ"ת אכתי תיקשי דאימא דברייתא איירי בישראל דאסור בהנאה ור"ש היא. הא לא קשיא כלל משום דהברייתא סתם שנה אוציא דם מהלכי שתים שכולל הישראל והעכו"ם. ועוד כיון שיש במין מהלכי שתים מי שהוא מטמא טומאה קלה אינו יכול למעט אפי' הישראל שאינו מטמא טומאה קלה דהא כי דרשינן בכלל ופרט מה הפרט מפורש דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה תיקשי עוף טמא מנ"ל דדמו אסור הא אינו מטמא טומאה חמורה וכן מה שאמרו ויש בו איסור והיתר בהמה טמאה ועוף טמא מאי איכא למימר. אלא ע"כ לומר דהכלל ופרט על המין נאמר וה"ק מה הפרט שהוא עוף ובהמה יש במינם שמטמא טומאה קלה וטומאה חמורה יצא מהלכי שתים שאין במינו טומאה קלה ויצאו שרצים שאין במינם טומאה חמורה וכ"כ שם התוס' בתחלת הפרק, ולפי זה כיון שיש במין האדם מה שהוא מטמא טומאה קלה אין אנו יכולין למעט אפי' הישראל שאינו מטמא טומאה קלה לפי שהוא דומה לפרט וכמבואר. שוב ראיתי שאין ראיה זו כדאי להכריח דין זה משום דאפשר לומר דדחיקא ליה לתלמודא לאוקומי ברייתא זו כר"ש ודלא כרבנן דפליגי עליה וס"ל דאף דבר שהוא אסור בהנאה מטמא טומאת אוכלין וכן פסק רבינו בהל' טומאת אוכלין אבל לעולם דלר"ש אתיא ברייתא כפשטה דמהלכי שתים אינו מטמא טומאת אוכלין משום דלא קרינן ביה מכל האוכל: עוד נראה להביא ראיה דמת עכו"ם אינו אסור בהנאה מההיא דתנן בפרק כלל גדול (דף ע"ה) כל הכשר להצניע כו' חייב חטאת עליו ואמרינן בגמ' דרב פפא אמר לאפוקי דם נדה וכן פסק רבינו בפ' ח"י מהל' שבת וכתב שם הרב המגיד ומכאן שדם נדה או עצי אשרה וכיוצא בהם בשום שיעור אין חייבין עליהם ע"כ. ונראה דכוונת ה"ה היא לומר דאף שיש בהם שיעור טומאה ונמצא שהועילו מעשיו בהוצאה זו אפ"ה אין חייבין עליהם לפי שאינן ראויים להצניע. והא דתנן בפ"ט דשבת (דף צ') רי"א אף המוציא משמשי ע"ז כל שהוא כו', ר"י חולק על כלל זה דכל הכשר להצניע וכמו שפירש"י וכיון דלית ליה האי כללא ס"ל דלא בעינן שיעור טומאה כדי לחייבו משום דאף במוציא כל שהוא הועילו מעשיו שקיים מה שצוה הכתוב ולא ידבק בידך מאומה וגו' ות"ק חולק עליו וס"ל דמוציא ע"ז פטור משום דקי"ל כסתם מתני' דפרק כלל גדול ומש"ה פסק רבינו דלית הלכתא כר"י משום דקי"ל כסתם מתני' דכל הכשר להצניע. ואין לומר דטעמא דת"ק דר"י הוא משום דאית ליה כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה. דהא רבינו אית ליה דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ואפ"ה פסק כת"ק דר"י. וא"כ ע"כ טעמיה דת"ק דר"י דפטר בע"ז הוא משום דאינו כשר להצניע: ולפי זה יש לתמוה על מה שפסק רבינו המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתם כך שיעור הוצאתם כו' ובשלמא נבלה ושרץ ניחא דקרינן ביה כשר להצניע משום דמצניעין אותו ליהנות הימנו לכלבו ושונרו וכדאמרינן גבי דם נדה אלא מת הא לא מהני כלל דהא איסורי הנאה נינהו. ומתני' לא קשיא משום דמתני' ר"י היא בר פלוגתיה דר"ש דאית ליה דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ושמעינן ליה לר"י בפ"ט דשבת דלית ליה האי כללא דכל הכשר להצניע. אך לרבינו דפסק כסתם מתני' דכל הכשר להצניע ופסק ג"כ לזו יש לתמוה דנראה כמזכי שטרא לבי תרי: אשר ע"כ נראה דרבינו אית ליה דמת עכו"ם מותר בהנאה ומתני' דכזית מן המת מיירי במת עכו"ם וחזי לכלבו ושונרו ואף שסתם ולא פירש סמך על מה שיכתוב בסמוך מתני' דכל הכשר להצניע. וכן נראה שהוא דעת רש"י דהא במתני' דע"ז הוקשה לו מתני' דכל הכשר להצניע ובמתני' דכזית מן המת לא הוקשה לו כלל. וראיתי להר"ב תיו"ט שכתב דמת נמי מצניעין אותו לקוברו מידי דהוה אמקק סופרים. ואין דבריו נראין אצלי דאין חיוב קבורה בכזית מן המת וכדאמרינן בירושלמי דנזיר כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. ומדיליף לה מקבור תקברנו ש"מ דליכא חיוב קבורה כי אם על ראשו ורובו. הן אמת דאם היינו מודים לדינו של הר"ב תיו"ט דאיכא חיוב קבורה בכזית מן המת הוה ניחא מתני' דכזית מן המת דמיירי בכל גוונא בין בעכו"ם בין בישראל אף שהוא אסור בהנאה לפי שמצניעין אותו לקוברו ובעכו"ם אף דליכא חיוב קבורה משום דחזי לכלבו ושונרו. ומיהו יש לדחות ראיה זו דאפשר דההיא דכזית מן המת איירי בעור המת ובעור המת אפשר דליכא איסור הנאה דמת מעגלה ערופה אתי ועגלה ערופה גופה משום דכתיב בה כפרה כקדשים וקדשים גופייהו עורותיהן מותרין בהנאה דהא נכסי כהן הוו ולענין טומאה אף העור מטמא. ומה שכתבנו דעור האדם מותר בהנאה כ"כ התוס' ר"פ דם נדה (דף כ"ה) והרשב"א בתשובה סי' שס"ה. ועיין תוס' סנהדרין (דף מ"ח) ד"ה משמשין זבחים (דף ע"א) ד"ה ובטריפה. הן אמת דאי מוקמינן מתני' דכזית מן המת בעור איכא לעיוני טובא ללישנא קמא דעולא דאמר בפ' העור והרוטב (דף קכ"ב) ובר"פ דם נדה דדבר תורה עור האדם טהור אלא דחכמים גזרו עליו טומאה אי מהני גזירת חכמים לחייבו מיתה והדברים עתיקים: שוב זיכני ה' וראיתי שדין זה מבואר בירושלמי דשבת עלה דמתני' דכזית מן המת דקא אמרי בפירוש דבשר עכו"ם מת מותר בהנאה. ואף שדברי הירושלמי שם הם צריכין ביאור מ"מ כל הישר הולך יראה בעיניו ולבבו יבין דלפי פשט הירושלמי עכו"ם מותר בהנאה וליראת האריכות לא הארכתי בביאור דברי הירושלמי. ולפי זה אני תמיה על הרשב"א והריטב"א והרא"ה שכתבנו למעלה משמם דס"ל דבשר העכו"ם אסור בהנאה איך לא השגיחו בדברי הירושלמי הללו:

סליקו להו הלכות אבל בס"ד

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף