לחם משנה/אבל/יד

לחם משנה ‏ אבל יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

מי שהיה לפניו מת וכו'. הטור כתב בשם הרמב"ן ז"ל ולא נהירא נראה דרבינו יצא לו זה מההיא ברייתא דאבל רבתי דאמרו בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם ומפני זה הוכרח רבינו לחלק כדי דלא תקשי אההיא דבפרק שני דכתובות (דף י"ז) דמעבירין את המת מלפני הכלה דיש לחלק דשאני התם דטעמא משום כבוד הוא מי ילך ראשונה וכיון שכן ראוי להקדים הכלה דיקרא דחיי עדיף אבל הכא דאין זה תלוי בכבוד אלא בענין עשיית הדבר ודאי דראוי לעסוק במצות המת יותר ממצות כלה ואפשר היה לומר דכוונת רבינו כהרמב"ן ז"ל ומה שאמר מי שהיה לפניו מת וכלה ר"ל אחר שנכנסה לחופה ויש לפניו לשמח לחתן ולנחם האבל אז האבל קודם כדכתב הרמב"ן אבל כניסת הכלה ודאי קודם לקבורת המת אבל מ"מ הראשון נכון בכוונת רבינו יותר:

ט

בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו וכו'. מדברי רבינו דקאמר כל צרכו משמע דאית ליה כדברי הלכות גדולות שכתב הטור בסימן שס"א דכיון דיש לו מי שיתעסק עמו אין צריך שיתבטל בשבילו אע"ג דליכא עשרה ודלא כרב נטרונאי או אפשר דאית ליה כרב נטרונאי וקרי כל צרכו שיהיו עשרה דהא איכא קדיש ושורה וברכת אבלים וכדכתב שם הרמב"ן בטעם רב נטרונאי וכיון שכן כל העשרה הם צורך ולא פחות והראשון עיקר בדעת רבינו:

י

עד שיקברוהו כו'. דקדק רבינו כאן מה שכתב הטור בסימן שס"א דהך דינא לא איירי אלא באיסור מלאכה עד הקבורה ובהא הוא דאמרינן דאם יש לו מי שיתעסק בצרכיו מותרין אבל בענין הוצאת המת ודאי דהכל מבטלין ומ"מ אין זו מוכרח בכוונת רבינו. עוד כתב הטור בסימן הנזכר ובסי' שמ"ג דהאי דאמרינן דאיכא חבורות היינו שכל אחת מתעסקת ביומה ואז מותרת ביום שאינו יומה ולא נתבאר בדברי רבינו:

יג

לא ילך אדם בארבע אמות של קבר וכו' וספר תורה בזרועו וכו'. כתב הרכ"מ דבנוסחי דידן כתב גבי ס"ת לא ילך אדם בבית הקברות וס"ת בזרועו ויקרא בו ע"כ. ורבינו אזיל לטעמיה שהוא כתב בהלכות ס"ת פרק עשירי לא יאחוז אדם וכו' ולא יקרא בו עד שירחיק וכו' וכתב שם הרב בעל כ"מ דרבינו מפרש דברייתא ברכות (דף י"ח.) תרתי קתני והכי קאמר לא ילך אדם בבית הקברות וס"ת תורה בזרועו או קורא והאריך שם אבל הטור כתב בהלכות קבורה סימן שס"ז וס"ת בזרועו ויקרא בו או יתפלל משמע דאית ליה דברייתא חדא קאמר דבעינן שיהא שם תרתי לאסור שיאחז הספר תורה ויקרא בו והתימה דבהלכות ס"ת סימן רפ"ב כתב כדברי רבינו וכלשונו שכתב שם ולא יאחוז אדם ס"ת וכו' ולא יקרא בו וכו' משמע דאית ליה דברייתא תרתי קתני כפירוש רבינו ונמצאו דבריו סותרים ואולי נאמר דמה שאמר בהל' קבורה ויקרא בו ר"ל או יקרא ולא חש להאריך דסמך על מ"ש בהל' ס"ת:

יד

המוליך עצמות ממקום למקום וכו'. בהלכות ספר תורה בפרק הנזכר כתב רבינו ואם היה מתפחד מן הגנבים מותר ואם אין שם פחד מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על הבהמה ע"כ. וכאן לא כתב שאם אין שם פחד שיעשה כן משמע דאית ליה לרבינו דכשאין שם פחד יכול להפשילו לאחוריו אלא שלא ירכב עליו אבל בס"ת החמירו יותר דכשאין שם סכנה לא סגי בהפשלה לאחוריו אלא צריך שיהא לפניו כנגד לבו והוא דעת הרי"ף ז"ל וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו ודלא כסברתו שכתב דבהפשלה לאחוריו סגי אפילו בס"ת ורבינו יונה בפירוש ההלכות הבין כדברי הרי"ף דאפילו כשיש שם פחד אין לו לרכוב עליו שיותר טוב שיאבד אותם משינהג בזיון גדול ולפי מה שאמרו בגמרא (שם) כדרך שאמרו בעצמות לאו דוקא דין הס"ת כדין דעצמות דבעצמות מפני הפחד העומד ירכוב עליהם כדאמרו בברייתא ואם היה מתיירא וכו' מותר אבל בס"ת לא ירכוב עליהם אלא יניחם על גבי החמור שהוא רוכב עליו ומפני זה אמרו כדרך כלומר לאו ממש כמו עצמות אלא כדרך שאמרו שם אמרו כאן בדרך דמיון שמשימו על החמור שהוא רוכב עליו אע"פ שאינו מניחו בחיקו כנגד לבו דשלא במקום סכנה צריך לעשות כן נמצא לדבריו דרבינו חולק על הרי"ף בהא דלרבינו משמע דאית ליה דבס"ת בשעת הסכנה יכול לרכוב עליו אבל מ"מ רבינו והרי"ף שוים לכל הפירושים דשלא בשעת הסכנה אינו יכול להפשילו לאחוריו גבי ס"ת כמו שכתבתי אע"פ שבהגהות אלפסי לא כתב הכי אלא כתב דרבינו אית ליה כדברי התוס' דיכול להפשילו לאחוריו שלא במקום סכנה ולי נראה כמו שכתבתי:

יט

נפש שנעשה לשם חי וכו'. כתב הטור בסימן שס"ד דאפילו לא בנאו לשמו ולא הוסיף בו דימוס אם נתנו על דעת להיות בו עולמית אסור אפילו לאחר שפינהו אפילו לא בנאו לשמו וכתב שם הרב ב"י כן בשם הרמב"ן ז"ל והטעם דהיינו אזמניה וצר ביה והיינו דמתמה בגמרא בפרק נגמר הדין (דף מ"ח.) כדאוקימנא בדרמא ביה מת אי הכי מאי איריא וכו' ואע"פ שנראה הדין כמוכרע מ"מ לא ביארו רבינו:

כ

לא יקבר בו מת אחר עולמית. לאפוקי מדברי הטור שכתב בסי' הנזכר דוקא הוא לא יקבר בו אבל אחר יקבר:

כא

חוץ משערו וכו'. הרב"י תמה דבסוף פ"ק דערכין (דף ז':) משמע דשער אסור והטור בסימן שמ"ט כתב כדבריו ומ"מ דעת רבינו נכון בעיני דשם הקשו על מתני' דהאשה שנהרגה נהנין בשערה ואמאי איסורי הנאה הוו ותירצו באומרת תנו שערי לבתי והקשו אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה ותירצו אמר רב בפאה נכרית והקשו טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומתסר והא מבעיא ליה לר' יוסי בר חנינא דבעי ר"י בר חנינא שער נשים צדקניות מהו ואמר רבא בפאה נכרית לא קא מבעיא ליה כי קא מבעיא ליה לר' יוסי בר חנינא דתלי בסכתא והכא דמחבר בה טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומתסר והקשה רב נחמן בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני וכו' אלא אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ואמרו שם תני לוי כוותיה דרב נחמן ופירש"י ז"ל אלא אמר רב נחמן בר יצחק לעולם שערה ממש ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו לאו קושיא דשער המת לא מתסר בהנאה דלא דמי לשער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה. זו היא סוגית הגמרא ואם נאמר דרבינו פסק כרב ושערו אסור ומוקמינן להא דכתב רבינו כאן בפאה נכרית דתלי בסיכתא כדכתב הרב בכ"מ קשה טובא חדא דהיה לו לפרש וכמו שהקשה הוא עצמו ועוד קשיא לי דבהלכות ע"א פרק ד' גבי עיר הנדחת כתב אבל פאה של נכרית הרי הוא מכלל שללה ואסור וכתב שם הרב כ"מ הטעם דהוי בעיא דר' יוסי בר' חנינא שהבאתי למעלה וסליקה בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא וא"כ כיון דפסק שם לחומרא גם כאן היה לו לפסוק לחומרא ולומר דפאה של נכרית אפילו דתלי בסיכתא אסורה משום דספיקא הוא דילמא כגופה דמי או לא ואי כגופה דמי מתסר בהנאה מן התורה ובאמת אסור בהנאה מן התורה דגמר שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין (דף כ"ט:) וכיון דהוי ספק איסור של תורה לחומרא דהכי קי"ל בכל דוכתא ומה גם בהך בעיא דהרב עצמו פסקא הכי בהלכות ע"א כדכתיבנא. ותו קשיא כיון דבסוף פ"ק דערכין ובפרק חלק (דף קי"ב.) ג"כ אמרו בהדיא דהיכא דמחובר בגופה הפאה נכרית לא קא מבעיא ליה לר' יוסי בר חנינא דודאי כגופה הוי ולא הוי מכלל שללה ומותר א"כ אמאי לא פירש שם רבינו בהל' ע"א דהא דאסור פאה של נכרית היינו דוקא דתלי בסיכתא אבל מחובר בגופה מותר ולא הוי מכלל שללה ועוד קשה דבפרק י"ב מהל' סנהדרין בסופו כתב רבינו וכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה ואי איתא דרבינו פסק כרב היה לו לומר שם דדוקא כשאמרה תנו שערי לבתי כדאמר רב בפ"ק דערכין לכך נראה לי ודאי דרבינו פסק כרב נחמן בר יצחק דלתירוצו שער המת אסור בהנאה וכדפירש"י ז"ל ופסק כוותיה משום דאיהו הקשה לרב ואסיק בההוא תירוצא וכיון שכן ההיא בעיא דר' יוסי ב"ר חנינא הוי אפילו בפאה נכרית מחוברת בגופה דלא מוקמינן לה בגמ' בפאה דתלי בסיכתא אלא לאוקמי תירוצא כרב דקאמר דמתניתין איירי בפאה נכרית אבל לרב נחמן בר' יצחק דמתניתין איירי בשער המת ממש בעיא דר' יוסי כפשטא בכל גוונא אפי' במחובר בגופה וכיון דאסקינן לה לחומרא ובכל גוונא פאה של נכרית אסורה גבי עיר הנדחת בין שמחובר בה בין דתלי בסכתא ולהכי סתם רבינו בהל' ע"א וכתב פאה של נכרית אסור דמשמע בכל גוונא והא דאוקמינא בפרק חלק הך בעיא דתלי בסיכתא היינו אליבא דרבא דתירץ התם בפאה נכרית בגמ' אקשי ליה ה"ד אי דמחובר בגופה כגופה דמים משום דרבא גופיה אית ליה בפ"ק דערכין כרב אבל לרב נחמן בר יצחק ליתא להך קושיא דבעי בכל גוונא ורבינו פסק כרב נחמן כדכתיבנא אבל הטור נראה דפסק כרב ולכך כתב דשערו אסור אלא א"כ אמר תנו וטעמו משום דרבא סבר כרב ועוד דבפ' חלק אמר בסתמא היכי דמי אי דמחובר לגופה כגופה הוי משמע דסברא זו פשוטה וכל דברי הטור באו על נכון אליבא דרב. ומ"מ מ"ש שם הרב ב"י דלהכי כתב נויי גופו כמחוברים בגופו לומר דאם לא היו מחוברים בגופו אלא בשעת מיתה תלי בסיכתא אפשר דשרי קשה דאמאי שרי כיון דהוי בעיא ואסיק בתיקו אית לן למפסק לחומרא דהוי תיקו של איסור תורה ולחומרא כדכתיבנא. ומ"ש הטור שם האשה שנגמר דינה מותר ליהנות בשערה מחיים אע"ג דפסק כרב כדכתיבנא מ"מ מודה רב ודאי דמחיים לא נאסר אלא לאחר מיתה ורב נחמן אית ליה דאפילו לאחר מיתה לא נאסר ובהא פליגי:

שאין הזמנה אוסרת וכו'. רבינו פסק כרבא דאמר בפרק נגמר הדין (דף מ"ו:) דאין הזמנה אוסרת ואמרו שם בגמרא דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דפליגי גבי עור חפוי בתים של תפילין (דף מ"ח:) דרשב"ג בעי לשמה ורבנן לא בעי לשמה ואיפליגו רש"י ותוס' ז"ל בפירושה דשמעתא דלרש"י אביי כרשב"ג ורבא כרבנן והתוספות דחו ופירשו איפכא דרבא כרשב"ג ואביי כרבנן ורבינו כתב בפ"ג מהל' תפילין ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל בעור שמחפין אינו צריך עיבוד כלל אפילו עשהו מצוה כשר וכו' ולכאורה נראה דפסק כת"ק וכן פירש שם הרב כ"מ ואם כוונתו כן צריכים אנו לומר דהוא מפרש כפירוש רש"י ז"ל דרבא כרבנן אע"ג דהתוספות דחו פירושו כדי שלא יקשו דברי רבינו אהדדי דהוא פסק כרבא ואי איתא דס"ל כפירוש התוספות דלא כרשב"ג היה לו לפסוק שם כרשב"ג אלא ודאי דמפרש כפירוש רש"י ותפול עליו קושיית התוספות. כך היו נראים הדברים בעיני לכאורה אבל אחר העיון נ"ל דאי אפשר לומר דרבינו פסק כת"ק דהא בפרק התכלת (דף מ"ב:) אמרינן דשמואל דבעי בציצית טויה לשמה אתי כרשב"ג והוא פסק בפ"א מהלכות ציצית כשמואל וכמ"ש הרב"י בטור א"ח בסי' י"א ועוד דא"כ לכ"ע עיבוד מיהא בעי אע"פ שלא יהיה לשמה ורבינו כתב דלא בעי עיבוד כלל אלא עושהו מצוה לכך נראה ודאי דרבינו פסק כרשב"ג ומפרש מילתיה ברצועות ולא בחפוי הבתים וכמ"ש הרב"י בטור או"ח סימן ל"ב עיין שם ויש קצת סיוע לפירוש זה דבפרק התכלת מדמי ליה לטוית ציצית דהיינו עיקר המצוה ואי הכא איירי בקלף או ברצועות הוי כי התם דהם עיקר המצוה אף על גב דרצועות לאו כל כך עיקר המצוה מ"מ הוי טפי מחפוי הבתים דחפוי הבתים לא הוי כל כך עיקר והשתא ניחא דכתב דעור הרצועה בעי עיבוד לשמה כרשב"ג דלפירוש הראשון דפסק כת"ק מנין לו עיבוד לשמה ברצועות ומ"מ פירוש אחרון ג"כ דחוק דרישא דברייתא איירי בחפוי הבתים וכמו שהרגיש הרב"י בסי' ל"ב ועדיין צ"ע:

כב

שלא יתחלפו בתכריכין וכו'. כן כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל וקשה דהא לא אתמר בגמ' אלא לתרוצי לאביי דאמר הזמנה מילתא והקשו לו מברייתא דאביו ואמו דמשמע מהתם דהזמנה לאו מילתא דאי מילתא איך יכולים האחרים להציל ותירצו התם משום מררייהו כלומר ואין זו הזמנה והקשו אי הכי היינו דקתני עלה אמר רשב"ג בד"א שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין ופירש"י ז"ל ואי משום מררייהו למה אסורין בנגיעת המטה משמע דלרבא אתי שפיר דנאסרין בנגיעת המטה ואליבא דאביי הוצרך רבא לתרץ דהוי במטה הנקברת ומשום דמחלפי בתכריכי המת אבל לרבא לא צרכינן להכי דהוי הזמנה לדידיה ולא אמרינן אגב מררייהו ולכך אסורים בנגיעה וכיון דרבינו פסק כרבא וכן כל הפוסקים למה כתבו הא טעמא דשלא יתחלפו בתכריכין ונראה דסברי כיון דעולא תרגמה הכי ודאי דאפילו אליבא דהלכתא תרגם דהיינו רבא משום דסבר דהך סברא דאגב מררייהו זרקי ואין זו הזמנה כולי עלמא מודו בה:

כה

מנשר פרסותיה כו'. נראה מדברי רבינו דאית ליה כפירוש רש"י ז"ל בפ"ק דע"ז (דף י"א.) דאסור לאבד בהמה טהורה ולעשותה טרפה ולכך כתב דליהוי מן הארכובה ולמטה בטהורה אבל התוס' כתבו דלא איכפת לן בהו ויכול לנשר אפי' מן הארכובה ולמעלה ומה שאמרו שם דמן הארכובה ולמעלה אסור היינו לענין האכילה יעויין שם:

ומושיבין ישיבה על קברו שבעת ימים וכו'. מ"ש הרב כ"מ דמשמע לו דדוקא בחזקיה עשו כן משום דהרביץ תורה בישראל כן כתבו שם התוס' בסוף פ"ק דב"ק (דף ט"ז:) ועל רבינו יש לתמוה דשם בברייתא אחרת איתא וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה המלך שיצאו לפניו אלף חלוצי כתף והקשה לו רבי נחמיה דלאחאב נמי עשו כן לכך פירש דהניחו ספר תורה על מטתו והקשו דהאידנא נמי עבדינן הכי ותירצו אפוקי מפקינא אנוחי לא מנחינן וכו' משמע מיהא דאית לן לומר דנעשה לחזקיהו מה שלא נעשה לאחר וא"כ איך קאמר רבינו דבכל מלך עושין כן. וי"ל דסובר רבינו דכיון דר"י לא חש לקושיא דר' נחמיה דהא לאחאב עשו כן משמע דאית ליה דאין זו קושיא דהכתוב לא בא לומר אלא שעשו לו כבוד גדול וה"ה שעושין זה לשאר מלכים ורבינו פסק כר"י ור"י לא פליג אהא ברייתא דהושיבו ישיבה על קברו אלא דאית ליה דעשו לו נמי הא דיצאו לו אלף ונפיק ליה מקרא דלו דהוי מיותר וכדכתבו שם התוס' דלו בגמטריא הכי הוי ורבינו פסק כר"י ומ"מ עדיין צ"ע: סליקו להו הלכות אבל בס"ד

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף